Translation:Avodat Hakodesh/2

by Meir ben Ezekiel ibn Gabbai

Part 2: The Devotion: It has 44 Perakim. The second part, titled "The Work," has forty-four Chapters. 1 I have already written in the opening of this book that the work is a high need, not just for the commoner, and I have proven this with many verses and teachings of our sages, indicating that it is a received tradition from the hands of those devoted to the work, each one from the mouth of another, that this is indeed the case. Therefore, the pious individuals and practitioners had strength and power to draw the divine will from the upper realms to the lower through their work and good deeds, which is the performance of good and righteousness in the eyes of the Lord. For behold, the upper realms will awaken with the awakening of the lower realms. Therefore, the pious individual who works with the proper intention assists the unique name in his actions, as it is written: "Riding the heavens with your help." And they said in the Midrash of Rabbi Nechunya ben HaKana with this language: "And in what way does one perform kindness with his Creator? By engaging in the study of Torah, for anyone who learns Torah bestows kindness upon his Creator." As it is written, "Riding the heavens with your help, and in His majesty, the clouds." This means to say: When a person learns Torah for its own sake, then you are assisting me, and I am riding the heavens, and then, in His majesty, the clouds play. Here it will be explained that work is a great need, and by engaging in it, the upper realms will awaken and assist in their actions. This is the rectification of honor. As it is said in the chapter of Rabbi Akiva, "You should have helped me." In the morning goodness was said, "Out of Zion shall you be praised." This teaches that everyone needs assistance until here. With the assistance and help of the lower realms, the two beloveds unite and connect with a kiss. This is the unity of the Great Name. This is the purpose of the work, and that is why the lower realms awaken, and with their work, they seek and require help from their heavenly Father. It is said in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar, Chelek Gimmel, Kuf Yud Alef, Amud Bet) with this language: "Come and see, trust in the Lord and do good." We learn as in the case of the servant below who awakens the master above, and it is established, "And you shall do them." As if you are doing for them, because due to the awakening below, which you do for them, there is an awakening above. Therefore, it is written, "Trust in the Lord and do good," and there is no good except a righteous person, as it is written, "The righteous, for he is good." Since you below are doing, certainly good will be awakened. Similarly, 'The Land is at rest,' 'Neighbor and Truth,' and 'Each will dwell in his place.' The higher land, for you have no place in the world until you can elevate it to the goodness on high. Once you elevate it, it is as if you made it. As it says, 'For so does the land,' and 'Neighbor and Truth,' each as explained. And your trust in the nights and 'Neighbor and Truth' will be a thing of benefit to you until here. Here it is explained that according to one's actions below, the same pattern will be followed and awakened above. Through good deeds, a righteous person, the foundation of the world called "good," will be awakened, and he will unite with his Leviah (accompanying angel). The cause of this in his good deeds is as if he is doing that action and achieving that unity above. As it is said, "Trust in the Lord and do good," which is the rectification of honor. This establishes peace in the heavenly council above. Also, he will eat with goodness and dwell in the land. This is the meaning of "Neighbor and Truth," the secret of the land of the living. It will be explained that as long as this good deed mentioned here, which is the unique act of a righteous person in righteousness, is not performed, it is impossible to dwell in that land. When this good deed is awakened and occurs in its place, it is considered as if he has done and rectified it. Then, "Neighbor and Truth" will rise upon him because he guides that truth in the secret. All his actions are in faith according to His will. Just as the Supreme Will acted above through his good deeds, so will his will be carried out. And then, "And decree upon yourself," etc. As explained from this, it was said there in the same language, "And you shall make them." What does "And you shall make them" mean? It means that whoever performs the commandments of the Torah and walks in its ways, as if he performs them above. God said, "Just as he does above, so I make him." He was established, and regarding this, "And you shall make them," you shall indeed make them. Since He is concerned about your connection to Him, by doing this below, you will not be forgotten above. Perhaps it is meritorious like the holy name. "And you shall make them" is undoubtedly like the statement of Rabbi Shimon, "David acted there." Did David actually act there? Rather, because he walked in the ways of the Torah and performed the commandments of the Torah, and he led the kingdom as befitting the will, it is considered as if he made a name above. However, if he had not been worthy, he would not have become a king in this world as David, and he would have remained obscure in the upper realms. He praises God until the Holy Name ascends to its throne. In the hour when the Holy Name ascends, light radiates in the world. It is as if he performed the name literally, as mentioned, "And Jabez was the son of the woman of Israel, who pronounced the Name." For this reason, David performed the name, and regarding this, it is written, "And you shall make them." If you strive to perform them, your name will be fixed so that it is not forgotten above, perhaps meritorious, as is appropriate according to your rectifications. All the blessings from above will be recorded in your rectifications as they should be. Here is the explanation at its utmost clarity: In the performance of commandments below, they are actualized above, and their example awakens to rectify the supreme honor. It elevates those who act in this way, and it is counted as though they indeed performed such actions. Since, through their good deeds, the higher realms are awakened to connect and unite with each other, this corresponds to the statement, "Since you arouse yourselves, and so on." This is the matter concerning the path of actualizing the Name mentioned regarding David, who said, "And David acted [in a way] that was fitting." This is the rectification of the esteemed Name, a secret of the revered Name that he rectified and unified through the study of Torah, the fulfillment of its commandments, and his constant service with unwavering devotion. All of this is the result of actualizing the Name and its rectification, which is the supreme will, desire, and intention in creation. One who acts accordingly arouses blessings and abundance from the beginning of the thought to its end. This individual is also included in that overall blessing because they are the cause of the rectification of honor as it should be. From all this, it will be evident that the righteous, in their worship and good deeds, enhance strength with might as they draw the light and influence from the source to the kingdom. As our Sages said in the Midrash Eicha on the verse "Zion spreads forth her hands; there is none to comfort her" (Eicha 1:17), Rabbi Azariah said in the name of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Simon, "When Israel does the will of the Almighty, they increase strength with might, as it is stated, 'With God, we shall do valiantly' (Psalms 60:14) until here." This is what we elucidate here, that in the practice of Torah and commandments, the light will extend from Eden to the river, and from the river to the garden, the secret of the Assembly of Israel, which is Elohim. They invest in it vigor and strength, and then it is empowered with the assistance of Israel, for it is the lower strength. In the Midrash, they teach us in this language: "All my exertion of strength," said Rabbi Yochanan, "this is how the righteous exerted strength – for when Israel does the will of the Almighty, they increase strength with might." Just as you said, "With God, we shall do valiantly" until here. Behold, the prophets and the righteous, in their worship and prayer, exert the strength of might, the secret of the final Aleph, as they draw the light and strength from the supreme source, unifying it with David, the secret of the eternal righteous one, the light that illuminates their eyes. The righteous below awaken the righteous above, and both rectify and make the supreme glory. They add and exert their strength, one from below and the other from above, and the righteous above prevails when there are righteous individuals below who exert their strength in the secret of "Grant strength to God." And in the Midrash of Rabbi Nechunya ben HaKana Tana, "A pillar from the earth to the firmament, and his name is Tzadik" – named after the righteous. When there are righteous individuals in the world, this pillar is strengthened; if not, it weakens. This Tzadik bears the weight of the entire world, as it is written, "The righteous is the foundation of the world" (Proverbs 10:25). If he weakens, the world cannot endure. Therefore, even if there is only one righteous person in the world, he sustains the world. This pillar, as mentioned in Chagigah, Rabbi Elazar ben Shamu'a says, "On one pillar the world stands, and his name is Tzadik," as it is said, "The righteous is the foundation of the world" (Proverbs 10:25). This refers to the pillar that extends from the earth to the firmament, standing in the middle. Regarding this pillar, it is said that it unites the heavens with the earth, connecting them to become one. It is called Tzadik because of the righteous ones, and when there are righteous individuals in the world who awaken this pillar through their good deeds, they strengthen it, drawing light and abundance from the source of all. This pillar bears the burden of the entire world, representing the secret of the kingdom of the House of David. If, God forbid, it weakens due to the awakening of negative forces from below, as expressed in the verse "Tzur Yaladcha Teshi" (Deuteronomy 32:18), the world cannot endure, and it becomes a time of distress. However, when the righteous act, this pillar is strengthened, and even if there is only one righteous person in the world, he sustains it. He becomes an exemplar of the righteous above, and the righteous above maintains the world by enduring with the help of the righteous below when they perform their duties properly. Therefore, it is explained from what we have written in this chapter that the divine services are not only a need for the common people, and through them, the glory is adorned with the splendor of His might. All this is in the awakening of the lower realms with the talent for deeds. Since this is the case, the service must be continuous, as in the cause of the service and the talent for deeds, the Name unites with His glory. This is the cause of blessing and abundance. Since there is no end and limit to uniqueness, one should not cease from service and the talent for deeds that cause uniqueness. As this is indeed the case, and Torah study is considered equal to all the commandments and is the great cause of uniqueness, for one who engages in Torah is involved with the Name of the Lord Himself, as will be further explained in Chapter 24 of the third part of this book with the help of Heaven. Therefore, the revered Name said to Joshua, "This Torah scroll shall not depart from your mouth; you shall meditate on it day and night," and it is written, "Seek the Lord and His strength, seek His presence continually." 2 Because this matter, as we explained it, namely that service is a high need, is a significant foundation in the holy faith. It strengthens the hearts and is connected to service and uniqueness. In this, one engages in true life, and through them, the true servant lives. Therefore, I saw fit to elaborate on it and further prove it, as this is the essence of a person. He says, and I quote: "For the great sage, the Ramban (may his memory be blessed), one of the later sages in true wisdom, wrote in the commentary on the portion of Tetzaveh, in the verse 'I will dwell among them,' in this manner: There is a significant secret here. According to the simple interpretation, the Divine Presence among the people of Israel is a lowly need and not a high one. However, it is like the matter the Scripture says, 'Israel, in whom I will be glorified.' And Joshua said, 'What will you do for Your great name?' And many verses came in this way to suit His dwelling place here. 'Here I will sit, for I have chosen it.' And it is written, 'And the land will be remembered.' Until here are his words in his acceptance of it." And in their explanation, as clarified by his disciples who received the tradition from him, they said in this manner. The intention in this is that according to the simple interpretation, it would seem that the Divine Presence among the people of Israel is a lowly need. However, in the realm of the mystical secret, it is not so, but rather it is a high need. It is analogous to what is stated, "Israel, in whom I will be glorified." The blessed Name says, "For your sacrifices and your worship, I glorify Myself with the glory of My might." And Joshua said, "What will you do for Your great name?" This means that if the enemies were to destroy Your great name, it would be greater than ours. "What will You do for Your great name?" implying that if we are not here, then You are not here. Similarly, "Here I will sit, for I have chosen it." "Here I will sit" is a hint for the Knesset Israel. Also, "I will sit here, for it desires [me]." "Desires" alludes to the Knesset Israel. Similarly, "And the land will be remembered" with the mention of mercy. Thus, it is explained up to here. The wise and esteemed Rabbi Bachaya Hadaayan, of blessed memory, wrote in that portion in that verse with the following expression: "And they shall know that I am the Lord who brought them out of the land of Egypt to dwell in their midst." He would say that the bringing out was for the purpose of dwelling in their midst. For if not for this, He would not have brought them out. This indicates that the Divine inspiration of the Divine Presence among the people of Israel is indeed a high need and not just a simple one. This is also in line with what the prophet Hosea said (Hosea 13:4), "Yet I am the Lord your God from the land of Egypt, and you shall know no God but me, for there is no Savior besides me." This can be interpreted as saying, "I did not bring you out of the land of Egypt except for the sake of 'I am the Lord your God,' so that you may accept My divinity upon yourself and not know any God besides Me." Therefore, He mentioned "from the land of Egypt" in the middle. Similarly, I found in Midrash Tehillim on the verse about the Exodus from Egypt, Rabbi Joshua ben Levi said, "By virtue of the Tabernacle, Israel was redeemed from Egypt, as it is said, 'And God saw the children of Israel,' and it is written, 'And Moses saw all the work.'" You have one place to learn from it that "I brought them out of the land of Egypt" was conditional on dwelling among them. This is the language of the Midrash. And this is why "Here I will sit, for I have chosen it" corresponds to desiring a dwelling place for Him. And here it is written, "I will sit here, for I have chosen it," and there are many verses that testify to this, as already mentioned in the verse "And He spoke." In the verse that is written, "And He spoke," it is expressed in this manner. From this, you will understand that the Divine Presence in Israel is not only for the need of the common people but also for the higher purpose. Once the unique Name is publicized through honor, the honor receives an additional influx of the Holy Spirit. This is, "May the glory of the Lord endure forever; may the Lord rejoice in His works." Therefore, they [the common people] have the power in Israel to weaken or strengthen their strength with the valor of the higher realms according to their deeds. As it is written, "A rock [Tzur], Your offspring will become," and it is written, "With God, we will perform valiantly." Until here are his words. To instruct about the importance of the Divine Presence in Israel, when Daniel, may he rest in peace, prayed for the Temple, which is the dwelling place and the throne of the Supreme Glory to be built, he said in his prayer, "And let Your face shine upon Your desolate sanctuary for the sake of the Lord." This means: Build the house so that the queen does not reside in the maidservant's dwelling, for the honor of the queen is not to be outside her chambers, especially in the possession of another. Since the Temple is the seat of the Supreme Glory, which is hinted at by this name, he said, "For the sake of the Lord," meaning, build the house so that the queen may not dwell in the maidservant's abode. For when the Divine Presence dwells in the Temple, and Israel, who are His children, crown Him with honor, then the great Name is singled out for His glory. And if the children adorn King Solomon and draw light from the source, for when the lower Divine Presence reigns among the lower beings, the higher Divine Presence also reigns among the higher beings. And since the ministering of the Divine Presence among the people of Israel was of great importance, this was the reason for the rituals performed in the Temple, the place of the Divine Presence, to draw it and establish its continuity among the lower beings in the Temple. In this way, the higher things are unified from the beginning of thought until its conclusion, and this is the uniqueness of the great Name. The rituals were the cause of the service of the Divine Presence among the lower beings, and it was found that its service among the lower beings was of great necessity. Daniel, may he rest in peace, knew that this was the case when he prayed for the Temple, the place of the Divine Presence, to be built so that it would return to its place. In its return below, it would also ascend above, and then the intention of creation would be fulfilled. As our sages said in Bereishit Rabbah, "The main presence [Shekhina] was among the lower beings." In Berakhot, Chapter 1, Rav said: "Even Daniel was not answered except for the sake of Abraham, as it is said, 'Now, therefore, listen to the prayer of Your servant and to his pleas for mercy, and shine your face upon Your desolate sanctuary, for the sake of the Lord, my God.' This means that it was not for Daniel's sake that God answered, but for the sake of Abraham, who called You 'Lord' until here." This is hinted at in what we explained earlier. The generations that preceded our forefather Abraham caused the Divine Presence to depart from its place, which was among the lower beings, due to their evil actions. They caused the separation and division. When it was removed from the lower beings, it also withdrew from the higher beings, and a breach occurred. Abraham, our forefather, who knew the essence of the matter, began to repair and restore the crown to its former glory. He publicized the uniqueness and the name of the Holy One, blessed be He, among all creatures, teaching them until they acknowledged the sovereignty of the One and Only Master. For Him alone is the governance and authority fitting, and through this, He rectified what the generations had corrupted. He became the throne of glory for the Divine Presence, and by his good deeds, he served it among the lower beings. Through his rectification below, he also rectified above, and matters returned to their original state and uniqueness. Daniel, may he rest in peace, approached the Holy One, blessed be He, through the kindness of Abraham and in his merit, seeking mercy and praying for the construction of the Temple so that the Divine Presence would return to its place below. This was to ensure that all things would return to their rectified and unified state both above and below. Abraham had rectified and established this, as implied by the phrase "for the sake of the Lord." Since Daniel prayed for the same rectification that Abraham had accomplished, as he himself had also done, and all of it was of great necessity, it is as explained: "Even Daniel was not answered except for the sake of Abraham." Daniel prayed for the same rectification that Abraham had accomplished, and everything was for the sake of the higher purpose, as it is said that he was answered for the sake of Abraham, who called Him "Lord" in the secret of the Tetragrammaton. This is reminiscent of the verse: "O Lord God, how shall I know that I shall inherit it?" It is the secret of the uniqueness that Abraham singularized, as is known to the wise of heart. Abraham, our forefather, and Daniel, may he rest in peace, both engaged in matters of higher purpose. Such is the way of the righteous, who set aside their own needs and strive for the needs of heaven. This is the proper and desired service required from those who are complete. They are the true life that the pious and people of action lived, and they were called people of action for the reasons we discussed earlier in the secret, such as "So David did, as the Lord commanded him." This involves rectifying the glory and uniqueness with what the righteous, who sustain the world, accomplish. The pious and people of action are the ones who bring about this rectification. This is the secret that the deeds of the righteous are sown above and bear fruit. It is said in the Midrash regarding the verse "He who seeks good in a psalm at the departure of Israel from Egypt": Rabbi Pinchas, the son of Chama, said, "The firmament, whose name is 'Aravot,' the Holy One, blessed be He, sows the deeds of the righteous upon it, and He produces fruits." This is as far as we can explain. The firmament named "Aravot" is the righteous one of the world and its foundation. All the good oil that comes from the top of the lamp spreads there in all directions, and through the deeds of the righteous, it condenses and comes to that place. There, the seed of peace is sown, for the seed is drawn from the brain and comes down to the mouth of the lamp. It is rinsed with its wick, and this is the secret that produces fruits in the secret of uniqueness and true connection. The true cause of all this is the deeds of the righteous, those who ascend with a complete intention, manifesting and integrating in that firmament. This is the sowing mentioned, and we have already mentioned this in the opening of this book, with the help of Heaven. In the Midrash of Rabbi Nechunya ben HaKana, it is said in this language: "All the powers of the Holy One, blessed be He, are one above the other, and they are likened to a tree. Just as this tree, through water, brings forth its fruits, so too does the Holy One, blessed be He, through the water increase the powers of the tree. What are the waters of the Holy One, blessed be He? This is wisdom and the souls of the righteous that bloom from the spring through the great pipe. It rises, adheres to the tree, and by what does it bloom? It blooms through Israel when they are righteous and good, with the Divine Presence dwelling among them and being present in their actions, embraced in the bosom of the Holy One, blessed be He, until here." Indeed, it is explained that through the water, which is the pure and pristine abundance, the Holy One, blessed be He, increases His powers. These waters come from the source of wisdom, and it is stated that it blooms through Israel when they are righteous and good. This is because they add and strengthen the power of strength. Then the Divine Presence dwells among them through their actions, and it is embraced in the bosom of the Holy One, blessed be He. This serves as an illustration of the uniqueness, for when it reigns below, it also reigns above. It does not reign above unless it reigns below. Thus, it is evident that the Divine Presence among the lower beings is of great necessity. Everything depends on the secret of righteous deeds and good actions because they are the ones who manifest the Divine Presence below and establish it in its place, which is the Temple. Then, the great Name unifies with His glory, as we sought to demonstrate in this chapter. 3 I saw in our Sages' words (רז"ל) something that seems paradoxical, as it contradicts what is generally accepted and established in an area where there is absolutely no doubt. This pertains to the significance of performing commandments, which is deemed high, as we have proven from the scriptures and the words of our Sages in previous chapters. We have also mentioned this at the beginning of this book, specifically that our Sages, peace be upon them (ע"ה), said in the Midrash regarding the incident of the consecration of the Tabernacle, "Will it make a difference to God if one slaughters an animal and eats, or if one plows and eats nothing? Does it matter to Him whether one consumes pure or impure food? As it is said, 'If you are wise, you are wise for yourself.'" The commandments were given not for God's benefit but to refine and elevate the creatures, as it is stated, "You have said, 'The Lord desires a refined [sacrifice].'" This is why they are to be observed, as they serve as a shield for a person, as it is said, "He is a shield to all those who trust in Him." Up to this point, one may think at the initial thought that it does not matter to God whether one slaughters and eats, or desecrates and eats, or consumes pure or impure food, since none of these actions, or similar ones, harm or benefit Him in any way. This can be inferred from the explicit words in the scriptures, such as the saying, "Does it please the Almighty if you are righteous? Or is it of gain to Him if you make your ways perfect?" These are the words of Eliphaz to Job, and Elijah said to him, "If you have sinned, what do you accomplish against Him? And if your transgressions are multiplied, what do you do to Him?" To a man like yourself, your wickedness may hurt, and so on. Solomon, may peace be upon him, said, "If you are wise, you are wise for yourself." From all of this, it is evident that the goodness or evil of a person does not affect the Supreme, but rather, it affects only themselves. Our previous discussion has already clarified the opposite of this, which is the truth without any doubt, and it is a true tradition received from the hands of the wise, each one from the mouth of another. Regarding the matter of food, it is said in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may peace be upon him (Part 3, Chapter 41, page 6): "Come and see, anyone who eats from those forbidden foods, he adheres to another side, and he defiles his soul and causes harm to himself, and a spirit of impurity rules over him. His essence does not join with the Supreme, and it does not receive from its influence, and if it were to depart from this world, he would remain alone because all those who joined with him in the spirit of impurity of the ruler over there would abandon him. They would judge him according to the judgment of the one who rules in this world and in the other world. Therefore, it is written, 'And you shall be contaminated by them,' without the letter 'aleph' (א), as a sign that the reward for his contamination will not be forgotten, and he will not escape from his rulers to the worlds. Woe to them and woe to his soul that they will not adhere to the bundle of life for the worlds, as they are drawn and drawn to his essence. Concerning him, it is written, 'For their worm shall not die, and their fire shall not be extinguished, and they shall be an abhorrence to all flesh.' What is the abhorrence? It is a putrid sore. Who causes it? That side which adheres to him. Israel comes from the right side, and if they adhere to the left side, they are damaged - damaged for that side, damaged for their essence, damaged for their soul, and damaged for the world. And especially if one adheres to the side of impurity of the ruler of all, it is worse. As it is written, 'For you are a holy people to the Lord your God,' up to here." Behold, it is explained in the commentary that one who defiles himself by consuming what the Torah prohibits damages the side of impurity, specifically the left side, as Israel comes from the right side. The left side is associated with impurity, while the right side represents holiness and purity, the secret of emanation, which is divinity. As explained, if this is the case, then purity and impurity also have relevance to the higher realms. From this understanding, many teachings in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may peace be upon him, arise, especially in the sections discussing issues related to ritual impurity (Nega'im) and forbidden relationships (Arayot) (Part 3, Chapter 47, page 1). With regard to these matters, Rabbi Chiyah quoted Rabbi Yitzchak as saying, "For it will not be forgotten below except because it is remembered above, and above will not be forgotten except as it is remembered below. The entire debt of the world depends on this: that this is connected with that and that with this." In Lamentations Rabbah, they said in the following language: Rabbi Yehuda bar Simon reported in the name of Rabbi Levi bar Trafon that when the people of Israel fulfill the will of the Almighty, they add strength to the divine power, as it is said, "And now, let the strength of my Lord be increased." However, when they do not fulfill the will of the Almighty, they seemingly diminish the great strength above. They further said there that when the people of Israel do not fulfill the will of the Almighty, they seemingly weaken the great strength above, as it is written, "The Rock who gave birth to you, you neglected." Up to this point. I have already written about this above. From all this, it becomes clear that not only do good and evil, commandments, and transgressions affect their own consequences, but they also have an impact on the great strength above, as it were. Their statement, "And what does it matter to the Almighty, etc.," which mentions the commandments, does not contradict what we have explained. But it will be clarified and understood by the wise of heart from what we have written. The intent is that even the elevated spiritual actions are necessary because they, peace be upon them, meant when they said, 'And what does it matter to the Almighty?' It refers to the Master of all masters, blessed be He, for whom it does not matter at all. The intention behind those verses is also this. That which may seem to resemble them, that the righteousness of a person and his rebellious acts do not affect Him at all, is true only in relation to the essential action of the singular Master, blessed be He. However, indeed, for the sake of honor, to influence the higher authorities to unite the head of thought in its conclusion, because that was the pure desire and the holy will, is an absolute necessity. To testify to this and complete the intention, and to demonstrate that indeed all the commandments and acts of service were given to us for this purpose, and their performance and engagement with them continually fulfill the intended purpose. It is the unique Name, in all its glory, which is also a necessary aspect. The observance of the commandments and engagement in the proper acts of service, when directed towards the appropriate intention, serve to connect with the higher realms. This will be explained with the help of Heaven, as those who reach their fulfillment attach themselves to the pursuit of higher matters. In the secret realm, they adhere and are adhered to, connecting the lower with the higher, as they endeavor in this life to rectify them appropriately. This aligns with the saying that the commandments were given not but to refine and elevate the creatures. It is the connection and adherence to the unique Name through the commandments, as they serve as the thread that binds between their doers, sustains them, and the unique Name. However, the commandments that we were warned not to defile ourselves with also serve the purpose of honor. For one who defiles himself with them, his impurity extends both below and above, even reaching the Holy Temple, as hinted in the secret of "his sanctuary is defiled." When one commits transgressions, it arouses external forces, the secret of transformations that represent the aspect of impurity, and they come and cast impurity in the air, defiling the Temple. At that point, due to the evil, the righteous is gathered, and the soul becomes dry, and there is no remedy. We are commanded not to awaken that aspect, which is the impurity emanating from money, except to distance it so that it does not enter the inner sanctum. The money should be clean and pure, free from the impurity of silver. This is the secret of "the dross from silver," and for this reason, the Torah warns not to transgress the negative commandments. All this implies the intention of refining and connecting all things with one another. Also, the separation, extraction, and distancing of the dross from the silver, as it is said, "Every word of God is refined; He is a shield to those who seek refuge in Him." From all this, it becomes clear that both good and bad actions affect the higher realms. The good actions add strength and power to the higher realm, while the bad actions seemingly diminish a great force in the higher realm. Everything is rectified and explained accordingly. The Rav, the author of the Moreh, in the third part, chapter 26 of his book, expressed in the following language: "I found in our Sages' words in Bereishit Rabbah, an indication that at the beginning of thought, some of the commandments have no reason other than the commandment itself. They are not directed towards another purpose, and no utility is found in them." He quotes the Sages there saying, "Why does it matter to God whether one slaughters from the neck or from the back? I say, the commandments were given only to refine and purify humanity, as it is said, 'The word of the Lord is pure.'" This statement is very strange, and there is nothing similar to it in their words. I explain it as follows: Understand it now, until it is not detached from the order of their words at all, and it does not deviate from the agreed-upon principle, which is that all the commandments sought from them an ultimate benefit in reality. It is not a trivial matter, and God speaks righteousness, revealing straightforward things. This requires belief from anyone whose understanding is complete in this matter. It is what I will explain, that all the commandments have an inherent reason, necessarily sought for a specific benefit, and were commanded for it. However, their parts are those that are said about them, that they are for the sake of the commandment alone. The analogy in this is that the killing of animals for the sake of good food is explained for its benefit, as we are going to clarify. Indeed, even though it involves slaughter and not strangulation, and the specific cutting in a designated place, such methods, including the precise cutting of the neck and similar practices, are meant to enhance the quality of the animals. You can also understand from their statements that slaughtering from the neck is compared to slaughtering from the back of the neck. I mentioned this analogy to you because it is found in their words. They say, "Slaughter from the neck is like slaughtering from the back of the neck." However, the truth of the matter is that when necessity dictates the consumption of animal products, the intention is for a humane death with ease of execution. The cutting of the neck, achievable with a sharp blade or similar means, allows for a swift and humane slaughter. One may argue against them and say that if their reasoning suffices for their opinion in what they said in Bereshit Rabbah, "And does it matter to Him whether one slaughters from the neck or from the back of the neck?"—it will not suffice with what they said in the Midrash. Or, does it matter to Him whether one eats kosher or non-kosher food based on their words? Rather, they are legislating regarding certain commandments as individual commandments, and their intent is not directed towards another purpose. Not only that, but it seems from their words that they took the analogy with these [specific cases], and from them, one can understand all the commandments as a whole. Rabbi said in Vayikra Rabbah, Parashat Shemini: "This animal teaches us that all the sayings of God are refined." Rabbi said, "God gave the commandments to Israel only to refine the creatures." This is to the extent that it is said, "He is a shield for all who take refuge in Him" (Psalms 18:31). Similarly, the meaning of "Every saying of God is refined" seems to apply to the entire scope of the commandments, as the sages said. They made a similar statement in Midrash Shocher Tov: Rabbi said, "God did not give the commandments to Israel except to refine them, as it is said, 'Every saying of God is refined.'" Thus, all their words are directed towards the entirety of the commandments, not just some, according to the opinion of the Rabbi. Furthermore, even their divisions are intended for the benefit of the soul, which is the ultimate success. As stated in Vayikra Rabbah, Parashat Shemini, Rabbi Berechiah said in the name of Rabbi Isaac Aristovon, "In the future, God will make for His righteous servants a feast for the time to come. Whoever did not eat the carcasses in this world will merit to eat them in the world to come. This is the meaning of what is written, 'And the fat of the carcass and the fat of the torn animal shall be used for any work, but you shall not eat it.' For you to eat it in the future. Therefore, Moses warns Israel and says to them, 'This is the animal that you may eat.'" Indeed, the slaughtering with a knife and the esophagus in a specific location, which is a part of the commandment and purifies the living being, rendering it fit for consumption, will provide this significant benefit to the soul. Conversely, slaughtering from the nape, which renders the living being impure and distances it from that benefit, demonstrates the distinction between these two methods. It can be concluded that the determination of the esophagus and trachea in a specific location, which is a part of the commandment according to the opinion of the Rabbi, is aligned with the immense benefit beyond the commandment itself, contrary to his words. Besides, the wisdom embedded in the essence of this commandment, accepted by the sages of truth, reveals aspects akin to the secrets of the universe that are hidden from the eyes of the Rabbi. In the Midrash Sochar Tov, they expressed it in the following manner: "Be pure with the Lord your God." His way is perfect, the way of God is perfect. You are perfect in your ways with the Lord. How much more so in matters like these. For what does it matter to the Almighty whether one slaug hters from the throat or the tail? Rabbi Berechiah, in the name of Rabbi Jacob, wrote, "If you did not consume the forbidden fats in this world, your lives are prepared for you in the world to come, for Aristotle is inferior to you, as it is written: 'And you shall eat and be satisfied.'" They stated, "His way is perfect," indicating what was explained above in the secret of combining creatures, which is the perfection of the upper and lower realms and their unique connection. For the Almighty, being the sole Master, is not concerned whether one slaughters, etc., as everything is for the sake of honor in the secret of the combination. Being cautious about carcasses and impurities leads to attaining that particular combination. Thus, if so, all the commandments and their components contribute to that combination, which is the perfection and connection of these upper ones with those below. Those below are included, and they merit that perfection. Therefore, there is no commandment or component that is not aimed at a purpose and benefit in the success of the soul and the uniqueness of the Great Name, as known to those who seek the truth. To teach that nothing in the Torah lacks a purpose, and certainly, the commandments as a whole and their components, the Lord of the Prophets, blessed be He, said: "Consider well in your hearts and souls: If one dies of you," emphasizing that it is not an insignificant matter but is essential. All types of completeness and success are connected to these matters and drawn from them. Concerning this, He said, "For it is your life," referring to the life of the World to Come, and with this matter, you will prolong your days on the earth, meaning that from them, the life of this world is also drawn. 4 The work we mentioned, which is also a high necessity, has the intended purpose. Primarily, that work will be complete and desirable if done with intent, and without intent, the work is not complete and will not be pleasing. Indeed, the necessity for intent and its positive presence in all work is explained in the words of our sages in the Talmud and Midrashim. They said in the chapter titled "Hayah Koreh": "The Sages taught: One should read the section with intent, as it says, 'These words, which I command you this day, shall be upon your heart.' You might think that the entire section requires intent; therefore, the verse says, 'Until here,' indicating that intent is necessary up to this point, but from here onward, intent is not required. These are the words of Rabbi Eliezer. Rabbi Akiva said to him: Rabbi Akiva said: Behold, it says, 'Which I command you this day upon your heart.' From here, learn that the entire section requires intent." And they said there as well: The Sages taught: "Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is One." Until here, the intention of the heart is necessary. These are the words of Rabbi Meir. Rava said: The halacha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. In the chapter titled "Ein Omdim," the Sages taught: "One who prays must direct his heart to heaven." Abba Shaul says: A sign for the matter—prepare your heart, incline your ear. And they said there as well: "Chana was speaking on her own heart." From here, we learn that one who prays needs to direct his heart. And they said there further: If his intention was not focused from the outset, we leave him in a cradle of a babe until he focuses his intention. And they said there additionally: One who prays should direct his heart in all the blessings, and if he cannot direct his heart in all of them, he should direct his heart in one. Ahiyya said: Rabbi Ḥiyya said that Rav Sappara said in the name of the school of Rabbi Avuha. In the chapter on the morning prayer, Rabbi Elazar said: A person should always examine himself. If he is able to direct his heart, he should pray; if not, he should not pray. And they said there further: When you pray, know before whom you are standing, and for this reason, you will merit the life of the world to come. The knowledge of before whom they stand hints to them about the proper and acceptable manner of intention, as will be explained with the help of Heaven. With knowledge, the service will be proper and complete, but without knowledge, there is no desire or will in the service. And they said in the Torah of the Priests: Every priest who does not know for whose sake he throws [the sacrificial blood] and for whose sake he sprinkles [the incense]—his service is not considered service. The prayer is called service according to our Sages. They said in Sifrei: "And to serve Him with all your heart" – what is the service in the heart? It is prayer. The service of prayer is greater than the service of sacrifices, as discussed in the tractate Eruvin. Both involve the secret of the great Name, but sacrifices are offered and unified through action, while prayer is accomplished through speech, in the secret, and the bulls of our lips are the fulfillment. The essence of both is intention, and through the proper intention, these levels will unite endlessly. This is why intention is required in the service, as I will explain with the help of Heaven. And they said in Midrash Shochar Tov, "Ready is my heart, and King David came and sat before the Lord." Is there sitting before the Almighty, when a person prays only standing, as it says, "And Pinchas stood and prayed"? What then is the meaning of "King David came and sat before the Lord" – that he established for himself a prayer and focused his intention. "Prepare your heart, incline your ears," as Rabbi Shmuel bar Nachman said, "If your heart is focused in your prayer, may your prayer be heard, as it is said, 'Prepare your heart, incline your ears.'" Similarly, it is stated in Ezra, "He prepared his heart, etc." So did Hezekiah find when he prayed for Israel, as it says, "Hezekiah prayed for them, etc." When he prayed, he directed his heart, as it says, "With all his heart he prepared to seek, etc." Because he directed his heart, the Almighty heard his prayer and healed the people. Similarly, it says, "The priests, the Levites, arose and blessed the people, and their voice was heard." David said, "Since this is the case, I will direct my heart before Him so that He may hear, as it says, 'Ready is my heart, etc.'" Thus, they explained that intention is a condition and qualification for the acceptance of prayer, as all services depend on it. When the priest offered sacrifices and directed proper intention in them, he unified and brought together all forces to infinity, and the blessing spread throughout all worlds. And they said in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar Chadash, Parashat Yitro 18a), "We have learned: At the time of service, it is permitted for the Kohen to direct the words and the offering. It is necessary to make them correspond. With the right hand, he is permitted to touch the left; with the left hand, he is permitted to curl around the right. And he should not intertwine them; rather, he unifies and ties them together, and they should all be blessed as one." They also said there, "At the time of service, he separates the wick, clears the candle, offers the incense of balsam, and directs the words to the offering as appropriate. It is written, 'And its base shall be on the ground.'" Regarding prayer, they said with this language: "We have learned: Anyone who prays a silent prayer before the Holy King should inquire about his times and direct his heart from the depth of his heart, so that he finds peace and directs his heart in prayer until here." Furthermore, Rabbi Shimon bar Yochai, the holy luminary, said in the book "Heichalot" in the Heichal Noga (Zohar Chadash, Chelek Bet, Resh Nun Aleph 1a), using this language: "Come and see, all those who pray, their shadows pray, and they sanctify to the Exalted One with complete heart intentions, that shadow requires wisdom to ponder it, and in the breath's goodwill, and without it, the Holy Name of the Holy One, Blessed be He, is consecrated until here." In the Heichal Kodesh HaKodashim (Zohar Chadash, Chelek Bet, Resh Nun Tet 2b), he said with this language: "One who merits knows how to tie knots and unite in the breath of the heart, as they should join, because they unite in the same breath, and not in a different breath. Why? To create a single entity. As it appears until here." He also said there (Zohar Chadash, Chelek Resh Bet 1a) with this language: "Those who contemplate His name are those who think and direct their thoughts in the secret of His name, to unite chambers in chambers, tie knots, and unify them all in a single unity. These are the ones who think about His name, and it was said, 'And those who contemplate His name, those are the ones who think and plan until here.'" In conclusion, Rabbi Shimon bar Yochai, the holy luminary, said at the end of the matter in this language (Zohar Chadash, Chelek Resh Bet 2b): "Their shadows ascend upward because the shadow requires the wisdom of thought, the goodwill of the heart, the voice, and the spoken word, and the word of the prayer, the incense, and the intention of the words of prayer for the Supreme, with full knowledge, tying and uniting above in the manner it ascends from above to below. Thus, it is necessary for the lower to ascend to the upper, to tie knots, and to unify them all in a single unity, as it has been explained until here." He further said there (Zohar Chadash, Chelek Resh Bet 1a) with this language: "The complete shadow ascends upward because it needs a shadow from the wisdom of thought, the goodwill of the heart, the voice, the spoken word, and the intertwining of the knots and unity above in the color that ascends from above to below. Thus, it is necessary from below to ascend upward to tie knot by knot, as the secret of companionship fits in a straight path. Thought, voice, spoken word, and word—these four tie and bind, as they tie below, they all make a single network to gaze upon the Divine Presence, and they all make below four supports to be crowned with. The Divine Presence leans on them, connecting all the knots above, thought extends to voice, voice extends to spoken word, and spoken word, as it resonates, rises to tie the knots from below to above, the lower chambers with the upper chambers. The voice, which is in a whisper, ties the binding knots and draws blessings from above to below in its whispering. All the knots are connected from below to above; the lower chambers connect with the upper chambers. The voice, which is a silent whisper, ties the knots and draws blessings from above to below. It connects the four: thought, voice, spoken word, and the word, in the conclusion of the Holy Place where they all connect in unity, as it was tied as one. He deserves the son of man, for he is the one who ties the tying knots of the words of prayer and connects the connections as they fit, and he intends with all these words we have said. He deserves both in the present world and the world to come until here." Rabbi Shimon bar Yochai explained that prayer is perfection above, as it completes, unifies, and binds the upper things when it is with the proper intention. It encompasses four elements: thought, voice, spoken word, and the word of prayer. It is impossible for prayer to be pleasing without them, as it then serves as a model for the upper realms. Being a model for them gives strength and vigor to the upper realms, stirring them to produce branches and bear fruit. The sages of truth expounded in many places in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (may his memory be a blessing) that just as there is an awakening from below, there is an awakening from above. If the awakening from below is in holiness, purity, and perfection, it stirs the corresponding aspect above. Thus, the lower and upper realms mirror each other. If the awakening is in impurity, it stirs the corresponding aspect above, but in a negative way. Indeed, there is power in the lower realms to stir the upper realms according to their deeds and speech, whether good or bad. Good or bad, holy or mundane, impure or pure, has no root or foundation above. Similar to the case of one who stirs below, his counterpart stirs above, whether through action or speech. From the beginning, the desire was for this power to be entrusted to the hands of the lower realms, so that they would awaken the upper realms in accordance with their awakening below. Just as one who stirs below is awakened above, he comes and reigns over those who awaken him. The sages stated at the end of the chapter (Avodah Zarah 20b): "Give me the authority, and you will not be defiled by them, but you will defile yourselves with them. A person who defiles himself a little, they defile him much. From below, they defile him; from above, they defile him. In this world, they defile him; in the world to come, they defile him forever. Give me the authority, and you will be sanctified, and you will be holy. A person who sanctifies himself a little, they sanctify him much. From below, they sanctify him; from above, they sanctify him. In this world, they sanctify him; in the world to come, they sanctify him forever." Thus, as much as they awaken below, they awaken above. An example of what stirs below comes and reigns over those who stir. This includes both the holy and the mundane, the impure and the pure, as impurity and holiness exist both in action and speech. It is the same with sanctity. As much as they awaken below, they awaken above. And they said in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Zohar, Volume 3, 31b) in this language: "Lest you say, 'How could a word stir [the upper worlds]?' Rather, it is written, 'And the word of the Lord came to him.' A certain thing stirred a different thing above, and it was called 'And the word of the Lord was precious.' With the word of the Lord the heavens were made. And we learn that word. Go forth and cleave the firmament until it is seated in its place and stir that which is stirred. If it is good, it is good; if it is bad, it is bad. Just as it is written, 'And you shall guard yourself from every evil thing.'" Since this is true and there is no doubt in it, prayer, which is the service of the heart, involving intention, coming into action, and culminating in proper and appropriate speech, is complete. It encompasses four things that are necessary for prayer to be complete: thought, will, voice, and speech. Because thought, with the proper intention, stimulates the will, and the will produces a complete vocalization, which is speech. This comprehensive voice ascends, stirring the higher elements, unifying and connecting them, as it serves as their likeness above. Just as above, pure thought gives rise to sublime intention, and intention yields pure will, and will produces a refined voice, and this vocal expression becomes manifest in the world, both in the abstract and tangible, forming a unified and connected whole above. Below, during prayer, a similar process is required: prayer must be in the likeness and completeness mentioned. When it is so, it possesses the strength and power to awaken those higher elements, which it mirrors in its completeness, unifying and connecting them. Through this, blessings and influence will flow from the head of thought to its end, and the elements will unite, with the end merging into the head like a flame attached to a coal. This causal force will be blessed by that blessing. The prayer, when performed with proper intention, provides strength and vigor to the higher realms, connecting and unifying them as it serves as their exemplar. As explained previously, the sages extolled the elevated status of prayer. In the chapter "Ein Omdin," Rabbi Elazar stated, "Prayer is greater than good deeds. There is no one greater in good deeds than Moses our teacher, yet he was answered only through prayer, as it says, 'Do not continue speaking to Me further, and next: Go up to the top of the cliff.' Rabbi Elazar further stated that prayer is greater than sacrifices, citing the verses 'Why do I need your numerous sacrifices?' and 'When you spread out your hands in prayer.' Rabbi Abraham ibn Ezra, of blessed memory, wrote in his commentary on the Song of Songs in the following manner: "The term 'עבודה' (service) refers to conquering the distracted thought with worldly affairs and bringing it into the service of intention. This is why the early pious individuals would meditate for one hour before engaging in prayer. The revered Chassid, of blessed memory, said that the primary service of those who are wise and contemplate His name is to adhere, and this is a general principle in the Torah. Through prayer and blessings, they aim to align their thoughts with their faith, as if their thought cleaves above to unite the Name with its letters and to encompass it with the ten Sefirot. It is like a flame connected to a coal: in his mouth, he will mention it with its nickname, and in his heart, he will connect it with a structure. In his writing, he will signify it with a mark, saying, 'To wisdom, my sister, you shall call, and understanding, your kinswoman.' These are his words up to this point." From the words of all these holy individuals, we have learned that the essence is intention. When it is served with the proper intention, it is the service that rises willingly to fulfill the intention in it. This is the true upper unity, which is the perfection of both the higher and lower realms. In this, the intention is fulfilled in this section. 5 The intention that we mentioned, which is the perfection of the service, requires extensive clarification and detailed explanation. For the true servants to find rest and the minds to be cooled, they need to know the true path to engage in the sacred service. Since the intention, as I have written, is the root of the service and its completeness, I will work on it and explain it thoroughly. I will illuminate it for the eyes of the true sages. Before delving into its explanation, I will write what arises from the words of the later scholars on this matter. Now, Maimonides (Rambam) may his memory be blessed wrote in Chapter 10 of the Laws of Repentance with the following words: "One who serves out of love engages in Torah study and the performance of commandments and follows the paths of wisdom, not for any worldly benefit, not out of fear of harm, and not to attain a reward. Instead, he practices the truth because it is true, and the ultimate good will come to him as a consequence." He said that this was the level of our forefather Abraham, whom the Holy One, blessed be He, called His beloved, as he served out of love. This is the level we were commanded through Moses, our teacher, peace be upon him, as it is said: "And you shall love the Lord, your God." He supported this idea with the statement of the sages who said: "Perhaps one might say, 'I will study Torah to become wealthy,' etc. It is therefore stated, 'For the sake of love,' etc." He further explained that this aligns with what the Scripture says about His commandments, "desirable" and the statement of the sages that one should not say, "I will fulfill the commandments for the reward," but rather, "The commandments are very desirable." This was also the intent of Antigonus when he said, "Do not be like servants who serve their master," etc., but rather, one should serve out of love. He pointed to the Song of Songs as an allegory for this concept, finding in it the expression, "I am lovesick," corresponding to his words in that chapter. This aligns with his opinion in the commentary on Pirkei Avot, in the Mishnah of Antigonus, and in the introduction to the chapter on rewards and punishments. The essence of his statement there is that one should understand that the true worshiper is the one who does not intend in his service any goal other than the essence of the commandment and the performance of its form. This person is called a worshiper out of love according to the words of the sages. Following this view are nearly all the later scholars, with the exception of the wise Rabbi Yosef, the son of the revered and renowned Rabbi Shem Tov, may his memory be blessed, who took a different path in this matter, as he wrote in the book "Ein HaKoreh." The Rabbi and teacher, may his memory be blessed, followed the opinion of the Ionian philosopher known for his character traits. He said that the chosen things should be valued for themselves, only for their effects. The Rabbi believed that the holy Song of Songs aligns with this view, quoting the phrase "I am lovesick" and the statement of Antigonus and the sages in their books. However, their intention is far from his intention, and may it be far from the holy sages of Israel that their intention in worship be based on love according to the views of the Ionian, as the Rabbi followed him. However, their intention in worship from love is the intention of uniqueness, which is true love, as I have written in the chapters on love in the first part of this book. The intention of Antigonus in his saying, "Do not be like servants," etc., is to express that one should not aim specifically at that uniqueness, which is worship out of love, for its own sake, but rather for a higher purpose, as I will explain in the next chapter with the help of Heaven. This is the theme that pervades the entire holy Song, and this is their intention in their books. Those who hold this opinion should not boast that they have painted what they say in the matter of worship out of love in their internal speech, for they have nothing in it but words that do not address the subject. I will build their intention in their worship. And anyone who has been granted knowledge by the Lord and understands what we have written in the first part of this book in the chapters on love will truly understand that on that faithful foundation, the intention of worship and commandments should be built and arranged. As for the wise Rabbi Yosef, the son of the revered and renowned Rabbi Shem Tov, may his memory be blessed, he has a different opinion regarding the intention of worship and commandments, as it seems from his words in the book "Ein HaKoreh." He says in that language, "The fourth level is one who performs these commandments for their true purpose, which is to become lightened by the divine influence and become a man of God, holy, similar to the angels of heaven. He will ultimately reach the eternal residue to stand with the King of Hosts and enjoy the radiance of the Divine Presence. This is the merit for eternal life in the World to Come and the resurrection of the dead. The worshiper who strives for this worship will do so with joy and a good heart, as he desires to cleave to his God and take from the measure of His greatness everything possible according to his nature. After the ultimate purpose is for the entities of perfection to resemble in every aspect the First Perfect One, and that each existing being should be evaluated according to its nature toward the primary perfection. They should estimate it as the simple first judgment in every category and type, as I hinted in my opening to the glory of God." Indeed, this worshiper, even if it were to be depicted that the blessed one commanded him something, even then, this worshiper, who is also good, would strive with all his might to fulfill His will. Because doing what He commanded is good and proper, it is something that should be loved, and not because love should be nullified by this. This is the level of our forefather Abraham, who is called the one who loves the Lord. When he was commanded to sacrifice his only son, it was not out of fear that he would be harmed by abandoning the sacrifice. He went on his way after leaving the binding site because he had already been told, "Take your son." In him, the concept of request and supplication is present, not a decree threatening punishment for leaving. Also, not out of his love for the goodness of this world would he kill his only son. Heaven forbid. But when he depicted that this statement, which is from Him, would be for the ultimate good, and it is the attainment of Abraham's perfection in a very complete way, and in this manner, he would resemble his God in the most perfect way possible. He would be considered in his completeness as reaching the ultimate purpose for which he was, and his yearning for conformity to his Creator out of love would bring him to that last goal, for which he was and for which he longed to imitate his Creator. Out of love for Him, he did not allow sleep to his eyes and drowsiness to his eyelids until he found a place for the Lord in him. With his holy hand, he reached out to slaughter his dear son because he knew in the end that He would restore him and his son to the level of the angels of heaven. Abraham also depicted in the same act, for if he knew that nothing would happen to his son during the binding, and if He, blessed be He, had commanded him to do this, he would have done it out of his love for his Creator and with his desire. This is the ultimate in the levels, according to my understanding. Indeed, he strengthened the point that it is not fitting for us to exert ourselves in performing these commandments that the Lord commanded man to live by, in contrast to the ultimate good and completeness that can be acquired from them. Although He, blessed be He, commanded us in them so that we may merit the world to come, this should not detract from the overall level. However, what is appropriate is that what we attain in working towards the goal, that which the Lord commanded us in them, and for which they were given to us, should rest with us. It is assumed that He did not command us for the purpose of attaining them, and the rest, which He did not command us for the purpose of attaining them, and for which He left it as it is, this is the remnant. That is, we worship in this manner out of our love for Him, blessed be He. Regarding this manner, it is appropriate that the matter rests, and it should not reach the assumption that something from the nullifications that are required for the initial assumption will reach this assumption. If they do not reach this assumption, something from other nullifications that will be required for the initial assumption will reach it. If not, other nullifications will reach it, and among the Egyptians, they will grasp it and stow it away in a pit of life, and they will pursue it until the Shevarim. The remaining and gaining of the World to Come is not the ultimate and final goal directed by the work and commandments. Rather, there is a higher and more required goal in and of itself, from which the remaining and gaining of the World to Come derives in the case. If so, the worshiper needs to direct his worship towards the ultimate and final goal, to which they will reach, and all the goals will end, and this is what we will work on in the coming chapters with the help of Heaven. Indeed, the remaining and gaining of the World to Come is required and directed by the workers out of love for the higher essence. In the book "Tola'at Ya'akov," we wrote in this language: "So that Your glory may sing and not be silent, like God who is similar to You." This is our intention in asking that we merit the World to Come, because in the soul of the righteous, that glory is fulfilled and it awakens joy from above him, and then he sings. In the midrash of Rabbi Nehunia ben HaKana, it teaches that the life of the World to Come encompasses all the commandments, and in His mercy, He has given them to us to sanctify us with them. Perhaps we will merit it, and why is this so? Because when we merit in this world, it is great. In Chapter 22 of this section, I will elaborate on this with the help of Heaven, which will clarify to the wise-hearted that achieving the life of the world to come is required of true servants for a loftier purpose. This purpose is associated with the greatness of the great Name and His uniqueness in His honor until infinity. This was the desire in creation, and it is the intent behind the observances and commandments. The servant is found aiming for this ultimate purpose, aspiring to the life of the world to come. On the path taken by the wise Rabbi Joseph, may his memory be blessed, who did not attain this [service] out of love and did not follow the true path. Because the servant serves the Lord, not intending any particular goal, he will attain it. Instead, he directs his worship towards the true uniqueness, which I will explain in the assistance of Heaven. It is perplexing, though, that he himself writes in that book in this manner: "For the true wise, there is a great secret in the service, as they allude to it by saying, may their memory be blessed, that the Divine Presence among Israel is a high necessity, and a significant principle depends on the service and the performance of the commandments." The person who comprehends this and understands why it will benefit us and lead us to other matters, and why he should be concerned about time and people only to seek the truth and proclaim the faith, which are the true living ones with whom the complete ones shall live. They know their Creator and intend to serve Him; therefore, the wise should know that the ultimate goal to which the true servants aim in their service is to unite the great Name with its letters, encompassing all nobility, and to unify it with the unique Master who bestows. The servant with this intention is the one who does good in the eyes of the Lord, and this will be clarified in what will come in the assistance of Heaven. 6 We have already written in the first part of this book that the reason for the creation of man in the image of the Supreme Glory was to rectify and unite him. Therefore, all the levels included in the great Name were encompassed in him, so that there would be strength and power in his hands for this purpose. From the beginning, it was the will that this power should be entrusted to the hand of man, who was created in the image and likeness, and that his awakening below through his good deeds and his service with the proper intention would arouse the higher forces above. This awakening would bring about the unification of the great Name with its glory. This is the ultimate goal of the service and the commandments, and that is why the commandments, warnings, and the entire Torah came about. It is obligatory that this be done for the sake of the nobility, which is divinity, to unite it with the unique Master who bestows, because since His nobility is obligatory, as explained, the unification is also necessary. This is the true service, which is a high necessity. Therefore, the service must be directed towards this goal, and the servant should not turn towards any other goal at all. Thus, perfection, especially directed, will be according to the intention and the cost of thought and its purity. And in the manner hinted at by the pious Rabbi (may his memory be blessed) in his concise words encapsulated in his saying, "The main service of the enlightened ones and those who contemplate His Name is clinging to it." With these words, he alludes to the proper intention in the service. The meaning of his saying, "those who contemplate His Name," is to hint at the intention that should be present in the service. It implies that the worshiper must think and direct his intention in his service to unite the great Name, connect it with its letters, encompass all the levels in it, and unify them in his thoughts until infinity. And his statement, "and clinging to it," hints at the thought that should be free, pure from any occupied matter, adhering above, constantly sticking, to unify the branches with the root without any separation. In this way, by unifying, one adheres to the great Name. And I have observed the true sages discuss this matter, stating in this manner: If the orders are disrupted, the great Name will still remain for Israel. The righteous, the pious, and individuals who isolate themselves unify the great Name. They grasp the fire in the center of the hearth in their hearts. Then, with pure thought, all the sefirot unite and connect with each other until they draw from the wellspring, reaching the bubbling stream of infinity. At that point, the complete unity will manifest in Israel. This is the secret that all of Israel cling to the blessed Name through the attachment of thought to the ten sefirot. "But you who cleave to the Lord," and this is the secret of complete unity in the morning and evening, to declare in the morning, "Your kindness," and so on. Anyone who unifies the branches with the root and raises all the sefirot in one everlasting bundle, that person is constantly sustained. Thus, one who adheres to the great blessed Name is attached to it, and this is the secret "and clinging to it." This text discusses that the complete worshiper, who unifies the great Name with his thought and intention, is a secret, and through this, adherence is achieved. Since the purpose of man was for this ultimate goal, created in the image of the Supreme Glory, and as explained earlier, this power has been entrusted to him, he must direct his worship towards the unity to fulfill the intention of his creation. The focus in all the works and commandments is along the lines I will explain in general. The loyal and faithful worshiper who loves the Name with eternal love, besides needing to direct his worship to unify the great Name in His glory, must ensure that he has no specific intention for his own needs, neither for bodily nor for mental needs, all the while maintaining focus on that unity. All the benefits and successes, whether physical or mental, derive and extend from the unity of the great Name in His glory. The true way to attain them is through perfecting the intention, which is the unity to turn and direct oneself towards it. Without this intention, the surrounding blessings will be withheld, and if the intention is lacking, the scales will swing empty, for they will labor in vain, their minds calculating without pure motives towards the worship, as they won't know the true path unless they employ the internal wisdom accepted by the nation. Indeed, the worshiper should not turn or direct his thoughts toward anything else. His only focus should be for the great Name to unify with His glory for its own sake, not for any other purpose. The uniqueness, in this way, becomes the good in his eyes, the fulfillment of His will, and His desire in creation. The blessed one who has attained this knowledge and worships for this ultimate goal completes the intention in creation. This is the one of whom it is said in the chapter "Ashrei Mi Shegadel," "Fortunate is he who grew in Torah, toiled in Torah, and brings satisfaction to his Creator," for the worshiper who directs his worship toward this ultimate goal brings satisfaction to his Creator. The secret in this is that unifying the Name with its glory is the cause for all things to be blessed from beginning to end. As they said, "Nachat Ruach," for the translation is "He descended and settled." The divine spirit descends, and influence and blessing descend from Eden to the river, and from the river to the garden. Through this, the great Name unifies in the secret of the glory of Israel with the Divine Presence, the secret of the congregation of Israel. Since the spirit descends in this manner, which is necessary for the glory to unify above, the worshiper needs to direct himself as we have written, not towards another purpose since all purposes depend on this and are drawn from it. This is the secret of prayer, from the word "eating," as one eats without salt. Its meaning is that when one tends to his own needs, he aligns himself with the higher needs. The one who asks and directs himself, even for himself, is thereby participating in the higher. Furthermore, since all requests and needs are on the side of the profane, as known to the wise of heart, one who directs and asks for them in his prayer, which is the time of unification, introduces the profane into the sacred and contaminates the Holy of Holies. The truth about their intention will come in the middle blessings in Chapter 10 of this section with the help of Heaven. In the chapter discussing Rabbi Zakkai's passing, when he lifted his ten fingers towards heaven, our master, the Creator of the world, openly declared, "It is revealed and known before You that I toiled with my ten fingers in the Torah, and I did not even enjoy with my little finger." Peace be upon him. It was made known about him during his passing that throughout his life, he unified truthfully, raising all the branches and unifying them at their roots. This was indicated by the lifting of his ten fingers. It was also revealed that in our understanding of all his Torah and service, he did not ask or direct anything for himself at all, only directing his intention for the higher purpose, as we explained. This is what he meant when he said, "I toiled with my ten fingers in the Torah and did not even enjoy with my little finger." And his true unification for the higher purpose, without directing anything for himself at all, caused him to amass wealth and honor above all the sages of his generation, to the point where they said about him, "Let the master of the house be free from tax," as discussed in the chapter "The Employer of Laborers." The one who works for this ultimate purpose is the one who works out of love, called one who loves the Creator and fulfills His will. It seems that the interpretation of the verse, according to his understanding, is that when you prepare, listen to the structure of the verb, it leads to the higher realm. However, when you do it with the intention of preparing the concealed letter Mem (מ), which is the Kingdom, called the concealed heart of understanding, because from it emanates, and for this reason, you aim to unify and connect with it, then you will cause the attentive ear, Binah, to influence. In this way, all your requests will be appropriately supported when relying on the concealed letter Mem (מ) to connect with it. This is my understanding, I am his son Chaim Gabbai. "And for this, our sages hinted in their statement, 'One who prays should direct his heart to heaven.' They said, 'His heart' is like 'And the Lord said to his heart.' One must aim to unify that heart with heaven, which is the complete unity. It is necessary to direct and unify that heart in heaven, which is the complete unity, and one must aim for this unity, which is a higher purpose, not for any other purpose. They said, 'A sign for the matter: prepare your heart; incline your ear,' meaning that one who aims for this purpose will draw from it that his prayer will be heard even if he does not direct it. When the Israelites performed their labors and directed them towards this purpose, the Holy One, blessed be He, would praise them and call them 'My beloved,' using the language of God who tends to me. And they said in the Midrash, 'You are my shepherd, what is "ra'uyati" (My beloved)?" Rabbi Yonatan said, 'They provide for me; they tend to me continuously every day.'" "And in the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah, they said in this language: Rabbi Baruchya was sitting and expounding. He asked, 'What is the meaning of the verse, 'And they shall take for Me an offering'? Thus said the Holy One, blessed be He, to Israel: 'You shall take Me as an offering; lift Me up in your prayers.' Who is the one who willingly elevates himself from this world to the next? It is fitting to honor him, for through him, I rejoice that My name is known. From him, it is appropriate to take My offering, as it is said, 'From every man whose heart impels him to generosity, you shall take My offering.' From that volunteer who willingly uplifts Me, as Rabbi Rechumai said: If not for the righteous and the pious among Israel who elevate Me over the entire world through their merits, and from them, the heart is sustained, and the heart sustains them. Behold, they explained that the heart, which is the heart of heaven, is sustained through their prayers and merits, which elevate it above and unite it in heaven. This is the purpose of their service, not for any other purpose, and the heart, too, sustains them, even though their intention is not for this, but only for the higher need." "And since this is the ultimate purpose, which is the desire and the supreme will for no other purpose, they said there at the end of the matter: Therefore, first take My offering from him, and afterwards, 'And this is the offering that you shall take from them.' From the others, from the rest, and what is it? Gold, silver, copper, etc. To say that the Holy One, blessed be He, desires nothing but service for the purpose of uniting in His glory. This is His desire and will among the righteous who know this and fulfill it, to fulfill that particular will, not for any other purpose." "And to emphasize that the intention and the way we explained are the essence of the service, they said at the end of Menachot in the Mishnah, 'It is stated regarding the burnt offering of cattle, 'a pleasing fragrance to the Lord,' and the burnt offering of birds, 'a pleasing fragrance to the Lord,' and the meal offering, 'a pleasing fragrance to the Lord.' To teach you that whether one offers much or little, as long as he directs his heart to heaven—this is the secret of the 'Alef' at the end of the Divine Name, for heaven, and the 'Vav' in the Name, meaning to unite it with its counterpart to be in accordance with the supreme will—the complete worshiper directs to this, not for any other purpose. The service other than this intention does not ascend to the will, and that's why our Sages intended in Yoma, first chapter (19b), when they said, 'We do not engage him with a lyre or harp, but with the mouth.' They would say, 'If the Lord does not build the house, its builders labor in vain,' and Rashi explained it, 'but with the mouth, they would sing before Him, "If the Lord does not build the house."' Meaning, be careful in your service that it should be for the sake of heaven, that it should be acceptable. For if it is not desired by Him, your effort is worth nothing, as it will be clarified that service not for the sake of heaven, which is not with intention and purpose as we explained, is worth nothing." 7 "The prayer directed towards the purpose of blessing the great Name and uniting it in its glory to be His will and need, as we explained, is something that the Almighty desires. It is sought from the righteous who know this secret and intend by it. They said in Berakhot, first chapter (7a): It was taught in a baraita: Rabbi Yishmael ben Elisha said: One time I entered to offer the incense in the Holy of Holies both before and after, and I saw Akatriel Yah, the Lord of Hosts, who was seated on a high and exalted throne. He said to me: Yishmael, My son, bless Me. I said to Him: May it be Your will that Your mercy may suppress Your anger, and may Your mercy be aroused overrule Your attributes, and deal with Your children with the attribute of mercy, and enter with them beyond the measure of strict justice. And He nodded to me with His head. From this, we learn the secret of prayer, which is in the manner we explained, and it is greater than the praise of the sacrifices, which is the offering of the incense, as it connects all levels and unifies them, bringing joy to the known heart, as it is stated, 'Oil and incense gladden the heart.' Rabbi Akatriel told him to bless Him to teach the way of prayer and the intention we explained is greater than all the services, as it draws and includes the nobility of the Holy Spirit from Eden to the Garden in a more complete manner, for it has greater power in this than all the sacrifices, being inclusive of the four known matters we explained above. Due to its proper intention, which is the unity for the sake of the lofty, and since the righteous possess this power in the perfection of wisdom, the Almighty demands and seeks from them to bless Him for this intention, as in this, He receives satisfaction from them." The sages of truth received this name, which is Keter Malchut, and He is the Guardian of Israel, and for this, He is associated with the name El and Yud-Hei, for He is the God of Israel. What I have seen and is written, "For no man shall see Me," is similar to what is said in Isaiah, "I saw the Lord sitting upon a throne high and lifted up, and His train filled the temple," and this is a vision through a curtain below, upon a lofty and exalted throne, which is the throne mentioned in Ezekiel's chariot. And He said to me, "Ishmael my son, bless me," and he prayed. The secret of the matter is that the complete prayer extends from the source, and this is alluded to in His saying, "Bless me," meaning that one should pray continuously so that the blessing will extend, and the kingdom of the house of David will be blessed. And the language of prayer and its essence teach as follows: he said, "May it be Your will before You," and did not say "in front of You." This is akin to the secret expressed in "Who will give that it might be," and it will be for their hearts, etc. Because this will is the simple supreme will in which all needs are fulfilled, and from it everything comes. Therefore, he asked and said, "Before You, that Your mercies overpower Your anger." May the right hand of the Lord be exalted over His left, in a way that the left becomes the right, and the attribute of judgment transforms into the attribute of mercy. May Your mercies descend from above the head, as the holy spirit is drawn closer, bringing an additional blessing. May the good oil and the holy abundance descend upon Your attributes, as it is written: "Like the precious oil upon the head, running down upon the beard, upon Aaron's beard," through the right side and kindness. Then, it descends according to his attributes. When the blessing and nobility of the Holy Spirit come in this way, from the beginning to the end, the great name unifies in His glory. This is the noble request of the revered Name, "Ishmael my son, bless Me." He continued his prayer for this purpose, as this is the desired and supreme will. Since the request for mercy upon Israel is also among the higher needs, for just as the known father has compassion on his children, so does the mother incline toward her husband, for this reason, he continued in his prayer and said, "And behave with Your sons," etc. We also learn in our way that when the great Name is blessed and unified in His glory through prayer, it draws from it a transformation of the attribute of judgment into the attribute of mercy for the sake of the lower beings. They, too, will be blessed by His blessing, as it is written, "From Your blessing may the house of Your servant be blessed," etc. Behold, because prayer in this way ascends entirely to the heights and is desired before Him. The wise and holy sages, who know that prayer with the intention for the purpose that the great Name unifies in His glory, which is a high necessity, and in the manner we have explained, used to pray after their prayers. In such a prayer, they would awaken the supreme will for the purpose that He unifies in His glory, not for another purpose. Such a prayer is the most chosen, as it is entirely for the higher need, which is the purpose to which the true servant directs himself in his worship all his days. This is because it is the work of love that is not dependent on anything. In other words, the one who loves the work for this purpose is the lover who does not hang his love on something that will benefit him at all. Rather, his love for his work is entirely for the sake of the beloved, as in his work, he turns towards that purpose. That purpose is the blessing of the great Name, unifying in His glory to have His blessed will, and no other. In Chapter "Hei Korei" (16b), Rabbi Elazar, after completing his prayers, said the following: "May it be Your will, Hashem our God, that You dwell in our midst with love, brotherhood, peace, and friendship." The reference to "our midst" is symbolic of our fate, represented by the last letter of the great Name, which is the fate of the Jewish people. As David said, "You support my fate." To emphasize its uniqueness, he prays for love and brotherhood to reside in it. This is the secret of the kindness to Abraham, drawn upon it, as hinted in the verse "And with Your right hand, embrace me." Brotherhood refers to the Beloved who calls it "my sister, my bride." Peace and friendship represent the eternal righteousness. Peace and truth are one, and this is the secret of "I will grant peace in the land," which is the perfect unity. Furthermore, he continues and says, "May our boundary increase with students." This, too, is a high need to teach them knowledge of Hashem, as they provide strength, vigor, and power to the Divine Presence in its exile through the vanity of their mouths. In the secret manner, our boundary will increase, symbolizing the bride with the students. It is a secret of Hashem's teachings that will increase from them and unite with them through the righteous one who establishes the world. They are the students who influence her through him, bringing peace to all. He continues further and says, "And may our end succeed, and our hope is that his deeds and service will bear fruit in the end." This is so that the Great Name will be blessed and unified in His glory through His service, for this is the ultimate hope derived from it. "And grant us our portion in the Garden of Eden" – this, too, is a high need whose secret has been explained above. "And also set us in a good fellowship and in a good inclination in Your world" – these two are helpers to fulfill the intention in this work, one from the outside and one from within. The holy luminary Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, said in the book Heichalot in Heichal Noga (Volume 2, Chapter 50, Page 1): "With this language, 'and here there is a good inclination in the world,' a good friend who does His goodness with the Master in both the world of judgment and the world to come." He further elaborates, saying that one should strive and find the ability for their heart to perceive His Name, allowing the thoughts of the heart to be drawn toward the true ultimate purpose during the silent night. This involves seeing the glorious and awe-inspiring Name, drawing towards it from the innermost awe and unifying His Name. The point is to ensure that thoughts during both day and night are directed towards this goal without the mixture of other thoughts. Although thoughts may wander, they should always be directed upwards, especially towards the Great Name. He includes that the words, "And set us in a good fellowship and in a good inclination in Your world," imply helpers in these matters, both externally and internally. Rabbi Shimon bar Yochai's words emphasize that a good friend who practices His goodness with the Master in both the world of judgment and the world to come is essential. This understanding should guide our hearts to see the Name and find what we hope for in these short lives, which is the true life, the work towards the ultimate purpose that has been explained. He concludes that when we part from these lives and strive, indicating a hint towards the transition to the next life, our hearts should yearn for what we hoped for during our time in this world. This is to rectify our honor through our good deeds, specifically in perceiving the glorious Name. It will be found that our hopes were indeed fulfilled, and our efforts were not in vain. The prophet Isaiah (Yeshayahu) said, "And He said to me, 'You are My servant, O Israel, in whom I will be glorified.' But I said, 'I have labored in vain, I have spent my strength for nothing and in vain; yet surely my just reward is with the Lord, and my work with my God'" (Isaiah 49:3-4). In these verses, Isaiah conveys that he initially felt that his efforts were in vain, but he was assured that his true service, and the genuine servants of God, would be those associated with the name Israel. This name alludes to leadership and greatness. Through their devoted service, they would rise to prominence, and the name of the great Lord would be glorified through them. The various elevated attributes would be bestowed upon them, and they would be adorned with the garments of salvation. If children are a crown to a king, signifying his well-being, then the crown of glory and dominion, along with the spirit of holiness from the source, would be bestowed upon them as the awakening of Israel below through their righteous deeds. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar, Part 2, 62a), "Israel, in you I will be glorified," implies that the Holy One, Blessed be He, boasts about Israel below, which reflects His glory above. The intention is for the ultimate purpose that the great Name be blessed and unified in His glory, aligning with His will. As long as they are alive, these true, vibrant lives are the true lives, the genuine lives that seal life. With all this, they may question themselves, unsure if they fulfilled their duty or if their toil amounted to anything. This uncertainty is addressed in the verse from Isaiah where he says, "But I said, 'I have labored in vain, I have spent my strength for nothing and in vain; yet surely my just reward is with the Lord, and my work with my God.'" When these short lives are translated into the longer, more enlightened lives, it becomes evident and informs them that their toil bore fruit, rectifying the glory they established in this world out of love. Through the path explained to them, God grants them all that glory. Isaiah expressed this idea by saying, "Indeed my right is with the Lord, and my work with my God," hinting at the reward they received. The cause behind this is then reiterated when he says, "And my work with my God," meaning that my actions, which were in this world, were for my God's sake. They caused it for me, and now, as they awaken and find their hearts rejoicing, they see the reward bestowed upon them. In Genesis Rabbah, Parashat 32, it is said in this context when the righteous depart, the Holy One, Blessed be He, shows them their reward. As Rabbi Abbahu once said, "I beheld twelve rivers of balsam. He said to them, 'These are your merits.' They replied, 'Ours?' He said, 'Yes, yours, for I said to no purpose did I labor, I spent my strength in vain and for emptiness. But surely my right is with the Lord, and my recompense with my God.'" And behold, Rabbi Abbahu was a great sage and a pious man known for his good deeds. Through his righteous actions and wisdom, he lowered and brought forth twelve rivers of precious oil, symbolizing the good oil contained in the pure eastern air above the crowns below. Through him, the great Name was blessed and unified in His glory. Thus, they showed him the reward of twelve rivers resembling those of balsam in the Garden of Eden to delight in. When he woke up and found joy in his heart, it was due to what he had been engaging in: fearing the glorious Name and aiming to unify it in what is above, which is the ultimate goal of service and intent in creation. And he said furthermore, "May our state of mind come before You for good, the phrase 'state of mind' referring to a serene spirit. In other words, whatever our soul and spirit find rest and agreement in, away from the thoughts and contemplations that disturb the spirit, may it come before You in a manner that draws the good in Your eyes, which is the uniqueness of the great name in its glory. Meaning, no fragment or separation shall arise in our thoughts, God forbid. Rather, both thought and action shall always be directed and turned towards the complete unity." 8 The most chosen and desirable prayer is one that is entirely for His sake, without anything interfering that might elevate it entirely on high, as we mentioned, the need of the common people in general. They said in the chapter "Yehi Kovei," (16b), Rabbi Yochanan, after concluding his prayers, would say the following: "May it be Your will, Lord our God, that You gaze upon our disgrace and look at our afflictions." The intention here is to awaken the desire and mercy concerning the glory that is with us in exile. It seems as if He deserves shame and evil because of our disgrace and evil, those of His children. This is in line with the secret of what they said in the Midrash Ruth HaNe'elam (28:8), "And the man was startled and turned himself to the side, for behold, a woman was lying at his feet," which refers to the Shechinah, the community of Israel. At that moment, she stirred for him, and he asked her, "Who are you? Who are you in exile? Who are you at this time?" She answered, "I am Ruth, your maidservant. I am filled with sorrows and pains for my sons in exile, for the holy remnants who are saved from them. Not only that they are saved from the palaces of impurity, but they are also reviled and cursed every day. I have no mouth in exile to advocate for them." And this is the secret of: In all their troubles, He is distressed. And they said in the blessings, in the first chapter, "No prisoner can free himself from the house of confinement." This is to hint that honor needs assistance and arousal to awaken the will and mercy for him to come out from the exile of the nations. Then, upon his return, in the secret of "And return, O Lord your God, with him," it will be fitting for him to say concerning this, "In your disgrace and your afflictions," but it is like the expression "And I will not see in my disgrace," as said by the Master of the Prophets, peace be upon him. They said that this is a correction of the scribes. In Mechilta on the verse "Your ramparts will be torn down," it says, "And I will not see in my disgrace." This is the meaning of the verse. The practice of the pious and practical individuals is to set aside their own needs and troubles and to seek and pray for higher needs. And in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai, may his memory be blessed (Chagigah 22a), they said in this language: "The Holy One, blessed be He, said to me: Call from Seir." This refers to the angels of Esau, who are troubled among themselves, some lying in the dust. What did they say? "Guardians, what have you guarded for me from my flock?" Like a shepherd who guards his flock, they said, "What have you done for me from my flock?" The Holy One, blessed be He, summoned the assembly of His angels and said, "Sons of mercy, they are the ones who are distressed in exile and have left their distress and are demanding compensation for their anguish. They are demanding payment from me for their distress." And they say, "Shomer, what are you, that you are called Shomer (Guardian)?" - "You are the guardian of your house. What have you guarded for me from your house?" Like a guardian who sometimes is called "night" and sometimes is called "day." This is what is meant by "the watchmen of the night" (Song of Solomon 3:3). It is written here, "This night," until here. And behold, the Holy One, blessed be He, praises them for this because they set aside their own troubles and arouse mercy for the distress of honor, knowing that this is the will on high. Therefore, this pious person seeks mercy before the Supreme Will, so that it will sprout and look at this, and his action will hasten quickly. "And she shall be dressed in Your mercy, and covered in Your strength, and wrapped in Your kindness." This is the secret of the unique name from below to above. It begins with mercy, the secret of the beauty of Israel, and from there to strength, the secret of the fear of Isaac, His arm, His strength. And from there to kindness, and she shall be adorned with Your grace. These are the qualities of grace above in the secret of "I will pass all My goodness before you" (Exodus 33:19). And she shall come before You with the measure of Your goodness, the measure of Your goodness in the secret of "I will make all My goodness pass before you." And with Your humility, the measure of humility, referring to uniting the end, which is the measure of goodness, with the beginning, which is the measure of humility. The intention is that the great name be united with our descendants and with the future until infinity. This is the uniqueness for His sake, not for another purpose. Therefore, he seeks that the great name be united with His glory with a directive language, saying, "And she shall be dressed, and covered, and wrapped," meaning that it should be united in His glory from Himself and from above, even if it is not enough with the lower beings to cause this, in the secret that was established in the stations of poor deeds, bring near Your righteousness from above. "And such was the prayer of Rab Sefera when he said, 'There.' Rab Sefera, after his prayers, said the following: 'May it be Your will, Lord our God, to establish peace in the heavenly court above and in the earthly court below.' For he would arouse the will that His mercy and great light should flow in the measure of His goodness and be united in His glory from above, as it is not sufficient with the lower beings to cause this in their service. And he said, 'Establish peace in the heavenly court above,' which is similar to 'And I will give peace in the land,' referring to establishing the measure of peace, which is the righteous, the living foundation of the worlds, connected to the earth, the secret of the kingdom of the house of David." "And in the book of Rabbi Chanania, the deputy high priest says, 'And may He grant you peace in your house.' Rabbi Nathan says, 'This is the peace of the kingdom of the house of David, as it is said, "To the increase of the government and peace, there will be no end." Rabbi Yonatan says, 'This is the peace of the Torah,' as it is said, 'The Lord will give strength to His people; the Lord will bless His people with peace.' And this is the complete uniqueness, and this is the secret that we were commanded: 'Be one who prays for the peace of the kingdom.' And it is the heavenly kingdom that unites in peace and truth, for this, the pious direct their prayers, and for it, they seek in their supplications, for this is their desire and salvation." "And they said concerning the assembly below, it hints at external matters that derive from the essence of the first 'Aleph'—the keepers of good wine and the precious metals. These represent the nations from whom conflicts, wars, and accusations arise. Indeed, true peace and truth in the assembly above, the secret of the land of the living, will also extend from it to bring peace to the assembly below. Israel will not be accused, and the son will not slander his father. This is the secret of those who perform charity at all times, even in times of trouble. For when righteousness and peace are awakened above, they will also be awakened below, and peace will prevail everywhere." "And among the disciples engaged in your Torah, when there is peace among them below, in their Torah studies, and their intention in their disputes is not for personal gain or to favor one side over the other, but only to bring forth the truth, to clarify and whiten the law, and not to twist it, as it is said, 'Give her the fruit of her hands,' then peace is also awakened above." "Among those engaged for the sake [of Heaven], one who engages in Torah for its sake is for the sake that the Name unifies in His glory, as will be further explained in the Secret of Secrets. Among those engaged not for the sake [of Heaven] but for another purpose, excluding the ultimate purpose of unification, pray for them to make peace among themselves so that peace may extend from it above. Thus, peace among them serves this purpose, which is a higher need. Pray again for those who are not engaged for the sake [of Heaven] to engage for its sake, so that the true purpose, which is the unification of the Great Name in His glory, may be prolonged from it. For these pious individuals, their prayer was solely directed towards this ultimate purpose. Their words in their prayers hint at what we have explained, and in their prayers, they would say the following after prayers that encompass all needs, focusing on the needs of the common folk alone, as revealed to them. Therefore, after their comprehensive prayers, they would pray another prayer entirely for a higher need, which is the sought-after goal of the pious." 9 "The prayer needs to be known for its essence and arranged correctly and with intent in that specific order. There is no doubt that the order, in its essence, was with wondrous wisdom and providence, for the organizers were the members of the Great Assembly, as stated in Chapter Ein Omdim: 'The members of the Great Assembly instituted for Israel blessings, sacred prayers, and differentiations.' It is known that the members of the Great Assembly included prophets such as Haggai, Zechariah, and Malachi, and the rest were great sages. They said in Chapter HaKorei et HaMegillah: 'One hundred and twenty elders, including several prophets, instituted eighteen blessings in the prayer order.' The Holy Assembly instituted prayers and blessings with the Holy Spirit in an exceedingly marvelous order, so that the desired purpose, the fulfillment of human needs, would be achieved from them. This requires understanding the intention in that order. It is appropriate for us to work with it to benefit and enlighten the eyes of true worshippers, for this is what we have clarified, and it is necessary and obligatory for the completion of sacred work." "They said in Chapter Ein Omdim, Rabbi Yehuda said: A person should never request his needs in the first three blessings or the last three blessings [of the Amidah], but rather in the middle [blessings]. For Rabbi Chanina said: The first blessings are similar to a servant arranging praise before his master, the middle blessings are similar to a servant seeking a reward from his master, and the last blessings are similar to a servant who received a reward from his master, took his leave, and departed." The secret of the matter is that when one comes to ask his needs from the Master of the Universe, he must first concentrate on pronouncing the Divine Name specifically, as this is the proper way to fulfill his needs. Without this, he will not reach his intended goal at all. In all prayers and requests, the one who prays must concentrate in his thoughts on the great Name with its building blocks until infinity. As stated in the Midrash on the verse "Seek good while it is present" (Amos 5:6), Rabbi Yehoshua ben Levi, quoting Rabbi Pinchas ben Yair, asked why Israel prays in this world and is not answered. The answer is that they do not know how to pray with the explicit Name, meaning the secret of the inner structure of the letters of the Name. This is the interpretation of the statement of the sage Rabbi Todros Halevi in his book Sha'ar HaRazim. Once one has perfected the intention in this manner and prepared the vessel to place a blessing on his home to fulfill his desire, it is the time of divine favor to ask for his needs. In this unique preparation, he has established a tool to draw blessings into his life, and it is the knowledge to pray with the explicit Name. For one who does not know this unique way and preparation, it is impossible for him to be answered because there is no place for this without the knowledge of the unique Name with its structure and building blocks. The three initial blessings were instituted in that manner to indicate this uniqueness, as we mentioned. They unify, with proper intention, the right, left, and center. The first blessing, Avot, includes all the letters of the great Name, encompassing all the levels, as discussed in the book "Tola'at Yaakov." The blessing concludes with the shield of Abraham to encompass everything in the upper right. Afterward, they unify the left with the right in the secret of "Atah Gibor." Then, they unify everything in the center with the secret of "Atah Kadosh." The one unifying needs to set his intention, encompassing all the levels in that realm. His intention should specifically include all the infinite master's attributes that are the secret of His great Name. This includes the soul of all souls, aiming to bring and include the holy soul from level to level until the end of all levels. This ensures that the soul is found in all, spreading throughout all, encompassing all, to the knowledge and teachings that He alone is everything, and there is none besides Him. This complete uniqueness is praised as the servant arranges before his master in the first three blessings. Therefore, these blessings don't include requests for mundane needs since they all ascend to the highest realms. This unique unification in this manner, when perfected, brings forth the desired request. Hence, they instituted the intermediary blessings afterward, where one can ask for his needs after the first three blessings, which are the secrets of uniqueness and praise. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar, Volume 3, page 50a), it is stated in the following manner: "One who wishes to present his needs before the King should first unify the Holy Name, for perhaps the Holy One, blessed be He, is angry with him. And with a certain unity [of the Name], he should knot it into one, and in that knot, his requests will be remembered until here." To illustrate this secret, the Tachanot (supplications) were established, as it says, "Instruct us with Your command when we cry out to You, command our salvation in times of need." Furthermore, in the chapter "Eyn Om'din," Rabbi Shemlai expounded: "A person should always arrange the praises of the Holy One, blessed be He, and afterward pray. From where [do we learn this]? From Moses, as it is written, 'And I pleaded with the Lord at that time,' and afterwards it is written, 'O Lord God, You have begun to show Your servant Your greatness and Your strong hand,' and so on. And it is written after that, 'Let me, I pray, cross over and see the good land.'" In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Deuteronomy Rabbah 5:2), it is stated in the following manner: "One who stands in the shadow (presence) desires to arrange praises of the Master first and afterward make his requests. For thus Moses said in the beginning, 'O Lord God, You have begun to show Your servant Your greatness,' and afterward, 'Let me, I pray, cross over and see.' Rabbi Yehuda said, 'Why is it that here [in the beginning] it is with the name Adonai, and afterward [it switches to] Yud-Hey-Vav-Hey (YHVH)?' The reason is that the order is from below to above, encompassing day and night, night and day, in a harmonious pairing, as it is appropriate, until here. All is for the sake of one intention, as explained, for the arrangement of praising the Holy One, blessed be He, is to unify the great Name in His glory and to encompass everything in the Infinite before making one's requests. In particular, this method provides a space and prepares a vessel to fulfill one's needs, as by doing so, one influences the upper realms and assists them in their actions, and they fulfill his desires. This is exemplified by the case of Moses, our teacher, who needed to arrange praises of the Holy One, blessed be He, first, and then present his requests." And behold, the Master of the Prophets, may peace be upon him, took this path in his prayer. He began from below to above, unifying the attribute of night in the day. Therefore, in his prayer, he mentioned 'Adonai YHVH,' for he unified everything from below to above, reaching the very beginning, as this is the order, as we have written in the book 'Tola'at Ya'akov.' After unifying the end with the beginning and preparing the way, he continued to draw the Holy Spirit, light, and abundance from the top to the bottom. This is the unification of day and night, and to include the holy soul, bringing it and unifying it from level to level until the end of all levels. This is expressed in his words, 'Your greatness and Your mighty hand.' It represents the order from above to below, the greatness and might corresponding to the patriarchs and heroes, as 'Who is like You among the heavenly powers and on earth?' (Targum Onkelos on Exodus 15:11) – that You are the God of Your Shekhinah in the heavens above and ruling on the earth below. The intent is that He is One in everything, in the heavens, representing the glory of Israel against the sanctity of the Name, and they sanctified Him as "the Holy One of Jacob." On earth, it refers to the land, the land of the living, the secret of the "final Aleph." He is One in the upper heavens, and in this, He rules and acts according to His will in the upper and lower heavens. After arranging His praise as the complete unity, as we explained, he asked for his needs and prayed, saying, "Let me go over and see," etc. It will be clarified from this that when one comes to ask a question that requires preparing a vessel and establishing a path, he will find his question. This is the order of His praise at the beginning, emphasizing His uniqueness, as we explained. It will be further clarified from what we wrote that the order of prayers in the Holy Spirit, and their essence, are arranged with higher wisdom, which is what we intended to explain in this chapter. 10 The intermediary blessings in which one requests all needs also hint at the uniqueness, which is a high-level requirement, and the intention in them is as I will explain. We have already written that the third blessing, which is "You are holy," corresponds to "the Holy One of Jacob," which is the seal of truth. We wrote in the book "Tola'at Yaakov" that the name implies the intention for the payment of intermediary blessings, and the secret in this is close to every reader, to all who will truly call upon Him. They said in the Jerusalem Talmud, in the Blessings chapter, "See how exalted He is from His world. A person enters the synagogue and stands behind the pillar, prays quietly, and the Holy One, Blessed be He, listens to his prayer, as it is said, 'And Hannah spoke upon her heart and concluded.' This is what is meant by 'For whenever we call unto Him.' The pillar is the vav in the great name, where the intention of the intermediary blessings is directed." The first blessing is "You graciously endow man with knowledge," to allude to knowledge, and it was established at the beginning of requesting needs to teach that it is the essence from which all other needs branch out, as it is the acquisition that lacks nothing. The intention in this request is that the asker, due to his abundant desire and will to know His creation and contemplate the higher matters upon which uniqueness depends, seeks before Him that He should prepare that understanding, insight, and intelligence for him. These faculties serve as the key to uniting the great name in its glory, which is the ultimate goal of worship. It indicates the purpose of expressing love and attachment to Him and implies that the desire is not to distance oneself from Him but to understand Him. True knowledge is the essence of uniqueness. The Prophet Jeremiah (may he rest in peace) said, "Let not the wise man boast of his wisdom or the strong man boast of his strength or the rich man boast of his riches, but let him who boasts boast about this: that he understands and knows me, that I am the Lord, who exercises kindness, justice, and righteousness on earth, for in these I delight," says the Lord. He said that true boasting for a person is derived from the aspect of uniqueness. He stated, "Let him who boasts boast about this: that he understands and knows me," meaning that through the good intellect, which is the foundation of the vitality of the worlds, one draws near to me—the secret of understanding the Lord. It represents the union of the bride with her beloved. "For I am the Lord, who exercises kindness, justice, and righteousness"—the uniqueness of the three patriarchs. "On earth"—the land of the living. Behold, the complete chariot involves the connection of the three legs with David, who represents the fourth leg. It is the secret of "action," which is the uniqueness in the secret of the chariot's operation. Through these four aspects—secret of the chariot where the rider ascends the heavens in my name "I desired to be unique, recognized and acknowledged through them." Their uniqueness is the supreme will and desire. Truly, authentic knowledge is uniqueness. Therefore, the blessing of knowledge is established at the beginning of all the blessings and requests. The second blessing is the blessing of repentance, "Forgive us our Father, for we have sinned," and this blessing is established after the blessing of knowledge, which is uniqueness. The reason for this is that by nature, a person tends to sin, and sin causes the cutting of the beautiful shoots and separation in the Holy uniqueness. Therefore, we request guidance to return through repentance, asking to be restored to His Torah, which is the way to know and respond. If, initially, through their sin, the mother, representing the upper eminence, departs and is taken away from her children, revealing their shame, complete repentance will restore the mother to her place in the secret of returning, and He will have compassion on us. The third blessing is the blessing of forgiveness, "Forgive us, our Father," and the reason is that forgiveness of sin is necessary for the sake of honor, as sin and transgression cause unrest. In your transgressions, your mother is sent away, and therefore, we ask for forgiveness so that she returns through repentance. The forgiveness and atonement are necessary for the glorious Name. King David said, "For Your name's sake, O Lord, pardon my guilt," and it is written, "Help us, O God of our salvation, for the sake of the glory of Your name, and deliver us and atone for our sins for Your name's sake." The fourth blessing is the blessing of redemption, "Redeem us with complete redemption for Your name's sake." The secret here is that the Shekhinah, the secret of the glorious Name, is with us in exile, and we pray to be redeemed so that the Shekhinah redeems itself. We say, "For Your name's sake," meaning that the Shekhinah should emerge from its exile. They said in the Midrash Shochar Tov, "And come to her salvation for us," Rabbi Chelkiah said in the name of Rabbi Abahu, "And come (ULKH) is fully written, for all the salvation is of her." "And they also said there, 'And I will see him in My salvation.' This is one of the difficult verses where the salvation of Israel is considered the salvation of the Holy One, Blessed be He. And these are the new names for you: Rabbi Meir says, 'For Me and for you, it is Redemption.' As if to say, 'I have been redeemed with you,' as it is said, 'You have redeemed for yourself from Egypt, nations and their gods.' And in Sifrei (a Midrashic work) on the verse 'And it came to pass when the ark set forward,' Rabbi Akiva says, 'Were it not explicitly written in the Scripture, it would be impossible to say it. As if to say, Israel declared before the Almighty, "You have redeemed Yourself."'" This passage explores the intricate concept that the salvation of Israel is intertwined with the salvation of the Holy One, Blessed be He. The new names mentioned, particularly "Redemption," highlight the idea that God redeems Himself along with the people of Israel. If you have any further requests or questions, feel free to let me know. Blessing Five - the Blessing of Healing. This blessing is also for a higher purpose, as the health of a person below, seemingly connected to physical well-being, relates to the image of the Supreme. In the chapter 'Koreh Et HaMegillah' (who reads the Scroll), when discussing the addition of the word 'healing' in the eighth blessing, Rabbi Acha said, 'Since a word of healing is given in the eighth [blessing], indicating that it needs healing, they established it in the eighth.' Thus, if a word needs healing, it is in the eighth [blessing]. In the chapter 'Nigmar HaDin' (the judgment is concluded), Rabbi Meir said, 'When a person is distressed, the Divine Presence says, "Pluck me from my head, pluck me from my arm."' In the Midrash Chezita, Rabbi Yehoshua of Sichnin said in the name of Rabbi Levi, 'My twins, what do these twins [angels] say? If one of them is hurt on his head, his companion feels it. So, as it were, the Holy One, Blessed be He, said, 'I am with him in his distress.' The hidden secret in the Blessing of Healing is that the moon is damaged because the serpent cast its impurity on Eve and defiled the Temple. The Holy One, Blessed be He, is destined to heal that wound, fill its defect, and remove the cause of the blemish and deficiency from the world. Then, the light of the moon will be like the light of the sun, as it is said: 'And the light of the moon will be like the light of the sun, and the light of the sun will be sevenfold like the light of the seven days.' The secret is that the name [of God] will unite in its glory, and the wings from the outside will serve their King. The upper light of the seven days will contract onto the sun. Then, the blemish of the moon will be filled, and the Supreme Mother will reveal herself in her gates over them, and then the Lord will be one, and His name will be one. And to explain the reason for this, as it is said, 'On that day, the Lord will bind up the injuries of His people and heal the wounds caused by His blow.' This refers to the blow of the serpent, which caused the damage to the moon and the impurity of the Temple. This is the reason for the destruction and exile. For this secret, we pray in this blessing for that healing. And this [prayer] is: 'Heal us, O Lord, and we will be healed; save us, and we will be saved,' for healing is the cause of salvation, just as the blow is the cause of destruction and exile. This is the first intention in the Blessing of Healing. Afterward, we ask for the healing of other illnesses and wounds according to the customary way, and this is what we say: 'Bring up a complete healing' etc. "Blessing six, the Blessing of the Years, requires focusing on blessing the glorious name above, so that the blessing spreads downward, and the years are blessed. With the establishment of the blessing above, it will also be found below. We say, 'Grant dew and rain for a blessing upon the face of the earth.' This refers to the upper earth that came from the Supreme Man. After that, 'Satisfy the world with goodness,' and 'Fill our hands from Your blessings.' May the world be blessed, and it is the world free from its goodness, as there is no goodness except for the righteous, as it is said, 'Say that the righteous is good.' When that world is blessed with goodness, the blessing will spread downward, and the years, produce, and fruits will be blessed. 'Fill our hands,' referring to the gentle hand that protects from all evil and the like, from external things that are destructive and kinds of retribution, so that they do not defile this year, which is sanctified to the Lord. And he made hope for her in the secret of, "And a line will be drawn upon Jerusalem," the central line, and the ultimate peace of the righteous of the world is united in it. Blessing in the rains of will, blessing and generosity, and the intention is that the abundance should continue from above, from the head to the power of the world leader, so that the blessing spreads from there to the lower realms. The source of the blessing from below is a cause that will awaken and find its way upward, and the complete intention is to direct it to this, that the glorious name above should be blessed. Because with prayer, all of this is necessary for the well-being of the body, as one cannot stand and serve if not healthy. And if there are no provisions and other bodily needs, with all this, the intention will be for the sake of honor. As if one instructs oneself that if he asks for the needs of the body, it is for the cause that the blessing will be found above, and that is why he asks, for in asking below, the honor will be blessed above. For this purpose, he seeks his needs not for his own benefit and for his need but only incidentally because in asking for the needs of the body below, the cause will awaken, and the needs will be found above. That is why he asks them so that they will be found above. In regard to the question of sustenance, it is said in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai, may his memory be blessed (Ch. 2, §22, 1a), in this manner: "Behold, I am raining bread for you from heaven," and Rabbi Yosei opened [the verse], "You open Your hand," and so on. What is written above? "The eyes of all look to You," and so forth. Just as all creatures of the world wait and raise their eyes to the Holy One, blessed be He, for sustenance, so too, every believer asks each day and every day to request his sustenance from the Holy One, blessed be He, and to seek His protection upon it. Why? Because anyone who seeks His protection for his sustenance daily is blessed every day through the agency of that person. The reason is that all those who seek His protection for their sustenance cause a blessing to descend every day through him. The reason is that it is written, "Blessed be the Lord day by day." Even though He is forgotten with him, one should still ask the Holy One, blessed be He, and seek His protection upon his sustenance every day, because he is remembered in blessings every day above. Therefore, a person does not need to prepare his sustenance from day to day, nor to mix one day with another, as it is stated: "And the people went out and gathered a day's portion every day," explicitly on Friday, as I have established. And when the Holy One, blessed be He, is remembered with blessings every day, as it is written, "You open Your hand," what is the desire of that desire? It is the desire to be forgotten from the primary holy source and to extract from it a desire to be forgotten from sustenance entirely. And one who asks for his sustenance every day is called a creature of faith, a faithful creature, a creature whose blessings ascend above. Behold, it is explained that the act of asking for sustenance every day below is a cause for the blessing of honor to be blessed above. The true servant needs to ask with this intention, and the ultimate purpose is not for his own need because he does not require it. However, through the manifestation of the blessing above by his means, he becomes part of the blessing, and that is where his request will be found, even though he does not intend it for himself. This has already been clarified. The Seventh Blessing is the Blessing of the Ingathering of Exiles, and there may be a question regarding why we prayed for redemption in the Fourth Blessing and why it is repeated here. Rashi, of blessed memory, permitted this uncertainty in Tractate Megillah, where he wrote that the beginning of redemption is the ingathering of the exiles. Even though this redemption is not the complete redemption of the final redemption, it is a redemption from the constant troubles that befall us. This is the Blessing of the Ingathering. Concerning the building of Jerusalem and the sprouting of David, each one of them has a separate blessing, except for this redemption. Nevertheless, since the name "redemption" was mentioned, it was firmly established in the Seventh Blessing. From the language of the Talmud, it seems that the blessing for the redemption of the exiles is instituted. The wording of the blessing also supports this. Therefore, it can be understood that these two blessings were instituted for the two exiles: one for the exile of the body and the other for the exile of the soul. Initially, we pray for the redemption of the body because it will be redeemed first, and then we pray for the redemption of the soul, which is delayed since the redemption of the souls occurs after the redemption of the bodies. This was the order of their exile: the exile of the soul was initially, and the exile of the bodies came later, but they are redeemed first. This is the tradition received by the laborers, and it is a secret of the Torah. The redemption of the souls was postponed for a higher purpose, as mentioned in the Midrash of Rabbi Nehunya ben HaKana. The reason is that when we merit the World to Come in this world, it is considered great. Since they needed to ask in this blessing for the redemption of the souls, it includes the redemption of the bodies as well. This is reflected in the phrase "and gather us together," as they answered that there is no redemption after these redemptions. They said, "Blow the great shofar for our freedom," as the shofar is the instrument that brings servants to freedom. The Jubilee is the fiftieth year, and there is also an allusion in their saying, "and gather us together" for the redemption of the Divine Presence. If so, this is also a higher purpose. The Eighth Blessing is the Blessing of Justice, praying that our judges be appointed by God, who will restore them as at first and judge them according to the Torah. They should not be biased against the enemies of God, and no illness or servitude should befall us when they rule. The servant should not rule over us, and the maidservant should not inherit her mistress. You, Lord, alone should rule over us, and in times of exile, we are under the dominion of others, as written in our prayers, "Masters other than You." We request that the heavenly kingdom be revealed over us, and there should not be any hidden path of service. This is a prayer for the restoration of the Davidic dynasty to its rightful place. It addresses the high need for the return of the reign of the House of David to its position. It corresponds to the verse "Afterward, the children of Israel shall return and seek the Lord their God" and is one of three things that were rejected, and redemption will not come until they seek them. In the chapter discussing the reading of the Megillah, it is stated that once the exiles are gathered, judgment will be executed upon the wicked. This is a symbolic expression indicating that not all bodies merit redemption, and not all souls merit freedom. The wicked will be judged throughout generations, facing justice for denying the salvation of the Lord and the resurrection of the dead. They will be judged measure for measure. The Ninth Blessing is the Blessing Against Slanderers. This blessing is a request regarding the coins that emerge from the treasury, which will be lost. These coins, representing those who hinder and obstruct the return of the monarchy to its rightful place, will be eradicated. When it is fulfilled that God wields His sword in the heavens, the upper impediment will be burned, and the lower will also be consumed. This blessing is a plea for the removal of slanderers both above and below. His son Chaim Gabbai: The sign for this matter is "And all the horns of the wicked I will cut off; the horns of the righteous shall be lifted up" (Psalm 75:11), and this is found in Tur Orach Chayim, in Siman (section) Kuf-Chet (108). The Tenth Blessing is the Blessing of the Righteous. When the wicked are consumed and burned, the horn of the righteous is elevated. This is the secret of the horn of David and the righteous, especially the One Righteous, as they separate the Champion of the world, and His Book will be complete. This is the intention behind our request for the removal of slanderers and the wicked, as they are the cause of destruction and exile above and below. The Eleventh Blessing is the Blessing of the Rebuilding of Jerusalem, the Dwelling of the Supreme Glory. This blessing is for the establishment of the meeting place for the righteous and righteousness. For in the construction below, it will also be built above. As the Divine Presence dwells below, it will also reside in the higher realms. This is dependent on this construction. The phrase "and fear of Him" alludes to the latter days, referring to the desire for the rebuilding of the Temple, which is the second thing that was rejected. In the chapter discussing the reading of the Megillah, it is mentioned that the elevation of their horn in Jerusalem refers to the peace of Jerusalem, and it is said, "Pray for the peace of Jerusalem; may those who love you prosper." Indeed, the elevation of the horn of the righteous, the secret of the horn of David, is lifted up in Jerusalem. For this purpose, we request this blessing. The Twelfth Blessing is the Blessing of Salvation, symbolizing the sprouting of the monarchy. The allusion is to the horn of David, which is elevated above the place of salvation. Then the horn of salvation will sprout below. This is an allusion to the statement, "And David, their king, You will appoint over them," which is the third thing that was rejected. Our request is for your salvation; we hope for salvation from above because it is essential for us. We place our needs and ask for our higher needs. We request salvation from below because, metaphorically, His salvation is dependent on our salvation. And they said in Midrash Tanhuma: Rabbi Berachiah the Priest said, "Come and see what is written: 'Rejoice greatly, O daughter of Zion... behold, your king comes to you, righteous and victorious, lowly and riding on a donkey, on a colt, the foal of a donkey' (Zechariah 9:9). Here it is written, 'righteous and victorious,' and it does not say 'savior,' but rather 'victorious.' Similarly, it says, 'Say to the daughter of Zion, "Behold, your salvation comes; behold, His reward is with Him, and His recompense before Him" (Isaiah 62:11). Here it does not say 'savior' but rather 'salvation.' So, Rabbi Meir said, 'And the Lord shall save on that day the tenths of Judah as the first rain; they shall be saved.' It is metaphorically written as if Israel is redeemed, so it is considered as if He is redeemed. As long as Israel is redeemed, it is considered as if He is redeemed. And they further said there, "And it is written, 'And there shall be a highway from Assyria for the remnant of His people, as there was for Israel in the day that he came up out of the land of Egypt' (Isaiah 11:16). Here it is written, 'in the salvation of God,' and it does not say 'in the salvation of Israel,' but rather 'in the salvation of God.' In the chapter discussing the reading of the Megillah, once Jerusalem is built, David comes, as it is said, 'Afterward, the children of Israel shall return and seek the Lord their God,' etc. This is an allusion to what we have explained." The Thirteenth Blessing is the Blessing of Prayer. The one who prays must fear the word of the Lord and direct their intention in this blessing to be heard, and this is a loud voice, meaning that everything we have asked for in the intermediary blessings regarding our higher needs, as explained, we have prepared in them for our essential higher needs. In this blessing, we request that our voice be heard regarding what we have asked, and the intention was the question of the Master of the Prophets when he said, "Let me, I pray, cross over and see" (Numbers 20:17) — not for his own needs but for the higher needs. The Sages in Sotah Chapter 1 explained, "Why did Moses, our teacher, desire to enter the land of Israel? Was it to eat its fruits or to be satisfied with its goodness? Rather, Moses said: Many commandments were commanded to the Children of Israel, and they are not fulfilled except in the land of Israel. I will enter the land so that they will all be fulfilled through me." The prayer is for this intention, as explained, and in the context we have clarified, it ascends above and is accepted willingly. And they said in the tractate Berakhot, the first chapter, "What is meant by 'things standing on the height of the world'? These are things that stand in the exalted realm of the world, and people belittle them. Rashi explained that things standing in the exalted realm of the world, such as prayer that ascends on high, are belittled by people. Up to here, meaning when the intention in it, as we explained, ascends and adorns itself on the head of a righteous person, as they said, 'things standing on the height of the world.' With this, the intention in the intermediary blessings is fulfilled. 11 The last three blessings are service, acknowledgment, and establishing peace. We have already explained that the first three correspond to the Patriarchs, and in the third [blessing], inquiries are completed. After one has asked his questions and presented his needs, and concerning the intention we clarified, the intention continues downward. This is because the first blessing in the concluding set inclines against "Netzach" (Endurance), the second against "Hod" (Glory), and the third against the decisive "Shalom" (Peace). It is found that the last three blessings are directed against the first three, these corresponding to the Patriarchs, and those corresponding to the children, which are their branches. They said in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, at the end of the book "Heichalot" (Volume 2, Chapter 261, Page 162b), using this language: "After I have completed my inquiries and the body is whole in every measure with one accord of the heart, and he inquires and completes his inquiries, the blessing will return to draw from above, down to the bottom, until here." The blessing of service corresponds to "Netzach" (Endurance), as the service of sacrifices draws strength, power, and divine spirit from there to the house of the Kingdom. Netzach represents the mystery of the standing positions during the offering, symbolizing the sustenance of the body. They said in Ta'anit, Chapter "B'Shlosha Parakim B'Shana" (Chapter 2, Mishna 9): Rabbi Yaakov bar Acha said, Rabbi Asi said, "Were it not for the standing positions, heaven and earth would not endure." The secret is that the standing positions, which are close to the body, represent the secret of heaven and have an influence of strength and victory on the earth. They are uniquely united—one in heaven and one on earth—since they receive influence from above and exert influence below. This is the sustenance of heaven and earth. They said about these standing positions in the chapter "Ein Dorshin" (Chapter 4, Mishna 5) that in the World to Come, the spices will stand and grind for the righteous. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Midrash Rabbah, Ecclesiastes 3:26): "And the heavens will drop dew" - who are the heavens? As long as the upper heavens take moisture from that place above where the rest of the sacrifices ascend, and the heavens will drop dew. Who are the heavens? The place from which the spices grind for the righteous. And who are they? Netzach (נצ"ח) and Hod (הו"ד) are certainly the grinders. How do we know that Netzach and Hod are grinders? From the place that is called 'righteous' (צדיק), as Netzach and Hod grind for the one called 'righteous.' Because they come from above, and all that goodness is mixed in their essence to bring down the rank of Tzaddik, for the sake of the blessing of Tzedek (צד"ק) from their dripping dew. Therefore, they grind for the Tzaddikim. Who are the Tzaddikim? They are the Tzedek (צדק) and Tzedek (צדק) as they are merged together as one. Tzaddikim (righteous ones) are the end. This is the explanation until here. And they mentioned the prayer along with the service when they said, "And for their prayer, a short time, and restore the service with the blessing established for it separately." Because prayer is also a form of service. As they said in the Sifrei, "Serve Him with all your heart," this refers to prayer. Just as the service of sacrifices is the cause for the dwelling of the Divine Presence upon Israel, involving uniqueness and the proximity of divine forces, and it is the secret of the uniqueness of the great Name with its glory, similarly, prayer is the cause for all this. It is the sealing of this blessing, which restores the Divine Presence to Zion. It is the secret of the restoration of the monarchy of the House of David, the secret of the Divine Presence, and its uniqueness in the righteous, the eternal secret of Zion. For the ultimate purpose of this, the worshipper needs to direct their intention in this blessing. The second blessing, the blessing of thanksgiving, corresponds to the Vav (ו) of the Divine Name and represents the left column of the array of the standing structures, which sustain the heavens and the earth, and the entirety of the grinding skies from which righteousness is drawn. In this context, it encompasses the secret of decision, to continue the light and instruct the souls, specifically the souls entrusted to you. In the Book of Heichalot (Heichalot Rabati, Section 262, Page 1), it is expressed that we need to draw the blessing here, for we do not want to be forgotten in this world and in the world to come, until here. As they say, "And all living beings shall acknowledge You, Selah," indicating that the purpose of life is to express gratitude and praise to the great Name without cessation. This blessing, corresponding to the Vav (ו), holds the principle of judgment, and one should approach it with awe, yet we are required to accept it with gratitude. Additionally, there is another reason for mentioning life in this blessing. In the Heichalot text related to the essence of the heavens (Heichalot Rabati, Section 247, Page 1), it is written in this language: "Oraphaniel, for we say in it, 'You are aware of the lives of the world,' as when the world was formed, a radiant spirit emerged, and all living beings and everything alone are forgotten. For when merit emerges, the lives are enlightened, just as the radiant spirit is illuminated. Your signs are with the light of the countenance of the King of life." And because this chamber corresponds to "Hod" (הוד) against which this blessing is directed, we declare, "We will forever thank You and recount Your praise for our lives entrusted in Your hands." This is because life continues from there eternally when judged favorably. We also state, "Upon our souls entrusted to You in this blessing, to be pleased and thanked for them," as they are destined to ascend through that place to be clothed in an honorable garment according to what they established in their actions in this life. And they also said there (Chagigah 2:6a) in this language, here they stand, all these garments, the souls of the righteous, that ascend to be adorned before their Master and stand before Him. When the soul ascends and comes to this chamber, a certain one from them is appointed to take garments for them, and its name is the Holy One, blessed be He. Because at the time when a son is born, he performs divine commandments in this world, such as learning Torah or fulfilling other mitzvot, in this world as he strives for himself. So, He deals with him in this chamber above to be adorned in it. When the soul ascends, that one from among them takes the garment for it, and it goes with it until it reaches the River Dinor, where the soul needs to revive and be clothed there. It is prepared for that time and is adorned, and it does not ascend until then. And further there (Chagigah 2:6a), if that particular soul merits and ascends from there, Michael the High Priest takes for it that garment and clothes it with that attire, and He repairs it with it. It then ascends as an offering daily before the Ancient of Days. If that soul merits, it shares the merit with that soul which is established, and it reaches this point. "And due to the ascent of the soul, which has an elevated need, as elucidated for this, thanksgiving upon them was mentioned in this blessing, corresponding to Hod, the place of gratitude. So that the soul may ascend through there to the Divine will and not be immersed in the Dinur River. They stated, 'And they shall praise and bless Your great name in truth.' Because the ultimate purpose of life for the complete servant is to praise and bless the great name from the Supreme Source, enabling unification with His glory. Therefore, one must direct their intention in their worship. They said, 'Forever, for He is good,' as there is no interruption in unification. Thus, there must be continuous praise and gratitude without interruption. To achieve this, the complete life, the long life, must culminate in uninterrupted unification. The third blessing, the blessing of peace, corresponds to the righteous, the living eternal peace given in the land of the living – peace upon the monarchy of the House of David, righteousness, and peace kiss each other. In the discovery of this peace, all goodness and blessings will be found. It is the gathered and drawn abundance and light from the head of the White [Crown], the mystery of the brain through the spinal cord, flowing in its own path. This is how we seal, blessing the people of Israel with peace." And in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai at the end of the Hekhalot (Zohar II, 262a), in this language, 'Peace, peace above, peace below, peace to all the hosts, peace in the heavenly court above, and peace in the heavenly court below.' This is because peace is given to the lower court and peace is given in the lower court, which is the lower Hekhal, and this is indeed the lower court, for it is connected in a single bond in the heavenly court above. From here, we declare to all the lower beings, and the secret of it is complete and harmonious, all above and below in unity, to be called by the complete name, which is the complete peace in all the Hekhalot and in all these luminous ones above. Why? To bring about a unified state of peace, goodness, blessing, etc. This is Bar Nash, as he emerges from this Hekhal to the son to bring about a cause like emerging from the company of the king and the divine Hekhalot, and how does he cause it to be set before him. But singularly with his own cause, as he advanced to receive the crown of blessings corresponding to the unique unity of the Master of the Hekhal, for he is Bar Nash, emerging from the Hekhal of the King. At that moment, as he emerged from the Hekhal of the King, and all these hosts were intricately bound together in all these interconnected strands, unity, blessing, holiness, and additional holiness, the Holy One, Blessed be He, summoned all the heavenly court above. And He said to them, 'Write for this Bar Nash from among those who are the last to think.' Who are the last thinkers? They are the ponderers and those who contemplate and intend with the mystery of His name to unify Hekhalot within Hekhalot, connect links, and unite all in a singular unity. And these are the thinkers of His name, as it is written, 'and I will be aware, and I will be known above,' and he shall ascend above, both above and below, until here. The secret of the matter is that when the worshiper knows the order of the upper and lower realms and directs his prayer with the proper intention, the lower Hekhalot connect to their roots and causes. These are the upper lights, and it is the unity of the great Name in its glory. This is the secret of the full Name: Yud-Hei-Vav-Hei Elohim. The true worshiper who is aligned with this is part of those called 'Hoshvei Shemo' (those who contemplate His name), directing themselves in the secret of the great Name to unify it in its glory. This is the unity of the lower Hekhalot with those above. In the book 'Tolaat Yaakov,' we have elaborated on the secret of the matter, the order of things, and the intention in connecting the lower Hekhalot with those above." "And we have already written in the sixth chapter of this section that uniting the branches with the root, without any separation, is indeed adhering to the great Name. In the book 'Hekhalot' (Volume 2, Chapter 261, Page 2) in a similar manner: 'I will attach fire to water, and water to fire, south to north, and north to south, east to west, and west to east.' Similarly, they are also attached, not as one, and their unity is established in this way. All those who know how to arrange their prayers according to their order, as they rightly desire, attach and bring them close to be integrated in them. This question is asked, and an answer is given, 'Zakah' (merited) and 'Cholkayah' (portion) in both this world and the world to come, up to here. So, one who knows how to arrange his prayer in a way that the lower Hekhalot unify and connect with the higher Hekhalot, the secret of the glorious Name in the lower Hekhalot also connects and adheres to them. His request is fulfilled, and he is blessed in this world and in the world to come." 12 In the blessings of the prayer, they were arranged to number eighteen, which is what the members of the Great Assembly established through Divine inspiration. They also established the blessing against informers in Yavneh. As they said in the chapter on the morning prayer. However, the reason for this count of eighteen was to allude to the unique unity that resides in one place, for this count corresponds to the eighteen worlds that unify the Land of the Living with the highest heavens. It is a secret that everything in the heavens and on earth is connected, and it is linked to the eighteen mentions of God's name included in the central line, which is the secret of the completion of the lulav that encompasses all things and unifies them. As they already said, "Brightness, peace, and truth are one." They said in the chapter on the morning prayer, "These eighteen correspond to what?" Rabbi Hillel son of Rabbi Samuel son of Nahmani said: "They correspond to the eighteen mentions that David said in 'Give ear, O ye heavens'." Rabbi Joseph said: "They correspond to the eighteen mentions in the recitation of the Shema." Rabbi Tanchum said: "They correspond to the eighteen alleys in the spinal column." Rabbi Theodoros Halevi wrote in this language: "These three wise men did not disagree on the matter; rather, each of them wanted to reveal the secret and to support it with a strong pillar and to fasten it with faithful pegs. And everyone agrees that the eighteen correspond to the eighteen worlds." Hillel said: "They correspond to the eighteen mentions in the psalm 'Give ear, O ye heavens'." Rabbi Joseph said: "They correspond to the eighteen mentions in the recitation of the Shema." Rabbi Tanchum revealed further and said: "They correspond to the eighteen alleys in the spinal column, because the eighteen worlds lean downwards between the ten toes of the feet, as explained in the Book of Formation. Because through the spinal column, the brain nourishes all the organs, and from there they are sustained, and it provides seed for sowing and waters the earth, causing it to give birth and sprout. Unerstand this, because it's a sealed matter. The blessing against informers that was instituted in Yavneh corresponds to the dishonorable ones who are not in the presence of the four-letter name of God, but rather beneath it, and it corresponds to the One in the recitation of the Shema, which is a measure that includes all measures, and it corresponds to the smallest alley in the spinal column, which is the last of them all. Against it, the prayer of the informers was instituted, which is the place of their error, as hinted in the portion of tzitzit. They were all intended for the same purpose, and the intelligent will see and understand up to this point. Furthermore, there is a hidden secret in this count of eighteen. They were instituted corresponding to His eighteen thousand worlds. They said in the tractate Avodah Zarah, the first chapter: "He rides on a light cherub and traverses eighteen thousand worlds." As it is stated, "The chariots of God are myriads, thousands of thousands." Do not read 'myriads' [שנאן], but rather 'that are not.' The secret of the matter is that the first [world] in the emanation [of God's attributes] is not subject to the law of majority, for it is not perceptible due to the lack of contemplation upon it. The rest, each is included in judgment and mercy, thus there are eighteen. And with the intention of the eighteen blessings, they unify eighteen thousand hidden worlds, which are called 'worlds' from the language of ascension and elevation, ascending in the intent of prayer to unite upwards, and also from the language of concealment, as they are hidden and concealed in the hidden. And I found from one of the wise of truth who said in this language: "And you must know that the eighteen blessings correspond to eighteen thousand worlds surrounding within the highest crown. They are eighteen thousand worlds to the east, eighteen thousand worlds to the west, eighteen thousand worlds to the north, and eighteen thousand worlds to the south. And their number is 72,000 worlds, corresponding to the 72 awesome and wondrous names derived from three verses, which are 'He set out,' 'and came,' and 'and encamped.'" Additionally, it should be known that in prayers, there are four levels corresponding to the four groups of Israelites. The first and highest level is when the prayer reaches and ascends up to the sefirah of Tiferet, in which the High Priest served, and it is immediately heard without any delay. The second level is when the prayer reaches up to the sefirah of Keter, and therein all the other prophets used to employ it, and they were heard, but not as swiftly. The third level is when the prayer reaches close to the sphere of the firmament, and therein the early pious ones used it, and they were sometimes heard and sometimes not. The fourth level, with great power, is when the prayer reaches up to the sphere of the moon, and therein all the other Israelites use it, and one in a hundred or one in a thousand are heard. For these levels were present in four periods: in the time of the Patriarchs and Moses, in the time of the other prophets, in the time of the sages of the Talmud, and in those times when Israel is in exile, they are not heard one in a thousand, for if they were heard, they would be redeemed. King David sought mercy before God for this, as it is written, "Turn not away the prayer of the destitute," and not in this are their prayers despised. Hence, our sages said that a person's prayer is only heard with the congregation, for all prayers require a multitude with one heart and consent, and they require intention, for a good prayer needs to ascend eighteen levels up to Tiferet. According to how much these journeys are diminished, so is its acceptance diminished. The righteous and the early prophets used to elevate their prayers one level higher according to necessity, and they would unite two actions and elevate them to their intellect. For until there, nineteen services ascend. This is what I found from the sages of truth. And this is one of the reasons why the Men of the Great Assembly established the prayer, and its blessings ascended to the number eighteen, because it needs to ascend eighteen levels so that it may rise to the will and be crowned with the head of the Living Righteous One of the Worlds. In the book "Tola'at Ya'akov," I arranged the levels and extended them, and behold, when the soul merits rectifying the honor in this world through its good deeds and is perfected in true wisdom, it ascends from level to level along those journeys. It makes eighteen journeys until it returns to its exalted place, for there is its home. From there, it ascends and descends along those levels, and from there, it ascends and returns to its place. The true worshipper needs to prepare that path and clear it through his prayer and service, laboring on the path we have described and with the intention we have explained. Then, his soul will ascend along that path without hindrance or impediment, and it is that soul in which the honor will be perfected and united with the Living Righteous One of the Worlds. 13 I saw in the response to a question brought by Rabbi Isaac bar Sheshet (may his memory be blessed) words that I need to respond to, to remove obstacles and clear the path before the sincere ones who serve with faith, and to uphold their faith and true worship: "And this is his language in Siman 147, and I also inform you that my teacher Rabbi Peretz HaCohen (may his memory be blessed), who was a great rabbi among all his generation, and I also remember him, even though I did not see him with my own eyes. He used to say, 'I pray to understand this matter, like an infant,' meaning to extract from the hearts of the Kabbalists who pray one time to this sefirah and another time to another sefirah according to the nature of the prayer. They say that this is the interpretation of what our sages said, 'One who wishes to become wise should turn southward,' meaning, he should aim for the attribute of kindness or the attribute of severity. Also, in the prayer of the eighteen blessings, they have a known intention for each one to a known sefirah. All of this is very foreign to one who is not Kabbalistically inclined like them, and they think that this is the faith of sectarians." And I have already heard one of the skeptics speak disparagingly of the Kabbalists, saying that the Christians believe in the Trinity, while the Kabbalists believe in the Ten Sefirot. And I had an experience when I was in Saragossa, where the wise elder Don Yosef ben Shoshan (may his memory be blessed) resided. I had already seen him in Barcelona, and he was a sage in Talmud and well-versed in philosophy. He was a Kabbalist and a great Hasid, meticulous in observing the commandments, and there was great love between us. Once I asked him how you Kabbalists intend one blessing for one sefirah and another blessing for another sefirah, and furthermore, there are entities within the sefirot for which one prays. He answered me, "Heaven forbid that the prayer should only be for the sake of blessing; may it be for the sake of the blessed, the Supreme One. But this is like someone who has a dispute and asks the king to appoint a judge to adjudicate it, not instructing the agent in charge of the treasuries, for his question might be misunderstood. Likewise, if he asks the king for wine, he should ask the superintendent of the vintners, and if he asks for bread, he should ask the superintendent of the bakers, not the other way around. Similarly, concerning prayer, which is always for the sake of the Supreme One, but the intention of the mind is to draw down the influence to that sefirah that corresponds to the desired outcome, as you might say that in the blessing 'Upon the Righteous,' one should intend for the sefirah called 'Chesed,' which is the attribute of mercy. And in the blessing 'Upon the Wicked,' one should intend for the sefirah called 'Gevurah,' which is the attribute of judgment. Reflecting on this, the aforementioned pious individual elucidated to me the intention of the Kabbalists, and it is very good. However, who among us can grasp all this? Is it not good enough to pray simply for the sake of the blessed with intention, and He, in His wisdom, will complete the desired outcome, as the verse says, 'Roll your way upon the Lord and trust in Him, and He will act.' And I also inform you of what my teacher Rabbi Nissim (may his memory be blessed) said to me privately, that the Ramban (may his memory be blessed) went much too far in believing in that matter of Kabbalah. And for this reason, I do not entangle myself in that wisdom, which I have not received from the mouth of a wise Kabbalist. Even if I have seen illuminations on the secrets of the Ramban (may his memory be blessed), they too do not fully reveal the roots of that wisdom; they reveal only a part and cover many parts, and are prone to error in some aspects. Therefore, I have chosen not to involve myself in the concealed matters. Thus far, are his words on this matter. It is astonishing regarding that rabbi, who was esteemed in his generation, for he did not follow the proper path in this matter, the path of those with the correct understanding, who do not judge until they stand in judgment and ascertain where the matter leans. For he should have searched and sought wisdom from his masters and receivers, and then his eyes would have been enlightened, and he would have understood whether the matter he spoke of was as he perceived it or its opposite, and then he could have judged. If his hand was too short to reach salvation and grasp the truth, he should have sealed his lips, not hastened to respond and display cleverness in wisdom, which was far from him. For if he was competent to judge and understand in Talmud, and in this, they listened to him, he would not be liable for not having enough judgment to instruct in a matter hidden from him and unknown to him. For if he were a wise Kabbalist in true wisdom, he would not utter things that were not so, and his words are evidence against him, for true wisdom has departed from him. And not only that his understanding diminished, but his words caused damage by leading the innocent and righteous in their hearts to depart hastily from the path of God and to deviate from the Torah. For this rabbi, who responded, argued from his words to the questioner, and he too will not escape the accusation against him, for he should have responded to the questioner, "Go ask the scholars and my masters; they will instruct you." For wisdom has not ceased entirely from Israel, and I am not sufficient to save, and this is the way of the true sages, as we have learned. Regarding what one has not heard, one should say, "I have not heard," and to caution against this, Avtalyon said, "Wise men, be cautious with your words, lest you incur exile, and your disciples who come after you drink and die, and the Name of Heaven is desecrated there." And how many of the insolent, who have no desire for wisdom, will bring evidence from the words of these great ones, thinking to save themselves with this argument. In the end, when they stand in judgment, they will be asked to articulate pearls of wisdom, and they will find themselves condemning their own souls and their teachers. That skeptic who brought forth his words was a fool, and it is a general principle among us not to bring evidence from fools. Who among us is greater in philosophy than Maimonides (may his memory be blessed)? When he found the plumb line, he threw the bundles from his hands. One of the true sages who elucidated the secrets of Maimonides wrote in the portion of Beshalach in this manner, and Rabbi Yaakov, may his memory be blessed, went to Egypt and entrusted the tradition to Maimonides, and much to his joy, he praised it to his disciples. However, he did not merit this until close to the end of his days, for by then he had authored all of his existing books. Thus far. And the wise Rabbi Yitzchak Abrabanel, may his memory be blessed, wrote in the end of the tractate Akev in this manner. I also heard that the great Rabbi Maimonides wrote similarly in his letters. In the end of days, a man came to me and spoke reasonable words, and had I not been at the end of my days and my bonds scattered in the world, I would have retracted many of the things I had written. There is no doubt that the words of Kabbalah were heard in the end of his days. Until here, he heard, but I have seen written in a certain book in his name, in these words: "In the end of my days, an old man came to me and illuminated my eyes with the wisdom of Kabbalah, and had my books not been scattered in the world, I would have retracted many things I wrote." Thus far. And this is sufficient to indict those who slander and their friends who follow the stubbornness of their hearts. It is astonishing regarding that Rabbi who responded, after praising the reasoning of Rabbi Yitzchak ben Shushan (may his memory be blessed) for praising wisdom in its entirety, how he contradicted himself and turned it into a stumbling block and placed a stumbling block upon it, saying, "Who among us enters into all this," etc. If these are words of Kabbalah, how could the free man use them to absolve himself from intentions in his prayer? Besides this, it is not a prayer, and there is no way to accomplish the desired, and not only that, but the king will be angry with him, saying to him, "You ask judgment, bread, and wine; go to the one who sits in judgment, to the baker, and to the vintner," and his prayer will be invalidated before him, and he will be rebuffed with a slap. The interpretation of the verse is thus: "Show me your ways, O Lord." This means, as the sages (may their memory be blessed) said, "May your mercies be revealed according to your attributes." For it is intended to draw the light from the source directly to the middle path, and with that extension, his needs will be fulfilled. When it says "your ways," it means that he prepared a path for them with his intention, and without that intention, it would be impossible to fulfill his request at all. Because these are precious and extremely hidden matters, and they are not comprehensible, he said, "And trust in Him," for this requires great trust. Ultimately, it will come to fruition, as he said, "And He will do." And if Rabbi Yitzchak ben Shushan (may his memory be blessed) elucidated for him the necessity and obligation of intention in worship, and based on the manner in which I explained in previous chapters, he truly knew that there is no place at all to accomplish the desired without it. He did not say, "Who among us enters into all this," etc., but it was impossible for him because it would have been fitting to first impart to him the traditions of wisdom, which would have required time and great effort. Therefore, he initially sought to make it easier for him to extricate himself from that confusion and to save the true worshippers from his hands. Furthermore, he said in his response, "And also I informed you what my teacher, Rabbi Nahman (may his memory be blessed), said to me privately, that Maimonides (may his memory be blessed) took too extreme a position in believing in that Kabbalah." It seems that these words are casting blame on the great Rabbi, our teacher (may his memory be blessed), after saying, "Maimonides (may his memory be blessed) took too extreme a position," etc. And after Rabbi Nahman (may his memory be blessed) attributed wisdom in the name of Kabbalah, isn't it a duty for all of Israel to believe in Kabbalah, since it has been transmitted in every generation from the first receiver, Moses our teacher (peace be upon him), and will continue until the coming of the final redeemer? For it will not be forgotten from the mouths of his descendants, and the duty of Oral Torah, also called Kabbalah, rests upon us to believe that they are dependent on each other and are one, as known to those who are knowledgeable in grace. And if it is said to someone who exaggerated in believing in the Torah to "take too extreme a position," and likewise to someone who sought to know the Creator and to unify Him, which is impossible without Kabbalah, should we tell him to "take too extreme a position" to believe in knowledge and unity (in Him)? But we would tell him that he has not yet fulfilled his obligation. And it was said, "Therefore, I do not immerse myself deeply in that wisdom which I have not received from the mouth of a wise Kabbalist, for if I had received it from the mouth of a wise Kabbalist, I would immerse myself deeply in it." Indeed, our great Rabbi (may his memory be blessed) who received Kabbalah from the mouth of a wise Kabbalist immersed himself much more than necessary in believing in it, because there is no way to know the Creator and serve Him except through it. The later sages have already accepted that Elijah (peace be upon him) revealed himself to Rabbi David Abi Beit Din (may his memory be blessed) and transmitted to him the traditions of Kabbalistic wisdom. He (Rabbi David Abi Beit Din) then passed it on to his son, Rabbi Abraham Ben David (may his memory be blessed), who also had Elijah (peace be upon him) reveal himself to him. Rabbi Abraham Ben David (may his memory be blessed) passed it on to his son, the pious Rabbi Isaac Sagie Nahor (may his memory be blessed), who also had Elijah (peace be upon him) reveal himself to him. He (Rabbi Isaac Sagie Nahor) passed it on to his two disciples, Rabbi Ezra and Rabbi Azriel (may their memory be blessed), from whom it continued to Rabbi Moses Ben Nachman (Ramban) (may his memory be blessed), and from him to the remaining disciples who followed him until today. Through them, the tradition was maintained so that Elijah (peace be upon him) would reveal himself to those righteous individuals, ensuring that wisdom would not be forgotten among the chosen few, so they would know how to unify the name and serve Him truly, which is the gateway to all. Indeed, whoever distances himself from it distances himself from life itself. Furthermore, the holy luminary, Rabbi Shimon Bar Yochai (may his memory be blessed), in the book "Heikhalot," said in this manner: "This is life, as the soul ascends and descends on high like a dove searching for its nest, so too it asks for the drop of wisdom. And if it cannot adhere or be adhered to, it wanders around like a son without a father, and does not settle. It remains below that chamber, trying to grasp, and yet not grasping, and trying to understand, yet not understanding, even though it is devoted to goodness." Because there is no reward in that world for those who endeavor in wisdom to contemplate the glory of their Creator, since they have no share in the wisdom to contemplate the glory of their Creator. They share in the world to come, as it is written, "Happy is the man who finds wisdom, and the man who gains understanding." Thus, the holy luminary elucidated that wisdom is greater than good deeds and that there is no way to merit happiness and goodness for the righteous except through it. For it is through wisdom that one stands and contemplates the unique glory of the name of God, recognizes it, and truly serves Him. One who achieves this has no measure for his reward in the world to come. Look at how great a man Rabbi Shimon Bar Yochai (may his memory be blessed) was! Our great Rabbi (may his memory be blessed) knew this, and therefore immersed himself much more than necessary in believing in it. From what I have written in this section about the need for worship and intention in prayer, it is clear that this response by the Rabbi extends to those who ponder profound matters, beyond the minutiae of the commandments, for those who are knowledgeable in grace. 14 In the Torah, we find a special offering, entirely ascending on high. This is the burnt offering, which was entirely consumed by the fires. These were the two daily offerings, which were offered every day, not for atonement for sin but rather by voluntary will, meaning to fulfill the supreme will, which is unity. We were commanded only to have this intention, which is the intention of perfect service as described in previous sections. Since the perfect worshiper had this intention when offering them, the Blessed One destined His presence to dwell among the Children of Israel through them. After commanding the two daily offerings, He said at the end of the matter, "And I will dwell among the children of Israel and will be their God." Since this was the case, it was necessary, as previously explained, as He said, "And they shall know that I am the Lord their God who brought them out of the land of Egypt to dwell among them; I am the Lord their God." The secret meaning of "dwelling among them" has already been explained in this section. This offering was called an ascent offering because its intention was for the Assembly of Israel to ascend to the place where the highest thought, the complete unity that needed to be unified there, was emanated, and that is the great name of God. Therefore, the ascent offering alluded to the highest thought because the one offering the ascent offering had to intend for everything to ascend and be unified there, and since it was necessary to intend the great name of God in His honor, no other intention was at all; it was entirely an ascent to the high. For this reason, this offering was designated for Him, as it says, "My offerings, My food for My offerings made by fire as a sweet aroma to Me, you shall be careful to offer to Me at their appointed time," for in saying "My offerings," it will accept unity. And He is close to those unique attributes, and their unity in each other is endless. Therefore, the priest aimed with these two daily offerings, when offering them, "My meal offerings for My offerings made by fire," the feast for Me. And they said in the Midrash: "I saw my friend," what is "my friend"? Rabbi Jonathan said: My sustenance, that is, they will appease me with the two daily offerings every day, as it is written, "One lamb you shall offer in the morning." Until here. And the feast is compared to the abundance that comes from before and after. And they said: "They shall appease me," and this is the secret of my sweet aroma. And in the Midrash of Rabbi Nehunia ben Hakanah, "And why is it called an offering?" Rather, because it sacrifices the holy attributes just as you said, "And offer them one beside another to you to the same tree." And we say "for a sweet aroma," and there is no aroma but in the nose. And there is no soul that is aroma but in the nose. And there is no aroma but descent, as it is written, "And He descended," and its translation, "And He rested," the spirit descends and unifies with those holy forms, and it is drawn near by the offering, and this is called an offering. And therefore, prayers were instituted corresponding to the daily offerings because it is itself the intention in them as in the daily offerings, as has already been explained. It is not proper for a person's table to be full while his needs are empty of intention, and a high table is empty without intention. But when one worships with that intention we wrote about, he opens the spring and continues the flow of blessing upwards. He unifies with that great name through his powers endlessly, and this is the performance of good in the eyes of God. And those blessings will be attributed to him, and they will do His will as the supreme will is done without intention, for honor and goodness will come to those who do the Torah for its sake, for the nature of that kind of worship requires it, and it will come with the help of Heaven, and perhaps we can be of help, for we have no sacrifice, neither sanctifier nor altar, and we must strive to fill the lack with the language of our lips with intention of the heart, and hopefully, with this, we can stand, for when the Temple stood in the merit of the daily offerings, the blessing spread upwards and downwards, and Israel enjoyed good because their intention in them was only the unity of the unique name itself. But that good also emanated from the unity. And another good derives from it that Israel's sins are atoned for, as they said in the Midrash teaching us the portion of Pinchas, Rabbi Judah the son of Rabbi Simon said, "A man should not sleep in Jerusalem with sin in his hand." How so? The morning daily offering atones for sins committed at night, and the afternoon daily offering atones for sins committed during the day. Nevertheless, a man should not sleep in Jerusalem with sin in his hand, as it says, "Righteousness shall lodge in her," until here. And the intention of Rabbi Judah the son of Rabbi Simon when he said, "The morning offering atoned for sins," etc., for the purpose of the daily offerings was this, and he is obligated in this language, for indeed, in the saying found in the Midrash teaching us, he is not obligated in this manner, for it does not imply that the daily offerings were for the purpose of atonement in essence, but the intention was the need for unity and the uniqueness of the great name in essence, and from the aspect of unity, that good also emanated with the rest of the successes that spread among Israel in the merit of the daily offerings. For unity is the main cause of this and other successes without the worshiper intending them. And therefore, our Sages hinted in saying in Tractate Kinnim, "Wine learned from love, and the end of honor is to come." And behold, the ultimate goal of love for the blessed God is the fulfillment of His will, which is the unity of His powers within Him endlessly. And it is as I wrote in the first part in the chapters of love and worship to Him, and as I explained in this section. One who works in this way does not need to intend for himself, and ultimately, the nature of worship in that manner is to bestow blessing upon his home. And as they said, "The end of honor is to come," for it will come in any case without intending it, for the nature of true worship demands it, as will come with the help of Heaven. 15 The essence of worship for the unique Name, with the intention we were informed of its secret and explained its matter to open the source and to continue the nobility of blessing from the beginning of thought to its end. From there, it spreads to the lower levels causing this through their worship, for the blessed Name is blessed by the one who continues the blessing in his worship. This is what the prophet hinted at saying, "The one who is blessed in the land will be blessed by the God of truth." He said that the reason the one blessed in the land is blessed is because the blessing is caused beforehand by the God of truth. For the one who serves with proper intention is the one who unites the Name with His powers, and through this, he gives strength and might within the secret of "By God's name we shall do valiantly" and "From the strength comes to God." From that strength, it is given to that worshiper. In the chapter "These are the blessings," Rabbi Joshua ben Levi said, "From where do we know that any priest who blesses is blessed, and if not, he is not blessed?" As it is said, "And I will bless those who bless you." This means that the blessing of the priests causes the blessing from above, and from there, it spreads to the lower levels in the secret of "You shall be blessed." He said that the blessing will continue for the measure of "You shall be blessed" so that the Israelites will be blessed with His blessings. This is what it means, "You shall bless the children of Israel, saying, 'And they shall put My name upon the children of Israel.'" This is to establish their blessing so that both the upper and lower realms will be blessed. And if they do so, "I will bless them." To whom? To the priests who cause this, as it is written, "Blessed are those who bless you," and it is written, "And I will bless those who bless." In the Midrash on Ruth, which is concealed, "And behold, Boaz came," a righteous man who came loaded with many blessings and holiness. He said to the reapers, "The Lord be with you," Who are these reapers? They are the great Sanhedrin in the upper realm. "The Lord be with you," now I will give you blessings and holiness, and they responded, "May the Lord bless you," and they gave him the power to draw from the source of the living waters of the mysteries of the world to come. The essence of the awakening that rises from the worshiper continues the blessings to the head of the righteous. As they said, "May the Lord give you strength," in the secret of "Give strength to God." Then the righteous graciously bestows in the secret of "To Israel He gives strength." He is our God who has destined us for sustenance, children, and all the successes, with victory over our enemies and the expansion of our borders. And it is through the worship suitable for Him that we serve, the one we served in this book. As it is said, "And you shall serve the Lord your God," and this worship is the unity with intention that we mentioned. This is the secret of "And the Lord God took the man and placed him in the Garden of Eden to work it and to keep it." The intention is that He invested in him, gave him power and absolute authority with uniqueness and the continuation of nobility through the powers of the great Name hinted in the Garden of Eden in his proper worship. This is the service and the keeping, as stated in Bereishit Rabbah, these are the sacrifices, as it is said, "You shall serve God," and it is written, "You shall keep it to offer unto Me in its due season." The intention is closely linked to the powers and the uniqueness of the great Name, which is the intention in that worship. It means that the worship should be for His benefit, not that we intend it for ourselves as we wrote, for then the worship would be for us, not for Him. And when we worship properly, even if we do not intend it for ourselves, the end is for the glory to come and blessings to be bestowed upon us. For thus the King established in the nature of worship in that manner, as will be explained. As it is said, "And you shall serve the Lord your God," and one who worships for any other purpose than what we mentioned does not truly worship Him. For it is from the worship with that intention that the great Name is blessed, and from it, the blessing spreads to all sustenance, encompassed in bread and water. And since the influence coming from the source is the highest sustenance, and it is symbolized by bread and water, which are the essence of existence, therefore, it begins with them. For that sustenance is aroused upwards by the awakening of the worshiper's service downwards, and that is the purpose. And since in the union with the great Name in His glory, the side that causes all affliction and every disease due to the sin departs from Him, He said, "And I will remove sickness from your midst." For the act of goodness in the eyes of the Lord, which is the unity that kindles the spirit of impurity above, so that it does not come into the sanctuary, thus all damage and all evil that emanates from it is also eradicated downwards from those causing it, by that unique unity. Since all reward and punishment also emanate from Him, he said that worship to the Lord will protect and save from this. As it is said, "There will be no one miscarrying or barren in your land." And since that side tends to destroy from soul to flesh, for it is called the end of all flesh, and from its reason, days are consumed, and years of the harvest are cut off, for it is the essence of death, He said, "I will fulfill the number of your days." And after He completes His promise in sustenance, as He said, "And I will bless your bread," etc., and in children and life, as He said, "There will be no one miscarrying or barren in your land; I will fulfill the number of your days," He returns to the promise of victory over the enemy, which is the adversary and the hindrance in worship, as He said, "When you go out to battle against your enemies, and the Lord your God delivers them into your hands," etc., "And I will send the hornet," etc. For through the fulfillment of the supreme will, the power of the nations is subjugated above, and they are also subjugated below; they shall not lift their heads, for that was the intention in creation, were it not for sin. Also, in the inheritance of the land and the expansion of the border, as He said, "You shall mark out your borders," etc., "For I will deliver the inhabitants of the land into your hand," etc. For that land is prepared to accommodate its inhabitants, as it is a place of worship, and it is directed towards the land of the upper life. With the removal of the hindrance and the adversary, preparation for worship is also required. Thus, nothing good will be lacking, and it is good for us to worship, for from worship and in the manner explained, all these goods will be drawn, for it is the key to open the source from which all successes will be drawn, for all this is the essence of true worship, as we have written. However, how can it be illustrated that when we awaken below in our worship in the manner explained, the upper things are aroused above? What is the relationship and analogy between us and the true upper reality, so that through it one may believe that with this movement, the likeness in His actions will also move towards Him, and He will hear and respond to Him? This will be explained according to what is said: But before I explain this marvelous matter, I will bring what the wise Rabbi Yitzchak Arama, may his memory be blessed, wrote in his commentary on the Binding of Isaac in Parashat Noah, in the chapter titled "Kra'o N'gun Olam." He said there in these words: "The foundation is fundamental and accepted in the understanding of the belief in temporary reward and punishment, for our holy and divine Torah is the beginning of their ways. For there is a great correlation and a strong connection between the actions that people perform, whether good or bad, and the nature of reality in its entirety and its details, to the extent that one may believe that with the rectification and integrity of their actions, the nature of all existence will be upheld and strengthened. And in their corruption and loss, it will also be damaged and corrupted. This marvelous matter obligates being that this human structure is like a microcosm of the entire world, which is called the great world and the small world, according to the relationship between them in all their matters, both general and specific, as agreed upon by all the wise men. Therefore, it is possible that between them there exists a great relationship similar to the relationship that the wise men of music spoke of, that exists between two musical instruments that are equal and tuned to the same pitch, having an entirely equal relationship. For when a chord is struck on one, the corresponding chord on the other instrument will vibrate due to the equal relationship between them. And perhaps it was for this reason that the harp of David played by itself and its chords vibrated with the sweetness of his songs, as the sages interpreted regarding His statement, 'Awake, O my glory' [Psalms 57:9], for it was worthy for the songs of Israel to be pleasant in the work of music, which is this lesson. Now, the structure of the entire world is like the first instrument, which has a fixed order and arrangement in all its systems, both upper and lower, to fulfill through them the work of sustaining the world and its creation. In contrast, they will be arranged and organized like the strings of the structure of the small, partial world to receive their actions properly. However, when the small instrument is properly tuned with its systems, its pegs and strings according to the appropriate value, and it relates to the secret of reality and its nature in its entirety and its parts, then indeed, when they are struck, the strings of the great world will vibrate opposite them, and they will both harmonize together. One will act, and the other will react in a way that will perfectly fulfill the management of reality on the most suitable side possible. For thus the kingship of the world was established, that the entire world would be like one person, small and great alike, his ends relating to his ends, and his parts responding to his parts, just as all the parts of the living being relate to him for the benefit of the whole. For in this manner, they will be directed together to receive influence from Him, blessed be He, and He Himself, as they have explained, through the prophet in his statement, 'And it shall come to pass in that day that I will answer,' says the Lord, 'I will answer the heavens, and they shall answer the earth. The earth shall answer with grain, with new wine, and with oil; they shall answer Israel.'" He said that the blessed God is the first to respond to the voice of the small instrument's songs, and its melody is good in the way it says, "Before they call, I will answer," and He will give a good response to the heavens, which are the highest and most inclusive channel of His abundant will. And they will respond to the earth, which is the second channel, in harmony with its good melody. And the earth will respond with grain, which is the third channel. And they will respond to Israel, which is the fourth channel. They are the people who sow with confidence in God and humility in the mentioned way. Indeed, the matter will go in a circle, for they are the ones who play at the beginning and respond at the end, on the path of truth from which righteousness will sprout from the earth, and justice will look down from heaven. And our sages hinted much in Midrash Vayikra Rabba. They said: "If you walk in My statutes," [Leviticus 26:3]—these are the statutes through which I engraved the heavens and the earth, as it says, "If not for My covenant day and night," etc. [Jeremiah 33:25]—these are the statutes through which I engraved the sun and the moon, as it says, "So said the Lord: He who establishes the sun for light by day," etc. [Jeremiah 33:20]. "The statutes through which I engraved the sea," as it says, "To the sea I set its limit," [Jeremiah 5:22]—these are the statutes through which I engraved the sand, as it says, "I have set the sand as a boundary for the sea," [Jeremiah 5:22]. "The statutes through which I engraved the abyss," as it says, "By His decree He circled the abyss," [Proverbs 8:27]. A decree and a circle are comparable [terms]. Rabbi Levi said in the name of Rabbi Ḥama bar Ḥanina: "These are statutes engraved for the evil inclination." This is what is written: "Woe to those who decree iniquitous decrees," [Isaiah 10:1]. Rabbi Levi said: This may be compared to a place called Adramytium, which was undermined by gullies. What did the king do? He stationed Costarinus there to guard it. Similarly, the Holy One, Blessed be He, called the Torah a stone, and the evil inclination a stone. The Torah is called a stone, as it says: "The tablets were stone, and the Torah and the commandment," [Exodus 24:12]. The evil inclination is called a stone, as it says: "And I will remove the heart of stone from your flesh," [Ezekiel 36:26]. The Torah is a stone, and the evil inclination is a stone; one stone will blunt the other. Rabbi Aḥa ben Eliashiv said: These are statutes that bring a person to the life of the World to Come. This is what is written: "And it shall be that whoever is left in Zion," etc. [Isaiah 4:3]. Every verse that is written [regarding statutes] is for life, as it deals with Torah, which is a tree of life, as it says: "It is a tree of life for those who grasp it" [Proverbs 3:18]. Behold, it was instructed regarding everything we have mentioned, and it was made known to us that all the orders of the systems of heaven and earth were arranged and established according to the divine Torah, upon which He gazed and created the world, as we wrote in the first gate; refer to it. Its commandments and statutes are engraved upon the order of the world, which is the great vessel, and also upon the heart of man, which is the small world, within which the inclinations and deeds of man and his commandments are engraved. And when the divine Torah was given into the hands of the chosen people, the secret of this melody was entrusted to them, and the order of its worship was handed over to them to rectify therein the nature of the inclination of his heart, which is inherently corrupt in its inclinations. Although they were unable to carve an engraving of a stone, to soften and shatter the hardness of his heart, and strengthen it so it does not commit iniquity and produce falsehoods as is the custom of the other nations, as explained to them on the day of assembly. And now, "If you will surely hearken" [Exodus 19:5], etc., "and you shall be to Me a kingdom of priests" [Exodus 19:6], for through rectifying himself in this manner, the orders of the entire world, which include the heavens and earth, which are the first channel, and the luminaries, which are the second channel, and the sea, which is the third channel, and the abyss, which is the fourth channel, upon which all the other channels depend and from which they are activated—all stand on their guard and give influence to one another continuously according to their order, and they take from each other as their law dictates, until man achieves two successes in a manner most suitable for him, as the divine Torah has documented perfection there. And regarding this, it says, "If you walk in My statutes" [Leviticus 26:3], etc., and the entire passage there. But it does not say, "If you cultivate the land well, as is the custom of the nations," because the matter depends only on preserving the common relation between these two vessels. As explained there in Sha'ar 70 with the help of God. And therefore, just as a complete person, a man of valor and knowledge, is called a righteous foundation of the world, to maintain order and law in all these matters according to their disposition, so too, the disorder found among the wicked will corrupt this order of reality and cause its loss. These are the words of our sages on this matter, and they were not clarified. For even if we acknowledge that a building is established opposite a building, who would want it, and who would believe it, that there is a relationship between human actions and the nature of reality, until it is established and strengthened through rectification, and conversely, it will rise and fall. And indeed, it was created separately, not distinct, so that our actions may touch it and awaken it to act according to its nature. And what confirms to us that through their agreement they will be prepared to receive influence from Him, blessed be He, and neither of them came to assist him or for his benefit? There is no proof from the verse cited, and its meaning is not that the nobility of influence and blessing comes from their agreement and intention together, and the relationship between the two vessels he mentioned is not relevant here, for in both vessels the image and value are equal in them from every aspect without any distinction or deviation from each other. And for this reason, it is possible that when one vessel is stimulated by the other, it will not respond to its counterpart, but in the two buildings, the image and value were not preserved equally, but some distinction and deviation from equality are found in them. Therefore, it is believable that when the lower melody is aroused, the higher one will not respond, because the relationship between them was not preserved properly. As for what he said, "So did He establish the reign of the world that the entire world should all be like one person," etc., and its parts respond, etc., it is unknown from whence it has it, and upon this we will deliberate. But the sages of truth elevated the building of man above the spheres and angels and arranged it according to the order of the chapters of the upper chariot. And behold, our building also fell because it was built on an unstable foundation, and the Midrash he brought did not instruct regarding what he said about the relationship between the buildings and their response to each other. The whole matter sank in deep waters and he did not bring anything sufficient in his hand because he wanted to bring under the net of reason that which is above it, and it should not fall under his net at all. And I have written his words here so that there may be a test of the truth of what I will explain regarding this great matter in the next chapter, with the help of God. 16 To verify what we have said regarding worship and to plant in the hearts the belief in the reward and punishment it entails, the worshipper needs to advance in his knowledge and true acceptance in five essential matters concerning worship. It is impossible for worship to be complete without them. The first is that worship serves a higher purpose, not only the need of the common folk. This truth has been clarified in the previous section. From this, the Torah and its commandments are built and arranged, and from this, the obligation of its acceptance by the chosen people is understood, along with the warnings that come with its observance. The great reward awaits those who engage in it constantly and guard its commandments, while severe punishment awaits those who transgress and nullify its commandments. The second point is that the ultimate goal and purpose toward which the righteous worshipers direct their efforts is the source, necessity, and sustenance of all existence, both high and low. It is the vessel through which blessings and abundance are poured out, as it is the Godhead and the true unity. Therefore, it is sufficient for all that is created because it is called Almighty, as the created being cannot suffice for itself, let alone for others. It is dependent on the Creator. This is not the case with the unique being, which suffices for itself and for others. Therefore, the worship is directed towards the Divine, which is the place of true unity, and nothing else can be found besides it. After it is found, its existence is only possible within it because it is the vessel through which blessings are poured out to all worlds. This was also clarified in the first section of this book with the help of Heaven. The third point is that the intention in worship should ascend entirely to the highest, meaning, to the higher purpose and not direct it towards oneself or for one's benefit at all. Although the faithful worshipper needs to direct his worship towards the great Name with its honor because this is what is meant by the words from above that worship serves a higher purpose, besides this, the intention should solely be for His benefit, not for anything else. This, too, has been explained in this section with the help of Heaven. The fourth point is that man is structured to resemble the supreme structure and is made in the image of glory. Our construction is directed towards the supreme structure and its chapters, as explained in chapters 18 and 19 of the first section. This is the secret of "Let us make man in our image, after our likeness." It has already been clarified that the intention was to testify to the existence of the unique Lord, and so that there would be power and potential in His hand to unify and perfect the supreme glory. Therefore, He made man in His image and included in him everything that is included in the image of the Supreme, according to the secret of "In my name and for my glory I created him; I formed him; I made him." All this would not have been possible if our construction had not been made in the likeness of the created world. Even though existence will continue through our construction, it was intended for him to be fixed essentially and primarily. The existence of everything will continue from this inevitably and secondarily. Therefore, human construction should be elevated to the place of nobility and uniqueness, which suffices for all good and perfection, unlike the created being, which is deficient. Since the purpose of creating man was for a higher purpose, namely, to perfect the image, he was made in his likeness. Since the ultimate purpose was not for the sake of existence itself, his likeness was not needed for it or for our construction. The reason for this matter is that since man has the power in his hand to arouse that which was fixed in his likeness and our construction, because it was made according to that pattern, the thing that will arouse him in his actions must be exalted and unique to be the source of blessings and all good and perfection, for this is the nature of divinity. If our construction had not been built in the likeness of the created world, but rather in the likeness of the inclusive structure of the world, there would have been no channel or way for all this, and the purpose of his creation would not have been fulfilled. Therefore, Supreme Wisdom saw fit to fix him through the perfection of glory, and then the purpose in him will be fulfilled, namely, that he serves a higher purpose, and it is the perfection of glory so that he will be inclusive and glorious from the supreme and inferior perfection. As explained in chapter 17 of the first section, from this, the influence and existence will extend to all beings because it depends on that perfection. Therefore, it is necessary and imperative that our construction resembles the image of the Supreme and not the inclusive structure of the world. The fifth point is that the Torah, with its 613 commandments, is dependent on divinity. In other words, it is encompassed within all ten sefirot, which represent divinity, and it is interwoven with them, like the form created in the work of a craftsman or a weaver. Some commandments are associated with and grasp the realm of Keter, some with Chokhmah, some with Binah, some with Chesed, some with Gevurah, some with Tiferet, some with Netzach, some with Hod, some with Yesod, and some with Malchut. Yet, all those associated with one are encompassed within all, and they are all encompassed within each commandment of the 613 commandments, and all of them converge into it. For the commandments are the path and the way to unity and to the One who sustains them below, sustaining them above. This is the secret of "There is a time to act for the Lord," and "The Lord is my stronghold and refuge, peace He will make for me, peace He will make for me," and "He who rides upon the heavens, your helper, your very own helper." The structure of the Torah, in its entirety, is like the structure of the supreme and inferior man. For in the Torah, there are 248 positive commandments and 365 negative commandments. And in the supreme man, there are 248 spiritual limbs, the secret of the great explicit name with 72 letters, which are 216 letters, and when joined with the 12 paths of wisdom, there are 248 limbs in the supreme man. And the 365 sinews represent the secret of the 365 included lights, from the aspect of the attribute of judgment corresponding to the negative commandments, and therefore, punishment comes through them. There are thus 613 limbs in the supreme and corresponding to them, 613 commandments. In the inferior man, who is made in the image and likeness to perfect the glory, there are 248 limbs and 365 sinews. The structures are aligned: the structure of the Torah and the structure of the inferior man are akin to the structure of the supreme man. Because the intention with man is the perfection of glory for his need, commandments were ordered by the supreme will to fulfill this. If they had no relationship, value, or resemblance to the glory that would be perfected with them, and with the one who would be perfected with them, the intention in that perfection would not be fulfilled at all. The general principle is that glory will not be aroused except by the arousal of something that has a relationship and resemblance with it. Through something that has a relationship and resemblance with both, they are connected, complemented, and perfected. After these words and truths, it can be said that after the supreme wisdom saw fit to rectify the lower image to resemble the higher one, as the sages of truth received in the chapters of the human being, which are akin to the chapters of the chariot, as explained in the first part of this book, from this, a person can understand that since our structure resembles the structure of the supreme man, if there is a relationship and resemblance between this image and the higher image that was made in its likeness, one must conclude and believe that with this movement of the lower image in his actions, the higher image will also move towards him, listen to him, and respond to him. Thus, it is depicted that with the awakening below in our service, the higher things are also aroused above, because the Torah and the commandments, which are the means, have placed in their nature this power that has been derived and engraved from the source of existence and the highest light, so that they are the key to open that source from which they emanated, as they are performed in completeness and ascend as they are corrected by the lower image, which is built in the likeness of the higher. And from what we have written, it will be understood that these structures have that relationship that the wise men of music spoke of, which is found between two equal and harmonious musical instruments, as they have one relationship entirely. For by moving a string on one, the corresponding string on the other is aroused due to the equal relationship between them. Similarly is the relationship in these structures. Thus, with the movement of the lower string, the higher one is aroused towards it through the Torah and the commandments. And what indicates that the relationship is equal between them is that the complete righteous one brings the higher things to his will, and they listen and respond to him, and submit to his command when he calls upon them, as is widely known in our nation from the miracles and wonders that the perfect of the nation and its righteous perform when they call upon the Lord, and He answers them. As the sages said, "I am ruled by man, and who rules over me? The righteous." And if not for the equal relationship between them, as we explained the rationale for this, and as I have already written, the supreme glory will not be aroused except towards something that it relates to and resembles. In the Midrash, the Holy One, blessed be He, said to Moses, "Go and say to the children of Israel, 'I Am has sent me to you.'" What is the meaning of "I Am has sent me to you"? It means that just as you exist with Me, so I exist with you. Similarly, David said, "The Lord is your shade at your right hand." What is meant by "The Lord is your shade"? Just as your shadow mimics you, if you mock Him, He mocks you; if you cry to Him, He cries for you; and if you present to Him a grim or sullen countenance, likewise, He will respond. Thus, the Holy One, blessed be He, is your shade. Just as you exist with Him, He exists with you. This teaches us about the reciprocity and resemblance between them. Therefore, the higher beings are seen by the lower ones as shadows to forms, to have a relationship and harmony between them. Thus, just as the shadow is aroused according to what arouses the form, so according to the actions that the lower beings arouse, the higher beings will be aroused—either for good or for ill. This is what they said: "And if you present to Him a grim or sullen countenance, etc." And they also said, "Just as you exist with Me, so I exist with you." All this is due to the relationship and resemblance between them. Therefore, the higher beings listen and respond to the lower ones, and this is what opens the upper source and brings down the flow of blessing and light, which is the future favor mentioned by the Prophet. For then, the relationship and resemblance will be maintained in perfection. And it is said: "And it shall come to pass on that day, I will answer, says the Lord, I will answer the heavens, and they shall answer the earth, and the earth shall answer the grain, and the wine, and the oil, and they shall answer Jezreel." The Scripture repeats, "I will answer, says the Lord, I will answer," which could have been expressed as "And it shall come to pass on that day, I will answer, says the Lord, the heavens, etc." But it comes to allude that the awakening that rises from the lower image arouses the higher one, opening the source, and blessing the upper heads. This is the intent of the initial "I will answer," to say that the source of existence responds to the awakening that rises from below first. And from there, the flow and light reach the upper heavens, which is the secret of His great name. And they said clearly, "And from where do we know that the heavens represent the Holy One, blessed be He? As it is written, 'And you shall hear the heavens, etc.' And He Himself said, 'I will answer the heavens.' And from there, light and blessing spread and come to the Upper Earth, the Land of the Living, which is the secret of the last "Hey." Up to this point, the order of the blessings upon proper conduct and straight path from beginning to end has been instructed to us. This is what they said: "And they shall answer the earth." First, the Great Name is blessed and united in its powers, for without this, there is no place for blessing and abundance. Then the blessing spreads to the lower beings, as it is said, "And the earth shall answer, etc." This is the secret: "And the earth shall yield her increase," and "And they shall answer Jezreel." Jezreel calls to the awakeners and movers of unity due to the fact that they sow seeds which yield peace above, through their good deeds, which are the commandments. This is the means that arouses the higher image to respond to the lower one, as I explained above. And Rabbi Pinchas HaKohen bar Chama said in the Midrash, "The firmament, whose name is 'Aravot,' the Holy One, blessed be He, sows the deeds of the righteous upon it, and it bears fruit until here." And as I have explained in Chapter 2 of this section, with the help of Heaven. And it says, "And they shall answer Jezreel," to allude that they shall not toil in vain, nor bring forth for terror, nor sow for nothing, and afterward be devoured, as was the case when they were in hiding. All this good and completeness extends from the good awakening that rises from the lower image, because it has a relationship and resemblance to the higher image. For without this, it is impossible, as I have written. And behold, the complete person, by maintaining this relationship with holiness and purity through Torah and commandments, is like the resemblance of the thread that connects and attaches two pieces of cloth. Thus, the Torah and the commandments are the means that connect the lower image with the higher one, due to the relationship it has with both, as explained above. By adhering to its roots through his deeds, worship, and unity, he becomes beloved above and fulfills His will. He works with both the higher and lower beings, performing miraculous actions, demonstrating that he is wise and understanding. Wisdom and understanding come from his closeness and attachment to his God. He calls to Him, and He will answer him. There is no wisdom and understanding greater than this, for this is the fruit of wisdom and its purpose. And this wisdom is attained through the observance of the Torah and commandments, not through other beliefs and wisdoms, for all of them are vanity and have no benefit. Those who engage in them do not find paths of life. And the light of the world, the Master of Prophets, peace be upon him, in the Mishneh Torah, taught us everything I have written on this matter. He said, "And you who cleave to the Lord your God, etc." "See, I have taught you, etc." "And you shall keep and do them." "For what great nation, etc." "And who is like your people, etc." "For you who cleave, etc." teaches us that by clinging our thoughts to the powers of the great name and His attributes, we cling to the Lord our God, for He is His name, and His name is He. For you have a relationship and resemblance with Him, and that clinging is true life. From this, your life extends today. And when it says, "See, I have taught you," it is referring to the laws and judgments, the middle wellspring that connects between the two buildings, which are the laws of God and His judgments. And it says, "As the Lord your God has commanded me," to allude that were it not for being commanded in them by the mouth of the Power, it would be impossible for him to attain them at all. For they were not given to the human intellect since they are descended from the highest thought that cannot be reached except through it alone, blessed be He. In Bereshit Rabbah, they said, "The wisdom of the Torah is compared to fine flour," and I have already mentioned this. And the study of Torah should also be included because we are commanded regarding all things. It says to do so within the confines of the land, to allude to doing so in the proper order and manner. Not to become wise about them within the confines of the land, for it is the place of commandments and service, as that land is a uniquely high domain for Him. "And you shall keep and do them" returns to the wellspring of the path through which that attachment, which is life, is achieved, as I mentioned. And it says, "For by the engagement in Torah study and constant meditation therein," and this is what they said, "And you shall keep," and they said, "This refers to Mishnah." And in the observance of its commandments, as it says, "And you shall do." Through that attachment, from which matters shall be drawn for them, you shall be considered wise and discerning in the eyes of the nations. For it will be apparent to them in a way they cannot refute, causing them to wonder when they see that when you call to the Lord, He sends rain for you, halts the plague, removes all illness and affliction, and the evil of Egypt from upon you, which they cannot do. They will inquire how and what you do in service to your God, and what relationship those wonders have with that service, until they are drawn to it and obligated by it. And when they hear that the service is the observance of commandments whose reasons are unknown to them, they will marvel even more, for they will say that there is no relationship between those wonders and those commandments. But since they cannot deny the sensation, they will acknowledge reluctantly that you have marvelous wisdom and understanding in fulfilling the commandments to the extent that those wonders are drawn to you and answered by you when you call to Him. This is as it continued when it said, "For what great nation is there that has God so near to it?" For it is giving a reason for what it said, "For it is your wisdom and understanding in the eyes of the nations," and it says, "And what great nation, etc.," is also a reason for what it said, meaning, "How can such great happiness be attributed to any nation that has not merited closeness to God?" That is, they have closeness with us from the perspective of relationship, and the resemblance we have with Him, as was explained, and from this perspective, He listens and responds to us when we call to Him, etc. But the other nations have no closeness with Him at all, for they have fallen to the lot of princes who are distant gods, for they have no power. They have not merited righteous laws and judgments like all these commandments that would be a means for them to achieve success. And after they have been deprived of all the causes of success and happiness, what wisdom do they have? But we, since those causes are found within us toward perfection, shall attain all successes through them and be considered wise and discerning in the eyes of the nations. And in this, the intent of this wonderful explanation is fulfilled, as desired in this chapter. 17 Upon deeper contemplation, what we have written should resonate because this Torah that Moses set before the children of Israel is like a currency, enabling the completion and acquisition of all types of life and successes for those who adhere to it, and for the perfection of the work of divine service. I have seen it fitting to refine, clarify, and illuminate the discourse on the physical purposes elucidated in the Torah, as well as the spiritual purposes, which constitute the ultimate goal and acquired happiness for the soul, not fully elucidated in the Torah for the understanding of all the wise men. However, they spoke of them explicitly, always saying that the commandments grant true life, which is the life of the world to come. Many wise men have already discussed why these lives were not explicitly explained in the Torah, and I will also offer my perspective. Yet, I have found it prudent to precede their words, and based on what has been disseminated, they are encompassed in three opinions: The first opinion is that of Maimonides, may his memory be blessed. He said, for this reason, that since the complete Torah was given to a vast and myriad people who could not grasp the essence of the matters and their truths, the divine Torah turned hidden matters into revealed ones in a manner that they could depict and comprehend, as it did with the figurative descriptions of the Divine, blessed be He. For them, success is only physical, as they do not appreciate the depth of intellect and its success. The Torah concealed this from them and revealed to them what they would long for from those concealed acquisitions. This is his opinion, may he be blessed. Later scholars, may they be blessed, have enumerated those who will be obligated to him. Among them, some will say that when they see physical destinies being fulfilled, they will believe in spiritual destiny in whatever hint comes to them in the Torah, and it is not proof because how can proof be taken from what is mentioned explicitly in the Torah and they grasp it with their senses regarding what is not mentioned at all and they cannot depict? Furthermore, since the Torah has explained deep principles to the masses, such as the unity of God and His existence, which are matters the masses will not grasp easily since they cannot grasp anything non-physical after not grasping anything non-physical, and upon grasping this, they will be able to grasp other non-physical things without a dispute, and if so, they will be able to grasp the spiritual reward, as they will be able to grasp the existence of the spiritual reality. Regarding the physical destinies, the rationale was written in Chapter 9 of the Laws of Repentance. It stated that we were promised in the Torah that if we perform it with joy and a good heart and conduct ourselves wisely at all times, it will remove from us all the things that prevent us from doing it, such as illness, war, famine, and the like, and it will bestow upon us all the good things that will support us in doing the Torah, such as abundance, peace, and great wealth, so that we will not have to engage all our days in matters necessary for the body, but rather be free to study wisdom and perform the commandments in order to merit the life of the world to come. However, if so, we are taught by this method that when we were promised those goods, indeed it was to inform us that we will be complete with the leisure we will have to complete our soul. Yet, this is not sufficient, because when the path leading to the goal is designated to us, and the goal itself is not specified, we are still not sure of what was not so if the goal had been designated to us, for then we would be confident in the path leading to it, as it is certain that it would find a way for us to achieve it, for without this, it is impossible to reach the goal. Therefore, he should have explained to us the spiritual reward, and from that, we would understand that he will give us enough support to achieve it and not prolong its destiny upon us. Analogous to this is the story of a king who called one of his servants to sit before him while he was dying and instructed him to go to one of the islands of the sea to perform the king's work and serve there. The king assured him that while he is engaged in his work, he will eat of the good of that island and delight in its pleasures, yet he is not sure that upon completing the work, the king will return him to the place and the position he originally held. But when he was promised that he would return there, he is confident that the king will provide him with enough support to be free to do his work even if it was not explicitly promised, as it is impossible to do his work without it. Furthermore, it is difficult for him to understand when he will be scrutinized that it will be understood from him that good and success do not follow the Torah and the commandments and are not inherently bound, which is casting a blemish on the sacred. This is the general lesson of Rabbi's opinion, may he be blessed, regarding the two rewards, and what seems fitting to respond to it: The second perspective is that of Nahmanides, may he rest in peace, who discusses it in Parashat Va'era. He says there in this language: "No good will come upon a person as a reward for a commandment, nor evil as punishment for a sin, except through the agency of miracles. If it is decreed upon a person by nature or by fate, they will neither add to it nor diminish from it. However, all the rewards and punishments in this world are miracles, though they are hidden. They are regarded by observers as part of the natural order of the world, but they are, in truth, rewards and punishments. Therefore, the Torah dates only the destinies of this world, but does not specify the destinies of the soul in the world of souls, as those are wonders. In correspondence with the lineage and existence of the soul and its attachment to God, it is fitting for its lineage to return to God who gave it. Furthermore, I will explain this if God wills it. This is what he wrote in Parashat Acharei Mot concerning the cutting off of the souls mentioned there. He said that they provide great assurance in the continued existence of the souls after death and in the giving of reward in the world of souls. The implication of his words there is that since the remaining [of the soul] continues necessarily because it has no causes for loss and it will not die, and since this was so, there was no reason there to promise the one deserving of the reward its continued existence at all because this was necessitated by its lineage. Therefore, its destiny is not mentioned in the Torah. However, as for these good things, since they do not naturally follow us at all, it was necessary for the bestower of the reward, blessed be He, to assure us of them, saying that those destinies are with us through a miracle. Therefore, the Rabbi decreed that the reward for the entire Torah is miracles, and they are hidden miracles. Furthermore, the Rabbi added regarding these destinies in Parashat Im Bechukotai. He said there in this language: "And we have already explained that all these blessings are miracles; there is no natural order for the physical benefits to come, and peace will be upon us from our enemies, and your sword will be turned upon your enemies, and you will flee when no one pursues you, because of our doing the statutes and commandments. Not that everything will be reversed because of our seed in the seventh year. All this is the opinion of the Rabbi, may he rest in peace, concerning the two rewards. It is already known in the gates that the great Rabbi, who is a believer and a distinguished sage in the wisdom of Kabbalah, which is the wisdom of truth, is also astonishing in the eyes of those who believe that the destinies of the Torah are miracles alongside his greatness in wisdom. And the sages have already said that a miracle is the reality of a matter in essence, aside from its own intrinsic causes. According to his opinion, the good things and successes destined in the Torah will not follow the commandments at all, and there is no direct correlation between performing the commandment and the rise of the clouds or the descent of rain when the earth is thirsty and dry. However, the reality of all this after the commandments, the Rabbi, may he rest in peace, sees as being in a way of miracle; the commandments are not their cause at all. Now, according to his understanding of the hidden meanings of the Torah, as per his Kabbalistic interpretation, the opposite appears to be true, as explained by his disciples, who are Kabbalists themselves and have delved into many of his secrets. The truth is that the higher realms are blessed by the arousal of the lower realms in their worship, and from there, the blessing extends to the causes. It cannot be said that this is a miraculous way for those who understand the truth, but the nature of the worship indeed necessitates this, as has been explained and will be further clarified with the help of Heaven. Perhaps the intention of the Rabbi, may he rest in peace, was to respond to the old question as it appears in the revealed Torah, to give an answer in language to the multitude of sages among the disputants, and to be satisfied with what he hinted at in his secrets regarding the matter for the select individuals who stand in the secret of our God. In this way, the heart will be settled, and the mind will rest. Indeed, in what the Rabbi, may he rest in peace, said regarding the remaining for the soul being a natural matter in its essence, and therefore the Torah did not mention the spiritual reward, some of the later sages, among them the wise Rabbi Yosef Albo in his book "Ha-Ikkarim," have pointed out that this is weak reasoning. For the remaining [of rewards] is no more natural for the soul than the choice given to humans, as the Torah states, "See, I have set before you today life and good, etc., and you shall choose life." And since the remaining is not a well-known matter and its reasons are not known, why didn't the Torah inform us about it as it informed us about choice or the creation of the world and similar fundamental beliefs that came in the Torah? Furthermore, according to those who say that the spiritual reward is for both the body and the soul together, it is not natural for the body to persist indefinitely. Thus, it would have been appropriate for the Torah to mention it explicitly up to this point. The Rabbi, may he rest in peace, would utilize this argument in his favor, and we may say that the choice is natural for a person while bearing that name, and the destinies of physical life are also natural for a person due to the Torah and the commandments that draw towards them and obligate naturally, as the nature of worship dictates. As explained earlier and will be further clarified with the help of Heaven. The Rabbi, may he rest in peace, would agree with this, acknowledge it, and, as I mentioned earlier, there is no doubt that these spiritual benefits are a cause of benefit to the body due to its attachment to its source, its good deeds, and its worship of its God, who is unique. After these benefits are drawn towards the performance of the Torah and its commandments, and the soul is bound by them, it is even more likely that they will contribute to its remaining in perpetual grace in the place to which it was directed while still connected to the body. For indeed, that remaining and enjoyment also persists after the Torah and its commandments naturally, and it is a matter of fact. If the Almighty, blessed be He, had designated the spiritual reward explicitly, it would have been a complete double standard compared to the physical reward, since both of them follow the commandments and are obligated by them naturally. From now on, one cannot argue against the Rabbi, may he rest in peace, regarding the choice, for it was inevitable that its mention would serve as a reminder of who judges it. But the spiritual reward judges it equally with the physical, and in its mention, it is only a complete double standard. For in its physical mention, the spiritual is included. And with this, we can resolve what was further questioned there, by saying: If the spiritual destinies, which are the main reward, were not mentioned, why mention the physical destinies, which are not the main reward, until here? And regarding what was said that according to those who say that the spiritual reward is for both the body and the soul together, it is not natural for the body to persist, etc., this is the opinion of the Rabbi, may he rest in peace, and it is the truth. This is the intention behind the creation of the first man, were it not for his sin and the death resulting from it. And when the world is renewed, it will return to its original state, and therefore both [spiritual and physical destinies] will be fulfilled together because the intention will return to its place. Therefore, there is no need to mention it. I will further elaborate on this with the help of Heaven. However, he [the Rabbi] would not believe this, for philosophy would lead him away from it and force him to believe in its alternative, as it prevents the truth and justice from their desires, which follow the light of their minds and disregard the superior intellect. Among them was the wise Rabbi Yosef ben Shem Tov, may he rest in peace, in his book "Ein HaKoreh," where he stated: "Even though we acknowledge the Rabbi, may he rest in peace, in everything he left, and what we hinted at in his favor, and from where he knows that the reality of that eternal success is drawn after the Torah commandments, even though we acknowledge that the soul naturally remains unaffected by the body's loss, as it is not involved in it, but it is tied to it by a reality that we cannot deny, as it naturally remains in joy and happiness and in the Garden of Eden, which is its own, and he, may he rest in peace, does not want it even so. However, the remaining in delight is drawn after the commandments according to his opinion, even though it is the truth itself, and the reality of this success after the commandments is not a human intellectual nature, and this is very clear up to this point. And as I mentioned earlier, the Rabbi, may he rest in peace, knows the secret of worship, for by its very nature, it brings success to the body and even more so to the soul, as it is the essence of worship. And from this, he will understand and truly know that the reality of eternal success is drawn after the Torah commandments by its nature, and if it is not human intellectual nature, it is divine intellectual nature. And in this way, all doubt will be removed from him. The crawling truths could not provide a clear and tangible sign, and when our Torah came among those beliefs, as it distinguished itself from them in its excellence, so did its purpose distinguish it, meaning its truthfulness, from what they could not confirm. And just as the foundation of the Torah was the matter of the Exodus from Egypt, through which it seemed that the divine matter adhered to us, which the sorcerers could not accomplish, but they faltered in their majority of advice, so did its purpose draw a clear distinction that no other Torah could achieve. And had it promised reward for the soul after death, it would have appeared, and the rest of the Torahs would be equal, and you would not know its purpose above them, because after they all promised something intangible, each one could strengthen and say, 'You are the truth,' and therefore the Torah did not need to continue its purpose concerning matters of the World to Come. But its purpose continued in matters that are true without a doubt, as he stated. The sage Rabbi Joseph responded to him in the second article of the book "Ein HaKoreh," stating that the speech he recalled indeed serves as a valid reason for ensuring these benefits. However, omitting the memory of the true purpose is not a reason at all. For it would have been fitting to mention both aspects up to this point: And I am puzzled by the fact that it appears he did not draw from the language of Rabbi Nissim (may his memory be a blessing) except what he could reasonably rely on, but what would save him from doubt, he omitted. For Rabbi Nissim (may his memory be a blessing) had already addressed this doubt at the beginning of the matter with this language: "Here it is revealed if so, that the body and its faculties do not provide existence and standing for the soul, but they weaken its faculties until it is appropriate that when the impediment is removed, the soul will be more complete. And all the aims of the Torah that concern physical matters pertain to this aspect. If it appears likely that a person has a connection to the divine matter and he is involved in it, the impediment prevents him from reaching it, which is the body, there is no doubt that complete adherence will be assured according to what is possible when the annoying obstacle is removed, which is undoubtedly related to the beliefs at that time, etc. And if so, and the divine matter adheres to him while he is involved in it, hindered and annoyed, his adherence to it upon its departure due to the annoyance, is a great and remarkable proof of his adherence to it. And because adherence to these matters of life is a strong lesson in spiritual reward, his memory in the Torah was not necessary, for it was fully doubled and permitted. The sage Rabbi Abraham ben Bibagi, may his memory be a blessing, in his book "Derekh Emunah," in the second section, Gate 5, wrote about him and said, "This answer is also not entirely satisfactory, for if the existence of the soul were known, it would certainly be known to Abraham our father and others regarding the reality of God and His unity. Therefore, just as the Torah has presented to us the reality of God by saying, 'I am the Lord your God,' and it would necessarily have been known, then he should also have mentioned the existence of the soul up to this point. And it is nothing, for if the reality of God and His unity were known in the time of Abraham, it would not have been known in the time of the giving of the Torah, and the Israelites, who grew up in Egypt, needed to hear this from the mouth of the Almighty because in Egypt they denied these two aspects." And it has already been said in the Midrash Rabba, in the portion "V'eleh Shemot," "He said to them at the outset, 'You are telling a lie,' for I am the Master of the World, and I created myself and the Nile, as it is stated, 'My river is mine, and I made it.' Up to this point. But they did not desist from the existence of the soul. And I have further to say that indeed, the notion of the remnant of the soul was remembered in the Torah, albeit its explanation was cleverly omitted as it was more prudent to present it as an inference from what the senses testify regarding human attachment and its association with the hindrance. From this, the judgment of the remnant was more subtly and rigorously considered, with no recourse for rebuttal. This was a more enlightened approach, as noted by the Ran, peace be upon him. However, concerning the existence of God and His unity, there was no such judgment upon it. Therefore, the Torah brought it forth, stating, 'I am the Lord your God,' to affirm the reality of God's existence and unity. Yet, had it not been for this purpose, but rather to instill in us the belief in the Torah's divine origin and the prohibition of worshipping any deity besides Him, as stated by the Ran in his commentary on Deuteronomy, there would be no need for the Torah to address this explicitly. For what they saw in Egypt and at the Sea would suffice as proof beyond doubt, in addition to their inheritance from the patriarchs. This is a brief elucidation of what I have seen fit to address on this matter, as much as they have encompassed and enlightened upon it, those sages, may their memory be blessed, through their intellects. After presenting their opinions, I have sought to clarify the divisions of truth in these two rewards according to the Torah's perspective and the insight derived from the supreme wisdom, which illuminates the path of truth for those who seek it. I have chosen to treat the physical reward as a separate chapter, having introduced its nature in the preceding section, and subsequently transitioned to the spiritual reward, guided by the truth along the path. 18 We have already made known the truth that the essence of worship, which is unity, opens the source and draws down blessings from the beginning of thought to its conclusion, and from there it extends to the lower causes, especially to them. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, it is said, "I will exalt Him with thanksgiving" — whoever knows how to unify the Holy One, blessed be He, with His divine attributes. Furthermore, there it is written, "The Lord is near to all who call upon Him," etc. What does this mean? Just as I [Jacob] was established, so will You give truth to Jacob. Whoever knows how to unify the Holy One, blessed be He, as it is appropriate, and knows for certain the unity of the Holy One, blessed be He, as it is written, "And who is like Your people Israel, a single nation on earth?" And for this reason, every priest who does not know how to unify the Holy One, blessed be He, as is appropriate for His divine attributes, His divine attributes are not established, for all His attributes depend on His divine unity, and His divine unity is in His hands, whether it is His higher or lower divine attributes, and it is necessary to combine the higher and lower divine attributes in order to merit blessings both above and below. This matter is repeated in many places in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, and the intention in all this is to root us in what we have already repeated many times, namely, that the study of Torah and the observance of its commandments will continue to draw down the light and abundance of blessings from the source of existence to the upper and lower realms, and this is the reason for all the goodness in this life, for their nature obligates this, as the Torah is really the greatest name. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed (Part 2, page 65), it is stated, "I cling to You, God, Torah is Your essence, and there are no waters except Torah, and there is no Torah except You, O God, until here." Thus, the great name is the source of all goodness and success, for He is perfect goodness in Himself. Therefore, it is fitting that the Torah, which is derived from Him, draws all that goodness to itself, for in this way it bears witness to its source. This is what King David hinted at when he said, "The testimony of the Lord is trustworthy; it grants wisdom to the simple," in the great name itself. As I wrote in Chapter 23 of the first part of this book, it is indeed wondrous. Since all goodness and success were drawn to the Torah and obligated by it, because the King established this in its nature, it is thus obligated to it according to the source from which it was hewn. For it is fitting that the nature of the source should be found in that which was hewn from it, as I wrote in that chapter with the help of Heaven. From this arises the difficulty concerning the blessings that come with adherence to the Torah. The hidden secret in this matter is that all those goods are not in the nature of a king who rewards his servants for their actions and gives them such and such in return for their service. For the good that comes in the nature of reward does not extend to the work, and it is not bound by its nature. This is a great flaw and deficiency in the law of service. However, when the good is drawn into the work and is obligated by its nature, it indicates praise and honor in the elevation of that work and the one who performs it. Since our Torah is distinguished by its supreme excellence, surpassing all other laws and religions, for this reason it is called the Torah of the Lord in truth, and our service to our God is a true, chosen service above all other service. Therefore, the Supreme Wisdom has seen fit to embed and engrave it in such a way that all goodness and success will be drawn to it and will be obligated by it with complete obligation. The sign and wonder of this is that the great voice that encompasses all future events in every generation, as will be explained in Chapter 23, Part 3, with the help of Heaven, encompasses the rewards and punishments for every matter, and this order is not there merely to inform, but to show that the reward is drawn and obligated by that commandment. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed (Part 2, page 83), it is stated, "Every word and phrase is filled with all these meanings, and all these words decree rewards and punishments, secrets and mysteries, like the opening of a well. Therefore, all the goodness and success that come with observing the Torah are only through storytelling and recounting, meaning that the observance of this Torah and the fulfillment of its commandments will inevitably draw and obligate all those goods. This is because they are the true and proper keys to unlocking the source of all goodness and happiness, since they were decreed from that source and embedded in their nature. By necessarily opening that source, the flow of light and blessing will extend from the beginning of thought, which is the source, to its end, and when it reaches there, it will inevitably spread from there to the lower realms, for the nature of the service will necessitate this. I have already written that the holy emanation is the vessel to pour out abundance and blessing to the world, and without it, it is impossible in any way for all the worlds to be blessed except by His will. Proper worship will obligate this, for through its proper intention, the flow will be aroused towards it and descend below. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed (Part 3, page 7), it is stated with this language: "When the precious oil descends upon the head..." This refers to the anointing oil of the Holy One, blessed be He, drawn from the Supreme Holy Fountain, which flows down from the highest river to provide white garments for adornment and kindling for lamps. This anointing is for the head of the King, the beginning of sovereignty, the beloved crown of the Holy One. And from there, it spreads to all those honorable garments of the King, for it is said: "He descends according to His attributes." Indeed, according to His actual attributes, those crowns of the King are found in them. Look and see: all the ministers and rulers of the world do not descend to bless, except through those crowns of holiness, the names of the Holy King. And for this reason, it is written, "He descends according to His attributes, truly according to His attributes." As it is said, "According to Aaron and his sons..." Likewise, according to His attributes, He descends and blesses all the worlds, being found in all of them for blessing. Look and see: this precious oil was not available until the time of the service of the lower world. It would ascend and delight in it. This is referred to in the verse: "Oil and incense make the heart glad." The oil from above and the incense from below are indeed the joy of the whole, until here. Now, everything we needed has been clarified. They said: "Oil and incense make the heart glad." This refers to the heart of the heavens, as it is written: "And the Lord said to his heart." The oil descending from the source upon the head, and the incense, the secret of the service, rising from below, are gathered there and make that heart glad. From there, joy and light spread to all the lower realms. If it had not come there first, it would be impossible for the lower realms to enjoy goodness, for sustenance for all the worlds comes from there, in the secret expressed by the verse: "The eyes of all look to you." And You give them their food in due time. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed (Part 3, page 58), they said with this language: "His time, his time is the time of a righteous person," which is called the time of a righteous person. For this reason, all await this time, all the lower realms from that place. The secret that was established is expressed in the verse: "The eyes of all look to you, and You give them their food in due time," as it was established. This "due time" refers to when everyone enjoys the fragrance of their time and is blessed by it. All worlds rejoice together; all worlds are blessed together, just as it is found above and below. Until here. And in the Midrash of Rabbi Nehunia ben HaKaneh, Rabbi Rahmai said: "If not for the righteous and the pious among Israel who elevate me over the whole world through their merits, and from them the heart is sustained, and the heart sustains them." Until here, and I have already written this. The main cause of this is the engagement in Torah study and the observance of the commandments. And because this is so, all the blessings and goodness come through Torah in the manner of narration and storytelling, and not as a predetermined destiny, as we have written. It is like revealing and saying that through our practice of Torah and commandments, this goodness will necessarily come from them, for this is the nature of service. And after this is understood, and there is no doubt about it, there is no need to ask why the material destiny is not determined as the spiritual destiny, or why, since the spiritual destiny, which is the main reward, is not remembered, why the material destiny, which is not the main reward, is remembered. For the destiny does not come at all to determine, but to reveal and declare what necessarily follows from the nature of the service, and that all the blessings and successes follow the commandments by divine nature, which is embedded in them. And this explicit revelation is explained by His saying: "If you follow my decrees and are careful to obey my commands and keep them," "If you follow my decrees" refers to engagement in Torah study, "and are careful to obey my commands" refers to the observance of His commandments, "and keep them" refers to the supreme rectification, the rectification of honor that is achieved through engaging in Torah study and observing the commandments, which is the path to that rectification. And after the consequent flow and obligation from this is explained, He says: "I will grant your rains in their season" and all the other goods, like peace and victory over enemies and fruitfulness and increase, will follow us. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed (Part 3, page 113), they said: "And you shall do them." It is written "and you shall do them," meaning that you should make yourselves worthy so that the Holy One, blessed be He, will desire you, and all your blessings from above will be established through your rectifications, as it is fitting. "And I will give your rains," etc. Each and every one will receive their portion of strength according to their merit. And who are they? Those rectifications that you made; they are what the Holy One, blessed be He, desired. It is written: "And they shall keep the way of the Lord, to do righteousness and justice." Since it is written "and they shall keep the way of the Lord," why is it necessary to do righteousness and justice? Rather, whoever follows the path of Torah observance is, as it were, doing righteousness and justice, for this is desired by the Holy One, blessed be He. Until here. And the great Kabbalist Rabbi Yosef ben Gikatilla, may his memory be blessed, wrote in the book "Shaarei Orah" in the attribute of Binah with this language: "Know and believe that the emanation of Binah and the emanation of Malchut are both directed towards each other. When the attribute of Malchut is rectified through the rectification of Israel in the observance of Torah and commandments, then the emanation of Binah will appear to pour out all kinds of abundance and blessing through the channels until the emanation of Malchut is blessed and filled. Then all the inhabitants of the world will be in tranquility and peace, and blessings will be sent in all kinds of sustenance, and the blessing will adhere to the earth. This is the secret of the order of all the blessings, 'If you walk in My statutes, I will give your rains in their season,' and the earth shall yield its produce, and the entire portion." Until here. And this is what we have said, that the rectification of honor lies in the observance of the Torah and the commandments, and from them, all those good things that emanate from that rectification shall flow. And this good does not come through predestination, for that which emanates naturally from something, and depends on it, there is no place or need for predestination to it. Rather, it comes to reveal the path of narration and recounting, which is drawn and obligated from that matter by nature, just as it is the case with the observance of the Torah and the commandments, which are the very key to the source of all goods, for they are dependent on them, and inevitably, they shall be drawn by that opening which is the observance. If the fulfillment of the commandments did not have this wonder in the nature of its existence, we would say necessarily that since there is no direct connection between the fulfillment of the commandments and those goods, and they do not naturally draw to them, we see that those goods indeed fall upon the observers of the Torah. We say this was indeed for the purpose that they were appointed for, and He is faithful to His covenant, and fulfills His promise, and not because the natural fulfillment of the Torah and the commandments obligates so. But since we know with certainty that by nature, the fulfillment of the Torah and the commandments draws to them all those goods, we say that what comes in the Torah regarding them is a narration, recounting, and a revealed matter, for what comes in its course to continue and come naturally through predestination is permissible and not necessary. "And from this, we know how much good those who improve and straighten their ways cause, and how much evil those who corrupt and spoil them cause. King Solomon hinted at all that we have said in his saying, 'He who works his land will have abundant food, but whoever chases fantasies will have his fill of poverty.' For behold, the owner of the field clears it, plows it, and sows it, and the rain will cause it to grow and flourish, and the land, by its nature, will yield its produce, and the worker will have abundant food, for this will draw and obligate by nature in his labor. And one who ruins it and does not work it will certainly have his fill of poverty, for what will he eat if he has not prepared his land and not cultivated it? And this is what he said, 'but whoever chases fantasies will have his fill of poverty.' The secret of the scripture in allegory has informed us with his wisdom that the worker of the upper land is the secret of the 'Aleph Tav,' and it is called so because it is separated from the supreme man, and it is the rectification in the practice of the Torah and the commandments, as an analogy to sowing into the field after clearing and plowing, which is a metaphor for the proper intention in labor. And in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai, Rabbi Elazar opened, 'My sister, my bride, I have come into my garden...' This garden is the Assembly of Israel, which is a locked garden. For Rabbi Elazar said, 'What does this garden need? A man to clear it, to weed it, and to water it. So too, the Assembly of Israel needs to guard, to clear, to weed, and to water.' And it is called a garden and it is called a vineyard. Just as a vineyard needs to be cleared, watered, and hoed, so too, the Assembly of Israel, as it says, 'For the vineyard of the Lord Almighty is the house of Israel...' And it is written, 'He broke up the ground and cleared it of stones...' until here." "And when it is rectified in this manner, then the Supreme Light surveys and brings down the rain of light and blessing upon this earth, and it will yield its produce, and the worker will eat in goodness, for all that good will draw and obligate by nature in his labor. This is the secret of 'If you walk in My statutes...' and 'and you shall observe them, and I will give your rains in their season...' as I have written above, and 'but whoever chases fantasies...' Those who do not complete the supreme rectification and the pit is empty, without water, will certainly have his fill of poverty. For the rectification of honor, which is the practice of Torah and the observance of the commandments, is the cause of all blessings and goodness, and without it, goodness and blessing do not come into the world, for it depends on it. And the prophet Isaiah hinted at this in prophecy, 'Open up, O heavens, and pour down righteousness; let the earth open up and produce salvation and righteousness sprout up together. I, the Lord, have created it.' The secret of the scripture 'Open up, O heavens...' is that the heavens should act in a way that they receive the upper heavens' flow of light and blessing from the Supreme Source, and the clouds receive from the heavens, righteousness will pour down. And in Chagigah, it is taught, 'Merciful clouds grind flour for the righteous,' and they are called righteous and justice, which are called the secret of the clouds. They are the learners of the Lord, 'He prepared his throne in the heavens; and his kingdom ruleth over all,' and upon the righteous of the world, the light pours forth, which they receive from the heavens. And upon righteousness is the secret of the kingdom of the House of David, and when it reaches therefrom, it will spread downward to the lower realms. This is what is said, 'let the earth open up and produce salvation...' and 'and righteousness will sprout up together...' It hints at the cause of all this good that comes from above to below, saying that it is because of the rectification that rectifies the servants of the Lord in the practice of Torah and the observance of the commandments in the secret of righteousness shall be ours. He says that the righteousness, which is the merit in that rectification, will sprout up together the light and abundance in the upper realms and the goodness and salvation in the lower realms. This is what he meant by 'together I, the Lord, have created it,' meaning I have ordained and arranged that rectification, and the one who rectifies in this manner will draw and obligate all this by nature. And the Master of Prophets hinted at all this in his saying, 'There is none like the God of Jeshurun, who rides through the heavens to your aid, through the skies in his majesty, the clouds.' " In Genesis Rabbah, regarding 'There is none like the God of Jeshurun...'—the graceful and praiseworthy ones among you—meaning that those who complete the supreme rectification in their service, which is the union, are like God in the secret, and He shall be called God, the God of Israel. And in the Scroll of Esther, it says, 'And he shall be called El'—and who is called the God of Israel? And in Genesis Rabbah, it says, 'You are God in the heavens above,' two Gods in the lower realms. This is explained in his saying, 'He rides through the heavens to your aid...' This is the secret of the union caused by their service, and it is the aid hinted at in his saying 'to your aid,' and it is the supreme rectification, which is the rectification of honor, and it is the pride that exalts through them in the secret of 'Give strength to God; His exaltation is over Israel, His strength is in the skies.' And in his saying, 'clouds,' it hints at what flows and obligates from the aid and the pride caused by the workers, opening to them the upper source and influencing the heavens, and from them, the clouds receive, grinding flour for the righteous. This means that it rectifies for them and prepares strength and might. The secret of the clouds influences them with all the goodness and blessings received from above, for this is obligated by the nature of labor. This is what we intended to demonstrate in this chapter. 19 The question arises: Why did the Holy Torah not explicitly document the spiritual reward beyond death? Is it foolishness to aim for the creation of man, the intention behind the acceptance of the Torah, its purpose in being given, and generally the superiority of Torah and the place from which it was hewn? Foolishness is akin to him and serves as an example for him, and it is a lesson upon him. When we stand upon the truths of all this, according to the knowledge of the Holy Torah, which is supreme knowledge, and according to the true tradition, which is the wisdom of God through which we live from the days of the first recipient, it is impossible to stand on the truth in any matter other than these, and there is no completeness for man except in it. So, it is established that the currency of the Torah is to give man eternal existence and life without any death at all, and sin is what altered this divine nature and turned it into a punishment, which was judged by supreme wisdom. And since this was its intention, there is no room for any aim beyond death, for death does not accompany these lives. Instead, they shall live long lives in peace and pleasantness, and afterwards they shall merit the level of taking, like Elijah the Prophet, who did not taste the flavor of death, as testified by prophecy and as indicated by the Scriptures, and as affirmed by the true tradition, that they shall live in the Garden of Eden, as mentioned in the Book of Formation attributed to Rabbi Isaac the Holy, who said: 'Nine entered the Garden of Eden alive and did not taste the flavor of death: Benjamin the son of Jacob, Caleb the son of David, Serach the daughter of Asher, Bithiah the daughter of Pharaoh, Eliezer the servant of Abraham, Ebed-Melech the Cushite, Messiah, Elijah, and Yabetz the son of Rabbi Judah the Prince.' Some also say Rabbi Joshua ben Levi. Here are faithful witnesses that there is no executioner except sin, and it is a deviation from nature and the intention of the Torah, for its currency is to give life to its practitioners. This is certainly a principle that needs to be detailed, and from now on, let us prophesy with his light, and may the Name be completed upon me. And I say, those who sophisticate in nature will say that death is natural to man. The reason being that all existence perishes, and man is an existence composed of four elements, so it is inevitable that he perishes. To this mindset, all the sages enamored with Greek wisdom, from our people, who turn the Torah's judgment and intention into a curse, were drawn. But the men of Torah, possessors of true faith, the genuine sages, our Rabbis of blessed memory, believe that death is not natural. They say, 'Were it not for sin, man would never die.' And the wise man of true belief, our great Rabbi, the Ramban of blessed memory, said in the portion of Genesis in these words, 'Know that composition indicates no loss. This is only according to the belief of those of small faith who think creation is an obligation. But according to the belief of men of faith, who say that the world is newly created by the simple will of God, even existence will endure forever, for all the days of His will.' This is a clear truth, until here. Therefore, that lost belief, contrary to the truth and the principle which is the belief of our sages of blessed memory, we are not worthy to believe and establish with certainty except based on their teachings received from the mouths of the prophets. Before we delve into the essence of the matter, let me first address the proponents of the notion that man naturally dies. They would inevitably concede that since the celestial spheres, composed of body and soul, possess eternal life and, being existent, will not perish until the Divine Will decrees, why then would existence not also be decreed for man, who is existent and composed? The leading researchers, who publicly espouse disbelief in prior existences, maintain that the celestial sphere is eternal because it is not composed. Therefore, it is imperishable. However, people of faith, illuminated by the Torah's light, believe that man's existence, while being existent, is likewise imperishable. Why then should man be inferior to it, even though both are existent and composed? If one argues that the substance of the celestial sphere differs from that of man because the former is pure and unadulterated, while the latter is composite, we would assert that the human soul is more delicate and superior to the celestial soul. For it emanates from the supernal light, not from the intellect derived from their hearts, as the philosophers believe. The initial potential, influenced primarily by the first leaf according to their understanding, generates simple intellect, from which the daily celestial soul emanates. The second potential, influenced by the first, generates the celestial soul of the fixed stars, and so forth for the rest of the celestial spheres. However, the human soul emanates from the highest leaf, surpassing even the angels. From this, they said in the chapter that great righteous individuals are greater than ministering angels. Thus, it will suffice to fulfill the lack of material, and it will give it existence when it is heard by it, just as the soul of the celestial sphere will sustain it when it is heard by it in the motion that is the unique act for them to attain their perfection. And behold, this act, which is the motion, contains enough and is sufficient to sustain them and to establish them. Why then is it not said so of man? Because the talent for desired actions will sustain and establish him, and this existence is more fitting for man, for it will be a value of act to act like the value of soul to soul. It is elementary; what if the celestial sphere, which was created for the use of man, and as it is written, "And God placed them in the firmament of the heavens to illuminate upon the earth," from it is derived existence and perpetuity. Man, who was created for the use of the Holy One, blessed be He, how much more so should existence be derived from him. And how much did our sages intend when they said in the P'sikta concerning the third month, and in Leviticus Rabbah concerning the portion after the death, and in the Midrash Mishlei Rabbi Levi said in the name of Rabbi Shimon ben Menasya, the heel of Adam the first man darkened the orb of the sun. And do not wonder at the custom in the world that a man makes two disks, one for himself and one for the master of the house, whose is made beautiful? So, the first man was created for the use of the Holy One, blessed be He, and the sun's orb for the use of creatures, it is all the more so that the heel of the first man darkened the orb of the sun. It is elementary; what if the heel darkened the sun's orb, how much more so should it overshadow his face? The essence of the matter shows that the material of the first man was created in a way that his existence and perpetuity would be more possible in him than in the sun's orb. This is exemplified by the allegory of the heel, where the desire for it, the merit of its material and its refinement, and the overshadowing of its face, all reflect its form. The intention in this is concerning his soul, which is more exalted, simpler, and more meritorious than the soul of the celestial sphere. Therefore, his existence in him is more fitting since the intention in him is for the service of the Holy One, blessed be He. Thus, the intention in his creation was for his existence and perpetuity because such is the service that he will perform to his Creator, needing to be incessant, and thus they also expressed satisfaction with their statement that the heel of Adam darkened the sun's orb because although the primary intention in his creation was for the service of the Holy One, blessed be He, from his complete service, existence will be drawn to all creatures, and through his enlightenment, they will see light until they no longer need the light and existence of the celestial sphere since it suffices for the existence of the lower beings. The analogy of the heel was taken to allude to the physical action in which he serves his Creator, for from that action existence will be drawn to all creatures. The intention is that we know that for the celestial sphere to fulfill its function, it requires physical action, which is the motion to attain its perfection, and from that motion, existence will be drawn to all lower creatures. Similarly, for man to fulfill his function, he requires physical action, which is the practical commandments through which he will attain perfection and existence. This is the intention for which he was created, with a service that is more essential and more desired than the service of the celestial sphere. From this, existence will further be drawn to all creatures until they no longer need the existence provided by the celestial sphere. Thus, they said that the heel of the first man darkened the sun's orb, and this is the same for all the righteous who resemble the beauty and perfection of the first man before sin, as explained further in Chapter 10 of the third part with the help of Heaven. From what we have written, it will become clear that the intention for man was initially to be eternally existent, had he not sinned. However, the sophistry of our people will avoid this, and they will not want to listen to it because it contradicts their wisdom, and how they will anger those whom their souls love. Furthermore, I want to demonstrate the existence of man, even according to their understanding. They will acknowledge forcibly that for man, being composed of matter alone, it is impossible for him to attain his perfection solely through intellectual means, unlike the celestial spheres. Being composed of matter requires that there be for him a physical action, such as motion, to achieve perfection, which is inherent to their nature. Therefore, it necessitates that the factor granting perfection to all material beings and sentient beings involves a complex matter of physical action and intellectual understanding. They will say that this intellectual understanding that grants spiritual perfection, by connecting to actions, is not the attainment of the intellects, but rather it is directing the bodily action towards serving the Name through its performance. This is done with the intention of doing good and righteousness in the eyes of the Name, not for one's own benefit or any other intention. From this, it becomes clear that the reason for the perfection of the soul and its continuity and enjoyment in the world of souls is the body with its physical actions, which are the practical commandments, which are the major part of continuity and attaining perfection. If the body is the major cause of the success of the soul, then surely it will benefit and cause its own existence through its good deeds. And if the body assists the soul in its existence through its actions, then the soul will also assist it in its existence with its intention. Thus, their existence will be complete, and they will both help and benefit each other to continue their connection. The desirable actions before the Lord will suffice to fill the deficiency and loss inherent in man due to his composition, for through his actions and service, he is connected to his Creator, and he is also connected to Him and attached to Him. As long as this connection and attachment persist, there is no fear of loss or separation, as we see whenever the soul is bound to the body, it is the cause of its existence, and there is no fear of loss or separation. Likewise, the celestial sphere itself, its existence is due to its action, which is motion, being bound to its Creator and attached to Him, and it is also attached to Him, and this is the reason for its existence. As long as there is no cessation in this action, there is also no cessation in its existence until the will comes. Similarly, man, being constantly attached to his service, will constantly maintain his existence. Therefore, the practical commandments were instituted with the intention of the number of man's limbs, corresponding to the 248 positive commandments against the 248 limbs. This is to demonstrate that each commandment provides existence to the corresponding limb, and by fulfilling them, all of them contribute healing and life to the body. For the commandment to the corresponding limb is like the soul to the body. Just as the commandments are eternal and enduring, they confer that perfection upon the body that sustains them. This is what the sages of truth meant when they said in Vayikra Rabbah concerning the verse, "The words of the Torah became an ornament for the head, an amulet for the neck, a pendant for the heart, a corset for the eyes, and a medicine for the bowels." The ornament for the head is derived from the verse, "For they are a graceful wreath to your head," the amulet for the neck from "and chains for your necklaces," the pendant for the heart from "the precepts of the Lord are upright, rejoicing the heart," the corset for the eyes from "the commandments of the Lord are pure, enlightening the eyes," and the medicine for the bowels from "they will be health to your body and nourishment to your bones." This teaches about the 248 limbs of man, as it says, "For they are life to those who find them, and healing to all their flesh." Thus, they instructed about what we have stated. This same statement is reiterated in Midrash Shocher Tov concerning the Psalm of the heavens, counting, etc., for its truthfulness. According to the followers of the one who asserts that man naturally dies, nature is subjected and submits to the Torah and its observers, for the Torah created nature, and it was created for its observers. Furthermore, I wish to further demonstrate the existence of the body and its eternity from the holy sign engraved in our flesh, which agrees with what we have elucidated above. As we have already stated, the existence of both the body and the soul comes from their unity in action and intention. There is no commandment among all the practical commandments that is inscribed or sealed in the body, nor is their intention solely with the soul. Nevertheless, they complement and provide existence and eternity to both, as we have proven. Circumcision outweighs all other commandments, as we say in Nedarim, Rabbi Shimon says: "Great is circumcision, which outweighs all the commandments," as it says, "This is the blood of the covenant that the Lord made with you concerning all these matters." Moreover, circumcision outweighs all other offerings, as it says, "For by these words I have made a covenant with you," and it is inscribed and remains in the body to indicate that the intention is for it to remain attached to the body, which is inscribed in it with eternal life and constant existence. Therefore, this covenant is distinct from the covenant of the rainbow because it is one covenant for the whole world. Therefore, it will not suffice to preserve only its kind, as it says, "And I will never again cut off all flesh from the waters of the flood, and there will never again be a flood to destroy the earth." Circumcision was given and inscribed in the body of every male from the descendants of Adam to indicate that it will preserve men in body and soul in eternal existence. Even in matters that tend toward loss, they were granted eternity because they were counted and adhered to the holy matter without having their inscriptions removed. This is in accordance with what the tradition has come down to us through our Sages, as they said in Vayikra Rabbah and in Midrash Chazit concerning the verse, "You are beautiful, my beloved, as Tirzah." Rabbi Meir says: "Until now, they are established and have not been invalidated, nor have they aged, nor have they become unfit; rather, they are alive and enduring." This is a simple matter. Consider the heifer that became attached to the work of the Tabernacle through the efforts of man; it was granted existence and eternal life. How much more so for Israel, who are attached to the eternal life, as it says, "And you who cling to the Lord your God are all alive today." In Psalm 101, Rabbi Aivo in the name of Rabbi Meir says, "I will sing of mercy and justice; to You, O Lord, I will sing praises." Rabbi Meir's interpretation is that in the future, these [trees] will be corrected to exact retribution from the wicked, as it says, "I will destroy all the wicked of the land." The intention here is to convey that these trees will hold the wicked accountable because sin leads to death. Since they have distanced themselves from God through their transgressions, they are destined to face judgment for destroying themselves. These trees, which are not commanded by commandments but gained existence through human involvement in the work of the Tabernacle, obligate the wicked in the future, etc. In Yoma, it is mentioned that the acacia trees that stood once continue to stand for eternity. How distant these matters are from the perception of people of balanced understanding when they see such perplexing statements from our Sages! They may either reject and ridicule them or interpret them in a way far removed from their original meaning to align with philosophy. Yet, those who understand the truth witness the wonders of creation, for the original intention was to elevate all things to grant them existence, in whatever form the divine light may manifest upon them. The presence of the divine light sufficed to ensure their eternal existence, for that holy spark served as a soul to the body of those objects, leaving no room for loss or destruction. When the divine essence pervades, there is no place for loss or deprivation to exploit the object's weaknesses; rather, it is repelled, and all the more so for man, who was created in the image of God and intended to be a dwelling for the Divine Presence. Therefore, there is no room for the end of days to have dominion over him. In the P'sikta, our Rabbis taught that we rescue the bag along with the book from the fire, not because the words of Torah are written on it, but because it is attached to the book, thus deserving to be saved with it. Similarly, Solomon said, "He who walks with the wise becomes wise." The Holy One, blessed be He, said, "The first man listened to his wife and was expelled; had he stuck with Me, he would have been like Me." Just as I am alive and exist, so would he have been alive and existent until now. Behold, the body is like the bag, and the soul is like the book, and we save the body from death, which is the fire, since it is attached to the soul, listens to it, and does not ascend above it at all. It is fitting that death should not have dominion over it, just as it does not dominate the soul, and both can coexist. We find that enemies do not control the actions of the righteous, and certainly, it is fitting that sin should not have dominion over them, as Rabbi Hanina bar Papa expounded in Sotah Chapter 1. What is meant by "Rejoice, O righteous, in the Lord; for praise befits the upright" (Psalms 33:1)? It teaches about David and Moses, who did not let their enemies control their actions. David, as it is written, "They are buried in the earth's midst, her doors are locked and bolted" (Song of Songs 8:9). Moses, who said, "From the destruction of the First Temple, it was hidden beneath the chamber of the Holy of Holies. Where? Rabbi Hisda said: Beneath the boards of the Sanctuary. Until here." It is certainly fitting that the enemy, which is death and loss, should not have dominion over the works of the Holy One, blessed be He, since the works of the Living and Eternal One should remain alive and eternal according to the judgment. This intention is sealed and confirmed by His seal, which is the covenant of circumcision, as explained above. This is the secret that the prophet Isaiah hinted at when he said, "And your people shall all be righteous; they shall inherit the land forever, the branch of My planting, the work of My hands, in which I glory. It is known and accepted by those who know the truth that one who observes the covenant sealed in his flesh with holiness and purity, with the intention for which it was sealed, is called righteous, in the name of the righteous who lives forever. Therefore, Joseph is called righteous due to his faithfulness to his covenant—Joseph the righteous. Since the Supreme Righteous inherits the land of the living, for he owns the land, one who observes the covenant will merit inheriting the land in his lifetime, for he draws life from the Righteous who lives forever. It is said, "The branch of My planting," to give a reason why one who observes this characteristic of covenant preservation is called a "plant of the Lord," and a "plant of the Lord" will not fail or be uprooted, because the planter is also the sustainer, and the planting resembles its planter. Therefore, it is fitting that they inherit the land forever and not die, for the intention of planting is meant. It is also said, "The work of My hands, in which I glory," to indicate that the intention of planting is that the planter may glory in it. If it is uprooted or lost, the planter has no glory left in his works, for there is no glory or praise except in what endures. Furthermore, it is hinted at by saying, "The work of My hands, in which I glory," the great secret that we have already elaborated on in this section, concerning the necessity of creation and service. It is said that it is a judgment that they will inherit the land forever and remain established because there is a high purpose for them, and that purpose is that they will glory in their service like a bridegroom who glories. They will draw to themselves light and abundance from the source of glory, which is the Great Name in His honor. Thus, it is clear that circumcision alone is sufficient to give existence to the body, as it is inscribed in it. It is an analogy to the intellectual enlightenment, which is the intention in performing the commandment that will leave the soul in eternal pleasure. Even according to those who say that a person naturally dies, circumcision will leave him, just as that enlightenment will leave the soul in eternal existence. This is a lesson that I have found worthy to prove and confirm existence in this life according to reason, even to the minds of those who follow his opinion from the wise men of our people, who cannot find hands or feet to prove his alternative. Afterwards, I came to the truth of that existence according to the knowledge of the Torah and its true adherents. 20 If we delve into the work of Creation, we find that the last being created is more perfect and closer to God than all that preceded it, and this last creation is humanity. The light created on the first day is not considered here, as it has a hidden secret. It is said in the Midrash of Rabbi Nehunia ben HaKana that there was already light, and the sages of truth received in it that it was nothing other than God Himself. That light was revealed and emanated from Him so that there would be continuous existence for humanity, which is the ultimate purpose of creation through the service that they would perform together. Therefore, it is said about humanity, "Let there be light." Rabbi Rahmai said in the Midrash of Rabbi Nehunia ben HaKana: "Light preceded the world," as it is said, "Darkness was upon the face of the deep," and it is said, "And God said, 'Let there be light.'" He said to Him, "Before You create Your child, shall You make him a crown?" He answered Him, "Yes." It is like a king who desired a son and found a beautiful and excellent crown. He said to his son, "This shall be on your head because it is fitting for you." He said to him, "Does he know that his son is worthy?" He replied to him, "Be silent in your thoughts." It rose and became known, as it is said, "And He thought thoughts..." Indeed, the crown is the light that was revealed to give existence to the child, who is humanity, when he is deserving. As long as he persists in his service and knowledge of the Divine, that crown is like a shield of divine will crowning him to grant him existence in body and soul. Because that crown is life, which has no end, and the perfect servant partakes in that goodness and delights in it with such life. This is what they meant when they said, "It is fitting for him." He gazes upon and comprehends the higher matters which are the reason for his existence. This is what Ecclesiastes alluded to when he said, "Light is sweet, and it is good for the eyes to see the sun." He said that the supreme light, which is the cause of all creations and their existence, is sweeter than honey and the drippings of the honeycomb. This is what David his father said about the precepts of the Torah, which are more precious than gold and much fine gold, and sweeter than honey and the honeycomb. It is a metaphor for the plains and the pleasure derived from that light. And he said, "It is good for the eyes," a metaphor for the shining insights into the higher realms, hinted at and likened to eyes. He said, "To see the sun," which is a metaphor for the constant vision of the sun, which is the source of perpetual life. There will never come his sun, for when that light is a crown upon his head, like oil upon his head, the light will never lack permanence, never to be extinguished. This is a metaphor for the constant service to his God, that light which will never depart from him. For if darkness should come, his sun will immediately be extinguished, and that is death, which darkens his face. In Genesis Rabbah, Rabbi Yehudah bar Simon said: "The light that was created on the first day, Adam the first man gazed upon it from one end of the world to the other. When the Holy One, blessed be He, saw the deeds of the generation of Enosh, the generation of the Flood, and the generation of the Dispersion, which were corrupt, He stood and hid it from them, as it is said, 'He withholds the light of the wicked.' Why did He hide it? He hid it for the righteous in the future, as it is said, 'And God saw the light, that it was good,' and there is no goodness but for the righteous, as it is said, 'The righteous shall rejoice.' And from where do we know that He hid it for the righteous? As it is said, 'The light of the righteous rejoices.' When He saw the light that was hidden for the righteous, He rejoiced, as it is said, 'The light of the righteous rejoices.' Rabbi Levi said in the name of Bar Nizri: "It lasted thirty-six hours. Twelve hours of the eve of the Sabbath, twelve hours of the Sabbath night, and twelve hours of the Sabbath. When Adam the first man sinned, he sought to hide it and assigned honor to the Sabbath, as it is said, 'And God blessed the seventh day.' With what did He bless it? With light. When the sun set on the eve of the Sabbath, the light ceased, and the darkness began. At that hour, Adam the first man was afraid. He said, 'Perhaps this darkness will destroy me, for it is written of it, "The light shall be darkened in his tent, and his candle shall be put out with him." And you shall visit him every morning, and suddenly he is gone. So may darkness come over him, and may his light be put out.' Thus far." Now, according to Rabbi Levi's understanding, the light lasted only until the sixth day, the day on which Adam was created. The intention behind its use was for his continuous existence in life. However, due to his sin, he wished to conceal it and assign honor to the Sabbath. At the close of the Sabbath, the light, which is the source of life, was hidden, and darkness, which is the source of death, came. It is thus clarified that the light created on the first day is the existence and life bestowed upon the first man, and it does not belong to the category of things that were mere preparation or provision for him. However, all other things that came to be in the Genesis account, even the superior beings, Adam was created in a manner of greater completeness than them. Therefore, all the terms used in their creation were employed in his creation to signify that he is the sum total and essence of all creation. Thus, the last of all beings came to indicate that he was the intended purpose in their creation and that they were indeed created for him. All this elevation was due to the soul breathed into him from the source of life, which is superior even to the angels. From this, he was prepared for eternal life, and this is evident because if by nature he were mortal and perishable, the higher beings created for him wouldn't have been so described. And as Rabbi Levi's statement indicates, they would have been superior to him. Thus, if the things created for the purpose are greater than the purpose itself, this contradicts what was created for him. We see that the things created for human use exist in the person. Therefore, the true judgment in creating him was for him to exist as a person, and not to be overwhelmed by the causes of loss that were combined in him. For the soul of life, breathed into him, will protect and save him as he progresses and ascends after it. Because the soul comes to him from the source of life to sustain and uphold him as a person. As it is written, "And the Lord God formed man of the dust of the ground, and breathed into his nostrils the breath of life; and man became a living soul." And two names were formed to allude to the two forms that were in him initially, before the soul, which are the soul and the spirit. Therefore, it is mentioned in him, "And the Lord God formed man," from which the soul and the spirit emerged, the soul from the last 'א' and the spirit from the 'ו'. Since his existence is not complete with these alone, the soul is breathed into him from his holy spirit, which is the spirit from the source of life. This is what is meant by "And He breathed into his nostrils the breath of life" – hinting at the breath of Shaddai, understanding them from the foundation of understanding, coming to him through truth and faith. And the one breathed into him from his breath will grant him his connection to eternity while he still exists in the body, breathed into him from his soul. As it says, "the breath of life," and man became a living soul, translated by Onkelos as "and the man became a speaking spirit." According to what we explained above, it will be clear to the understanding that speech refers to the spirit, and since both the soul and the spirit were already given to him, his wisdom, may it rest in peace, noted that in every living soul mentioned in the Genesis account, the Aramaic translation is "nafsha chyatha" (living soul), while in the case of man, it is translated to "ruach memalla" (speaking spirit). The reason for this distinction between the speech of the spirit and the speech of the soul is that the former is external speech, while the latter is internal speech, which refers to contemplation and understanding of the higher matters from which the soul emanates. Therefore, it is translated as "and man became a speaking spirit," meaning that the soul, the living soul mentioned, is related to the speaking spirit, which is the soul that truly speaks, for it is the one endowed with the power to speak before the Lord of Hosts. In the Midrash Ruth, which is hidden, they said (Zohar 8b): "With this language, I seek you; my soul yearns for you at night, my spirit within me seeks you at dawn." "My soul I seek you": Twice the Holy One, blessed be He, gave to the Holy One, blessed be He, in the Son to serve with in this world. And these are the soul and the spirit: the soul for the sustenance of the body, and the spirit to awaken and guide in this world. If the superior aspect is more pleasing to Him than the inferior, as His paths are according to His will. And both of these go out in the Son into this world to serve with in this world. Because the soul is not sustained by the body but by the awakening of the spirit, which rules over it, and to guide it in this world. If satisfaction is upon it, its abundance from above is according to its paths. And through both of these, the Son goes out into this world to serve with in this world. For the soul is sustained by the awakening of the spirit, which rules over it, as he ascends to serve and negotiate for his Master in those two, the Son awakens to serve and negotiate for him with every curtain, and he awakens with the highest wisdom and to be in the King's palace. And that spirit which awakens over him from the highest place, that is its name, "neshama," a higher soul than the one called "ruach." For the spirit that the Holy One, blessed be He, gave to serve with in this world, the soul is sustained by its constant use above. Behold, he explained that initially, man is endowed with a soul and spirit to utilize them in this world, and according to his deeds, he will merit a higher level, which is his perfection. For when he comes to purify and elevate himself from the use of this world to the true higher purpose, which is service and dedication to the unique Name, they assist him, and upon him, influences an additional spirit, and the foolishness of our spirit is the living Spirit of God, which is the holy soul that was bestowed with supreme wisdom to serve constantly in the King's palace, to stand before Him and bless His name continually without interruption, for the nature of the soul is to provide him with eternal existence in body and soul so that there will be no interruption in his service and uniqueness. And he stated regarding the eternal service that it is constant elevation. And this was the intention in regard to man, and therefore, the soul was instilled in him from the spirit of life. And through his sin, he brought death upon himself and defiled himself, and then the holy soul departed from him, for holiness does not reside in a place where impurity enters, for a person does not dwell under the same roof with the serpent. And when the soul departed from him, which is the cause of life and existence, then it was prepared for death, for the soul and the spirit do not provide existence to the body, and ultimately, they separate from it. This is what the verse hints at when it says, 'But of the tree of the knowledge of good and evil, thou shalt not eat of it: for in the day that thou eatest thereof thou shalt surely die.' For death alludes to the departure of the living soul from him, and it is one death, and the end of the soul and spirit to separate, and it is the final death that confronts him when they part from him, and it says, 'thou shalt surely die,' not as a punishment but as a revelation of the secret, for death is necessitated by sin, and it is inevitable that he shall die, for that measure from which he was warned, its feet descend into death. And the one who partakes shall not be absolved from it, for a serpent dwells there, and he was drawn after it and defiled by it, and holiness departed from him, which is the soul of life. In Genesis Rabbah, Chapter 12: 'Adam, the first man, did not have his glory abide with him,' what is the reason? 'Honored is man and will not abide, until here.' And there is no honor like that soul, and since then, he was likened to animals. Just as they were cut off, so shall he be cut off and be lost. And in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar Chadash, Section 1, Chapter 18, Page 2): 'Come and see what the Son of Man did, for the Holy One, blessed be He, bestowed upon him a holy soul to animate him in the world, and he adorned himself with her obligation, and he transformed her into that soul of the city.' As it says, 'There went up a mist from the earth, and watered the whole face of the ground.' And it seems that Kohelet alludes to this when he says, 'I said in my heart concerning the estate of the sons of men, that God might manifest them, and that they might see that they themselves are beasts. For that which befalleth the sons of men befalleth beasts; even one thing befalleth them: as the one dieth, so dieth the other; yea, they have all one breath; so that a man hath no preeminence above a beast: for all is vanity.' He said that he considered in his heart to see if the sons of men were indeed honored, and he would put their doubt to the test, speaking ambiguously, and he saw that they were rejected by God. And the intention is regarding the creation of man, who was superior to all creatures that preceded him, to instruct them about his excellence over them, as I explained above. And even though he would not have an additional excellence over them, as this was fitting, since he was the purpose for why they were created, and he was not to be inferior to them, as the perfection found in him is also found with them, for the higher beings exist in a person with whom they were created for, and he dies, and they appear like cut off and severed. This is a confusion and a perplexing matter, for should not the things created for the purpose be superior to him? He answered and said, 'To them they have,' meaning immediately this was for them, and they chose their ways, for the Lord God breathed into his nostrils the breath of life to give him eternal existence, and through his sin, it departed from him, and then 'the man became a living soul,' like that living soul in other creatures, and therefore, he was likened to animals. Thus, it is evident that sin brings death, and if he had not sinned, he would have lived and remained forever. And this is the opinion of the true sages, which will not be satisfied by the children of strangers." In Vayikra Rabbah, Chapter 27, and in Midrash Kohelet, what was [already] is, Rabbi Yehudah and Rabbi Nechemia. Rabbi Yehudah says, 'If someone tells you that if Adam, the first man, had not sinned and eaten from that tree, he would have lived and remained forever, say to him, "Elijah already existed, who did not sin, and he lives and remains forever."' And in Vayikra Rabbah, Chapter 45, another explanation: 'And this matter, as it is said, "Art not Thou from everlasting, O LORD my God, mine Holy One? We shall not die." Until Adam, the first man, had not yet arisen and eaten from the tree, would you say that he would not eat from the tree and not die? 'Art not Thou from everlasting, O LORD my God, mine Holy One? We shall not die.' But because he nullified Your commandment, You brought death upon him to teach the creatures, as it is said, 'For the LORD hath set a judgment, and they shall fall.' And in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar Chadash, Section 2, Chapter 55, Page 1), they said in this language: 'We found in the Book of Chanoch that when he ascended and heard all the celestial and terrestrial treasuries, the Tree of Life and the Tree of Knowledge of which Adam was judged, he saw Adam's decree in the garden. For if Adam had guarded the trust, he would have continuously sustained and been continuously sustained. Why then was he not guarding the trust? He went out in sin, and he was punished.'" Here, they learned that the people understood that if Adam had stood the test and kept his Creator's commandment, he would have lived and remained forever. And his sin was the cause of his loss and the separation of his vehicle. For behold, Chanoch, of whom it is said, 'And Chanoch walked with God,' was cautious about what Adam erred in. He put on the garments [of angels] and was greater than all the princes of heaven. Jonathan ben Uzziel translated [the verse], 'And Chanoch walked with God,' as 'he was designated to walk with the dwellers of the earth.' He was a ruler and ascended to the firmament by the utterance of 'before the LORD,' and he called his name Metatron, the Great Scribe. In Midrash Ruth HaNe'elam (Zohar Chadash, Section 8, Chapter 5, Page 2), 'And Chanoch walked with God, and he was no more, for God took him.' From the concealed world, Chanoch was gradually drawn. He performed whatever he did and ruled in his place, as it is written about Metatron the Great Rabba Memna of the Faces, who are his emissaries and princes and ministers of the Upper Worlds. And in Sefer HaHeikhalot, Rabbi Yishmael said, 'I asked Metatron, "Why are you called by the name of your Creator with seventy names, and you are greater than the princes, higher than all the angels, beloved more than all the ministers, honored above all the hosts, and more numerous than all the mighty ones, in greatness, sovereignty, and honor?" He replied, "Because I am Chanoch, son of Yered. When the generation of the flood sinned and corrupted their deeds, and they said to God, 'Depart from us,' what did the Holy One, Blessed be He, do? He took me from among them to be a witness against them in the highest heavens for all the inhabitants of the world.'" Here, Chanoch, who was taken up to the highest heavens as a result of his righteousness, stands as a testament for all the inhabitants of the world. If Adam the first man hadn't sinned, he would have been deserving of all that honor which Chanoch attained, as what Adam lost due to his sin—the soul that departed from him, which was breathed into him for his sustenance and his merit for all that honor—Chanoch acquired through his righteous deeds and conduct. Because he guarded it with holiness and purity, it brought him all that honor and strength. The Holy Luminary, Rabbi Shimon bar Yochai, revealed this great secret in the Midrash Shir HaShirim HaNe'elam, and the Prophet Isaiah, peace be upon him, rebuked those who claimed that death is a natural end for man, for he is perishable and must perish, blaming them for casting aspersions on the sanctity of heaven and doubting His ability as if He couldn't create him in a way that he could live and endure. Furthermore, they argue that creation initially had a positive intent, but it was then turned from good to evil. In the beginning, He preceded them with what was fitting for His knowledge regarding this matter, and He began by saying, 'The One who forms light and creates darkness, Who makes peace and creates evil; I am the LORD, Who does all these things.' He said this because He is the One who established opposites, while He Himself does not change. And this was for the perfection of creation, as He created light, from which life, goodness, and eternal existence emanate, as explained above, and He created darkness, from which death, evil, and loss emanate, so that people would fear Him. As known to wise hearts, He made peace, which extends from that light, the attribute of peace, and from the darkness, the attribute of evil. 'I, the LORD, do all these things'—with this name, no change will occur, He created all these things, and it is the cause of the opposites, and it will not change or increase in them. 'He makes the heavens bow down and spreads the clouds as a covering.' He said this because He has already established the remedy for death and evil, which stem from that darkness, and He has entrusted it to man to correct the evil and loss therein without being affected by its evil. Thus, one will escape from it like a gazelle from the hand of the hunter. Its meaning is as we have explained in Chapter 18. After He established this principle and the great foundation, He came with His outcry against them, saying, 'Woe to one who strives with his Maker—a potsherd among potsherds of the earth! Shall the clay say to the potter, 'What are you making?' or shall your handiwork say, 'He has no hands'?' This refers to Adam the first man, as it is said about him, 'Let us make man,' for they were saying that since he is perishable and composite, he is destined to perish. How can it be imagined that the Creator will create something perishable that cannot endure, which is a great defect in His decree? 'Your work has no hands, no grip, no endurance, for ultimately it will perish and die.' From this line of reasoning, one might say to a father, 'What are you begetting?' and to a woman, 'Why do you travail? Why do you weary yourselves in vain and give birth to consternation?' Their claim is, "What can you do?" They believe that the entire world persists by sheer necessity, not by the will of a wanting being. They argue that since "your work" has no hands, meaning the hands of the Almighty did not shape it with intent, but rather it all emerged from necessity. And later, they provide evidence to support their claim. They cite the words, "So says the Lord, the Holy One of Israel and its Creator: Ask me about the future; concerning my children, and the work of my hands, command me! I made the earth with complete volition. Although terrestrial things are inherently fleeting, I created humanity with the intention that it should have everlasting existence. Through the holy soul that I breathed into it, it will prevail over earthly matters, transcending from transience to permanence. The soul will grant existence to the body, proving this by my declaration, 'My hands have stretched out the heavens, and I command all their host.' They are formed and composed of body and soul, and with this, they are eternal. Even though a person is composed, the soul will sustain them forever. This was the intention behind their creation, but they misinterpret this. The intention is further clarified by the statement "I made the earth upon the body." As our sages of blessed memory expounded: "He calls to the heavens above—this refers to the soul, and to the earth to judge his people—this refers to the body. 'Man upon it I created'—this is the soul, which is called 'man,' for the skin, flesh, bones, and sinews are the clothing of man. As it is said, 'Skin and flesh you have clothed me with,' etc. However, everything is called 'man' when the body is attached to the soul. It is like a nutshell, where when the husk and the nut are together in one entity, everything is called by the name of the nut. But when the husk is separated, the rest is called 'husk' and not 'nut.' This is what I have seen regarding this matter, and through it, the intention in this passage is completed." 21 The Torah above is the secret of the written Torah, which they referred to as the "nobility of supernal wisdom," the Torah on high. It is the secret of the unique name of God and is called Torah because it instructs and reveals the reality and unity of the Singular Lord, as explained in Chapter 15 of the first part of this book. Similarly, this palpable Torah that Moses placed before the children of Israel instructs regarding the place from which it was decreed, which is the supernal spiritual Torah, the secret of the splendor of Israel, the unique name of God, and it is the secret of the Tree of Life. Regarding this, our sages of blessed memory said in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai: "And the Lord will instruct him with the tree, and there is no tree except Torah." As it is written, "It is a tree of life," etc. And there is no Torah except the Holy One, Blessed be He. Therefore, the Torah was literally given His name, and those who engage in it are engaged with the name of the Lord and cling to Him. Since it was decreed from the secret of the supernal Torah, which is the name of the Lord called the Tree of Life, it also bears this name and is called by His name, the Tree of Life, as it is said, "It is a tree of life," etc. And with it, there is no death or loss, but rather, it will grant eternal life, for it has emanated from the Source of Life, and from there, it draws the eternal life that sustains those who engage in it and fulfill its commandments, for the supernal life is encompassed within it. And from it, it spreads to those who hold fast to it. It cannot be said that it is indeed a guarantee of life for those who never sinned at all, but ultimately, every person must experience natural death, which is necessitated by their physical makeup. For this is not an elevation or superiority to the Torah. Why would it be designated as the Tree of Life, if indeed death dwells in its chambers? Elijah the Prophet and other righteous individuals who never sinned did not die; they live in the Garden of Eden, as we have recorded in reliable testimonies. Furthermore, it cannot be said that this life refers to the soul of the righteous in the world of souls, for this is necessitated by itself because it requires a high level of understanding, as will be explained. Thus, there remains no side in which the name of life is truly justified unless the body, while still connected to the soul, lives eternal life. For it clings and adheres to the Tree of Life, which is the Torah, and whoever clings to it, death does not rule over him. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, Parshat Behar Sinai, (Batei Midrashot K'11, page 1), "Anyone who clings to the tree of life will live in this world, even if it be from the death of the offspring of women, all the more so from other causes." This was the intention of the giver of the Torah, and upon this condition, the receiver accepted. Since this is the truth, the Torah did not come with the spiritual reward, and the intention of the great name in giving the Torah was to restore the perfection of creation as it was before Adam's sin, and to fulfill his purpose through it. As explained in the previous chapter, Adam was initially inclined towards life and eternal existence in body and soul. He enjoyed what was created in the Genesis narrative and took his sustenance from it without any toil or hardship. His sin was the reason life and goodness were stripped away from him. The impurity that was absorbed in him due to sin gave birth to it in all who came after him, and because of it, they were all destined for death, without exception. Just as clinging to the Tree of Life draws life and goodness from it, so does clinging to the Tree of Knowledge, with its evil aspect, draw death and evil from it. The nature of that side compels those who cling to it. This continued until the Israelites stood at Mount Sinai to receive the covenant, which is the Torah. Then, God desired to merit Israel and sought to rectify what Adam had distorted, to restore the crown that causes all good, life, and peace to its former glory, as mentioned in the previous chapter. And He said: "Now then, if you will indeed obey My voice and keep My covenant, then you shall be My own possession among all the peoples, for all the earth is Mine; and you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation." These words came to caution them not to follow the path of their first father, who abandoned his understanding and followed the counsel of the serpent. And He said to him: "Because you have listened to the voice of your wife." And since He came to repair and renew the world through the giving of the Torah, He told them to heed His voice, to accept upon themselves all His commandments to do them, and this is His voice, not the voice of the Satan, the serpent, or the evil inclination, as Adam the first man heard, causing death for him and all who came after him. "And you shall keep My covenant," not like Adam the first man who violated the covenant and its statute. In the chapter on financial laws, Rabbi Isaac said, "He was drawing his foreskin." It is written here, "And they like Adam have transgressed the covenant," and it is written elsewhere, "Because they have forsaken the covenant of the Lord." And both opinions are true, for the foreskin continued, and impurity spread throughout the world, covering and sealing the holy covenant. This constituted denial of the covenant and idol worship, ancient practices that those seeking the Lord will understand. "And you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation." The priesthood was not given to be spent or lost, for it was greatly beloved by them and deeply connected to them for their everlasting pleasure. Just as they will not suffer loss and ruin, for they will cling to Me, and attachment to Me is everlasting life, in which there is no death at all. I have the power over this, and it is not difficult or impossible for Me to grant you everlasting life in these temporal lives, for the whole earth is Mine, and I created the earthly things and the material from which the human body is formed. If, due to their composition, their nature leads to loss, it is in My power to extract them from their nature and sustain them. For listening to My voice and keeping My covenant is the salt that preserves the things that are destined for ruin, for everything was created in My name, and by My being involved with them, with what was created in Me, I will sustain them forever. For in Him they were created, and by Him they are sustained. Not only apostasy but also idolatry, and all the more so to one whom I have chosen for My special treasure from among all the nations, and you shall be among them like the remaining heretics, and they are like men who are lost. He further desired to convey when he said, "For all the earth is Mine," that He will provide for their sustenance and maintain their connection with Him always, as this is the essence of being chosen. And if you should say, "What shall we eat? We will not sow and we will not gather our produce," He said, "For all the earth is Mine, and your bread will not be lacking, for the son inherits his father's possessions, and you will not toil for it. Rather, your work will be done by others, as strangers will stand and tend to your flocks, and foreigners will be your plowmen and vinedressers. But you will be called priests of the Lord; you will serve as our God's ministers," He says to you. And He said, "And you shall be to Me a kingdom of priests," for priests do not toil for their sustenance but receive from a high table, and you will be the support of the Compassionate One, and as a nation of priests serving, this will be your unique service. And He said, "A holy nation," meaning, "You shall be holy; you shall separate yourselves from all bodily matters to focus on worship and uniqueness," and this is the path to bodily sustenance, for the soul will prevail and ascend through its adherence. The body does not hinder, but it always listens to the soul, and it will sustain it by being drawn after it. This was the desire and purpose for which all would be repaired and fulfilled. This has already been explained in Chapter 19 of the first section of this book with divine assistance, and if so, the meaning of "a holy nation" is the eternal existence in these lives, and thus the sages will interpret it. They said in Pirkei Avot (Chapter Chelek): "Holy, He will say, 'What is holy will endure,' and they too will endure." Behold, it comes to rectify what Adam, the first man, distorted, for he did not heed the voice of God but only the voice of his wife. He did not observe the covenant, bringing death upon himself and all who came after him. He was punished with the toil of sustenance. When Israel received the Torah, they returned the crown to its former glory, and the world was sealed, and their defilement ceased, as stated in Pirkei Avot (Chapter Ein Ma'amidin). In Midrash Haneelam, "I am sending an angel," which means, "I said, 'You are gods.'" These were the Israelites who waited for Moses but did not act. If they had, there would have been no kingdom, and the angel of death would not have ruled over them. This is also stated in the verse, "And the tablets were the work of God," what is 'work'? Rabbi Yehuda says, 'work' of kingdoms, and Rabbi Nechemiah says, 'work' of the angel of death. They were instructed in all types of goodness and happiness that would come from receiving the Torah. When they said, "work of kingdoms," the intention was that they would be a kingdom of priests, as we explained. And when they said, "work of the angel of death," the intention was regarding existence and eternal life, alluded to by being a treasure unto me, including a holy nation, as they concluded there. Similarly, it says, "And from the gift of the brook, they will inherit," meaning, they inherited from the Holy One, blessed be He, that they would have life and existence forever. Behold, the Holy One, blessed be He, desired to grant them all types of life and goodness. But they sinned with their father's sin, and they were pardoned by the testimony, which is the crown mentioned above, like their father. And they said in Mechilta and Avodah Zarah (Chapter Kama) on condition that Israel stood at Mount Sinai, on condition that the angel of death would not rule over them, as it says, "I said, 'You are gods.' You have corrupted your deeds; indeed, like Adam, you will die." In Midrash Ruth Haneelam (Chapter 8, Page 8), it is similarly stated that when Israel adorned themselves with the Torah and adorned themselves with their names written in high letters, once they made the calf and deviated, Moses brought the Torah, written on stone tablets full of every goodness, freeing them from the angel of death, freeing them from the bondage of kingdoms, freeing them from all the evils of the world. Once Moses smashed the calf, all of them bloomed, and ascended upwards, like the Torah commanded, saying, "I am full of goings forth," etc., bringing fullness from many goods to Israel. Now, they have reverted to emptiness, as the shield that did not profit them, as the high angels shouted and said, "Woe to them, for they have strayed from me! Woe to them, for they have not fulfilled their faithfulness to their master!" Behold, the Torah is the document of liberation from death, for the Torah is life, and there is no death with it. And it is also freedom from kingdoms, for sin awakens its cause above, which is the aspect of impurity and the angel of death, and it is the power of the nations. Therefore, the sinner must fall beneath their net below. But in upholding the Torah, that side has no power to awaken at all, so it will not rule over its guardians, nor will the nations rule over them below. Instead, they will rule over their enemies. Furthermore, they said in Vayikra Rabbah (Chapter 45), if the angel of death comes before the Holy One, blessed be He, and says, "You created me in vain in the world," He says to him, "Regarding every nation in the world over which I have ruled, except for this nation, to which I gave freedom, be freedom engraved on the tablets." And what they said, "they all bloomed and ascended upwards," and so it says in Vayikra Rabbah (Chapter 46), another explanation is that the Scriptures bloomed from the tablets, so they broke. This indicates that sin and impurity remove holiness, and then death comes and reigns over the head of the sinner. We find that because Israel worshiped idols, the Divine Presence departed from them, which is their soul, and then they died, and this was their downfall and their going into exile among the nations that adhered to that power. It was the same with Adam the first man; when he sinned, the breath of life departed from him, and then the spirit of impurity ruled over him, and death was prepared for him. And in Avodah Zarah (Chapter 1), come, let us give credit to our ancestors, for if it were not for them sinning, we would not have come into the world, as it says, "I said, 'You are gods,' etc., you have corrupted your deeds." Indeed, "You will surely die" - they argued about it, and the verse interprets, "We did not come into the world," meaning, just as if we had not come into the world, for they are eternal, and as long as they exist, we are considered nothing. This is the opinion of Reish Lakish, and it is the opinion of Rabbi Yossi, as we wrote above, and their opinion, may they rest in peace, is that if our ancestors had not sinned with the calf, they would have been alive and enduring forever. For the Torah would sustain them, as interpreted from "engraved on the tablets." They questioned there, saying, if they had not sinned, would they not have died? But it is written in the portions of Yibum and Inheritance, and it answers based on a condition. From this, we learn that wherever death is mentioned in the Torah, such as "When a man dies in a tent," which is conditional, meaning that if they sin, they will die. And the great name promised eternal life to the body through the performance of Torah and mitzvot, as it says, "And you shall observe My statutes and My judgments, which a man shall do and live by them." And it seems to me that this is the intention of Onkelos, who translated "and live by them" as "life everlasting," and this is not the life everlasting mentioned concerning Reuben, for if we speak of the specific Reuben, he is already dead. Therefore, it cannot be interpreted as referring to the World to Come. And if it is said that it refers to the World to Come, the intention of the verse is not so. Instead, he saw fit to translate it according to the custom of the sin that caused death, and so did the Sages interpret "and live by them" to refer to the World to Come. Likewise, "that your days may be prolonged" refers to a long life, and "that it may be well with you" refers to a good life. And the Sages did not interpret this matter as they did; rather, because death indeed affects and comes upon the world, they chose to copy the terms that indicate eternal life in the World to Come. But they truly knew that the Torah's intention was for life in this world. Therefore, we find nowhere that they asked why the Torah did not reward them with the eternal life of the soul, for it was clear to them that the currency of the Torah is to sustain the body with eternal life, were it not for sin bringing death upon them. The intention of the Sages in saying "and live by them" refers to the World to Come, and likewise, "that your days may be prolonged" and "that it may be well with you" refer to the World to Come after the Resurrection, where the body and soul will merit the immense reward of the commandments. If not, the body would be burdened with a guard. And furthermore, the great name promised the preservation of the soul and its eternity within the body through Torah study and observance of its commandments, saying, "And I will set My dwelling place among you, and My soul will not abhor you" (Leviticus 26:11). The hint in the phrase "I will set My dwelling place" refers to the Divine Presence (Shekhinah) residing among them to sustain them like a soul sustains the body. Indeed, the Shekhinah is the soul of Israel, and as long as it resides among them through their complete worship and righteous deeds, they live lives of elevation, exaltation, and harmony, with both spiritual and physical realms submitting to them. It is stated, "And My soul will not abhor you," which refers to the breath of life that God breathed into Adam's nostrils, making him a living soul (Genesis 2:7). Therefore, it relates to the divine breath that does not recoil from them, seeking to escape or depart from them and leave the body. Instead, it remains bound to them forever. The intention is not that they should die but that they should live and endure forever. Thus, the Torah's reward is not solely spiritual, as there is no place for this at all. Rather, it is to preserve and maintain the soul and body together for eternity, and this is what we sought to prove in this chapter. 22 The depth in Torah and fulfilling its commandments with intention, as elucidated in this section, and being cautious of committing any light or severe transgression, is one who unifies the great Name with his faculties endlessly. This is the ultimate requirement from the true servant. Just as he unifies the Name constantly without separation, so should there be constant unity and connection of his body with his soul, never to separate, and both should endure forever, as explained. And just as the work in this manner causes the unity between the two beloved ones, so does the neglect of Torah and commandments and the sinning in transgressions cause the cutting off and separation between them. And this inevitable cause is that his soul separates from his body, just as separation and cutting off cause unity, so will his composition be separated. Therefore, the Torah and the commandments were the cause of eternal life for the body, and sin was the cause of its death, from which there is no escape whatsoever after one sins without the benefit of repentance, and neither will repentance nor the body's death spare him. However, it will benefit and save his soul and merit to the light of another life after receiving his punishment through the death of the body. For the intention of perfection and the formation of the created being, which is a high necessity as will be explained, will not be completed when the body and the soul are eternal; there still remains hope and completion only for the soul alone after it comes integrated with Torah and commandments. For sin already incurs the death of the body, and it is not to be believed, may it never be, that after that intention is not fulfilled, and sin subsequently causes death, there is hope for the soul. God forbid this thought, for the death of the body does not hinder the fulfillment of intention and completion in the soul alone, for perfection in this depends on engaging in Torah and observing its commandments. And indeed, it is completed in this, and the attainment of the intended goal, which is a high necessity, whether it is achieved through the eternalization of the body and soul together or the eternalization of the soul alone. However, the intention was for the person to live and endure forever, but through his sin, he failed and caused failure to this intention, and he compromised his soul. But the intention for the high necessity did not fall because of this. After all this, undoubtedly, one should not ask, as the Torah mentioned death, but on condition if they sin, as we wrote in the preceding chapter. Also, mention the spiritual reward along with this so that one does not believe that since the intention for the eternalization of the body was not fulfilled due to the sin, there is no place for it in the soul alone after death, and hope is lost. Therefore, if that is the case, why isn't the spiritual reward explicitly stated in the Torah? Because we already wrote that the attainment of the intended goal, which is a high necessity, depends on engaging in Torah and observing its commandments, and the death of the body does not hinder the attainment of this goal when the soul reaches perfection through Torah and commandments. He who is obligated to reach will achieve eternalization of the body and soul together or eternalization of the soul alone. Moreover, the completeness of the soul in Torah and commandments, and its merit and remaining in the world of souls, are all a high necessity, as revealed by the sages of the Mishnah and Talmud. They said in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, 'Israel is worthy, for in every place they are found, the Holy One, Blessed be He, is found with them, and the Holy One, Blessed be He, boasts about them, as it is said: 'Israel, in whom I will be glorified.' Not only that, but Israel perfects the faith in the world, and Israel's name is holy. When Israel fulfills their obligations, it is as though the Holy One, Blessed be He, is fulfilled, and when Israel does not fulfill their obligations and causes exile, it is as though the Holy One, Blessed be He, is not fulfilled in the upper realms. This is the mystery of 'He cut off his own name; what will you do to the great name?' And this was already explained in Chapter 2 of the first section of this book. They also said in the Midrash (Pesikta Rabbati 23:2), 'Come and see the Holy King who left His palace and home in the hand of a steward, and He left His son with her, so they can speak to her and she to them and arrange everything with her. For if she is worthy, the steward will be honored in the presence of the king, and if not, she and they will be disgraced in exile. Nevertheless, I will arise as it is written, 'Withhold your foot from being unshod' and 'For the transgression of your mother were you sent away.' Therefore, one day in the year, I do not oversee and examine them. But when this day comes, I say, 'The time has come for all the free ones to come to receive reward, to look at Israel.' Israel hastens on this day with many merits, with many good deeds, with many afflictions, all in their favor. Therefore, the time comes for them to be free from the place where all are free, from the place where the steward's children, the sons of the king who are appointed by her, are counted. All of them are worthy, all of them without sin, without debt. Therefore, they are matched with the king in beauty and perfection, for the construction of the king's palace will indeed be beautiful. In the Midrash of Rabbi Nechunya ben HaKanah, it is explained how Israel flourishes when they are righteous and good, and the Divine Presence dwells among them, enveloped within them, and in their actions, in the bosom of the Holy One, blessed be He. This is also discussed in Chapter 2 of this section. In the book "Heichalot," in the Holy of Holies, the Holy Light, may it be exalted, said in this manner (2:259a), "This chamber is called the Ark of the Covenant, for it is the Master of all the Earth. Because this is the place from which all the souls of the world emerge to receive a unique unity below, and the preciousness of the Holy Name descends from above to below. It does not come to the righteous without reason, for they receive from the righteous, who are the life of the worlds, and they receive from the world of repentance. From there, they come to the righteous below, for they come from the righteous above and come to the righteous below, and the reason is to unify the uniqueness of the unique Name. Furthermore, to draw the holy existence from the existence of the Master of all, from above to below. After completing their mission, they return to the place from which they came, which is the Ark of the Covenant. In this, the souls are included and completed in perfection, from above and below, from the righteous above and the righteous below. Upon their return to the Ark of the Covenant, it will be included from above and below and complete with the completeness of that included soul. This is what they said, 'And why is the name of the Holy One, blessed be He, complete, etc.' This is the purpose, and in this, the intention in creation is fulfilled, for with the included soul of the righteous, the Ark of the Covenant is completed, the secret of glory. And in its completeness, it arouses joy upon it from above. Then it sings to the King, that His peace is in secret, so that His glory will sing and not be silent. Therefore, 'I will extol You, my God, forever,' for this depends on this, as I have written in the book "Tola'at Yaakov" from this." In the Midrash of Rabbi Nechunya ben HaKanah, may he rest in peace, it teaches that the worlds exist within Him, encompassing all the commandments, and out of His mercy, He gave them to us to sanctify us. Perhaps the reason is that when we merit the World to Come in this world, it is great. The intention in those teachings, may they rest in peace, is that with the completeness of the soul in Torah and commandments, the glory is fulfilled, as we wrote. And with the perfection of the glory of the King, the life of the worlds, is great, because that perfection causes His glory to be uniquely manifested, which is the ultimate purpose intended from worship. And that uniqueness is His greatness. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may he rest in peace (Zohar Chadash 5a), "Great is the Lord and highly praised" - when is the Holy One, blessed be He, called "great" - when He is in the assembly of Israel, as it is said, "Great is the Lord in the city of our God, the mountain of His holiness." Rabbi Yehuda said to him, "Our God, what does He seek here?" He replied to him, "Certainly, this is the city that is praised and exalted, which is Israel. What is the implication? Understand that a king without a steward is not a king, and he is not great, and he is not praised. From here, we learn that if He is in the city that is our God, meaning that He is uniquely present there, He is truly great. And the reason and the cause for this uniqueness is the perfection of the soul in Torah and commandments." And concerning what we have written, it is most appropriate to provide a tremendous doubt, which is that after the ultimate purpose of the soul is to return to the place where it was initially, as it seems from the article I wrote above, by his statement, because this is the place from which all souls emanate, etc., and afterward, they come out from above and enter into this Ark of the Covenant. Now, it is from the Ark of the Covenant that they emerge and to it they return. This is also the opinion of our Sages in the chapter "Eyn Dorshin" where they said: "He gathers the pledges of those who have acted justly, charity, justice, the hidden treasures of good life, the hidden treasures of peace, and the hidden treasures of blessing, and the souls of the righteous are those who have been completed and have ascended in peace to their Father, and the spirits and souls that are destined to be created refer to the profane within the bodies of human beings. And concerning the pledges, we have already explained in Chapter Two of this section that it is the living righteous of the worlds, from whom the Ark of the Covenant receives them. So, why were they created if they came out from there and are destined to return there? It would be good for them to dwell there. However, this doubt is more appropriate in what we have written because souls need to complete themselves to be included from the righteous above and the righteous below to complete the glory, and to be included from every side, as this is a high necessity. And if they did not come, the purpose would not have been fulfilled, and the intention of creation would not have been fulfilled. However, with this comes a tremendous danger in the coming of the souls into these lives, for if the material deviates from the good path, it will be punished with a punishment more bitter than death. It is like one who hopes to produce grapes but ends up with thorns; this too is a significant doubt that is worthy of consideration. The resolution to this doubt is when it is said that the Torah and the commandments were given to remove stumbling blocks from the material and to rectify what has been distorted. The choice is given to man, and he will choose life and fulfill the purpose of his creation, which is the rectification of glory and completeness. And if he sins, it will be rectified through repentance. In Eruvin, Chapter 1, it is taught: "The House of Shammai and the House of Hillel disagreed for two and a half years. These say, 'It would have been better for a person not to have been created,' while those say, 'It would have been better for a person to have been created.' They tallied and concluded, 'It would have been better for a person not to have been created,' for, considering his material nature and the Satan standing at his right, ready and inclined toward the opposite of what is intended for him, it would have been good for him not to have been created to avoid increasing transgression and multiplying guilt. Not only would he not fulfill the purpose for which he was created, but he would sever and separate what was intended in his creation. Those who say it would have been better for a person to have been created, say so because if the evil inclination were to emerge and lead him astray, the Torah would serve as a remedy, advising him to preserve his health, to prevent illness, and guide him on the straight path to find things of pleasure to fulfill the intended purpose, which is uniqueness and the completeness of glory. They tallied and concluded it would have been better for a person not to have been created because the possibility of his deviation from the path is very close due to his material nature and his evil inclination. Now that he has been created, he should scrutinize his past deeds, confess and repent, and through this, he will be rectified. The Torah and the commandments will guide him back to health after he has strayed and become ill. They said he should engage in his deeds so that he may focus on his ways without diverting his attention, and he should be cautious and remember and focus his heart on the purpose of his creation, which is uniqueness and service, and complete it. From this, they said, 'A person is obligated to engage in his prayers at all times,' and the reason is so that he does not divert his mind from them at all, in order to set his heart as a throne of glory and a dwelling place for the Divine Presence, to sanctify himself through his actions and purify himself in his thoughts." And they said, "He should engage in his deeds," and through his engagement in his deeds, he will be justified, and it is better for him to have been created. In Pirkei Avot, Chapter 4, Rabbi Yaakov says, "This world is like a corridor before the World to Come; prepare yourself in the corridor so that you may enter the banquet hall." He would also say, "Better is one hour of repentance and good deeds in this world than all the life of the World to Come, and better is one hour of contentment of spirit in the World to Come than all the life of this world." This holy sage taught all that we have said in connection with these teachings. When he said, "Prepare yourself in the corridor," he referred to the rectification of the soul, which needs to be inclusive of both the higher and lower aspects, as explained above. And when he said, "Better is one hour of repentance," etc., he aimed to dispel the doubts discussed above. The first addresses the purpose of the soul's coming into existence, which is to unify the unique Name and to allow the reality of the Master of All to spread from above to below. Thus, the soul is inclusive of all aspects, and through this, the glory is perfected as the soul returns to its origin, as explained. It is called "the World to Come" because it already came from the six days of creation, as stated in the Midrash of Rabbi Nehunia ben HaKana. Its secret is known to those favored with understanding. Its meaning is not as Rabbi Yosef Albo thought in Chapter 31 of his work, "Sefer HaIkkarim." He mistakenly interpreted it as implying that the soul's uniqueness and the spread of reality are complete while it is still there. The glory is not perfected, and as we explained previously, when it returns to complete all this, one hour spent in that perfection surpasses all the life of the World to Come, which was there before its arrival. All that perfection was lacking while it was there, and this is the meaning of its coming. And behold, repentance can be understood in two ways. The first is concerning one who guards against sinning. The reason is that it is in human nature to sin, so when one guards and does not sin, they have returned from their natural inclination, and there is no repentance like this. Additionally, they have Torah and commandments in their hands, which are good deeds that lead to the completion of what needs to be perfected. The second aspect is concerning one who repents from their sin, as implied. In the first case, the first doubt is more prominent, while in the second, the second doubt is more prominent. His wisdom was to encompass both aspects, addressing both doubts. When he said, "Better is one hour of contentment of spirit in the World to Come than all the life of this world," he aimed to dispel another doubt that is worthy of consideration. After the soul comes into these lives for the purpose of unifying the great Name and serving Him, and for the rectification of glory, which is the supreme purpose, it would be fitting for this service, unity, and rectification of glory to be continuous and eternal without interruption. Therefore, it was fitting by law that the one who serves should live eternal life. In Midrash Rabba, Parashat 35, it says, "You decree and say, 'You shall be holy,' and similarly, 'And this is the thing that you shall do to them to hallow them.' Master of the Universe, you demand that we be holy, remove death from us, as it is said, 'Art not Thou from everlasting, O Lord my God, mine Holy One? we shall not die.'" The intention here is as we explained: after demanding holiness from us, the intention is the rectification of glory, so it would be fitting not to die, so that holiness would be continuous without interruption, as it is a lofty necessity. Therefore, it says, "Better is one hour of contentment of spirit in the World to Come," because then the purpose, which is the rectification of glory, is completed in the soul that returns there, inclusive and complete, which is not the case when one lives eternal life in this world while still unifying and rectifying the Name, as the glory is not yet complete and inclusive of all aspects until the soul separates from the body and returns to the place it came from, which is the Ark of the Covenant, as explained above. Then the intention is fulfilled. And they said, "Contentment," as they said, "Fortunate is the one who toils in Torah and brings joy to their Creator." Additionally, the soul will merit what the prophet said, "No eye has seen, O God, besides You," which it is impossible for her to attain until she sheds this garment and clothes herself in the garment prepared for her by her good deeds. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar, Volume 2, Page 153a), it is stated that there is no puzzle for the spirit in that other body, and it is sufficient that it spreads from this body to clothe itself in a complete garment similar to the hue of this world. And therein he sits and goes and gazes into the mysteries of the upper realms, what the intellect cannot grasp or comprehend in this world in its current form. And when the soul clothes itself in that garment of that world, how many delights and pleasures await it there. This is the intent in their statement: "One hour of spiritual delight in the World to Come is better than all the pleasures of this world," and the spiritual delight encompasses everything and suffices for the understanding. Thus, all doubts are dispelled, and it becomes clear what was intended from the beginning, that the ultimate goal, which is a lofty necessity, will be achieved in any case, and death does not hinder this. This is what we sought to clarify in this passage. 23 Researchers have delved into the essence of the soul and posited that it is a receptacle for wisdom. They observed that from the outset of creation, a wild man is born who knows not and understands not. However, as the body grows, the soul becomes wiser and more mature. This indicates that the soul is merely a preparation. If the soul were wise from the moment it entered the human body, the body would be expected to be wise upon exiting the mother's womb. This is the view regarding the human soul, which seems to be derived from the words of Maimonides in the first chapter of his Eight Chapters, which precedes his commentary on the Ethics of the Fathers, where he says: "Know that this is the unique soul, whose faculties and parts are enumerated, it is like clay and intellect forms it. When it does not reach its form, it is as though the potential for receiving that form is nullified, and it is as though it is a vain existence." They also said, "A soul without knowledge is not good," meaning that the existence of a soul that does not attain its form is not good, but a soul without knowledge is not good. And this belief was also revealed in Chapter 4 of the Laws of the Foundations of the Torah. As holy sages of Israel, we listen, for they received the truth from the mouths of the true and just prophets. They knew the truth about its creation, that the soul, upon entering the body, is wisdom from the beginning of creation. Scripture testifies to us as such, saying, "And He breathed into his nostrils the breath of life." Those who know its exalted place understand that it comes from there, imbued with wisdom, understanding, and the secret, and the soul of the Almighty will enlighten them. And they said in the chapter of "The Candle Burning over One's Head" that one who sleeps here sees a dream in Aspamia (Babylon), and they teach him the entire Torah, as it is said, "And He enlightens my lamp upon my head." And do not be surprised, for a person sleeps here and sees a dream in Aspamia, and they teach him the entire Torah, as it is said, "He instructs me and says to me." And once he goes out into the open world, an angel comes and places his hand over his mouth, causing him to forget the entire Torah, as it is said, "At the entrance of sin lies in wait." Behold, our sages compared wisdom to a candle and said that one observes it, hinting at what one comprehends from the past and the future, as they stated, "from the end of the world and so forth." In the introduction to this book, I explained another interpretation based on the esoteric approach derived from there. I stated that this candle above his head alludes to his soul, which shines with higher wisdom. They said that they teach him the entire Torah, revealing to us that the wisdom and Torah he is destined to learn when he comes into this life, if he merits it, he is still there, becoming wiser and knowing everything. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar, Volume 3, Page 1a), it is stated: "Even all those souls of the children of men until they marry in this world, all of them appear before Him in the firmament, in that exact form they have in this world. And all that happens in this world, they do not know until they marry in this world." In the Midrash, it is said concerning the teaching of the portion of Pekudei: "We place a burning candle above his head, and he observes it from the beginning of the world until its end," as it is said, "and His lamp shines upon my head, etc." In the morning, an angel takes him and leads him to the Garden of Eden, showing him the righteous who sit with their crowns on their heads. The angel says to him, "Know who these are that you see. These were formed like you in the womb of their mother and came out into the world and kept the commandments of the Holy One, blessed be He. Therefore, they merited and attained this goodness. As for you, your destiny is to come out into the world, and if you merit and keep the Torah, you will merit to join them. But if not, you will sit in another place." In the evening, they lead him to Gehenna and show him the wicked who are tormented by angels of destruction with fiery rods. They cry out, "Woe! Woe!" The angel says to him, "Know that these are the ones who are burned because they were formed like you, yet they came out into the world and did not keep the commandments of the Holy One, blessed be He. Therefore, they were punished and came to this disgrace. As for you, your destiny is to come out into the world, be righteous, and do not be wicked so that you may live." And from where do we know this? It is said, "He instructs me and says to me, 'Hold fast to my words in your heart, etc.'" When his time comes to enter the open world, immediately the angel strikes him, extinguishes his candle, and forcefully brings him out against his will, causing him to forget everything he has seen, and he is brought into the open world. Upon this, the infant immediately cries upon entering the open world. Behold, they explained that the soul is not merely a vessel for wisdom but is itself wise, knowledgeable, and comprehending even before entering the body. What the body lacks in wisdom when it emerges from the womb is because the angel extinguishes its candle, which represents its understanding and knowledge, and causes it to forget by the decree of the Almighty. The reason for this is as follows: as has been previously clarified, humanity is fashioned and configured in the likeness of the Supreme Glory. This is so that individuals may rectify that glory through their Torah study and good deeds, thereby achieving the exaltation of the Great Name through the study of true wisdom received from the prophets, engaging in Torah study, and fulfilling its commandments. This is something that cannot be achieved and the intent cannot be fulfilled through anything else. Therefore, if one were to come into the world already wise, knowledgeable, and remembering all that was seen and learned there, there would be no opportunity for striving to rectify the glory, and the purpose of unique attachment would not be fulfilled. The purpose of the soul coming into this life is to engage in unique attachment and worship, so that it may be complete from all sides to rectify the glory, as we explained in the previous chapter. This could not be achieved if everything were to be completed and fulfilled immediately upon the individual's arrival. Therefore, it was the initial desire that necessitated the angel to extinguish its candle and cause it to forget all that it saw and knew. Then, the individual would strive and endeavor to fulfill the purpose of its creation. Immediately, the individual would come and fulfill the unique attachment by constantly striving to restore what was concealed from it upon emerging from the womb, to remember what was forgotten, and not to cease from constant effort in this regard. Through this, the purpose of its creation would be fulfilled, and the complete uniqueness would rise in its hand without interruption. Thus, for its benefit, God considered that forgetfulness so that it would constantly exert effort. I already hinted at this in the introduction to this book with heavenly assistance. The reason for forgetfulness even after leaving his mother's womb was for this very purpose. This is hinted at in Midrash Kohelet Rabbah when they said, "For his own good, a person learns Torah and forgets." For if a person were to learn Torah and not forget, he would engage in Torah study for a few years and then return to his work, paying no attention to the world for the rest of his days. However, because when a person learns Torah and forgets, he does not move away from Torah study, and he does not cease to sweat over the words of Torah. It is thus clarified that according to the opinion of the Rabbi, the soul is not merely a vessel prepared to receive wisdom, but rather it is an exceedingly refined spiritual essence, knowledgeable, intelligent, and wise even before entering the open world. However, by divine decree, its wisdom is extinguished, and its Torah is forgotten from it for the reasons we have written. The Rabbi's perspective, based on his intellect, is that the form of the soul is the attainment of wisdom derived from intellectual inquiry and investigation, as seen in the roots of philosophy, which his soul greatly desired. This is evident from his words in Chapter 4 of the "Foundations of Torah," where he states, "And in this form, it is said in the Torah, 'Let us make man in our image, after our likeness,' meaning that he shall have a form that knows and comprehends ideas that do not have a physical form until he resembles them." He further states there, "But it knows and comprehends the ideas that are separate from physical forms and knows the Creator of all." In Chapter 8 of the Laws of Repentance, he said, "Every soul mentioned in this context is not the soul that requires a body, but rather the form of the soul, which is the intellect that comprehends the Creator according to its capacity, comprehending separate ideas and other actions." This is the form whose essence we explained in Chapter 4 of the "Foundations of Torah." Furthermore, he said, "This is what they meant by 'and their crowns are on their heads,' meaning the knowledge that, because of it, they merit the life of the world to come, is with them. It is their crown, similar to what Solomon said about the crown that his mother adorned him with, as it says, 'and you shall place the crown of eternity upon their heads.'" Behold, the rabbi revealed his opinion that the knowledge of the divine soul, blessed be He, and His angels and other works, which he refers to as "the work of the Chariot" and "the work of Creation," is the crown for which one merits the life of the world to come. Therefore, one must derive from this understanding that even the righteous individual who spends all his days in the study of the sacred Talmud and in the performance of commandments has not yet attained to that crown, as he has not fully utilized his intellect in the comprehension of the divine wisdom. Thus, he is also considered to lack a knowledgeable soul, and his preparation towards it is in vain, as if its existence were futile, as we explained earlier from his words above. If this is the case, may it never be so, then this would be a great devastation and a collapse of Torah in its entirety, turning the bowl upside down. However, we have already proven the opposite and clarified that goodness and success stem and are obligated to engagement in Torah and commandments, and the holy Torah shall root us in this in several places. However, it is already found in the words of the esteemed rabbi, may his memory be a blessing, that which aligns with the truth and the roots of the Torah. For in Chapter 4 of the Laws of the Foundations of the Torah, he wrote that the existence of Abaye and Rava is the great good that the Holy One, blessed be He, bestowed upon the settlement of this world, in order to inherit the life of the world to come. Yet, his intention is not directed towards the ultimate purpose of the existence of Abaye and Rava being the settlement of this world in essence, but rather for a higher purpose, as has already been explained. And from this perspective, it is the merit for the life of the world to come. In his commentary on the tractate Makkot, he said in these words: "The fundamentals of faith in the Torah lie in fulfilling one of the 613 commandments appropriately and fairly, without any ulterior worldly motives, but rather performing it for its own sake out of love, as I have explained to you. Behold, by this, one merits the life of the world to come." If only these were all his words. We've already discussed in the previous chapter that the soul comes to the body encompassing aspects of the higher realms. Therefore, it possesses the faculties of speech and action, similar to those found in the place from which it originates. The reason for its coming into the body has already been explained, as it indeed comes to rectify and perfect the honor, and this rectification and perfection require engagement in speech and action. Without this, there is no rectification, and there is no perfection. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Bereishit Rabbah 73:2), it is stated that there is no action, calculation, knowledge, or wisdom in Sheol (the netherworld), where you are heading. This is because there is a power that requires action and effort in this world, which is called the "work of the world," which pays off in the end with thought. Calculation is connected to speech, as the calculation depends on speech. Therefore, all the numerologies, cycles, and transits of the world of the stars are dependent on speech. Knowledge is the secret of the six hidden compartments that depend on thought, and the mainstay of that world of thought and wisdom is dependent on it. All of them are entirely dependent on that power. However, it is not so in the realm of Sheol, the lower level of Gehenna, because every person who does not make an effort in this world to elevate themselves with action, calculation, knowledge, and wisdom, their end is not to ascend to Sheol. There is no action, calculation, knowledge, or wisdom in it. For the other side is the path of Sheol, as it is written, "The ways of Sheol are her house" (Proverbs 7:27). Whoever strays from this holy power, the power of the other side of Sheol, becomes subject to the power of the other side of Sheol. Behold, it has been elucidated that within that power, which is the culmination of supreme thought, there exists action, calculation, knowledge, and wisdom, for it encompasses all. And as we have already written, the soul comes from there, and it is included within that power. Therefore, it needs to exert itself in action, as through it, that power is perfected and completed. In calculation, knowledge, and wisdom, which the power is encompassed within from above, it also needs to be included within them from below. When the soul is included in all this, it provides strength and vigor to that power. This is the secret of "By God, we shall do valiantly" (Psalms 60:14). It is both included and completed from the upper and lower realms. Thus, the performance and observance of the commandments are a great foundation for the rectification and perfection of that power, as in the secret of "David did there according to all that God commanded him" (2 Samuel 5:25). Therefore, the righteous are called "men of action," for through their good deeds, they rectify and accomplish the secret of that power. Just as was elucidated in Chapter 1 and Chapter 2 of this part in the progression of heaven, and also in general, what we have explained herein stands upon the truth of what was intended from the beginning. That is, the soul, before coming into the body, is included in the power of action, calculation, knowledge, and wisdom. Thus, it is not prepared as the thinkers assume, and this is what we sought to understand in this chapter. 24 The speech and action that we mentioned, in which the soul is included upon entering the body, are strengthened within it when it is in that place from which it comes. In this, it is indeed similar to the example we provided. Therefore, it is called a living soul, and Onkelos translated it as "a speaking spirit." This refers to the internal speech, which includes action, calculation, knowledge, and wisdom within it. When it expresses them in action with perfection, through which it is completed and included from every aspect, then it has the ability to speak before the King of the World, as elucidated above in Chapter 20. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, it is stated (Genesis Rabbah 54:1): "Come and see how elevated is this living soul, for just as the Holy Land draws sustenance from above and weaves it into itself, so too, we read in Genesis 2:7, 'And He breathed into his nostrils the breath of life.' This refers to the soul that ascends upward and speaks before the Holy King. It enters every chamber, and nothing can obstruct it. This is why it is called 'a speaking spirit,' for all other souls do not have permission to speak before this King. These two aspects constitute the entire Torah: one part requires speech, and the other part requires action." Indeed, both the Torah and the soul are encompassed by speech and action, resembling the place from which they originate. Just as they share a common origin, when the soul is perfected and integrated with them below, they elevate it to a higher place, adding honor and completeness to the originating source. Through this elevation, the soul achieves a higher level than it had before entering the body, as it becomes complete and encompassed from all sides. This was explained earlier in Chapter 22. This is hinted at by King David in his statement, "The law of the Lord is perfect, refreshing the soul," as the soul becomes complete in its engagement with it. As we discussed in the previous chapter, the actions, calculations, knowledge, and wisdom that are encompassed by speech and action are dependent on the higher thought. They emanate from it and are held and united within it without any separation. Since the purpose of the soul's arrival is to complete honor, it must engage in that completeness in the same manner it is perfected above. Therefore, each of these—speech and action—must be completed with proper thought and intention. Through this, one embodies the epitome of perfection and the highest form of correction, uniting them without any separation, just as they are united above. Speech that is not completed by action and thought, or action that is not completed by speech and thought, is incomplete. Correction cannot be achieved properly, leading to a division and cutting off of the branches. Thus, it results in the trimming of the branches of one's soul. Nevertheless, part of speech includes what is encompassed in the service of prayers and proper contemplation that prepares them to ascend to the divine will. We have already expanded on this aspect of speech and elucidated it with the help of divine assistance. Additionally, part of speech includes engagement in Torah study, both in its written form and its oral interpretation—this being the holy Talmud, the Torah of the Oral Law, and true wisdom. This involves the existence and soul of both, their meditation, and contemplation. This is the knowledge and wisdom mentioned in the verse "For without knowledge, action, etc." and hinted at in the Talmud tractate "Bameh Madlikin." This hints at engaging and contemplating the wisdom of tradition, called wisdom for the true sages—understanding one thing from another. This alludes to the Oral Torah. Engaging in them with proper intention, as explained in this part, one sanctifies the great name with honor and brings delight to the Creator. And they said in the Midrash of Rabbi Nechunia ben HaKana, 'And in what way could David excel in his generation that he did not remain silent day and night but was constantly engaged in study?' What was he studying? The Torah of the heavens; he was studying and connecting to the Holy One, blessed be He. This is what we say: 'A person should always study Torah, even if not for its own sake.' What is the Torah that you speak of? It is like a bride, adorned and adorned, complete with all the commandments, and it is the treasure of the Torah. It is the betrothed of the Holy One, blessed be He, as it is written, 'Moses commanded us the Torah, it is an inheritance.' Do not read 'an inheritance' but rather 'a betrothal,' and do not read 'a betrothal' but rather 'an inheritance.' How so? When Israel engages in Torah for its own sake, it is the betrothed of the Holy One, blessed be He, and when it is the betrothed of the Holy One, blessed be He, it becomes the inheritance of Israel. This is what is written, 'An inheritance to the congregation of Jacob.' They said that when Israel engages in Torah study for its own sake, and the engagement is for its own sake, as we explained in this section, then it is the betrothal of the Holy One, blessed be He. This is the secret of unity, and then it becomes the inheritance of Israel, as it dwells among them, loves them, and brings them closer because they cause her unity in her betrothal. They further said there, 'And in what way does one merit kindness with his Creator through Torah study? For anyone who studies Torah performs an act of kindness for his Creator, as it is written, 'He rides through the heavens to your aid, and through the clouds in his majesty.' What does 'in his majesty' mean? You should say, 'In the innermost chambers,' as we translate 'and his word is with the highest heavens.' And regarding our phrasing, 'and he strengthens it through the highest heavens.' The matter itself hints at the unique aspect of ultimate glory at the forefront, which is the aid mentioned here and the acts of kindness. At the end of the chapter, it says, 'Happy is the person who has grown in Torah and labored in Torah and brings satisfaction to his Maker,' for by intending for its own sake, he dedicates the name with its glory. Then the spirit descends from the source, the secret of great influence and light. In Chapter Chelek, Rabbi Alexandri said, 'Anyone who engages in Torah for its own sake makes peace in the heavenly palace above and the earthly palace below,' as it is said, 'Or let him take hold of my strength, let him make peace with me, let him make peace with me.' Rabbi said, 'It is as if he built palaces in both the heavenly and earthly realms,' as it is said, 'I have put my words in your mouth... to plant the heavens and to lay the foundation of the earth.' Rabbi Yochanan said, 'He protects the entire world,' as it is said, 'And in the shadow of my hand, I hid you.' And Levi said, 'He even brings the redemption closer,' as it is said, 'And to Zion, you shall say, "You are my people."' Behold, they hinted that engaging in Torah for its own sake, as we have explained, leads to unity and connection with the great Name of God. Through this, peace is established in the heavenly assembly, as the unity of peace is the secret of the righteous of the world, in the congregation of Israel. And in the earthly assembly, the secret of preserving the wine, so that it does not become unfit above and below, thus bringing peace to all. Regarding both of these, he told me that since the barrier remains in its place and does not enter beyond its limits, there is no impurity of the Sanctuary, nor are the saplings cut off. Through this, there is peace above, and one who engages in Torah for its own sake constructs a palace above. This is the unity of the Name through the construction of its letters, thus building a palace below, which is the secret of the heavens and the earth above. Through this, he protects the entire world and brings redemption above and below. Through this, all the blessings that Torah for its own sake brings are included, and when the portion of speech is completed in this way, the intention within it is fulfilled, along with the way it is fulfilled above. Nevertheless, the aspect of action will also require this perfection, which is to direct the performance of the commandment towards unity and the construction of the letters of the great Name, with the intention as has already been explained regarding this aspect. Through this, the action will be completed below in accordance with its perfection above, for everything depends on the thought above. Therefore, thought and intention will also be necessary below, and through this, the intention in the work will be fulfilled. This is the secret of fulfilling the commandment, as it is stated, as we say in Chapter Bama Isha: Rav Chinana bar Idi said: 'Whoever performs a commandment according to its requirements, they do not report bad news about him,' as it is said, 'He who keeps a commandment will not know a matter of evil.' Rabbi Assi said: 'And if you say it is Rabbi Chanina, even if the Holy One, blessed be He, decrees a decree, he nullifies it,' as it is said, 'Where the word of a king is, there is power, and who may say to him, "What are you doing?"' and it is juxtaposed with 'He who keeps a commandment will know no evil' and completes it. All these, which are action, calculation, understanding, and wisdom, depend on thought and are united within it. Thought itself depends on and is united with the Infinite Source, for there is nothing besides it. Everything is contingent, dependent, and united with it. Therefore, everything requires perfection to solidify thought and intention in every speech and action. After one has united the great Name with its letters and structure, whether in speech or action, in thought or proper intention, everything must be perfected to elevate everything to infinity and to unify His Name within it. The goal of all the works is to solidify thought in Him, and this is the ultimate purpose of all the services. In the book Heichalot, at its beginning, the holy luminary Rabbi Shimon bar Yochai said (Volume 2, page 244b): 'There is a certain order established for the sake of knowledge and contemplation, and there is an order established for evil for the sake of contemplation upwards to infinity, for there, the decree of all evil and thoughts does not stand at all, but it remains sealed as it is. Therefore, everything is filled with its seal.' And when the service is performed in speech and action with intention in this way, then action, calculation, understanding, and wisdom align with perfection and intention below, just as they are above. This is the intended perfection of the worshipper, as explained thoroughly with the help of Heaven, and this is the intention in this chapter. 25 This soul, as it needs a vessel, which is the body in which it resides, through which it will perform its actions and manifest its powers, and it will be perfected with the perfection of action, calculation, understanding, and wisdom: without this vessel, it is impossible for it to be perfected in this completeness, which is its ultimate purpose, to be inclusive of all aspects and complete with supreme perfection, to complete the honor, as explained. Similarly, it is impossible for it to receive the bright light and delicate spiritual radiance given to it without a vessel. Through its merit, it will be able to contain and receive that light and radiance. Since the soul, which is perfected in the completeness we have mentioned, involving action, calculation, understanding, and wisdom, ascends and merits one of two types of spiritual delights over the other, according to its service, it requires two types of vessels. One vessel is finer and brighter than the other, and the value of each vessel is like the value of one delight over the other. Indeed, the first vessel is attained through the fulfillment of commandments and engaging in precise actions. For this reason, there are sixty-eight positive commandments corresponding to the limbs of a person. When all positive commandments are completed, a spiritual garment is formed for him, resembling the body in which the soul resides in this world. Upon separation from the body and departure from this world, the soul clothes itself in this garment and, through its merit, enjoys the lower delight. However, this garment, being made from actions, is sufficient to enable the soul to enjoy the lower delight. When the time comes for its ascent to behold and prostrate before the King of hosts, as it did faithfully every month and every Sabbath, it requires a purer and more spiritual garment than the first to enjoy the higher delight. Only through this can it attain it. This second garment is woven and made from the inner intention of Torah study and the observance of commandments, and the intention during their performance, as explained in the book 'Tola'at Ya'akov', which elucidates the perfection in this matter. So, it is found that one needs two types of garments to merit the two types of delights according to its service. The first is made from the material of performing the commandments and fulfilling them in complete and perfect action according to the Torah. The second is made from spirituality, the intention of the proper thought in them. Through the first performance, one merits to enjoy the delight of the lower realm, and through the second performance, one merits to enjoy the delight of the higher realm. Regarding the first garment, it is written in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Volume 2 150a) that 'When the time came for him to depart from this world, he did not depart until the Angel of Death removed his garment from his body. Once the spirit left the body through the Angel of Death, it went and clothed itself in another body in the Garden of Eden. The spirit did not rest until it was in that other body.' Regarding the second garment, the Holy Luminary Rabbi Shimon Bar Yochai, may his memory be a blessing, wrote in the book "Heichalot" (volume two, page 247a) about the Heavenly Hall, which is the essence of the heavens. He stated that all these garments of the souls of the righteous who ascend to appear before their Master and to stand before Him are established here. When a soul ascends and comes to this hall, one of the ministers appointed over these garments checks and justifies their name. Because at the time when a man performs the mitzvot of the Torah in this world, as he makes an effort with them, they make a garment for him in this hall above, to clothe him with it in the world there. When a soul ascends, that minister takes that garment, and then goes with it until they reach the River Dinur, where the soul needs to immerse and be dressed there. Sometimes, when the soul is submerged there and is purified and does not ascend, until every day at dawn, when the south wind blows, all of them rise, renew themselves, and sing songs and hymns. Just as the angels whose sovereignty has passed renew themselves and are purified and established and renewed as before, and sing songs and hymns, so too do these souls. If that soul merits and ascends from there, the minister Michael the High Priest takes it and keeps it there constantly before the Holy One, blessed be He, every day, as mentioned in the Talmudic period. This soul's share remains in existence, and the other soul merits it. I have already written about this elsewhere. And whoever does not merit both types of garments, those which we have explained their matter, and did not prepare them with action, calculation, knowledge, and wisdom, and with thought and intention, behold, he is destitute and naked of all goodness, and he is cast away to the place of the naked serpent, which is Sheol and Abaddon, as it is said about it, 'Naked is Sheol before Him, and there is no covering for Abaddon,' for there is no deed, calculation, knowledge, or wisdom in Sheol. And in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Vol. 2:150a), the Holy One, blessed be He, deals kindly with His creatures, for He does not remove these garments from them until He provides them with better and more precious garments. Woe to the souls of those who do not return the compliment of perfection to their Master, for they come to this world naked, and they remain naked there, and the soul goes with shame before the others who have no garments at all, and it is judged in that Gehenna which is in the land of that fire from above. There is a hint to these garments from what is written, "And Mordecai went out from the presence of the king in royal clothing of blue and white" (Esther 8:15). Mordecai's departure serves as an allegory for the soul ascending, infused with the fragrance of myrrh and frankincense, and achieving judgment, departing from the presence of the eternal King in royal attire, according to what it prepared in its service in this world. The blue represents the integration of all aspects—the righteous of above and the righteous of below—in good deeds, while the white symbolizes the purity of deeds in thought and proper intention. The great golden crown serves as a metaphor for the crown of glory with which the righteous adorn themselves. The city of Shushan is the city of the Lord of Hosts, our God, encompassing six corners, named Shushan for this mystery. Within Shushan, there are six levels of joy and happiness, as it is then that the soul of the righteous is fulfilled. This hints at the removal of the material garment, which represents the filthy garments, and the donning of the spiritual garment prepared according to one's service. This is akin to what is said of Joshua the high priest, "And they shall remove the filthy garments from him," symbolizing this material. He shall be clothed with garments, the soul's attire with which it is clad upon departing from the body, prepared for it through its service. The Angel of the Lord standing represents the crown with which the righteous are crowned, called the Angel of the Lord. In the Scroll of Esther, Chapter 1, Rabbi Elazar said in the name of Rabbi Chanina, "In the future, the Holy One, blessed be He, will be a crown on the head of every righteous person, as it is said, 'In that day shall the Lord of hosts be for a crown of glory, and for a diadem of beauty'" (Isaiah 28:5). This is explained by what we have written on this matter: just as the soul performs its actions through the body and is fulfilled with the perfection of good deeds thereby, so too does the body, which is the spiritual garment prepared through its service, need to receive and contain the spiritual reward. These are the two types of adornment. Therefore, it is necessary to prepare two types of garments, as we have explained. In this way, the intention of this chapter is fulfilled. 26 From what we have written above, that the soul is clothed in two types of garments to be adorned with two types of adornments, it becomes clear that the soul constantly needs a body as a garment to be fulfilled in it. This does not imply that the soul is a purely spiritual force detached from the body. Therefore, the body is always necessary for the soul to exist and be fulfilled within it. As explained earlier in Chapter 23, the soul is a spiritual essence standing on its own, knowing and comprehending even before it enters the body, and likewise, its truth is from its root and source. Indeed, its existence is always by the body, whether before it enters this coarse body or after separation from it, as explained in the previous chapter. This is exemplified by the place from which it emerged, and to which it returns, being weighed on the scale of higher and lower realms. The lower, compared to the higher, is like the form of a body and clothing, while the higher is like the form of a soul. In this weighing, all the worlds, from the lowest to the highest, are considered, as it is a soul for all, and when the higher entities descend and come to this world, they clothe themselves in a very thin garment. Upon their return, they shed it. Even the Torah, when it descended from the higher realms, was clothed in several layers, some external and some internal. The external layers are called the narratives of the Torah, while the internal ones are called the essence of the Torah. And the soul, which is the Torah itself, is beyond them all. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Vol. 3:152a), it is said: "Come and see how the upper world and the lower world are balanced on one scale. Israel is on the lower side, while the angels are on the upper side. Concerning the angels, it is written, 'Who makes His angels spirits, His ministers flaming fire' (Psalms 104:4), referring to the upper realm. When they descend to the lower world, they clothe themselves in the garments of this world. If they do not clothe themselves in the garments of this world, they cannot exist in this world, nor can this world endure their presence. If so, the Torah's narratives are considered the Torah's garments. Whoever regards these garments as the Torah itself and not merely a covering will lose their spirit, and they will not have a share in the world to come. Therefore, David said, 'Open my eyes, that I may behold wondrous things out of Your Torah' (Psalms 119:18), referring to the essence of the Torah. Look, too, at those who regard these garments as their essence; they are like blind men, as if they were butter in the sun, which does not stand scrutiny. They consider these garments as the essence itself, but in reality, the Torah itself contains the essence. Thus, the Torah itself has its own essence, and the words of the Torah are the essence of the Torah's narratives. This essence clothes itself in the narratives of this world. The foolish of the world do not contemplate except within that garment, which is the narrative of the Torah. They who are wise, do not contemplate within the garment but within the essence itself, beneath that garment. The wise ones, who uphold the lofty service, do not contemplate except within the soul, which is the core essence of the Torah itself. For the future world, they prepare to contemplate within the soul of the soul, the essence of the Torah. Look, similarly, above, there is the garment, the essence, the soul, and the soul of the soul, while the heavens and their hosts are the garment. The congregation of Israel is the essence received by the soul, which is the glory of Israel. Because of this, it is the essence for the soul, which is the essence of the Torah itself. The soul of the soul, it is the Holy Ancient One, and each one holds the other. Behold, it has been proven explicitly that the higher realms are arranged in the likeness of bodily structure, not that there is a physical body or substance above, perish the thought. Rather, as we explained, the lower realm corresponds to the higher realm as the body corresponds to the soul. The higher realm from it is in the likeness of the soul to it, and in this manner, all the worlds are constructed. Also, the exalted soul above, as it stands and serves there, clothes itself in a very fine garment in the likeness of the garment that it will eventually wear upon its descent, which is the gross body. Upon its descent, it sheds that garment and clothes itself in this body. In the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Vol. 2 150a), it is stated: "And all of them, the souls, clothe themselves in garments and bodies and faces like the fashion of this world, and they look there by the precious radiance of their Master until they come to this world. At the moment they depart from there to come to this world, the souls shed the bodies and garments from there and clothe themselves in the body and garment of this world. They then conduct their affairs in this world with the garment of this body, which is but a putrid drop. In Chapter 18 of the first part of this book, it has already been explained that these forms have a spiritual body, which serves as an intermediary between the form and the physical body. This spiritual body sustains this gross body because it shares a connection with both. It was not possible for the two opposites to connect except through a medium, as we wrote there. The wise ones of truth accepted this. This spiritual body, the angel responsible for pregnancy takes it from the lower Garden of Eden and clothes the form with it. Therefore, it has been explained that the soul's existence is always within the body, although the bodies change according to the progression of levels. After separating from this gross body, the soul then clothes itself in a garment prepared for it according to its service. These are the two types of garments that need to be prepared so that the soul may merit the two types of delights, one superior and more exalted than the other. When the soul dresses in order to refine itself downward, it dresses to refine itself in the delight of the higher realm. However, it extends and dresses according to the place it serves and refines itself there, as we wrote in the preceding chapter. There is indeed an allusion to this in the Torah from the service of Yom Kippur. The garments that the High Priest wears outside are not worn inside. Outside, he wears garments of gold, and inside he serves in white garments, as mentioned in its place. The changing and exchanging of the garments correspond to the changing and exchanging of places. Similarly, after the separation from the body, the soul clothes itself in spiritual garments prepared for it according to the place where it will refine itself and serve. Even upon returning to this world, it will be clothed in a very thin garment, and in it, its essence will be revealed according to its desire. This quality is applicable only to the holy ones who have the ability to come to this world through the mission of the Holy One, blessed be He. This is the secret of what is written about Joshua the High Priest: "I will give you places to walk among these standing here." His elevation comes after they have departed to be sent on the missions of the Lord, like the rest of the standing ones who are the angels. As we find with our revered Rabbi (may his memory be a blessing), who would return from his scholarly pursuits each Friday afternoon just before the onset of the Sabbath, as mentioned in the chapter concerning this matter, all the members of his household would await his arrival eagerly. On one occasion, a certain guest arrived while it was already Sabbath eve. Rabbi's wife, aware of the guest's arrival, discreetly indicated to him that Rabbi was present, using a common expression: "The candles of Rabbi are lit." This subtle cue was meant to communicate that Rabbi was already home. Understanding the significance of this message, the guest, out of utmost respect for Rabbi, refrained from entering the house upon hearing this, so as not to inadvertently speak disparagingly of the righteous who did not appear to their families, thereby demonstrating a profound reverence for the esteemed Rabbi and his household. On Shabbat, in the chapter concerning the inquirers from the region of Kafolai who used to delve deeply into Torah matters in the land of Rav Nachman, Rabbi Achai bar Yashia came to them. They said to Rav Nachman, "The son of a man has come." He came and said to him, "Who is the master here?" He said to him, "I am Achai bar Yashia," and so forth. He examined him and found that he had insight in him. He said to him, "Master, come to our house," and so forth. All this is because the soul clothes itself in a subtle spiritual body. To the discerning eye, it appears as one of the ministering angels on high. As for the other righteous individuals who have not reached this elevated level, nevertheless, their souls still clothe themselves in garments prepared according to their service, to receive and contain the great light and radiance designated for them, thus participating in the process of clothing, where all are weighed on the scale of the worlds and are built according to their forms, as explained. This is their perfection and elevation, not that they have attained this measure merely as preparation or as an illusionary power alone, as some of the wise men thought. Indeed, I have seen in the words of the revered Rabbi Aharon Halevi of blessed memory indications that he leaned towards the view of those who say that the soul is a vital force. For he, may his memory be blessed, explicitly brought in his commentary on the Blessing of the New Moon in the tractate where they examine it, a passage from the Rif of blessed memory in the tractate Berakhot, Chapter of the Morning Prayer, where he states in these words: "The intention is for a person to live forever, because the completeness of a person is only in the body, akin to the spheres. And if the completeness of a person were without a body, it would be found that the intellect is distinct and complete more than the spheres, which have a body, etc. However, it is necessary for [the soul] to have a body. Concerning this, it is said that the souls of the righteous are treasured under the Throne of Glory, and the term "treasure" forever is only for something that is lacking. This is like what we said, that they require a body, as their completeness is only with this." These are his words on this matter. And the wise Rabbi Yosef Albo of blessed memory, in his book "Sefer Ha-Ikkarim," Fourth Essay, Chapter 30, wrote about this matter in the following manner: "And you see how many discrepancies there are in this view according to this approach. Firstly, this view tends towards the opinion of those who say that the soul is a vital force, and therefore it always needs a body to exist. Secondly, after they say that there is no existence for the human soul other than in a body, how will the soul exist after death as soon as it separates from the body? They will say that its existence is an incomplete existence in the Garden of Eden, which lacks complete pleasure for the soul and attainment of any level." Additionally, he wrote that this view contradicts the opinion of our Sages, who say that souls exist before their appearance in the human body. As they stated in Bereishit Rabbah, "They sat there with the King in His work, and there the souls of the righteous sat, with whom He ruled and created the world." This contradicts the notion of vital force. Instead, souls were created on the first day, as they said, "And the spirit of God hovered," referring to the spirit of Adam, the first man, until here. On the surface, this may seem to be the case, and its response to it may appear victorious. However, with careful consideration, it becomes clear to us that the opinion of Rabbi Abraham Ha-Levi is that the soul is an essence of intellect standing on its own, not a vital force in any way. His intention was as he said, "He will see according to the truth," and as he wrote there, "For the resurrected dead, after they achieve the utmost they can reach of perfection, according to each one's desire and understanding, will rise to the level of Elijah." This matter concerns their bodies, which are composed of the four elements, undergoing transformation and acquiring a different nature. Their physical substance will become like a simple foundational substance, maintaining easy movement, shining brightly like the appearance of a sapphire. This is akin to Elijah, prepared to receive the radiance of God and the light of the Living King, like the moon receiving its light. Examples of this can be found in the world around us, where many animals have undergone changes in their physical characteristics and acquired a different nature. Some of them require special food for this purpose. This concept is illustrated in the allegory of the Tree of Life, where eating its fruits makes one's body receptive to this nature, allowing them to live eternally. This is hinted at in the story of creation, where the intention is for humans to live forever. Therefore, it is impossible for humans not to attain this perfection, similar to the original intention of their creation. According to his opinion, the late Rabbi Z"l would say that when we appreciate this sublime elevation and perfection, it reflects the return of creation to its original perfection and purpose, which was for humans to live eternally. This was already elucidated in this section. Furthermore, humans will attain an even more wondrous elevation and immense honor, to the extent that they will clothe themselves with angelic qualities while still possessing both body and soul. As the sages said, "The Holy One, blessed be He, will make wings for them." This is explained by Rabbi Moses ben Nahman, may his memory be blessed, in Sha'ar HaGemul, where he elucidates that the intention is for the soul to don angelic qualities like wings, and the body will accompany it without being nullified. As long as the soul has not yet attained this perfection, its existence is incomplete, whether it resides under the Divine Throne or in the Garden of Eden, enjoying wonderful and complete pleasure. This is because the ultimate purpose for the soul has not been fulfilled until it reaches that higher level of perfection, which is incomparably greater in elevation and pleasure, and it is undoubtedly present there. It is not to be inferred from the words of the late Rabbi Z"l, when he stated that concealment is a lacking element, that the soul lacks complete pleasure and the attainment of a higher rank, as the wise author of "Ikrim" may have thought. Similarly, as we mentioned earlier in Chapter 22 in the commentary of "Mishnat Yafeh Sha'ah," the purpose of the soul's descent into the body was to unify the unique Name, and to spread the reality of the Lord from above to below. Hence, its descent into the body was for the sake of perfection and improvement, surpassing its state when it was there [in its place] and it should not be understood from this that its existence there is an incomplete one, for in its presence, it delights in the precious radiance, as I mentioned earlier. However, concerning the wonderful perfection that it achieves and completes upon its entry into the body, it can be said that its existence there is not an incomplete one before its arrival; and even what Rabbi Z"l said that concealment in the soul is a lacking element, it is understood because it has not yet come and reached the perfection intended at its creation. This does not imply that the soul is a mere vital force, as suggested by the wise author of "Ikrim." This clarification addresses what we intended to elucidate in this chapter. 27 The lower paradise that we mentioned, where the soul attains through the spiritual garment prepared for it by its deeds, is the Garden of Eden below. As soon as it departs and separates from the body, it merits to delight there. In Tractate Temurah, Chapter 10, Rabbi Yehuda said in the name of Rav, "When our teacher Moses departed to the Garden of Eden, he said to Joshua, 'Ask me for any doubts you may have.'" In Genesis Rabbah, at the end of Parashah 65, it is recounted that Yose ben Yo'ezer of Tzreda saw his bed floating in the air and remarked, "This is a sign that I will precede to the Garden of Eden." In Parashah 15, it is stated that Adam was created on Friday, while the Garden of Eden was created on Wednesday. This is derived from the verse, "God, from the east, caused salvation to grow for Adam" (Isaiah 46:12), indicating that God prepared a reward for Adam before he even acted. Adam was placed in this Garden of Eden before sinning, so that he could achieve ultimate perfection and delight in it, beholding from within its beauty the secret of the higher Garden of Eden, which is the lower one's throne. In the beginning of the book "Heichalot," Rabbi Shimon Bar Yochai, may his memory be a blessing, said: "Fortunate are you, Adam, preeminent among all creatures in existence, for the Holy One, blessed be He, has prepared for you in the Garden of Eden, and has set up for you seven chambers within it for delighting in the supreme pleasure of the sublime beauty. Just as you said, to behold the beauty of God and to visit His palace, to behold the beauty of God above, and to visit His palace below, to behold the beauty of God in the seven heavens above, and to visit His palace in the seven chambers below. These exist for you to receive, and in all of them, you are established in the Garden of Eden. These seven chambers above are holy, established for you above to be adorned by them, and these seven chambers below are established for you to delight in them. And in all of them, I have completed for you a long-lasting perfection in all respects." Behold he, rest in peace, explained that within the lower Garden of Eden, one would delight in what was above, and everything in the upper realm was depicted in the lower realm as the handiwork of the Holy One, blessed be He, for its importance was planted with a full name, akin to the upper realm. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, rest in peace (Volume 2, 150a), the Garden of Eden is the planted earth that God planted. Just as it says, "And the Lord God planted a garden in Eden from the east," He planted it with complete names resembling the higher realm above. All the likenesses from above are embroidered and depicted in this lower Garden of Eden, and there they are not like those below, as the likenesses of a man's offspring of gold or other substances. Rather, all are luminous from above, depicted and embroidered in the pattern of the handiwork of the complete Name of God. All are inscribed there, and all the likenesses and depictions of this world in that place are of the same nature as this world. This place is inhabited by holy spirits, both those who come to this world and those who are prepared to come to this world. The intention was for humans to live forever, as already explained and placed in various places in this lowly world to understand from there and attain everything possible for them to attain in their creation. Because the place is prepared from the solid side above it and prepares those who dwell there for understanding and attachment, just as there is below a Garden of Eden with the Tree of Life and the Tree of Knowledge with its four rivers, as the verses testify to in the Book of Genesis. So too, above there are divine attainments called the Garden of Eden, the Tree of Life, and the Tree of Knowledge with its four rivers in secret, and from there it diverges and becomes four heads. The lower ones take these names from the upper ones, which are their throne and example. The Garden of Eden above is in the secret of "The Lord God," where the full Name is filled with the secret of the seven heavens, known as "The delight of the Lord." An example of this is the Garden of Eden below, planted in the secret of "The Lord God" with a full Name similar to the upper realm, containing seven palaces known as "The palace of the Lord." In it, the first man saw the visions of God and achieved wondrous attainments in the secret of the upper Garden of Eden. Through his attachment and inclination upwards in those attainments called the Garden of Eden, the Tree of Life, and the Tree of Knowledge, he was prepared for eternal life. For the place influences, and since his steps deviated from the path of these life-giving commandments, he followed the advice of the serpent, expelled from this Garden of Eden, and stripped himself of his pleasant and beautiful garments, and the light of pleasantness that was upon him dissipated. The glory and supreme honor that enveloped him departed from him, leaving him alone and desolate of all good. He brought upon himself all that was decreed upon him from evil, and his end was death. It was impossible for him to return to the exalted state he was in until he divested himself of his garments and body. The soul separated from its companions, dwelling, and neighbor, and if it is filled with good deeds and complete service, it will merit the exalted state and great honor that the first man had before his sin in this lower Garden of Eden. And now, it will merit further elevation and attachment to the higher realms through the supreme attainments called the Garden of Eden above, where the bundle of life is, and the righteous souls merit to be bundled there, as in the expression, "And the soul of my master will be bound in the bundle of life with the Lord your God, and your soul will walk before the Lord in the lands of the living." It is preserved in everything and arranged until the second time when the dust of the earth will awaken the victors to eternal life, to rise in the resurrection of the dead and return to that exalted state where the first man was. Additionally, they will be adorned with sovereignty and dominion, as we wrote in the preceding chapter, and as will be further explained with the help of Heaven. Then the supreme intention in creation will be fulfilled. Indeed, the intention of this pleasure was for the lower Garden of Eden, and the soul will not immediately ascend to the higher Garden of Eden because it was accustomed with the body and its darkness and obscurity when it was faithful to it. It will not be able to immediately contain and endure that great, supreme light whose greatness and wonder cannot be comprehended until it gradually becomes accustomed in this lower Garden of Eden, which serves as an intermediary between this physical world and that bright and pure spiritual world to be included and perfected by both. This is hinted at in his holy Torah regarding the prophecy of Moses, the master of all prophets, peace be upon him, that he did not initially ascend to the highest level of the illuminating esoteric secrets. Instead, the beginning of his prophecy was in the non-illuminating esoteric realm. At first, an angel of the Lord appeared to him, the secret of the redeeming angel, and after he gradually became accustomed, he ascended to the level of prophecy in the great name to which no creature has ascended. Yes, and upon this precious path, the righteous soul will not transition from the edge of darkness, which is this dark world, to the edge of the pure and bright light, for it cannot endure it until it becomes accustomed for a period of time in the intermediary place between these two worlds, which is the Garden of Eden on earth. And when the time comes for the righteous soul to approach the King, the Lord of hosts, to bow before Him, then it will ascend to the bundle of life, which is the Garden of Eden above. This is the level we mentioned, known as the Garden of Eden below, which the soul merits immediately upon separation from the body. The sages of truth called it the "world of souls." It is said in Midrash Ruth Rabbah (8:9): "Rabbi Yehuda bar Simon said, 'Whoever strives to understand the world of souls will succeed. Whoever knows it and strives to understand it, there is no limit to his wisdom.'" Rabbi Pinchas used to say, "Whenever his body rested, his soul would not rest there. He would constantly strive to understand the world of souls." One day, he went into the field and found a body under a tree. He examined it and found that it was a known righteous individual. He found mitzvah scrolls and Aggadic texts with him. He said, "Surely, he was a Torah scholar. I will strive for his burial." He went to the city, prepared shrouds and a grave, gathered mourners, wept for him, and did everything necessary. Once he was buried, his soul ascended from its lower resting place to the upper chamber. They said to him, "Go and complete your goodness for whoever completes it for you." One day, Rabbi Pinchas was sitting at the gate of Lud, and he was sad because he was in distress at the time. A man approached him. Rabbi Tavya said to him, "Why do you bother with that guy over there, and I'll give you money for exerting yourself in Torah just like anyone else on the street." He replied, "Let's go, as they were leaving the marketplace. For the living know that they will die, but the dead know nothing, and this is what was stated: 'For the living know that they will die,' these are the righteous, and 'but the dead know nothing,' these are the wicked." Rabbi Tavya said to him, "I swear, even the wicked know about this world. They know their own suffering and the suffering of others, and they know what they have done in this world and they know about the distinction between the righteous and their judgments, and the judgments of the wicked." He said to him, "If so, what does it mean 'and the dead know nothing'?" He replied, "In this world, the righteous who are alive observe and know their likeness and are prepared for judgment, both those who judge and those who are judged, just as you said, 'but the living know.' But the dead are indifferent and do not pay attention to the deeds of this world at all, and whoever does not know about the deeds of this world is called dead, because this world is not his world. That world is the world of souls and spirits, and it is the world inhabited by the spirits of the righteous, and they resemble the righteous in their depictions and are aware of what is prepared for them in this world. And they strive to know about the honor of their Master in that garment of that world." From this story, we learn greatly that the living are those who constantly set their hearts upon it. As long as the divine soul within him scrutinizes the matters of that world, the world of souls, and constantly strives to attain it. And as he strives and ponders upon it to know it, he enters into it with strength, and his effort and contemplation in it is an expenditure of time in repentance and good deeds, along with the knowledge of that world, its gates and chambers, its exits and entrances, and all its images and characteristics that are made and arranged and depicted for the secrets of the upper realms, which are hinted at in these characteristics and images. From this lower world, one comes to contemplate the higher, for this, compared to that, God has made with a full name. And behold, one ascends from this to that with strength even in this life without any interruption, until his time comes when he will actually enter it. And the person who spends all his time and completes his soul with this is the living even after his death, and other than him is the dead even in his life. We also learn that the souls of the righteous appear there in their true form, recognizing one another, and are known to each other, knowing the future to come in that world. Furthermore, we learn that they strive there to understand and attain the perfection of that garment they wear there, with all the potential available to them according to their creation. This is achieved based on their efforts and time spent in this life, where they gain a clear understanding of what they worked for while being in this world. For they prepared and led themselves to what blessings and abundance await there, something impossible to achieve on an empty table. Additionally, we learn that that world is called the world of souls because it is where souls and spirits dwell. According to the words of our great Rabbi Moshe ben Nachman (Nachmanides) in Sha'ar HaGemul, it appears that even the higher world, referred to as the Garden of Eden above, is called the world of souls. Indeed, souls ascend from one to the other, and in both, they make their dwelling, as will be explained with the help of Heaven. We also learn that as long as the body is not at rest and has not been buried, the soul will not find rest for its feet, and it will not merit its Garden of Eden until the body is buried and laid to rest in its grave. Only then will the soul ascend and return to its resting place. From this, it appears that the decomposition of the body and its return to the dust does not hinder the soul's rest. Even if the body remains intact, once it is buried, the soul will go and find rest. This issue is debated among the Amoraim in the tractate Shabbat. They said there: Rabbi Abbahu said, "As long as they speak in the presence of the deceased, he knows until the scroll is sealed." Rabbi Chiya and Rabbi Shmuel bar Abba disputed this: one said, "until the scroll is sealed," and the other said, "until the flesh decays." The one who said, "until the flesh decays," cites the verse: "Yet his flesh upon him shall have pain, and his soul within him shall mourn," indicating that the soul mourns as long as the flesh is intact. The one who said, "until the scroll is sealed," cites the verse: "and the dust return to the earth as it was," suggesting that when the body is buried, the soul immediately returns to God who gave it. This is the opinion of the Midrash, as mentioned above. Regarding the opinion that the soul mourns until the flesh decays, it is suggested that as long as the flesh causes pain and has not decayed, the soul mourns and does not find rest because it is still bound to the body. This is also the opinion of the sages of truth in the Midrash Ruth HaNe'elam, and also in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai. It is worth noting that one opinion is based on a verse mentioning the spirit, while the other is based on a verse mentioning the soul. This indicates that they appear to disagree but only in what is revealed, while in the hidden realm they agree. The Talmud states that they dispute this matter, and the truth will be clarified and elucidated in the subsequent chapter with the help of Heaven. 28 In the Midrash Ruth HaNe'elam (Chapter 8, Sections 3, 11, and 14), it is stated in the following manner: Rabbi Alexandri said, "When a person departs from the world, the soul follows the body and remains within it, while the spirit ascends from it into the Garden of Eden. It visits the place of the soul constantly, awakening it. The deceased know and communicate with each other, knowing things from this world and many others. The soul never separates from the body, neither in life nor in death. As an example of this, a soul tells its body with finality that they will not part, using the metaphor of incense altars that are not separated. 'Do not touch me to leave you, to return from following after you, for where you go, I will go,' certainly from there is the soul, and it does not separate from the grave in the faithfulness of our testimony. 'In the place where you lodge, I will lodge,' referring to this world, when a person lies on their bed." The spirit ascends and wanders while the soul remains in the body, constantly drawn after it. When a person bids farewell to their Creator, they do not part and only reach the destination for the soul, but for the spirit that departs from the body and wanders upwards. "Do not touch me to leave you, to return from following after you, and not to pursue another master, for death shall separate between you and me." As we said, even in the grave, it does not move away from it; indeed, this is so. However, the body decomposes and becomes dust, while the soul remains there. It does not separate because the body no longer exists, but it does not depart from there to the worlds because its compassion is not the same in all worlds as the compassion of the soul with the body. Why? Because they were created together and shared a unity until here. We already wrote in Chapter 18 of the first section and in Chapter 2 of this second section that a person has within him a soul and a spirit, and according to his actions, he merits a higher spiritual level called "neshamah." When the righteous person departs from the world, the soul ascends to its place without any delay, and the spirit goes to the lower Garden of Eden, as stated in the Midrash I have mentioned. The soul remains with the body until the flesh decomposes and decays, as brought in the Midrash when they said, "For death shall separate, etc.," which refers to the time when the flesh is intact. When it returns to dust and decomposes, which is death that separates between it and the body, then the spirit rests in the Garden of Eden from the custody it had over the body while it was alive, for the sake of the remaining soul there. The soul is bound with the spirit, and the spirit with the soul. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, it says (Zohar III:70b): "And the soul of my lord shall be bound in the bundle of life with the Lord your God." What does it mean for the soul of my lord? Instead, as we have explained, the righteous merit this privilege, for they are bound together. The soul is within the spirit, the spirit is within the soul, and the soul is within the Holy One, blessed be He. Thus, it is understood that the soul is bound in the bundle of life." From what we have discussed in the preceding chapter regarding the opinions of the Amoraim, it becomes clear that they do not disagree in secret matters. When someone says, "until the roll is sealed," their intention aligns with what was said in the Midrash of Ruth the Hidden. When the body is buried, the spirit immediately goes to Gan Eden. This is supported by the verse "and the dust returns to the earth as it was, and the spirit returns to God who gave it." On the other hand, when someone says, "until the flesh decays," they refer to the remaining soul with the body, until the flesh decays, as mentioned in the Midrash itself. This is supported by the verse "yet his flesh will ache for him, and his soul mourn for him." Regarding what was said in the chapter of "One who asks a person," and the verse "for you are dust, and to dust you shall return," it was explained that this refers to the bones that remain after the flesh decays, for the soul is not bound and remains with them. If not for this, it would mean that the soul has no rest until that moment, which is not the true opinion as per our Sages, may their memory be blessed. That passage proves that the bones decay and become dust one hour before the resurrection of the dead. From what was said in the Midrash I mentioned earlier, that the spirit constantly oversees the place of the body, it becomes evident from what was said in the chapter "One who asks a person." For the first twelve months, the body remains intact, and the soul ascends and descends. After twelve months, the body disintegrates, and the soul ascends and no longer descends. This indeed refers to the spirit overseeing the soul while it is still with the body, as long as it remains intact until the flesh disintegrates. Then the soul binds with the spirit, and there is no longer a place for oversight, and it ascends and no longer descends. Everything is intertwined with each other: the soul with the spirit, the spirit with the soul, and the soul with the Holy One, as stated in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, as I mentioned earlier. As it is written, "and the soul of my lord shall be bound in the bundle of life with the Lord your God." They referred to his soul and not his spirit, as each is called by the names of all of them, as all are included within each other and bound together to testify and manifest their source, which is the unity that emanates from there. The Ramban, may his memory be blessed, in Sha'ar HaGemul, explained their words as follows: "And his soul ascends and descends," because for the first twelve months, the body's vitality is still present, and the soul tends to his knowledge and deeds as it was during his lifetime, with physical thoughts manifesting. Even though it ascends to the knowledge of the world of souls, it descends concerning matters that it was already familiar with. After twelve months, it disengages from physical awareness and is adorned with the crown of the world of souls. His intention in saying, "his body remains," is not that the body remains literally, for some are immediately consumed by fire, while others decompose gradually. Rather, as he explained, in those twelve months, a part of the soul is in Gan Eden, delighting in the pleasures of the upper world, regarding matters inclined toward physicality. The revered one followed this with intellect, and it is fitting and beneficial for us to place the received wisdom of our sages as a crown of glory upon our heads and to continue following it, for they received it from the prophets, and we should not deviate to the right or left. Moreover, the revered one himself would acknowledge and believe this, for he was among the great believers, as evidenced by his words in many places in his commentaries. Incineration and decomposition are not universal, and if found, they are rare. The words of our sages are numerous, and we do not draw conclusions from the minority to the majority but from the majority to the minority. It is proper to interpret the words of our sages according to their intention, which shows they were directed towards the truth. When they said, "his body remains," it is to be understood in its literal sense and not as a metaphor for physical thoughts. Their statement that twelve months have a limited time has significance in the context of the number twelve. This is because man is built and comprised of the mystical twelve aspects of the name "Eheyeh," and the twelve consonants of the name "YHVH," and the twelve diagonal boundaries, and he is sent to this world, which is subject to the passing of time under the seven planets, and there are twelve constellations by the will of the Creator, blessed be He. Since his very existence was the cause of his loss, as it is written, "He creates peace and brings about destruction," it would have been fitting for the dissolution and loss to occur quickly due to the immediate action of the operator. However, because he entered under the dominion of time and was subject to it, and as his death was delayed, so was the loss and dissolution with him, until the twelve constellations completed their course and their cycle, which ends in twelve months. If, however, it happens that the loss and dissolution occur before this time, it will be considered an exception. Our sages, may their memory be blessed, provided the measure and boundary for the majority of losses within this time frame. Thus, when they said, "his body remains," it is not a metaphor or a riddle. Also, their statement that "his soul ascends and descends" is to be taken literally, meaning that the spirit oversees the place of the soul and arouses them as long as the body exists, as we mentioned earlier. From this, the deceased know and communicate with one another, as stated in the Midrash mentioned above, and as evidenced in the chapter "Mi SheMeito." From this, our sages said in Berakhot, Chapter 1, that one should only speak words pertaining to the deceased in their presence, and in Chapter Shoel Adam, that all the things said in front of the deceased are known until the grave is sealed. According to the opinion that says that as long as the flesh remains, the soul is with it, and the spirit oversees it, there is a basis for counting the deceased with each other, and this cannot be denied, for the soul and the spirit are there together, and through them speech is completed, as speech depends on the spirit. As already explained in this section, external speech is its cause. Even if many do not merit the soul's elevation over them from above, speech is not absent from them since they possess a soul and a spirit, which are the source of life and speech. From this, Rashi explained in Chapter Shoel Adam, "And his soul mourns over him," that as long as he has flesh, he has a living soul to understand up to this point. This implies that with the spirit, the vitality is completed, and when it oversees the soul in the place of the body, vitality is completed, and the counting becomes possible. In Chapter Four of Makkot, Rava created a man and sent him before Rabbi Zeira. He was talking to him, but the man did not respond. Rabbi Zeira said to him, "Return to your dust, creature." Rashi explained that Rava created a man through the Book of Formation, which teaches the combination of letters of the divine name. Since there was no speech in him until this point, because there was no spirit in him, there was no speech. However, there was a soul in him since he went to Rabbi Zeira. If he had a spirit, he would have spoken. Therefore, the dead, whose spirit oversees the soul, can be counted during the twelve months, and this has significance for the woman of Ein Dor, as well as for Samuel, who was brought up within the twelve months, as mentioned in Chapter Shoel Adam, where his spirit oversaw his soul. Through this, it was possible for her to bring him up and speak with Saul and tell him what would happen to him. This whole matter, as it is understood, contains no metaphor or riddle, God forbid. I found a similar statement from one of the sages, and I heard that when a person examined his grave at that moment in relation to the revelation of the deceased through a medium or in another context, he would not find anything until after he returned from spreading out his clothes. Similarly, I found in the Likutei HaChasidim of Rabbi Judah, z"l. I saw fit to elaborate on this to be helpful and to inform that in all the words of our Rabbis, may their memory be blessed, there is no allegory or riddle in this matter, and the counting of the dead among themselves has a reality within the twelve months, since the body is still present, and even after twelve months, it is also possible and has a reality, as we find with Rabbi Ahai bar Yoshiyah in the chapter "Asking with Rabbi Nachman," and likewise, as we explained above in Chapter 26. ועם זה נשלמה הכוונה בזה הפרק: 29 As we already wrote above in Chapter 27, everything that appears in the narrative of Genesis, such as the planting of the Garden of Eden, the Tree of Life and the Tree of Knowledge, and the four rivers—these matters, as their words imply, contain no allegory whatsoever. It is also incumbent upon every member of the Jewish people to believe that all the words of our sages regarding the Garden of Eden are true and are not allegorical or the words of the Sages of the Talmudic era. Rather, they spoke about it in matters that require understanding and belief. There is no doubt that the Garden of Eden is an actual place on Earth, as evidenced by the story of Rabbah bar Avuhah with Elijah the Prophet in Chapter "The Acceptor" where Elijah took him to the Garden of Eden, and in the story of Rabbi Yehoshua ben Levi at the end of Chapter "The One Who Makes Vows," and in the story of Alexander in the Talmudic tractate Tamid, Chapter 31, where it is said that they would not let him enter until he reached the entrance of the Garden of Eden, where he exclaimed, "Open up for me, gates!" and they responded, "This is the gate of the Lord." At the end of the chapter "Ein Omdim," what is meant by "Eye has not seen"? Rabbi Joshua ben Levi said: "This refers to the wine preserved in its grapes since the six days of creation." Resh Lakish said: "This refers to the Garden of Eden, which no eye has ever seen. And if you ask, 'Where did Adam dwell in the garden?' or perhaps you might say, 'Is the garden the same as Eden?' Therefore, it is written, 'A river flows out of Eden to water the garden, the garden where Eden is separate.' The wine preserved in its grapes represents the pure and clean abundance, the wine that gladdens God, preserved and concealed in the hidden world, the secret of the first letter of the great name. It has been preserved since the six days of creation, unaffected by the sin that caused the rift and separation between brothers. It is hidden for the righteous. Some say it is preserved from the word 'guardianship' because the hand of the guardians does not touch it there; they have departed from it, and the good wine is clarified. This is a hidden secret known to the wise of heart. The Prophet (peace be upon him) testified that no eye has ruled over this good wine, nor have the prophets grasped it, nor spoken of it to exalt its greatness, O God, besides You. For You alone know and understand its ways. It is the sustenance and pleasure destined for the righteous sages in the world to come. As it is said there, "All the prophets prophesied only to marry their daughter to a Torah scholar, to provide a dowry for a Torah scholar, and to benefit Torah scholars from his possessions." But the Torah scholar himself, no eye has seen, etc. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar III:301b), it is explained that the sustenance of Torah scholars is like wine kept in grapes. Once they pass away from this world, many rivers in the world to come will flow to their doors, and they will be nourished by them and ascend higher and higher, like "no eye has seen" etc. Who will do this? That person who is called the "conductor of the world to come." Those who wait for him certainly have no need for worldly sustenance until they come to their own sustenance, which is the world to come. Therefore, they merit what is written about them: "No eye has seen" etc., until here. Reish Lakish says: "It is needless to say that no eye has seen this wine because it is higher than high, and the prophet did not need to inform us of this. Rather, when he says 'no eye has seen,' it refers to the Garden, for in this world, no prophet had any control over it, nor did they prophesy about it. Concerning this, it is said, 'No eye has seen God but you.' And it is said that no man dwelled except in the Garden, not in Eden. The Garden was planted in Eden, as it is written: 'And the Lord God planted a garden in Eden, to the east.' It is set against the Garden of the Upper World, for the Garden is also planted in Eden and is unique to it. And it is written: 'And a river goes out of Eden to water the Garden.' Thus, it turns out that they are two levels, one before the other, and one above the other, both below and above. Reish Lakish's words refer to the lower Garden and allude to the upper Garden, indicating that Adam dwelt in both the lower and upper Gardens. The secret is, 'A locked Garden is my sister, my bride,' hovering over him, which teaches us that the Garden of Eden is below in this world, set against the upper Garden." The words of the sages concerning this are all true and faithful according to their meaning; there is no allegory or riddle in them. For in their widespread knowledge, the sages wrote according to their tradition, for that place is very spacious, with a large pool of water there made from the dew of the upper heavens, a secret of the name of the Holy One, blessed be He, and there is a great light there that never dims, for it emanates and is drawn from the upper light. In it, Adam could see from one end of the world to the other. It is the mingled light in which the righteous and upright are crowned, and its floor is paved with good stones and tiles. It sparkles like the appearance of torches. They said that around that pool, there are large trees and all kinds of plants that have healing and very pleasant fragrances. There are around it seven groups of righteous individuals, some of whom have faces like the sun, some like the moon, some like the sky, and some like stars, as it is said: "And the wise shall shine like the brightness of the firmament." Similarly, each one according to his deeds and actions that he performed in this world. In it, there are seven abodes for the righteous, which we have already written about, which are directed towards the Garden of Eden above, which has seven heavens. The sages greatly extolled the praise of that place and its excellence, and they elaborated extensively on its awesome aspects, for they correspond to the patterns of the highest spiritual matters in the Garden of Eden above. Everything there is aligned with each other, and in that Garden of Eden, the souls of the righteous delight and luxuriate in the supreme light and radiance that emanates from the upper Garden of Eden until the time of their ascent to be bound up there. In the Midrash Ruth HaNe'elam (Zohar Chadash, 78c, 93b), it is said: "Twice every day, dew descends upon the head of the king." In that dew, they partake of the food of the celestial angels and they know what has been, what will be, and what is destined to be until the time when the Holy One, blessed be He, will resurrect the decaying bodies of this world. Furthermore, in another place (Zohar Chadash, 91b), it is stated: "There is a window called the radiant window, and the residents there have no permission to gaze out of it. However, they all shine and gaze out, and they are able to look. All those who shine go out in garments of the same design as those of this world, and there they shine more brightly than their companions. I was not given permission to approach them, but they were all aware of me. They partake of the food of the supernal beings, the firmament, which descends every day to the four corners of the world. And when I take the dew of life from the Garden, all the righteous from there come forth and partake of it, and they are illuminated by it like the radiance of the firmament. They ascend before the Messiah and before their forefathers." All this honor, elevation, and delight are destined for the souls of the righteous in the lower Garden of Eden, where twice every day a dew of life descends upon them from above the head of the King, the secret of the "head" of blessing, truth. This dew is the very essence by which the Almighty will revive the dead, as will be explained with the help of Heaven. In it, they are nourished like ministering angels who are nourished from the radiance of the Divine Presence. In it, they comprehend and know the past, present, and future, up to the resurrection of the dead. After all this glory and praise, they merit to ascend and appear before the King of Hosts in His holy place in the upper Garden of Eden. And they further said in the Midrash Ruth HaN'elam (Zohar Chadash 82b) in this language: Above this gate is revealed before a great gate, and ten gates surround it. I asked about this, and the gate said to me, "I have no authority over it, and it will only open on Rosh Chodesh, Shabbat, and festivals." At that time, when Shabbat, Rosh Chodesh, or a festival begins, a voice reverberates throughout all the heavens, saying, "Open the gates, and let the righteous nation, keeper of faith, come in." Because all the winds of the Garden of Eden on earth stand there all week and wander within it. And at that time, in that sky over the Garden of Eden, four windows open, inscribed with four letters of the unique explicit Name, hidden in the chambers on high. And all those winds dress in precious attire in that Garden of Eden, in the form of that world, standing in decaying fleshly attire. At that moment when the windows open, they all remove their garments and ascend through those windows to that place. And six-winged creatures, accompanied by many others, open this gate in all those ten gates, and the winds enter there joyfully and ascend upwards, so it is in each heaven and every firmament, in this manner. At the time when those winds ascend, other winds descend, joining the living in that world. Some ascend while others descend, and in the same place where those ascended, the others settle. The place remains not vacant. On Saturday night, when Israel recites "Yehi Noam," those winds that descended to them on Shabbat ascend while others descend, some returning to their place and others descending to their place. This is the ongoing cycle in this matter until here. From here, the secret of ascent and descent mentioned in the chapter of "Sho'cher Et HaPoalim" becomes clear. "I saw," says Rabbi Chizkiyah, "when the angels ascend and descend." This is a measure of what I have seen to speak about regarding the delight of souls and concerning the Garden of Eden. May the God of truth guide us in the true path and show us wonders from His Torah. 30 The providence, which is the strong foundation upon which the entire Torah stands and is widely known and publicized, is evident primarily through the punishments. The wicked are punished for their evil deeds and for transgressing the statutes and breaking the covenant of the Torah. For this purpose, the place of punishment for sins in their souls was created, called Gehenna in the language of our sages, may their memory be blessed, before the world was created. As we learned in Chapter 3 of Pirkei Avot, seven things were created before the world was created, and they are: the Torah, Gehenna, and the Garden of Eden. In the chapter "Makom She'Nehagu," it was taught in a Braita, and in the chapter "Ein Bein HaModar," it was also mentioned that "Chalalah" was created before the world. Regarding its light, it was said there: "It was taught: Rabbi Yosei said: The light that the Holy One, blessed be He, created at twilight on the eve of the Sabbath has no equal." As it is written: "And they will go out and see the corpses of the people, etc." Rabbi Banaah said: "Why is it not stated 'ki tov' (it was good) concerning twilight on the eve of the Sabbath? Because in it was created the light of Gehenna." And in the chapter "Ein Dorshin," it is stated: "He created righteous ones, He created wicked ones; He created the Garden of Eden, He created Gehenna." The secret of the matter is that just as from pure thought and the simple desire to emanate His great light, the aspect of holiness and purity, from which goodness and life emanate, and in which existence and peace are found, so from the simple desire arises the aspect of profanity and impurity. Not that there is impurity there, perish the thought, but because from that aspect, the evil inclination, tempting and seducing humans to sin and transgress the will of their Creator and to defile themselves with their evil deeds, emanates. This aspect is called by the sages of truth the aspect of impurity because from it and because of it, sin, impurities, death, evil, loss, every affliction, and every disease emanate. The wicked, in their sins and transgressions, adhere to that aspect, drawing impurity upon themselves from it, and it is from it and because of it that they are punished, and for them Gehenna was created. For from it, its foundation and its secret, emanates downwards a place called thus, to punish therein the wicked who adhere to that aspect. But the righteous, who are drawn after the aspect of holiness and purity through their good deeds and worship, draw upon themselves goodness, life, and peace from it. Their reward is in the Garden of Eden, which emanates from that good aspect. For the righteous are drawn after their source, just as the wicked are drawn after theirs. However, there is no coercion for either of them, as the choice is placed in the hands of humans to incline themselves towards whichever aspect they desire. As it is written, "See, I have set before you today life and good, death and evil." Thus, both paths are placed before humans without any coercion. One path is the good, which is the aspect of holiness and purity, the secret of divine emanation that continues to bestow life upon those who adhere to it. The other path is the evil, which is the aspect of profanity and impurity, and the consequence of adhering to it is death. The subsequent scriptures elaborate on all this: if one is led to the good path, they say, "which I command you today to love the Lord your God, to walk in His ways, and to keep His commandments, His statutes, and His judgments." This is the good, as the Torah and its commandments originate from the divine emanation, which is the cause of attachment to Him. As it is said, "to love the Lord your God, to listen to His voice, and to cling to Him," for the good emanates from the good, as it is said, "and you shall live and multiply; behold, you are alive." In the introduction to this book, I further explained this marvelous concept derived from there. If one is led to the evil path, they say, "and if your heart turns away, and you do not hear, and are drawn away, and worship other gods and serve them," for all this stems from the aspect of impurity, which is evil. For all the warnings in the Torah aim to distance a person from that aspect so they do not stumble into it and suffer its consequence. "I declare to you today that you shall surely perish," signifies death that emanates from it. Afterward, the heavens and the earth were called to bear witness regarding these two paths, entrusting them into human hands and authority, allowing them to choose whichever they desire. "I call heaven and earth to witness against you today, life and death I have set before you, blessing and curse," and not only that, but they were also encouraged to choose the good and the beautiful portion. "Therefore, choose life, that both you and your descendants may live." From all this, it becomes clear that the two paths are in human hands; there is no compulsion. Thus, one who follows the path of holiness and purity, which are the Torah and its commandments, will receive their reward. Likewise, one who follows the path of impurity, which involves transgressions, will receive their reward. This is why it is said, "The reward of a mitzvah is a mitzvah, and the reward of a transgression is a transgression." Just as from the side of holiness emanates a place of reward for the righteous themselves, which is Gan Eden (Paradise), so from the side of impurity emanates a place for the defiled themselves, which is Gehenna (Hell). Thus, it is said: "He created righteous ones, he created wicked ones, he created Gan Eden, he created Gehenna." In the Zohar (Volume 2, 263a), Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be a blessing, stated as follows: "Why, indeed, are there several levels and chambers in the holy palace, so too are there several chambers in the palace of destruction? All of them are concealed and controlled in the left side. There are seven chambers that receive from seven of them, which are called by the name of the evil side to receive from seven of them, which are called by the name of Gehenna. All of them exist for the purpose of the hidden world, for judgment in wickedness and for the children of the adulterer who adhere to them and are not sealed in their ways in this world. For whoever comes to be oppressed in this world in the destructive side, they oppress him with that secret of faith. There are several levels, and several among them are all established to approach the son of man to his Maker's table, to supplicate him, and to oppress him. And whoever comes to be subdued, they subdue him in another side, for he is the one who oppresses. For as many levels and as many among them, all are established as their children. Whoever approaches them and comes to be drawn after that side..." The holy (Rashbi) explained, according to the side to which a person inclines himself and adheres, it draws him toward it, whether for good or for bad, whether toward holiness or impurity, and that is his reward. And if he inclines himself toward holiness and purity, they sanctify and purify him, and that is his reward. And he becomes refined after his death in the place that stems from that holy side to which he adhered in his lifetime, and that is both the lower and upper Garden of Eden, as explained. And if he inclines himself toward impurity, they defile him, and that is his reward. And he is punished according to his deeds, and he is drawn after that side to which he adhered, and that is both the lower and upper Gehenna. Just as there is a Garden of Eden below in this world to reward the righteous according to their deeds, so too there is a place below in this world to punish the wicked according to their deeds, and it is called Gehenna in the language of our Sages. They said in the chapter of "Osin P'sin" (Sanhedrin 10a): "Gehenna has three entrances: one in the desert, one in the sea, and one in Jerusalem." And they further said in the Tanna debei Rabbi Yishmael: "Which is the light for him in Zion? This is Gehenna. And which is the furnace for him in Jerusalem? This is the entrance of Gehenna." They also said: "There are two palm trees in the valley of Ben Hinnom, and smoke rises from between them." This is what we mentioned: "The cliffs of the Iron Mountain are suitable for sacrifices," and this is the entrance of Gehenna. They have concluded their place and entrances, so there is no allegory or riddle in them. If this were a parable, they would not judge it concerning what is permissible and what is forbidden. They said in the chapter of "Kira" (Sanhedrin 64b): "He said to them, 'The offspring of light is the one who can extinguish the opening of Gehenna.'" And they said in Midrash Ruth "N'alum" (Zohar Chadash 79a): "With lights in two fires, which are in Zion and Jerusalem." As it is written: "Declares the Lord, who has a light in Zion and a furnace in Jerusalem, and people do not know about them." Do you really think that this refers only to Zion and Jerusalem? Rather, Zion and Jerusalem, this people and that people. So too here, this people and that people. And they are like male and female, and that fire is the male's weak fire, and the female's strong fire. This is for Zion, and that is for Jerusalem. And there is no person in the world who does not have a hint of these two fires within him. They are called the evil inclination, and the Holy One, blessed be He, gave them to human beings to test them. Hence it is written in "Oriym": "Therefore, the Lord honors him with them," meaning, a gate under Zion, is from the mountain of Hilulon beneath the earth, a thousand cubits by a thousand cubits. And that is the beginning of the weak and feeble fire. And that gate is called the northern one, and from there it extends and spreads to Jerusalem, the place of the Temple Mount, to the place where every male stands to see the presence of the Lord, God. What is the reason? Because beneath the Temple Mount, within the inner precinct, there is a pit, three hundred and sixty-five cubits deep, where the fire burns fiercely like a strong furnace. And it is like the foreskin enveloping the covenant, which is from below. Therefore, every male who has the covenant stands before the Lord, God. And because of this, "the Lord honors him with lights." The gate of the strong furnace is called the uncircumcised one. And when the males stand, he sinks the fire down to the great abyss, and that is the fire of Gehenna. According to their words, blessed be their memory, all that we endeavor to elucidate in this chapter. They said, "Do you really think that this refers only to Zion and Jerusalem? Rather, Zion and Jerusalem, this people and that people..." The secret in this is that Zion and Jerusalem represent righteousness and justice, and they are siblings who cannot be separated, united in the secret of man and woman, groom and bride, which represent the totality of holiness. Similarly, "light" and "furnace" represent the secret of male and female, Samael and his counterpart Lilith, which are the secret of Gehenna, in the secret of fear during the nights of terror. They said, may their memory be blessed, "The fear of Gehenna is similar to the night." They represent the entirety of the impure side, one in Zion and one in Jerusalem, in the ambushes of courtyards, which represent the evil inclination. From them, humanity is formed, and humanity honors them as the Creator in the secret of "Love the Lord your God with all your heart." Through these two inclinations, everything ascends to the place of unity, for this is the supreme honor and desire. They are like the image of the foreskin, which is externally enveloped over the covenant, representing the secret of the eternal righteous. Therefore, when males, who are circumcised, stand before the Lord, there is no place for the foreskin, and it sinks into the great abyss, representing the secret of the sinking fire of Gehenna. Hence we learn that the reward destined for the righteous, upon their separation from the body, in the Garden of Eden, which is drawn from the side of holiness, to which they adhered during their lives, and the punishment destined for the wicked, in Gehenna, drawn from the side of impurity, which they followed during their lives – these are their rewards. Furthermore, we learned that Gehenna is located below in the earth, as the Scripture plainly states, "which has its light in Zion and its furnace in Jerusalem," speaking about the lower realms and alluding to the upper realms. Just as there is a Garden of Eden above and below, so too there is Gehenna above and below. The Garden of Eden above is the Throne of the Emanations, from which flows delight and bliss for the souls of the righteous below on earth. Similarly, from the celestial fire of holiness and purity flows a fiery stream like molten silver and gold downward, which is the left side called the side of impurity, as mentioned above, and it is called Gehenna above. This is alluded to in the Talmud, Tamid, Chapter 1: "They did not force them to do so," as they said in the name of Elijah's academy, "Gehenna is above the firmament." This is also the secret they mentioned in Genesis Rabbah, Parasha 4: "Why is it not written 'and it was good' twice?" Rabbi Yochanan taught in the name of Rabbi Yossi bar Chalafta, "Gehenna was created on the second day," as it says, "for from yesterday you will entice him," referring to a day that has no tomorrow. Gehenna should have been created on the second day, from which the seconds and changes emerge. Therefore, it was not said on the day of creation, "and it was good," because there is no good on that side, only evil, loss, and what is called the storm of the Lord and His wrath. From it, evil will befall the heads of the wicked, and it is Gehenna below, prepared to punish the wicked according to their evil deeds, just as the Garden of Eden below is prepared to reward the righteous according to their deeds. Both Gehenna and the Garden of Eden have the same entrance, and afterward, the paths diverge: one goes to the Garden of Eden and the other to Gehenna. In Midrash Ruth Han'eelam (Zohar Chadash 90a), "Rabbi Pinchas said: When the people of the world go up to this orchard, they are divided into two paths, and they leave from here and from there. I asked, 'What is this?' He said to me, 'Here the paths are explained. Whoever goes to the Garden of Eden goes there directly and is advanced to greet it in peace. And whoever goes to Gehenna is taken there to be punished. This teaches us that both are below on earth, which is what we intended in this chapter." 31 The punishment of the wicked in Gehenna is not equal; rather, each person's punishment is distinct from that of their fellow, and the punishment of one is more severe than that of another. Therefore, there are seven compartments in Gehenna: Our sages, may their memory be blessed, have assigned names to them as mentioned in the Talmud, Tractate Avodah Zarah, Chapter 3: "Rabbi Yehoshua ben Levi said: Gehenna has seven names: Sheol, Abaddon, the Pit of Destruction, the Pit of Perdition, the Mire of the Pit, the Shadow of Death, and the Netherworld. Each of them is a separate compartment, yet collectively they are all called Gehenna. They correspond to the seven names given to the evil inclination, as mentioned in Tractate Sukkah." In the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Zohar, Volume 2, page 263a), regarding the chambers of the impure side, there are seven names from which there is no escape: Ra, Tamei, Shoneh, Even, Mikhshol, Aral, Tzofuni. These are seven names among which seven levels of chambers are to receive, all veiled in mystery, as we have stated. To receive these seven names, which are called by them Gehenna, a place where the inhabitants of the world are judged. And these are: Pit, Abyss, Similitude, Sulphur, Sheol, Death, Lower Earth. All these are degrees for the chambers to receive. It was proper and just that a person who is tempted by the evil inclination that comes from that side should be punished in Gehenna, which also emanates from it. However, according to his sin, as we have written, not all sins in their souls are judged in one chamber and with one fire, but to each is given a chamber according to his dignity in punishment. Thus, the fire of this chamber was stronger and more severe than that of its neighbor, so much so that they said that the fire of the first chamber is one-sixtieth of its fellow's, and so are they all. So, too, they said that one who commits this transgression will be punished with this punishment, so that one will not believe that there is no difference between committing a light transgression and a severe one. For it is not proper justice that the punishment envelops the head or destroys the beard, or one who wears kilayim with which the prohibitions are severe, equal to the punishment of one who kills a soul, or one who desecrates the Sabbath intentionally, or one who worships idols. In the Mishnah of Eduyot, Chapter 2, they said, the punishment of the wicked in Gehenna is twelve months. In the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Zohar, Volume 2, page 263a) regarding the chambers of the impure side, there are seven chambers which are seven levels of Gehenna. The last twelve months are because for every level of veiling, there are twelve holy months. So too, for every other level of obligation, they are judged within. Their souls are judged within them. From what we have written on this matter, it is understood that the soul is confined in a place called Gehenna, and that great and powerful fire dominates it. This needs clarification because the soul is an extremely spiritual essence, so much so that the sages of truth raised its finesse to a place higher than high, as we wrote in this part and in the first part. The fire devours physical things but not extremely spiritual things like the human soul. However, according to the teachings of our sages, it is apprehended in a place alongside its finesse and is punished with the fire of Gehenna, as we wrote. Their words do not suggest that Gehenna is a place of punishment for souls of sinners as a parable or riddle, but everything is truth and faith to convey the faithful and the face of providence that God punishes those who transgress His Torah and commandments, and limits their souls in a place called Gehenna, so that they receive punishment there according to their sins along with the finesse of their finesse and spirituality. Indeed, how can this be possible? The Ramban, may his memory be blessed, presented a possibility for this in the Gate of Reward and elaborated on its reality. The understanding that arises from his words, according to the intention, is that the Master of Souls created them with utmost merit and finesse. They are extremely delicate spirits, finer than fine, not confined to any place. Despite their extreme delicacy, they ascend above the angels. Blessed be He, the Creator of the place called Gehenna, and He created within it a subtle fire, finer than fine, not tangible. This fire apprehends and contains delicate matters. Just as He created righteous and pure souls with utmost delicacy, He also has the capability within His power to create a subtle fire, finer than fine, to punish and consume the sinful souls. What may seem difficult about confining the soul in a place called Gehenna, he explained by saying that just as we know that every person's soul dwells within them and is connected to their body, according to the words of some researchers, so too it should be known and believed that one who has joined intellect with body and bound it with this material is capable of confining it in that place by joining intellect with the subtle fire in that place, as explained. The Rama of Yilyon, may his memory be blessed, in his book "Mishkal," gave praise to the matter and said that because the extension of this fire stems from the attribute of the left, the secret of "Fear of Isaac," the fundamental fire, about which it is said, "For the Lord your God is a consuming fire," it has the ability to burn and consume even extremely delicate souls. This is because the place from which the souls emanate receives from this fundamental fire. Thus, it is a fire consuming fire. It must be said that even though the souls are judged in the Gehenna below, since the extension of that fire from the upper fundamental fire to the Gehenna above, and from it to the Gehenna below, it still retains its power and strength to burn and consume souls. This is the essence of his words and his intention, and it is a valid and sufficient reason. This matter contains another wonderful reason that is quite sufficient to dispel all doubts and perplexities. It is a hidden secret stored in the depths of supreme wisdom. I saw it revealed by one of the later sages, that when a soul enters the body, it clothes itself in a spiritual body taken from the Garden of Eden, which serves as an intermediary between the delicate soul and the coarse body. As explained previously, there are two paths entrusted to human beings, and no one is compelled to follow either of them. Rather, one freely chooses which path to pursue. If one chooses the path of goodness, goodness flourishes within them, and their form and body become a throne for their inherent goodness. Thus, the branch thrives on its root, continuously drawing sustenance from it, and even the material aspect becomes refined and shines with the radiance of the heavens, embodying qualities akin to Enoch, Elijah, and the countenance of Moses. However, if, God forbid, one inclines toward evil due to the small portion within them—the evil inclination—then their form and body become a throne for that evil and bitter tree. Consequently, through their transgressions, they draw a foul wind from that source, corrupting the soul attached to that spiritual body. The reward for transgression is a bent and corrupted soul, dragging it to its original source, the degree it followed after. This degree accuses it, takes control, and brings it to judgment, driven by the wind drawn from it. If repentance is not made, Gehenna consumes, yet it does not fully consume, as it is said, "and set them on fire to burn in Sheol." But if repentance is made and stains from that degree remain, it needs to be cleansed to remove the filth and restore it to its source. The residual filth left there is called boiling excrement. While removing that filth, the soul suffers there, yet everything returns to its root once the filthy garments that clung to it are removed. It then merits to return and be clothed in the Garden of Eden with the same garments that were originally bestowed upon it through its merits, and therein it enjoys the radiance of the Divine Presence. Unless it needs to ascend to the higher Garden of Eden, in which case it discards them and passes through the higher Gehenna, just as it passed through the Gehenna below. If any scent of that tree remains, it clings to it, causing it to undergo purification there. And behold, the soul, which comes from the holy countenances, it is impossible that it be dominated. But through the spiritual body, which is constantly connected with its root and the main root in the tree of knowledge of good and evil, which is in the Garden of Eden, and it follows after the evil, through it they hold and grasp it until that filth is finished from it. The filth is left in the Gehenna below, and the fine [substance] that the Gehenna below could not entirely consume, in the Gehenna above they completely refine it. Then, it merits to enter the Garden of Eden above. Before entering, it must immerse that tree in the River Dinur, which flows from the fear of Isaac to draw near to the Holy. If it has merit, the appointed one immerses it and clothes it in a garment suitable for beholding the beauty of the Lord. If not, the River Dinur scorches it, for it is exceedingly thin, it is fire consuming fire. Yet, despite this, it renews itself every day with those angels that are created every day and sing songs, and the fire scorches them until here are his words. Here's a translation of the passage: Indeed, since the soul, being from the holy countenances, is the secret of emanation, it is the tree of the Holy One, blessed be He. It is not within the jurisdiction of that evil and bitter tree to dominate it, and Gehenna does not rule over it. For impurity has no power over anything that pertains to purity and holiness, unless a impure spirit draws upon it from it through its evil deeds. This, indeed, is the cause - the spiritual body, which is the intermediary connecting the two extremes and opposites: the delicate spiritual soul and the coarse physical body. Because it is connected to its root, which is the tree of knowledge of good and evil, it is predisposed toward evil. If it is drawn after the evil that is in the tree of knowledge, then the filth from that evil tree clings to it and defiles it, and its impurity reaches the soul, which is its dwelling. This is the grasp and the hand reaching toward the level and the extremity of all flesh to seize it and trap it in its net. Then there is power in Gehenna, drawn from its power, to burn it and consume it until it extracts what it has stolen from it. For everything returns to its root, and if it returns while still connected to the body, with the secret of its return and returns the stolen item, it had no authority over it. For there is no situation without a remedy, and repentance and good deeds are like a shield against calamity. This is what I have seen to explain regarding Gehenna and the reality of punishment of souls therein. May the Merciful Father, blessed be He, save us from the judgment of Gehenna, and grant us our portion in His Garden of Eden, and may we merit the life of the World to Come, illuminated by the light of His countenance. Amen. 32 The men of truth and righteousness have received, that the soul that has strayed, rebelled against its Creator, and corrupted its ways, shall return to its days of youthfulness, to rectify its errors, and to mend its breaches. And if it did not succeed the first time, it shall repent a second and third time." In the Midrash Ruth Hane'elam (Zohar Chadash 89a), they said a parable regarding this: It is like a person who planted a tree, saw that its root did not succeed, uprooted it, and planted it in another place. Similarly, many times, 'For, behold, all this has God made thrice, yes, twice, in a lifetime with man' (Job 33:29). And in the chapter 'A Man Inquires' it alludes to this, as the sages there said, 'Let us return to the Lord; for He hath torn, and He will heal us; He hath smitten, and He will bind us up' (Hosea 6:1). Give to Him, as He has given to you, in purity, even as you have given to Him in purity. It is like a king of flesh and blood who distributed royal garments to his servants: the wise among them folded and kept them in a chest, but the foolish went and used them for work. After some time, the king sought his garments: the wise returned them to him as they were when they were received, but the foolish returned them to him soiled. The king was pleased with the wise, and angry with the foolish. Concerning the wise, it is said, 'They shall be brought to the treasury; they shall go into His chambers who is over the king' (Esther 2:3). Concerning the foolish, it is said, 'Garments shall be taken from them to wash, and they shall change them in the prison house' (Esther 2:9). So too, the Holy One, blessed be He, says regarding the bodies of the righteous, 'Peace be unto thee' (Genesis 43:23), and regarding their souls, 'And the soul of my lord shall be bound in the bundle of life' (1 Samuel 25:29). Concerning the bodies of the wicked, He says, 'There is no peace, saith the Lord, unto the wicked' (Isaiah 48:22), and regarding their souls, 'But Thou shalt cast them down into the nethermost pit' (Psalms 139:15). Here is the allusion to this matter in which we find ourselves: for the intention of the verse is to inform that the sinful soul descends like a stone and returns to this world. And in the Midrash of Rabbi Nehunya ben HaKana, they said, Rabbi Meir said: What is the meaning of 'The Lord shall reign forever, thy God, O Zion, unto all generations'? Rabbi Pinchas said: 'A generation goes, and a generation comes.' And Rabbi Akiva said: What does 'a generation goes, and a generation comes' mean? It means that it has already come. This can be compared to a king who had slaves and clothed them according to his ability with garments of silk and embroidery. They spoiled the line, threw them off, and pushed them away from him. He stripped off their garments and sent them away, went and took the garments and washed them well until there was no trace left in them, and left them ready beside him. He then acquired other slaves and clothed them with those garments, and he did not know whether those slaves were good or not. They thus acquired garments that had already come into the world and were worn by others before them. But the earth remains forever, and this is the meaning of 'and the dust returns to the earth as it was, and the spirit returns to God who gave it,' up to here. Furthermore, they said there: "When Israel is good before the Almighty, 'I will bring forth your offspring and they shall renew a new seed for you.' But when Israel is wicked, from the seed that has already come into the world, as it is written, 'A generation goes, and a generation comes,' it teaches that it has already come up to this point. The meaning is that according to the simple interpretation of the verse, it would have been appropriate to say 'a generation comes and a generation goes.' However, it says 'a generation goes' to allude that the one going is the one coming, and this is the meaning of 'generation' from the language of 'like a sphere to a broad land.' This is the secret of what the wise woman of Tekoa said to King David: 'For we must needs die, and are as water split upon the ground, which cannot be gathered up again; neither does God take away life, but devises means, that the banished one be not an outcast from Him.' The secret of the verse is that 'we must needs die' means death after death, and for this secret, death was multiplied in Adam. As it is said, 'For on the day that you eat from it, you shall surely die.' And for this secret, it was said to him, 'For dust you are, and to dust you shall return,' because sin causes return." The revered Kabbalist Rabbi Bachya, of blessed memory, wrote regarding the verse "And to dust you shall return," the intention is in the secret of the Scripture that mentioned Elijah regarding turning the hearts of the wicked, and the wise will understand. This is what the Midrash said: "And to dust you shall return," it should have been written here only "return," from here is hinted the resurrection of the dead, as it already mentioned your return. It is possible to say "And to dust you shall return," hinting to that moment when it will be said "For dust you are and to dust you shall return." Just as waters flow down to the earth, so the soul returns to the earth and is not gathered to its place, for the term "gather" is said concerning the death of the righteous "and he was gathered to his people," but the soul of the sinner returns to the earth and is not gathered. And it said "And God will not raise the soul, He will not accept it," for sin causes it to be flung into the palm of the slingshot, and He calculates thoughts so that none who stray will be estranged from Him. Here, the secret is revealed, for souls are His handiwork to be glorified by them, and if it sinned and corrupted its deeds and cannot enter His presence, He calculates thoughts and repairs it with repentance for its hidden days. Perhaps it will correct what it has distorted so that none who stray will be estranged from Him and will return to its root. And there is implied "He calculates thoughts," for the secret of the matter depends on the supreme thought that cannot be comprehended by anyone but Him, for it is in the secret which is rooted in the supreme wisdom, the secret of thought. Even the master of prophets did not stand upon it and inquire, and they did not inform him. In the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah, it is said: "A parable to a king who desired a son and found a beautiful crown and a splendid diadem. He said, 'This is for my son's head, for it is fitting for him.' He said to him, 'Does he know that he is worthy?' He replied, 'Be silent, for the thought arose, and it is known, as it is said: 'And He calculated thoughts...'" The late Rabbi, the author of "HaYichud," wrote in this language: "A person is only drawn close through reincarnation, as it is written, 'From the east I will bring your seed, and from the west I will gather you.' Those who have merited are not mingled with the unworthy. And those mentioned thrice together with a man, also those who are mingled externally and internally in immorality, transgression, and prohibition, such as sinners, insolent individuals, and bastards who did not come from the east and whose fathers' feet did not stand at Sinai, or from the 974 generations planted in every generation, flourishing and standing. The interpretation of his words, as explained by one of the sages of truth, is as follows: he said, 'Therefore, the faces of Israel are like the faces of the nations, similar to one another, and therefore when these mix with those, by means of reincarnation, God needs to gather them from among them, as it is said, 'From the east I will bring your seed,' which hints at the souls that were present at the giving of the Torah, and 'from the west I will gather you,' hinting at those who were mixed among the nations' bodies, concerning whom it is said thrice with a man, akin to the concept of exile, for there are also exiles from Israel within Israel itself, such as those who transgressed the prohibitions of illicit relations, which that seed represents insolent individuals, sinners, and bastards, regarding whom our sages said, 'Faces that did not stand at Sinai,' or they are from those 974 generations who were destined for creation, yet the Almighty did not create them, but rather planted them in every generation, and they are called in the Torah 'flourishing and standing.'" Furthermore, the late Rabbi wrote: "So I have seen wicked people buried and they came to the holy place because He does not desire the death of the wicked, but rather that they return from their ways and live. And they were inwardly in the secret, and all your people are righteous. And the outside will go outside, the inside will be inside, for the end of man is to die." The meaning is that there are wicked souls who were initially from the higher realms, and they came again through reincarnation in the bodies of Israel, as it is said, "So I have seen wicked people buried and they came from the holy place." Meaning they came from the higher realms and they return there, for the Lord does not desire the death of the wicked, but rather their return from their ways and living, as they are from the influence of the higher realms so that corruption does not overtake them like animals or the nations of the world whose essence is outside the realms. And whoever comes from outside will go outside, and whoever comes from the higher realms will go to the higher realms, as it is written in the Torah. The Holy Luminary, Rabbi Shimon Bar Yochai, may his memory be a blessing, said in the book of Tikkunim (ח"ז ו' כ"ב ע"ב): "And if these three do not do for her [the Shekhinah], and she goes out for free, there is no money, he has no shame from the Shekhinah, he is insolent. And these will all occur thrice with a man. And for this reason, because she is alone, this is the first reincarnation, she is his garment to protect him, and this is the second reincarnation. With what shall he lie? This is the third reincarnation, up to here." Besides this matter being accepted by the hands of the sages of the Mishnah and the Talmud from the prophets to Moses at Sinai, the higher wisdom also saw fit to inscribe marks and signs in His holy Torah, and to hint hints from them, the gates of light will be revealed to the receivers of truth in this wondrous secret. From them is the hint in His saying "Behold, the man was." And the sages of truth said: "For he is like a man who was," and from there they learned that we are not in the first place. Also, "and Moses was" is evil in secret, "and it was vanity of evil," and the matter will be understood from there. Moses, that is to say, they agreed above with him, along with his wife, the daughter of Pharaoh, to call him by this name with high wisdom, and it did not change in the secret "from the place" of his resting "he gazed" and in the secret "what" that he was. And he, may his memory be blessed, said "and the Lord was angry with me," and the sages of truth said: "For it is from the language of 'passing over,' and it is in the secret of the passing over." And similarly, they said concerning what is written "visiting the iniquity of the fathers upon the children," for it is in the secret of passing over, for he will visit the wicked three times and with him they are fourfold. The commandment of levirate marriage is a strong directive and a significant testimony to this matter, and it is impossible for any disputant to argue against it through rational means, for it is a tradition from the mouths of the sages, and the sages from the mouths of the prophets to Moses at Sinai. The late Rabbi, Rabbi Bachya, of blessed memory, wrote in the following language: "And you should know that this matter is the kindness of the Almighty towards Israel, so that the souls may merit the light in the supreme light. As our sages of blessed memory said, 'All Israel have a share in the world to come,' and this matter can be found explicitly in the statement of Elijah the Prophet who said, 'Indeed, all these things, He does twice or three times with a person, to bring back his soul from the pit to the light of life.' The Scripture says three times over that it illuminates with the light of life that is upon the face of the earth in order to bring it back from the pit. And it is explicitly stated as well by the Almighty Himself, who said to Job to fulfill the words of Elijah, to grasp the ends of the earth and shake the wicked off from it. They are turned like clay by a seal, and they stand as if clothed. He said to the one who taunts Him, 'Who is like Me, to grasp the ends of the earth and shake the wicked off from it, to establish others in their place, and the earth will be transformed from them, like clay by a seal which is transformed and changes into different shapes, and each of the wicked will stand like a person clothed in new garments.' After all these illuminations, a person can testify that this commandment, which is the commandment of levirate marriage, is founded on this matter." And the sages of truth said: In this matter depends the secret of 'a righteous person who has it bad, and a wicked person who has it good.' They said in the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah: Why is it that for a wicked person, it is good for him, and for a righteous person, it is bad for him? It is because the righteous person was previously wicked, and now he has punishment. And are we punished for the days of our youth? But didn't Rabbi Simon say that punishment only begins from the age of twenty and above? I, not in my life, did not say the words 'I,' but they said them, 'previously he was.' His friends said to him, 'Until when will you close your words?' He said to them, 'Go out and see a parable to a man who planted a vineyard in his garden and waited to make grapes, and he made it with fire. He saw that his planting did not succeed, so he uprooted it and fenced it, and it broke through, and he cleaned the vineyard from the fire and planted it again. He saw that his fencing did not succeed, so he planted it again after it had been cleaned. He saw that his fencing did not succeed, so he fenced it and replanted.' Until when? He said to them, 'For a thousand generations,' as it is written, 'He commands for a thousand generations,' and this is why we say '974 generations are lacking in the world.' And the Holy One, blessed be He, stood and planted them in every generation. Regarding what was said about "until when" and he said to them, "for a thousand generations," the intention is not that the souls will not manifest until a thousand generations, but rather to convey that this custom will persist until a thousand generations, which is a secret of eternal days. However, undoubtedly, in every era, the generations will manifest, as it was said in the same Midrash that before the arrival of the Messiah son of David, the souls within the body will be depleted, and then the new ones will merit to emerge, and then the son of David will be worthy of being born because his soul is new among the others. With this, the intention in this chapter is fulfilled. 33 Along with the concept of reincarnation, which we mentioned is a kindness from the Blessed Creator upon Israel, so that all may merit the light of life, there is another profound and true reason for this matter. It has been previously explained in this section that a person's arrival in this world serves a lofty purpose, which is the rectification of honor. This rectification cannot be achieved except through engaging in Torah study and fulfilling its commandments, and by being cautious not to transgress any of the prohibitions. Then, when one completes this rectification properly, being attached to the edge of the good within the Tree of Knowledge, which extends into these realms of life, they merit that garment we described. Through it, they enjoy the radiance of the Divine Presence. As we find at the beginning of the nation's growth, when they were still tainted by the serpent's impurity due to the sin of the first man, it is written about them that "they were naked" (Genesis 3:7) because they had not yet fulfilled the commandments, and they were naked of the supreme honor and radiance. After they were joined with that impurity, represented by the firstborn of iron in Egypt, from where it was taken and returned to its place, then they merited to be clothed in the radiance of the Divine Presence, as it is written, "And Your cloud stands over them" (Numbers 14:14). If a person fails to complete that rectification and transgresses what he was warned against in the Torah, he causes a separation and disconnection, distorting his form and cutting down his plantings, causing destruction. For he has adhered to the edge of evil within the Tree of Knowledge, and from now on, he is surrendered into his own hands and jurisdiction to be punished and disciplined. After failing to rectify what was created for his rectification and completion on the first occasion, he must certainly rectify it, for there is no alternative whatsoever. Thus, Supreme Wisdom saw fit to return him to his days of ignorance again, and if he does not rectify it the second time, it will come a third time, as in the expression, "all these things, God does twice, even three times." Here, he receives punishment and suffering in this world for his past sins, and endeavors to rectify his deviation through repentance and good deeds. Through this, he rectifies himself and merits to be clothed in the radiance of the Divine Presence, the light of life. The punishments of Gehenna will suffice to discipline the punished for his violation of statutes and breach of the Torah covenant, and then he will be cleansed of his filth. However, the rectification of honor, which is the purpose for which he was created, cannot be achieved through anything other than returning to his days of ignorance time and again until he succeeds, for which he was sent and created. That is the rectification of honor and the essence of the goal, from which tremendous benefit will be drawn. He will eat of the good of his labor; he will eat and enjoy the radiance of the Divine Presence. In this way, the desire and will of the Supreme will be fulfilled. As long as it is not achieved by man, it is as if he has not come into being at all, and it is necessary for him to come and be created to complete it, for that was the original intention. And so, time after time, until he completes the matter of God, truly, a matter of God. The holy luminary, Rabbi Shimon Bar Yochai (May his memory be blessed), stated in the book of Tikkunim (ת"ז ו' נ"ב ב'), and furthermore, they ask for sustenance, clothing, and shelter, which refers to their coupling season, as it is said about it, "She shall lie down and none shall make her afraid." And there is none who requests sustenance, which is the remnant of the Divine Presence. "Her clothing" refers to the clothing of a mitzvah, such as the garment of tzitzit and the wrapped phylacteries of the arm, as it is said about it, "As for Me, this is My covenant with them." "Her season" refers to reciting the Shema at its appointed time. And if one does not provide these three for the Divine Presence, and it departs without payment, he has no shame before the Divine Presence. He is brazen. All these things are performed twice, even three times, with a man, and for this reason, because she is her covering alone, this is the first incarnation. It is his garment for his skin; this is the second incarnation. What will the third incarnation lie with? Until here, not in his language. And I have already written above in the preceding chapter some of this language. Indeed, the opinion of the holy Rabbi Shimon Bar Yochai (may his memory be blessed) and his intention in instructing in these matters, as we endeavored to elucidate in this section, is that since the work is of great necessity, as stated here, and furthermore, they ask, and so forth, and there is none who requests sustenance, which is the remnant of the Divine Presence, it seems that his opinion and acceptance (may he rest in peace) is that the main thing the complete worshiper needs to seek, ask, and intend in his worship is the necessity of honor, which is the sustenance of the Divine Presence. This is fulfilled through two things: the first being engagement in Torah study, which is the "sustenance" referred to, which is the true sustenance, as in the saying, "His bread you shall eat; your water shall be sure," and the second being the observance of the commandments, which is the "clothing" referred to, which is the clothing of a mitzvah, and so forth. The outcome of these two engagements is the union between the two beloved ones, as in the saying, "Her season is the time of reading the Shema," and this is the perfection of sustenance when it is sought and directed towards this ultimate goal, which is of great necessity, not for the mundane needs that derive from it, as elucidated in this section. For the complete worshiper will seek and intend primarily for the root from which all good and success will derive, which is the necessity of great importance. After returning to clarify what we were guided by initially, which is that the cycle of reincarnation is necessary until the perfection of the honor, which is of great necessity, as stated, "And if one does not provide these three for the Divine Presence, and so forth," and all these things, and so forth, and for this reason, and so forth, to say that because he did not correct it, he will need reincarnation until he does correct it. And this is what we sought to understand from the outset, and to the completeness of what we elucidated concerning the concept of reincarnation, I will write what I found from one of the sages, may their memory be blessed, in response to our inquiry on this matter. And you already know that everything that returns to its root, specifically when it has not added to it or subtracted from it, as it is written, "And the spirit returns and completes." But when a person corrupts his way, then his form becomes confused, and a spirit from an impure place adheres to it. Therefore, it is not fitting for it to return to its holy root, for its face is covered with shame, and degradation has risen upon it. It must be handed over to the outer level that sinned with it, and its spirit continues to accuse it and its form, as the sages said: "One descends and prosecutes, and one ascends and takes permission, and one ascends and takes the soul." So behold, that level returns to cleanse from it what this form adhered to it, and then that form integrates there. Afterwards, the understanding merits returning to its root, which is the Garden of Eden, from which it took the garment, which is a spiritual body. This Garden of Eden is the throne for the higher Garden of Eden, and the higher Garden of Eden is the throne for the emanations. It draws from its root there and merits rising to behold the beauty of the Divine and to visit His palace with a greater addition than it had before it came to this lowly world. Sometimes, the advocating angel of that soul wins the case, and this form exits from Gehenna, relieved of that torment, and returns to its days of innocence. It then clothes itself in the suitable dew and undergoes refinement in this world through suffering. Sometimes, through a brother-in-law or another close to righteousness, and sometimes, it deviates from righteousness due to its earlier actions, being cleansed a bit from it, and it enters as a mamzer or a profaned one or a stranger or a complete non-Jew according to its affinity towards the outer levels of the tree. And there are those who rectify and nullify from him the branches of the tree, and it is definitively or by the majority, and he rectifies in the end. And there are those who add transgressions to his sin until his destruction, for everything is foreseen, and permission is granted. And sometimes when he comes as a non-Jew, according to his earlier deeds, he comes as a non-Jew with a brazen and corrupting face. From the perspective of his choice, it is possible that he returns and rectifies, and suffering does not befall him, and he rectifies partially. It is fitting that he reincarnates another time in a body closer to holiness. But still, he comes in lowliness, and he is among the righteous of the nations of the world. And behold, he might incarnate again to join another congregation, converting through the process of reincarnation. And thus, everything returns to its root, whether through the cleansing of Gehenna or through the cleansing of reincarnation. And sometimes one may reincarnate due to lacking a branch that they left in this world. If because of this deficiency, one cannot achieve completion of any of their limbs, as in this deficiency, they are flawed, and it is not appropriate for the whole to be directed towards the flawed part. To complete that defect and deficiency, they reincarnate as a prophet or similar figure. The divisions of reincarnation cannot be understood, for they are a mystery, as their root lies in the highest wisdom, which is thought. Even Moses our teacher, may peace be upon him, did not comprehend fully the mystery of the righteous and the wicked, as it is stated in his reincarnation regarding Rabbi Akiva, "Be silent," for it arose in thought. In reality, the gathering of souls in this body through reincarnation was not intended, but rather, it is in the hands of the individual to draw from this treasury or that treasury, and behold, the Blessed One in advance arranged the roots one against the other. These are his words up to this point. And after these things and this truth, it is appropriate to criticize R' Yosef Albo for what he wrote against what is hoped for and accepted regarding the matter of reincarnation, as has been explained. He said in Chapter 21 of his Fourth Principle in his book of Ikkarim, in this language: "And from here came the opinion of the Kabbalists regarding reincarnation. This is because they saw that the correct understanding according to the Torah is that the soul is not merely a transient force but an essence standing on its own, as we have said. They derived from this that just as the spiritual essence enters the human body at its inception, so it is possible that the soul, having already served in the human body, may return to dwell in another body. However, it is not correct that if the Supreme Wisdom decrees for the spiritual essence, which by its nature does not have the ability to choose to inhabit the human body, to be placed in a body with the ability to choose, it would elevate him greatly, undoubtedly. In this matter, the angels erred regarding man, as our Sages said in Bereishit Rabbah, when the Holy One, blessed be He, created man, the ministering angels sought to bow down to him, etc. This is to say that his having more free will than they, who do not have free will. Nevertheless, if the soul, having already served in the human body and possessing free will, why would it return to the body, and why would the seminal drop be more capable of receiving the soul that had already served in the body than receiving a soul that had not served in the body and did not possess free will? It is even further removed from this that they would say that human souls reincarnate in animal bodies, and God knows." Here, by their saying, "And from here it emerged for the scholars of Kabbalah," etc., they suspected that the matter of reincarnation was a dubious matter fabricated by their own inclinations and the ways of their colleagues who devised opinions and things from their hearts, claiming that they were the opinions of the Torah and the teachings of the Sages (Razal). And if so, how could they close ranks against the Kabbalah and attribute it to the name of the Kabbalistic sages? Shouldn't they have known that such a matter was excluded from coming until its time if it wasn’t accepted from the prophets up to Moses, our teacher, peace be upon him, as was explained by us? And they did not arrive at an understanding of reincarnation as being the essence of spirituality and did not judge it from what it truly is, but rather they attributed falsehoods to it. And regarding what he wrote, "And by what means does the seminal drop return to the body," etc., it appears that without reason and without Torah, his mind revealed suffering in him, and they did not know. If they did not understand, it would have been incumbent upon him to seek Torah and to inquire after wisdom. He should not have hastened in his spirit to respond to his true masters and say, "Nevertheless, the soul that has already served in the body," etc. And those who imparted the truth to him in secret, he should understand the truth, accept it, remain silent, rejoice. The way of falsehood is to distance and continue, for the statement attributed to Razal in Bereshit Rabbah was never said by them in this manner. Their language in Bereshit Rabbah, Chapter 8, is as follows: "When the Holy One, blessed be He, created the first man, the angels made a mistake and wanted to say before him, 'Holy.' What did the Holy One, blessed be He, do? He caused a deep sleep to fall upon him, and they all knew that he was a man, as it is stated, 'They have ceased from man,' etc. (Isaiah 2:22)." In Chapter 11 of Pirkei Rabbi Eliezer, they attribute the prostration to the lower creatures. They said there, 'The creatures saw him and were afraid, thinking that he was their creator. They all came to prostrate before him,' etc., as is stated there. Heaven forbid that the angels should think that he is their creator. From now on, there is no room for error in this statement to say that the angels, who are among the creatures, came to prostrate before him. As for what he said, 'And the more distant from this,' etc., if it was distant from him to have philosophical intellect, he is close to the wise men whose intellect is divine and who have the tradition in their hands. In addition to their tradition, they have what to rely on in the Torah and the words of our Rabbis, may their memory be blessed, as will be explained in the following chapter with the help of Heaven. 34 As in the laws of Gehenna, this true justice, where each of the wicked is judged and punished according to their sin, whether it is light or severe, as has been explained, so it is with that true justice in the punishments of reincarnation, where one is punished and reincarnated according to their sin. For there are sins for which the one who transgresses will come under judgment to be reincarnated among the people of Israel, and there are sins for which the one who transgresses will come under judgment to be reincarnated outside, among the nations of the world. And there are sins for which the one who transgresses will come under judgment to be reincarnated as an animal. All is true justice and righteousness, known to the one who knows the truth, blessed be He. Indeed, it is my belief that the concept of the soul reincarnating into an animal is accepted by the true sages. As stated in the book "Kaneh B'zeh" (a mystical text), the phrase "מכון לשבתך פעלת יי'" (from the place of Your dwelling, O Lord, You have worked) teaches us that the earthly Temple corresponds to the celestial Temple. In the celestial Temple, Michael serves as the High Priest, nurturing the souls of the righteous. This refers to the sacrifices offered in the earthly Temple, where the souls of the animals sacrificed are considered as the souls of the righteous. If they were to be killed, they would receive their punishment; if they were stoned, they would be stoned; if they were choked, the knife would be pressed slightly when slaughtering; if they were burned, their sins would be forgiven. Michael, the man of kindness, accepts and admits them, as he is compassionate according to his upbringing. However, Gabriel, who is nurtured by fear, rejects them. Therefore, Michael stands to delay the postponement. The earthly Temple is directed against the celestial Temple because of the lurking dangers. For in this direction, there is no Satan and no harm befalls the journey of that soul. Therefore, the smoke rises without deviation, and the verse testifies to this: "When any among you offers a sacrifice to the Lord." "From among you," literally means a sacrifice to the Lord. It is not to say "sacrifice" alone but "When any among you offers a sacrifice to the Lord," so that you will not say, "sacrifice" alone to the Lord in understanding. For the righteous will come to the righteous in love for their kind. Thus spoke Elijah the Prophet. Furthermore, consider and understand, my son, that if a person consumes an animal suitable for elevation, and it no longer bears any sin deserving of death penalty or rejection, but rather elevation upon elevation, for the punishment is completed, whoever consumes it shall bear his sin, for he brings down what is fit for elevation. This is as it is said, "If your soul desires to eat meat," meaning, "Your close soul, which is like your own soul in every sign of your soul." This teaches that one should direct their intention to elevate their soul, which is the consumed soul, and is of one's own species. Therefore, the eater must be superior to restore that soul. Then, the Lord will prepare for him the suitable food. But if the eater's intention is only to satisfy himself, the consumed will reincarnate from elevation to elevation until it returns to the suitable elevation. And the eater will return with that which was consumed. Thus, the faces interchange, the face of a person with that of an animal, and the face of an animal with that of a person. And if you consider, my son, the conditions of the Tannaim and Amoraim, it was permitted for them, for all their deeds were for the sake of Heaven. This is what they said, "When shall we eat?" And they would answer, "From one Sabbath eve to the next Sabbath eve," for then mercy is complete. The complete intention and one who sustains a Jewish soul is as if they fulfilled the entire Torah. However, in generations where the commandments are as familiar as the commandments of learned individuals, even those who are versed in the Talmud and Torah study should not risk their souls through what they consume. But one who understands the matter of eating and the secret order of what the Torah said, "You may eat meat according to every desire of your soul," knows that it is permitted to eat meat. Shouldn't you see that our Sages of blessed memory were awakened to this and said, "It is forbidden for an ignoramus to eat meat, for when he resembles an animal, why should the wise man eat meat from him and exchange faces with an animal and eat the meat of another ignoramus? He will not be purified, for he eats it unintentionally, and he will eventually be lost. It is better for him to eat the herbs of the field than to cause this evil to his soul." The Rabbi, the author of the book "HaYichud," wrote in this manner: "Therefore, you shall eat this and not eat that," in the secret of the birds and the animals that draw known strength from them, in the secret of the wondrous aspects of sacrifices, in the secret of everything that draws close to its essence, whether its soul or its exchange, in its mystery. The interpretation of his words, according to what the true sages explained, means that the Torah commands us not to eat things that defile the soul, etc. Additionally, sometimes we find the soul of a righteous person in some animal or pure bird, which is the soul of that righteous person reincarnated in the body of that animal or bird. Therefore, the Torah commands us to bring a sacrifice for the soul of that righteous person, which will ascend in the manner of that sacrifice to the will of God. Our sages have guidance on what to rely on in the Torah from what it says in the case of an ox that killed a person, it shall be stoned, and they said about it that it has a reason in the secret of reincarnation. Also, in the words of our sages, may their memory be blessed, from what they said in Tractate Eduyot, Chapter Six, Rabbi Yehuda ben Bava testified, etc. Concerning a rooster that was stoned in Jerusalem because it killed a person, the sages of truth said regarding "You shall also kill the animal," that it was fitting for it because it transgressed one of the forbidden relationships. This is what it means in the laws of forbidden relationships: "And it shall be cut off from its people," indicating that it has no recognition among its people but is recognized only among animals. Therefore, "You shall also kill the animal," for all its ways are just. Furthermore, they said regarding the punishment that comes upon animals, its end is to come as a bat, because it is enveloped in transgression, specifically when it does not repent. They also said that concerning five matters that invalidate slaughter, namely, the strike to Moses at Sinai, and all the meticulous details of slaughter that our sages, may their memory be blessed, have expounded upon. This includes inspecting the knife to ensure it is not defective for the benefit of the souls reincarnated in animals and birds, so that the slaughter will not be invalidated, causing further delay, and so that they will not suffer. The Rabbi, author of Hatemunah in the third part in the letter "Hei", stated in these words: "It is fitting for us to rectify the poison of life for the suffering of animals, according to the secret of the five things that cause loss. It is clear that a beautiful death is desired, as it is written 'Love your neighbor as yourself,' so that you do not lose the slaughter and invalidate the animal by your hand. Woe to us for we have sinned." The meaning of his words is as follows: "From this, there will be a remedy for the souls of the righteous, that there should be no suffering for the animals because they are deserving of life. Therefore, it is ordained that this animal should be slaughtered without pain, because of one of the five things. Therefore, it is necessary that the slaughter be beautiful and thorough, because it is written 'Love your neighbor as yourself.' This animal must be slaughtered properly and not disqualified by his hand, and on this account, he said, 'Woe to us for we have sinned,' and the wise will be silent, and woe to the slaughterers until here." Furthermore, it is understood that when Moses, our teacher, peace be upon him, said in the Torah, "To God, the God of the spirits of all flesh," he hinted that reincarnation applies to all flesh, meaning to animals, creeping things, and birds. When it says "to all flesh," it means in all flesh. And they said that for this secret, we were commanded in the Torah to redeem the firstborn of the womb in humans, so that they would not need this lesson. Also, the firstborn of an animal is sanctified to the Lord, and this is to the excellence of the firstborn, for they are a supreme example and chosen by God. But they said that only those who are not to be reincarnated are sanctified. Blessed is He who arranged the events whose thoughts are exceedingly profound, and they are wonderful and hidden from the understanding of human beings. It is far from the hands of their intellects to seek and investigate them. As they said in the chapter "Do not inquire about what is concealed from you," it is our duty to accept these words as they are received from tradition. From this tradition, we will learn how much one should be cautious of transgression and of the forbidden things that are in the Torah and to guard one's soul from being contaminated by them, so as not to come to this measure. This is the excellence of knowing the essence of the matter over not knowing it. Therefore, all who bear the name of Israel should seek wisdom, pursue it, serve it, and devote their time to it, for through it they will see light, it will guide and direct them to perfect service and observance of the commandments for their own sake. It will make known to them the severity of transgressions and distance them from them, for they will know their evil and uncleanness to what extent they reach, for without it, it is impossible to achieve perfection at all. This is known to the true wise. This is a little of what I have seen fit to speak about regarding reincarnation, and may God show us wonders from His Torah. Amen. 35 Repentance is the existence and foundation of the world. Without repentance, the world would not have been created. Just as a building cannot stand without a foundation, so too the existence of the world cannot be depicted without repentance. Repentance is like the remedy prescribed by the highest wisdom to precede the ailments, both severe and persistent. These ailments are the instigation of the evil inclination that causes a man to sin and which is what sickens and pains a person's soul and destroys it, and this is the ruin of the entire world. In Chapter 3 of Pirkei Rabbi Eliezer, it is said that before the world was created, there was only God and His name alone. It arose in thought to create the world, and He envisioned the world before Him, but it did not stand. It is likened to a king who wants to build his palace; if he does not first carve out the foundations and the boundaries, he cannot begin construction. Similarly, God envisioned the world before Him, but it did not stand until He created repentance. The explanation of this matter in its secret aspect is that those who walk in the way of the Lord's Torah and keep His commandments uphold the supreme existence and maintain the bond, which is the unity of the great Name with its honor. They complete the construction of His letters with one another, and there is no lack of the divine spirit among them, nor any division. This is the sustenance of the world, its construction, and its continuity, for the intention was fulfilled in its creation. Then, if the initial joy shines upon them, and harmony and unity reign among them, and the light and abundance of blessings overflow upon them, there is no exposure of nakedness among them, nor cutting off or separation, but complete unity. The two beloved ones sweeten the secret together, each one clinging to his brother. But if, God forbid, they do not adhere to their Creator's will, do not behave according to His desires, and transgress His Torah and commandments, then their evil is great and reaches to the highest heavens. Then, if the sons rise above them and are expelled because of the cutters and dividers among brothers, and the King is angry with His sons, sending their mother and divorcing her from His palace, in the secret and in their transgressions, your mother is sent away. Then, the Supreme Mother withholds her blessings because blessings exist only where male and female unite, and blessing is withheld from the male because the female is not with him. This is the secret of the lion roaring in its den, the secret of the assembly of Israel, which is the dwelling of the sixth letter, Shin. Then, the little Rachel weeps for her sons because they are not, for she could only say that he is not with her husband because he has risen above her because of her sons' sin. Therefore, she refused to be comforted over her sons because they are not. When the Almighty sought to create the world, He envisioned it before Him, but it did not stand firm because the wicked were destined to corrupt their deeds and thereby cause the ruin of the upper structures and their destruction. In what way, then, could the world be sustained and stand firm? It was then, through His wondrous wisdom, that He saw fit to establish repentance. In the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Vol. III:15b), it is said that at the time when the Holy One, blessed be He, gazes upon the world and sees their actions are proper on earth, the Atik is revealed in the Zeir and they all look from face to the hidden faces and everything is blessed. What does this mean? They are blessed because they gaze at each other straighforwardly, without turning right or left, behold it's the scripture (Ps. 11:7), "Straightforwardly they shall behold His face," and they water each other, until all the worlds are blessed and all are found as one. Then, the Lord is called one, and His name is one. However, when the sins of the world abound, the Atika Kadisha is hidden, and the faces of the supernal beings no longer look at one another. Then judgments are aroused upon the world, and the throne of glory and the Ancient of Days are hidden and He is not revealed, behold it's the scripture (Dan. 7:9), "I beheld till thrones were placed, and one that was ancient of days did sit." Who are they? The Father and the Ancient of Days who sits, and is not revealed. Then the sinners of the world overturn mercy into judgement. And as the corruption that the lower ones corrupt in their evil deeds affects the upper realms, and the "mother of the sons" goes away from them in the secret of "the mother shall not be taken on account of its (mature) children," and the children are also exiled from her table, so when a person returns from his evil deeds and leaves his corrupted ways, and knows and returns and fixes them appropriately, so too that correction rises and up to the mother of the children and she returns to her children, for she saw them corrected in the correction of their actions and their properness that rises from the person who returned in complete repentance, and then through her return to them she is called "Teshuvah", and this is the secret of "and he shall return the stolen item that he stole," for his sin prevented blessings and unity from above, so this is the theft that he stole, and when he returns and corrects what he twisted, then he returns the theft, and behold, in his correction, the mother returns to her children, and a wife to her husband as at first. And one who causes this by his repentance is called a complete Baal Teshuvah, a penitent, and concerning him it is said in the chapter "Ein Omdim", "In the place where penitents stand, even the perfectly righteous cannot stand." And in the Midrash of Rashbi a"h (Vol. III: 16b): Fortunate are those tzaddikim who support the upper existence! And fortunate are those Baalei Teshuvah that bring everything to its place, and upon this it was taught, "The place where penitents sit, complete tzaddikim cannot sit." What's the reason? Rather, it's because these were constructed in an upper place, in the place of where the watering of the Garden is from. And what is it? Teshuvah. That's why they are called Baalei Teshuvah. Now the others are constructed in another place that is called Tzaddik, and that's why these sit in a higher place and the others sit in a lower place. Why? These draw water to their place from the lofty place of the River that goes deep to that place that is called Tzaaddik, and complete tzaddikim stand facing that place, as they sit in that world, so that's why these are higher and those are lower. Fortunate is the portion of Baalei Teshuvah! And fortunate is the portion of tzaddikim, as for their sake the world is sustained. And in the chapter "Yom Kippur" great is the repentance that touches up to the Throne of Glory, as it is said, "Return, O Israel, to the Lord your God." Behold, because the rectification touches up to the supreme repentance, which is the Throne of Glory for what is above it, and behold, it is built there, and from there descends and extends the light below, and behold, it brings redemption. The righteous one of the world separates in the assembly of Israel, called the world, and he says there, "Great is repentance that brings redemption to the world," as it is said, "And to Zion shall come a redeemer, and unto them that turn from transgression," and with this, he also rectifies and returns the sons to their borders, and if the sons are joyful, she rejoices over them. And it is known that due to the thorn of separation, life departs, and death approaches, for sin causes death. But upon his return and repentance, the mother is reunited with her children, and behold, there is life, for it is the secret of repentance, and it is the source of life through connection with what is above it. And one who clings to it is indeed clinging to life, for with them there is no death. And it is said there, "Great is repentance, for it prolongs the days and years of a person," as it is said, "He shall live by them." And because one who returns in complete repentance returns the stolen object, and this is the cause of the supreme rectification and unity between the two beloveds. Through this, mercy is strengthened over judgment, and anger departs from the sanctuary. In this case, there is no opposition or accusation because there is no one to arouse objections since the accuser has departed. And this cause arouses mercy upon the world and serves as atonement. And it is said there, "Great is repentance, for even an individual who performs it, forgiveness is granted to him and to all the world," as it is said, "I will heal their waywardness, I will love them willingly, for My anger has turned away from him." In this matter of repentance, there is a great doubt that we have clarified more. How is it possible that repentance can remedy and erase sins committed in action, such as desecrating the Sabbath, idol worship, or taking a life? How can it be depicted that repentance will rectify such major transgressions to the extent that it is said as if they were never committed at all? If one commits any of these sins and then repents, will it be as though they were never committed, as if the Sabbath was not desecrated, idol worship was not performed, or a life was not taken? And if the soul returns to its place, which is the body, through repentance, and what is even more difficult than this, they said in the chapter "Yom Kippur" that great is repentance, for intentional sins become merits for them, and this is done out of love. In the Midrash you see the verse "Sweet are the words of the Torah," Rabbi Yochanan said: Not only that, but for every sin a person commits, the Holy One, blessed be He, counts them as merits for him. However, when we know and understand that sins cause separation uniquely, they uproot plantings, remove, and take away a mother from her children, and expose the nakedness of the children. This cause destroys worlds and disrupts the upper orders, as we have written. We will know and understand that through his repentance out of love, and the secret of love, which we have explained in the first part of this book, all the distortions of repentance will be rectified, the mother will return to her place, cover her children, and vindicate them. This is the reason for the Great Name to unite in His glory, and the crown of glory will return to its former glory as in the beginning, just as it was before the sin. And behold, he who does this out of love builds a new structure, and he will be considered as if he were born anew and had never sinned. When one does this out of love, it will cause the flow of the stream to continue, and the emanation of light and blessings will be drawn forth in the Great Name, and He will unite in His glory. This is the rectification of glory and the performance of the name, as explained in this section. All this will be considered righteousness and abundant merit for him, and repentance causes all this, and sins are counted as merits for him. According to this, the Baal Teshuvah (one who repents) is on the level of the righteous who has never sinned, and he has a great advantage because he is built and connected to a higher degree than that of the righteous. Each individual is bound and adheres according to his actions and ways, for the righteous is bound and built on the foundation of the world, the righteous who lives forever. The Baal Teshuvah is bound and built on the supreme repentance, which are the life of the King. This means he draws and receives sustenance from the place where he resides to the place of the righteous. The righteous draws and gives from his place to nourish his world, as the Midrash I wrote above demonstrates. It should be understood that through subduing the evil inclination, the Holy One, blessed be He, is elevated and honored. The secret of the matter is that when that side, which is the evil inclination, is subdued and removed, and the side of impurity is humbled and lowered, the elevation and glory of the Holy One, blessed be He, and the side of holiness are honored and elevated in all the worlds. Our sages hinted at this in Chapter "Nigmar HaDin" (The Judgment Is Concluded) when they said, "Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who sacrifices his evil inclination and confesses, the Scripture ascribes merit to him as if he honored the Holy One, blessed be He, in both this world and the world to come, as it is written, 'He who sacrifices thank offerings honors Me' (Psalms 50:23). The meaning of 'sacrifices' is breaking and subduing it when it incites him to sin, and confesses when he subdues it for what has passed." In the case of the Baal Teshuvah, it is said that the transgression to which he was accustomed has already come before him, and he has subdued it and not committed it. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Zohar, Volume III, 20a), it says: "I will make known my sin to You, etc." From here we learn that every son of man who hides his sins and does not confess them before the Holy King, and the Mercies are not sought for him, the key of repentance is not given to him. For if he distances himself from them and separates himself from the Holy One, blessed be He, Who has mercy upon him, and His mercies prevail over judgment. And certainly, if he cries, for all gates are locked, He opens a gate and accepts his supplications. And because he separates himself due to his sins, he is called "the king," for mercy does not prevail over judgment. And therefore it is written, "He who sacrifices thank offerings honors Me" – what does "honors Me" mean? There are two honors: one below and one above, one in this world and one in the world to come, one is judgment, and one is mercy. Behold, they explained that confession and repentance increase mercy upon judgment, and it is His uniqueness and glory, the Holy One, Blessed be He, for the strengthening of mercy upon judgment is the reason that the side that sins is humbled and subdued, for it has no place to awaken after the measure of judgment has been conquered above, even it is conquered below. Thus, glory increases both above and below, and it is said: 'Two glories they are, one below and one above.' From this, glory extends from the side of the rectification of repentance, the supreme glory, and in the world to come, it is great, as was explained in this section with the help of Heaven. והוא שסיימו חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי: And they said in the tractate Yoma, 'How does a Baal Teshuva resemble?' For example, if a matter of transgression came before him, and he separated himself from it, Rabbi Yehudah was in doubt in the same place, with the same woman, and in the same chapter. Behold, the Baal Teshuva, when the transgression in which he was accustomed to and indulged in comes before him, and it comes to his hand, he completes his soul for his Creator and His honor out of love, humbling and sacrificing his inclination. He is aiming to subdue, humble, and break the side of impurity that tempts him to anger his Creator. This is a great trial for him, and in enduring it, he elevates and honors the Holy One, Blessed be He. In this regard, his stature before his Creator is greater than the stature of the perfect righteous person who has never sinned, for the latter has not been tested, and that adversary has not confronted him, nor has he tasted the sweetness of that transgression. It has not come before him to humble that side so that the name may be exalted and united with His glory as it has come before the Baal Teshuva. It is possible that even in this, they meant figuratively when they said, 'Where Baalei Teshuva stand, complete righteous individuals cannot stand.' In two matters that are the completion of repentance, the other side surrenders, and the Holy One, blessed be He, elevates Himself and dwells in His glory through His acceptance. One is what we have said, and the other is when one confesses about what has passed, regrets, and wonders about the initial transgressions. Thus, he acknowledges and demonstrates to himself that those sins, which are the product of that side, are complete evil, corruption, and the vessel that contaminates their doers and causes them loss. And since they are complete evil with no goodness in them, he wonders about them and says, 'I wish I had never done them.' Through this, he subdues and humbles that side, and the Holy One, blessed be He, elevates and sanctifies Himself in His regret and confession of past sins. Through this, merits are attributed to him. And I have yet to prove further that transgressions are turned into merits through regret over his lost righteousness, as we say in Tractate Kiddushin, 'And all his merits become as transgressions.' This is also evidenced in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed, where that regret falls into the depths of the sea. And if they are not considered transgressions, why then does he fall into the known depths of the sea? From here we learn that through regret over his transgressions and his return to them out of love, they become merits for him. The root with us is that the attribute of kindness is greater than the attribute of retribution. When the Baal Teshuvah is constantly attached to his attribute, which is the supreme repentance, he is above all courts and all types of punishments. He is saved from them and is not afraid of the judgment of Gehenna nor the judgment of reincarnation, for nothing stands in the way of supreme repentance, as it is the comprehensive rectification of both higher and lower realms, ensuring their existence. "As stated in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be blessed (Genesis Rabbah 120:1), 'If a man opens a pit...' What is written afterward? 'The owner of the pit shall make it good.' Why is this so? If someone is liable to the earthly court for his debts, how much more so for debts to the Supreme Court! However, we are taught that even though there is an earthly court, there is also repentance. As it is written, 'When a man or woman commits any sin...' and it is written 'And they shall confess.' Surely, it is beneficial for them because through repentance, one essentially repays the debt to the Lord. And for one who sins against the Supreme, repentance will rectify him. Through repentance, rectification occurs both above and below, and it rectifies the cause and the entire world. Up to this point, all that we desired to clarify on this matter has been explained, and therein lies the fulfillment of the intent of this chapter." 36 When we peer through the wondrous lens of wisdom into the window of repentance, as written in the Mishneh Torah, we truly grasp and know that the immense purpose demanded from the entire Torah itself stems from this specific commandment, which is repentance. For indeed, the ultimate goal of the entire Torah and its commandments is the unity of the great Name in His glory, and the wealth of the restoration of His honor, which is a lofty necessity elucidated in this segment. That very purpose is attained through repentance, as will be explained, and it possesses additional superiority over other positive commandments in the Torah, as it serves to gather the scattered, restore the rejected, bring near the distant, and gather the dispersed, both high and low. Therefore, it is called repentance, akin to the supreme repentance, and from it, this name is derived, for the supreme is called repentance. And the sages of truth have said: The reason is that the pure, pristine inner tranquility that emanates from wisdom and fear is always present without interruption. The language of 'repentance' (תשובה) is derived from the word 'returning' (בשובה) and 'rest' (נחת), and furthermore, as it is stated, 'And to her they shall return, every exile of the house of Jacob' (Micah 5:2). Then, repentance is upon its children. For this reason, it is also called repentance. As explained previously, from the initial language, which is the inner tranquility, the supreme unity and the rectification of honor will extend when the lower realms arouse that spirit through their actions, as elucidated in this section. And from the well-known second language, all exiles and their gatherings will return, for it is she who brings forth slaves into freedom, the jubilee year. And from this specific commandment called 'repentance,' all these benefits will also extend and arrive. Therefore, it is called by the name of the Supreme. Since in that passage are included both of these benefits, which are every desire and every salvation, and from it they are clarified, therefore I have seen fit to explain it thoroughly in the manner of supreme wisdom, which is impossible to reach the truth and the intent of the Torah except through it. I say that the great blessed Name promised us and destined for us all good things when we return to Him, and He will also return to us to enable us with His wondrous success and to save us, body and soul together. As will be explained from that passage whose beginning is, 'And it will be when all these things come upon you, the blessing and the curse that I have set before you, and you take it to heart among all the nations where the Lord your God has scattered you, and you return to the Lord...' According to the straightforward interpretation of the words and according to the continuation and proximity of the higher passage, it was appropriate to write thus: 'And it will be when all these things come upon you and you return to the Lord...' For it is said, 'The blessing will appear to be a curse,' for what is the blessing alongside the curse from which it comes and goes, and upon it come the sufferings one must turn away from, which are the sins, to be saved from them. Also, there is no need to mention the curse from this very reason. Also, it is said, 'And you will take it to heart,' which seems without reason, since it was destined to write, 'And you will return to the Lord your God...' with all your heart and so forth. For it is known that there is no repentance if the return to the heart does not precede, for sins are the cause of sufferings and exiles. Furthermore, they also said, 'And the Lord your God will return your captivity and have compassion upon you and return and gather you,' which is complete repetition. For it would have been sufficient with the first return, and furthermore, 'And return and gather you' is the same as 'And return your captivity.' And what is lacking in the verse when it says, 'And the Lord your God will return your captivity and have compassion upon you and return and gather you' from all the nations...,' until it was necessary to repeat and say, 'Even if your outcasts are at the end of the heavens...' and furthermore, the repetition that comes in the passage concerning repentance, for after it says, 'And you will return to the Lord...' it says again, 'And you will return...' and a third time, 'When you return...' and all this excess, and 'they will return' is what it says, for the intention in saying, 'And it will be when all these things come upon you...' the blessing and the curse, is that in this long and harsh exile, we will return to the old ways when we see that in our inclinations towards the good and the unity of the great Name in His glory, as it was when Israel did the will of the Almighty, then that good and that unity would increase upon us, and we would partake in that good, for it is our reward and it is the blessing destined for us in the Torah, which comes from the service and the unity. As explained in this section, when our heart turns back and inclines towards the evil of the Tree of Knowledge, then the side of impurity prevails and finds room to spread and grow through sin and transgression which we have committed. The side of holiness and purity is concealed due to the fact that we sinned on that side, and that is our reward, for we went into exile among the nations because of that side in which we sinned and followed after it. Even honor went out with us in exile and seemingly subjected itself to the nations. This is the secret of what was said, 'Yet you have burdened Me with your sins,' and it is the curse destined for our inclinations towards that side. When we stand upon all this and see that all destinies come according to the side to which we inclined, it was also promised to us that we will return to our hearts in all the nations where we were exiled, for then we will stand on the truth, for the reason is because we followed after their portion and sinned with it, and we say afterwards that from it everything came, and from our hands it was for us, and we turned to ourselves both the good and the evil. It is also in our hands to rectify the distortions and to fill the lacks and to return the theft that we stole, the mother from her children. We will return in repentance below, and the repentance will return above. This is what it says, 'And you will return to the Lord your God,' and its secret is in the secret of 'Return, O Israel, to the Lord your God...' for our repentance will reach the Supreme, and then it will also return upon its children. And since this recognition and return to our hearts will not be complete except through the arrival of all that is destined in the Torah of the good and the evil, for then we will stand on the truth that everything depends on us, it was necessary to say, 'The blessing and the curse that I have set before you...' and then 'And you will take it to heart...' and 'And the Lord your God will return...' and 'And return...'. I have already written that the exiles are a reason for the departure of the upper mother. With her departure, the truth and peace, the secret of the vav, are drawn towards her, and the extension of the vav is the secret of the yud zaira in the secret of the vav. Then the final hei distances itself and goes out into exile with her children, for her husband is not with her. When they return in complete repentance, they will rectify the distortions, and the mother will return to her children, and truth and peace will return to their place. To teach this, comes the first 'and return,' and with the return of the upper one upon her children, the lower one will also return to her husband, whom she sent away through the secret and through your transgressions. Your mother sent away. They will reunite in complete unity, as in the beginning. Thus, the supreme rectification will be achieved, and things will return to their place. To teach this comes the second 'and return.' Indeed, from this specific commandment, that ultimate purpose is reached, the one that comes from the entire Torah, which is the rectification of honor and His unity, as we have previously explained. And furthermore, it adds to her superiority that she has the power to gather and restore all the exiles encompassed in this exile, which include the exile of the soul and the exile of the body. Therefore, it is repeated and written: 'And the Lord your God will return your captivity.' This signifies the return of the soul from its exile after it has been purified from the judgment of transience. 'And He will gather you' signifies the return of the body as well from its exile, and this is the complete redemption that we hope for. If there will be a banishment to the edge of the heavens, etc." If this statement doesn’t necessarily imply certainty, it certainly suggests a possibility, akin to phrases elsewhere in scripture where "ואם יהיה" (if it shall be) implies an obligation, as if to say, it will indeed happen, such as in the verse "אם כופר יושת עליו" (if the man denies) or "כי כסף תלוה" (if you lend money). The underlying meaning here is that it’s revealing to us how far our exile will extend and continue. When it mentions being drawn to the ends of the heavens, it's referring to the lower realms, symbolized by the feet. These represent the lower depths, from where the exiles descend until they reach there and come to a halt. This was perceived by the sons of Korach through divine inspiration when they said, "You have cast us into the den of lions and covered us over with darkness." There, in that place, lies the dwelling of the serpent, the secret of the serpent, which is darkness. And they said, 'For our souls are bowed down to the dust.' This 'dust' refers to the earth in the ground of the Tabernacle, as it states, 'For like a weaver's shuttle, so is my soul.' And 'the earth,' where our belly cleaves to, is the land of our oppression, which is as darkness, until there the exiles will reach and be drawn, and then will its aid arise for us, and we shall be redeemed for the sake of Your kindness. And it is a secret, as they said: 'If you are scattered at the ends of the heavens, from there the Lord your God will gather you, and from there He will take you, and He will bring you...' And the Lord your God will circumcise your heart... from the evil inclination that draws desires from the tree of knowledge, and from there people stumble and sin. For from there comes the inciting inclination, which is the secret of the foreskin that covers and conceals the heart, so that it does not understand anything for its good. And in the future, the Holy One, blessed be He, will circumcise that foreskin and remove it from the world, in the secret of 'I will swallow up death forever...' And then 'And I will remove the heart of stone from your flesh and give you a heart of flesh,' as He promised that the heart will not have any inclination toward that evil to sin with it, for it will only do what reason dictates according to the Torah. It will not deviate from the matter right or left, for the time will return to us as it was initially before the first man sinned, the time of perfection in his nature. And this is what they said: 'And the Lord your God will circumcise your heart...' to love the Lord your God with all your heart and with all your soul, for eternal life comes after the removal of the cause, which is that evil, and then there is life and good, life without death and good without evil. In the book "Heichalos," in the sixth Heichal, the holy luminary, peace be upon him, said: "And in it, Israel found solace and were revealed. And it shall be when the exile concludes with its prolongation until the feet, so shall his feet stand firm. Then, that spirit from the side of the foreskin will depart from above, and Israel will be adorned by themselves alone, as it is fitting, because that foreskin caused them to descend below until now. From here onward, that foreskin will be severed and banished from existence, and Israel will dwell securely alone, at that eye of Jacob, and no prosecutor will be found against them up to this point." "And the Lord your God will place all these curses on your enemies and so on." The curses are caused by sin, and the sin's cause is that foreskin. He promised us to circumcise it and remove that covering that conceals the heart. Therefore, the curses will not befall us, as we will no longer sin. However, they will fall on that part of the foreskin, which are our enemies and those who hate us, who pursue us. And you shall return and listen to the voice of the Lord." After He has informed them, from both avenues, and the benefit of repentance is all as we explained above, "Return now to warn them and to give them good counsel, to say that there is another way, much preferable, and they will not need what was mentioned above, and this is better for them." This is what it says, "And you shall return." And it should be known that the repentance mentioned here, in "And you shall return," is not for a previous sin, but it is hearing and submitting to the Torah and the commandments, and abstaining from sin when it comes to his hand, the sin which he had sinned. And this is the excellent repentance required of them here, and in this, they are constant and maintain the supreme unity and continue it continuously without any interruption, and they leave it always in that same manner, which is in the higher thought. And it says, "He will have compassion on you and return and gather you." And just as they cause the continuity of that unity and its remnants in one aspect without interruption in their actions, so too, He will leave them and continue them in perfection and the success that comes from that rectification and that unity without interruption. And this is a suitable explanation, and it says, "When the Lord returns to rejoice over you for good," it means that this will indeed continue and arrive because the Lord will return to rejoice for you and for your benefit. And to whom will He return for good? He will measure His goodness, meaning He will constantly maintain His unity with her without interruption. And this is what it says, "When the Lord rejoices as He rejoiced over your forefathers," that this is their way with Him, and this is His way with them. "When you listen to the voice of the Lord your God," etc., explains that heeding the voice of the Lord and observing His commandments is the excellent form of repentance. This is better for them than if they were to sin and depart from their Father's table, only to return to Him later with a greater understanding achieved through their repentance, as elucidated above. If the entire portion pertains to the future, then it will be, 'And you shall return to the Lord your God,' and 'When you return to the Lord your God,' mentioned three times in the portion, hinting that they will repent three times, corresponding to the three mentions. This parallels the three times a man is summoned to judgment, and repentance is required each time to purify. The comment: "And in Ra'aya Meheimna, this will be understood regarding the commandment to redeem the firstborn donkey: Or it could be mentioned three times in the Torah portion to allude to the three letters in the Great Name, where each one returns to its place: the first one, if the children return for their children, and then the Vav will return to the attribute of goodness, and the last one will return and ascend from its exile with its children to reunite with its mate. And in this, each one returns to its place and is rectified. And this secret is hinted at by the mention of repentance three times, to indicate that when they return below, they will also return above. And because repentance is a high necessity, they are warned about it repeatedly, because from it the great unity of the Divine Name will be drawn, and the rectification of honor. Furthermore, it emancipates slaves to freedom and brings back the exiles each to his place, and from it will come the immense purpose required by the entirety of the Torah, as has been explained. This is the intention of this section. 37 Our sages, may their memory be blessed, have included in the delay of the redemption and the postponement of the arrival of the Messiah a profound secret. They expressed it in their statements in Yevamot, Chapter "Ha Ba Aleha" (The one who is to come to her), and in Avodah Zarah, Chapter 1, where Rav Assi said, "The son of David will not come until all the souls in the body have been exhausted," as it is said, "For the spirit before me shall waste away; the souls that I have made." The sages of truth received in its esoteric meaning that all the souls must first be rectified before the Messiah comes, in the secret of "for the sake of" (העבור). They said, "Until all the souls in the body have been exhausted," and then the new souls will merit to emerge, as it is said, "And return to the body they came from." In the elucidation of the Scriptures, it is thus: "For I will not contend forever, neither will I be always wroth; for the spirit would fail before Me, and the souls that I have made." What is it that delays the redemption, that I do not redeem them? It is the spirits, which depart from before Me before they are fully rectified, meaning before they have undergone the necessary refinement. Therefore, they must inevitably undergo rectification, as it is said, "He will envelop." The spirit, being delayed, impedes the redemption, as indicated by the term "enveloped," similar to being wrapped in white. And when they are rectified, then the new souls that I have made emerge, and then the Messiah will come among them. This is the opinion of the sages of truth. It is said in the Midrash of Rabbi Nehunya ben HaKana, may his memory be blessed, that when Israel is righteous, the souls merit to come forth and enter into this world. However, if they are not righteous, they do not come forth. This is what we mean when we say, "The son of David will not come until all the souls in the body are completed." What does "all the souls in the body" mean? It refers to the souls within the body of a person. When the new souls merit to come forth, then the son of David merits to be born. How? Because his soul will emerge anew along with the others. The opinion of the Ramban, may his memory be blessed, is that the verses "And you shall return and listen to the voice of the Lord your God..." (Deuteronomy 30:2) and "And you and your children shall return to the Lord your God with all your heart and with all your soul..." (Deuteronomy 30:10) are connected to this concept. They signify that when you and your children, along with all the souls of Israel, return and are refined until they return to the Lord, then "the Lord your God will return your captivity" (Deuteronomy 30:3). This is what it means when it says "you and your children" — it hints to all of Israel, and "with all your soul" means to return to the Lord your God, signifying that when all the souls of Israel return to Him, meaning they are refined, then they will return to Him, and so on. This is the secret of "the son of David will not come until all the souls in the body are completed," as I mentioned. In the book "Heichalot," in the Heichal of Love, Rabbi Shimon bar Yochai, may his memory be a blessing, said: "In this Heichal, all the souls and all the bodies prepared to descend into the world on the day the world was created are established. And regarding this Heichal, it is said that all those souls that emanate from that river that flows and emerges are gathered. And because of this, this Heichal does not exist forever in emptiness, but on the day that the Temple was destroyed, these other souls did not ascend here. And when those Heichalot are completed, this Heichal does not exist in emptiness, but it will be visited from above, and then the King Messiah will come, and this Heichal above will be visited, and the Heichal below will be visited." And his intention, may his memory be a blessing, is that from the supreme union, the souls emanate, and to this Heichal, they come as a sign, and it gathers lilies and heads in the heavens, and all the souls created with the first light are there in this Heichal. And this is what he said, "And regarding this Heichal," etc., "that emanate from that river that flows," etc. And this Heichal is like the form of a body to the souls. And similarly, Rashi, may his memory be a blessing, explained in his commentary on the verse "There is a treasury and its name is 'body,' and from the beginning, all the souls that are destined to be born were created and placed there." There are versions in the Midrash of Rabbi Nehunya ben HaKana which state that in the upper part of the human body, they are alluded to, and it is said that this chamber will never be empty forever. Since the day the Temple of the tribe was destroyed, it was destroyed above as well because "the man is not in his house." For this reason, our Sages hinted in Ta'anit, the first chapter, in their statement "in your midst, holy, and I will not come into the city," the Holy One, blessed be He, said, "I will not come into the Jerusalem above until I come into the Jerusalem below, and there is no union there; neither shall they come from there onward, souls to this chamber, nor shall they come until the King Messiah is revealed, for they have finished and prepared the souls that were previously there. It is impossible for the chamber to be empty, then it will be visited from above, as the matter of "the visitation of Noah," and then the new souls will come out, and the King Messiah will come." In the elucidation of this matter in its esoteric aspect, it should be understood that the sin of the first man caused disorder in the cosmic order, leading to the destruction of the worlds above and below. The supreme intention was not fulfilled in him because he disregarded the will and counsel of his Creator and transgressed His commandment. He was drawn after the counsel of the serpent, following its advice, and he continued on his own from his inclination and impurity. This happened because the man was cautioned not to be drawn after the seductive inclinations surrounding the tree of knowledge of good and evil, which are the aspects of evil inherent within it, associated with the subtle serpent. They are naked because they were stripped of their garments in the secret of the Creator, who builds and destroys worlds. Since they are naked, they cannot enter the palace of the king except through man when he sins. The first man was warned that if he is drawn after those inclinations, he will be liable to have them cling to him and to all his descendants, those destroyed naked forms, and it would be their reward. He would also be liable to be stripped of his precious garment, which is the radiance of the divine presence, and his holy form would also be destroyed from that structure because his form became bound to those naked forms. Therefore, he would be liable to undergo a process of purification, likened to being refined in a crucible. The first man abandoned the path of observing the covenant and did not cleave to the Tree of Life to draw from it holy forms to fulfill the intention of his creation. Instead, he adhered to the Tree of Knowledge, to the aspect of evil, and the tempting serpent cast impurity upon Eve, and Adam was ensnared by the serpent. Therefore, they were obligated to be stripped of their garments, as well as all who would come after them. And as soon as the corrupted fountain and the tainted source were opened, it was fitting that it should spread and proliferate in the world for a thousand generations, and the spreading of the Tree of Life would remain concealed for all those generations. However, His mercies prevailed over His attribute of strict justice, and because of the needy and deficient, the Tree of Life did not disappear until the twenty-sixth generation, and the remaining generations were crumpled prematurely. With the acceptance of the Torah, that impurity ceased, and the world was sealed, returning to its state prior to the sin of the first man, and the intention of creation was fulfilled. But when the Israelites returned to their corruption and made the calf, that impurity returned and engulfed them, and those forms that had multiplied remained attached and bound to the subtle serpent. They clothe themselves in the bodies of human beings, the brazen-faced generation. And all were obligated, and the needy and deficient were needed. From then on, the spirit of impurity spread throughout the world, and the cosmic order was corrupted. Subsequent generations followed in the footsteps of their forefathers, serving foreign gods and transgressing the Torah. The pure became mixed with the impure, and the impure with the pure. Impurity entered the sanctuary, defiling it, as the forces of impurity entered through the sinners who followed them. This corruption continued to spread in the world, for the fountain had been opened. And for this reason, the refined and purified were required to establish everything in its place, for bitterness will require that the chapter of the Messiah the King, who will soon be revealed in our days, be removed from it. He is the one who will restore the crown to its former glory and return the initial governance to its rightful place. Then the intention of creation will be fulfilled, and the world will return to what it was originally, before the sin of the first man, with its goodness and perfection. The prophets testify faithfully, as it is written, "I will rejoice in Jerusalem and delight in my people; no longer will the sound of weeping be heard in it, nor the cry of distress." And it is also said elsewhere, "He will destroy death forever." It appears that there will be a renewal of circumstances and matters that are not present in this world. Many verses have already come regarding this matter. The prophet said, "For the seed of peace, the vine will yield its fruit, the ground will produce its crops, and the heavens will drop their dew," meaning not as they are today, but as they were before the sin of the first man. And the Messiah is destined to restore them to their former state. And similarly, the understanding of our sages in Bereishit Rabbah, Parasha 12, they said there, "Rabbi Shmuel bar Nachman said: In every genealogy in the Scripture, there are two 'men' missing. These are the generations of Peretz, and so on." And why are they missing? Rabbi Hamatok explained that when they accepted [the Torah] in the manner of robbery, the sweet one also needs to remove bitterness from it. Through this, everything will be corrected, and until everything is corrected, it is impossible for the Messiah to come. And about this, they decreed and said, "The son of David will not come until all the souls in the body are finished." And the sages of truth also said that this is aimed at what they said in Chapter Chelek, Rabbi Yochanan said: The son of David only comes in a generation that is entirely righteous or entirely guilty. In a generation that is entirely righteous, as it is written, "For all your people shall be righteous," and in a generation that is entirely guilty, as it is written, "And he saw that there was no man, and wondered that there was no intercessor." For this is fitting to occur necessarily when all the souls in the body are finished, and then the Judge will come and remove the spirit of impurity from the earth, as will be explained in the chapter that follows this, with God's help. 38 According to Rabbi Avin in the name of Rabbi Avin, six things were taken from Adam the first man, and these are: his radiance, his life, his stature, the fruit of the earth, the fruits of the tree, and the luminaries. It seems from here that in the days of the coming Messiah, these will return. Therefore, his descendants are complete, as he will fill the world's deficiencies. Similarly, Rabbi Berechiah said in the name of Rabbi Samuel, "Even though these things were said concerning their fulfillment, once Adam the first man sinned, they became corrupted and will not return to their state of repair until the son of Perez comes, as it says, 'These are the generations of Perez' — fully filled, because of the six things that will return to him." In the Sifra it is taught: "And the land will yield its produce" — not in the way it does now, but in the way it did in the days of the first man. And how do we know that the earth will be destined to be sown and produce fruits in one day? It is derived from the verse "Remember His wonders that He has done," and it concludes. When it says, "The earth shall grow vegetation," it concludes. If it sows, why does the Torah say "sows"? It teaches that in the day it is sown, it produces fruits in the same day. "And the tree of the field will give its fruit" — not in the way it does now, but in the way it did in the days of the first man. And how do we know that the tree will be destined to be planted and produce fruits in one day? It is derived from the verse "Remember His wonders that He has done," and it concludes. And it says, "A tree yielding fruit according to its kind," it teaches that in the day it is planted, it produces fruits. This is the opinion of the Sages of blessed memory: that in the days of the Messiah, good things will not exist in this world, but they will be as they were in the days of the first man, meaning before sin, for indeed, sin corrupted everything and changed the nature. However, there is room to question what we have written here based on what our sages said in the Talmud (Sanhedrin 99a): Rabbi Chiya bar Abba said in the name of Rabbi Yochanan, "All the prophets prophesied only for the days of the Messiah, but for the world to come, 'Eye has not seen, O God, except for You.' And this contradicts the opinion of Samuel, for Samuel said, 'The only difference between this world and the days of the Messiah is the subservience to kingdoms alone,' as it says, 'The destitute will not cease from the land.' It seems that Samuel's opinion is that nothing will be renewed in the days of the Messiah regarding the way the world operates today. This is also the opinion that Maimonides holds in chapter 12 of the Laws of Kings and Their Wars, where he states: "Let no one presume that in the days of the Messiah any element of the natural order will cease, or that there will be any innovation in the work of creation; the world will continue as it always has." The gloss there suggests to examine Rabbi Meir's explanation, for his interpretation is beautiful, and this is his language: "In the eyes of the common people, there is no difference between this world and the world to come." This can be corrected by explaining that Samuel's intention is that God will not introduce anything outside of the natural order, but things will be as they naturally are and rooted, just as they were at the beginning of their existence. It is known that at the beginning of creation, the world was already designed for the benefit of humanity and its perfection and goodness to the extent possible, and also for eternal life, as we have already written. His sin caused a change in the nature of the world for him and all who came after him, leading to the end of man's immortality, as indicated in the verse, "Now, lest he put forth his hand and take also from the tree of life, and eat, and live forever." Our sages also said in the Talmud (Eruvin 100b), "Since Adam sinned, the Holy One, Blessed be He, placed His hand upon him and diminished him." From all this, it appears that through man's power, he had access to all possible perfections, were it not for his sin and punishment, as can be inferred from the punishment of man and his wife. Likewise, the earth was also punished, as it is written, "Cursed be the ground because of you; by toil shall you eat of it all the days of your life," and "Thorns and thistles shall it sprout for you." It was also punished so that it would not continue to exert its full strength, and that which was implanted in it at the beginning of creation. With this, the Scriptures will be corrected, testifying that in the future, the virtues and goodness will return to their natural state and perfection as they were at the beginning of creation, and diminished due to sin. This is precisely what they intended by their statements: "The vine will yield its fruit," meaning the fruit suitable to yield to it as it was at the beginning of creation, and "the earth will yield its produce, and the heavens will give their dew," which were halted due to Adam's sin. All things will return to their former state, as we wrote at the beginning of this chapter. And as a secret, all things will return to their original state and be rectified, emerging from their diminishment and curse due to sin, and returning to their fullness and perfection as intended by their Creator. As the prophet Isaiah said, "Sing, O heavens, for the Lord has done it," which corresponds to the diminishment of the luminaries which were diminished due to sin. Hence, the curse of scarcity upon scarcity was uttered, "You shall groan beneath the earth, corresponding to the fruits of the earth and the fruits of the tree, and the curse of the land that was cursed due to sin." Therefore, the mountains will burst into song, the forests will rejoice, and every tree in it, and the wellsprings will gush forth, and it will be said, "For the Lord has redeemed Jacob, and will be glorified in Israel," for then all things will return to their rectification, and all deficiencies will be filled. This is when sin, which caused all this, will be rejoiced over. This is indicated by His statement, "I have blotted out your transgressions like a cloud," etc. "Sing, O heavens," etc., for the ancient sin caused diminishment and disruption in both the upper and lower realms, and when they return to their original state, as intended by the Supreme Wisdom, that perfection to which they will return will be their song and joy, as intended in their creation. All the Scriptures that came through the words of the prophets and spoken in the spirit of prophecy regarding this matter aim at this interpretation itself. Indeed, Samuel acknowledges that the world does not function as it did before sin, for sin brings death and causes disruption in the worlds, disorder in the order of creation, and a change in the nature of the world. He believes alongside this that the supreme purpose of creation has not yet been realized and fulfilled, and it is inevitable that it will be completed and achieved in any case. However, this has not yet come, nor has it arrived to this day, and it will not come until it is revealed to whom justice belongs. Then the first government, the government of divine will and supreme desire, will return to its original state. The reconciliation of these views is as follows: Rabbi Yochanan suggests that what the prophets prophesied about the good and comforting things will be new phenomena in the days of the Messiah, which did not exist at the time of creation and before the sin of Adam. On the other hand, Samuel's opinion is that the prophecies refer to a return of the world to its original nature and conduct, which was in place at the beginning of creation before the sin. When Adam sinned, the nature changed, and it will return to its original state in the days of the Messiah, when the supreme purpose will be fulfilled. Until now, the world has been under the influence and spread of the intention of the serpent, who deceived Adam and caused him to sin. However, in the future era of redemption, God will remove this influence from the world, and then His purpose in creation will be fulfilled. The Great Assembly hinted at this in their prayers on Rosh Hashanah when they said, "Therefore, we hope to You, Lord our God, to see quickly the splendor of Your might, etc." The intention behind this is to allude that the great name and the Divine presence of His might will be revealed face to face before our eyes and will be manifested in a new world that was hidden until now. The uniqueness will be revealed because until now, it was concealed due to the corruption of the lower realms. This revelation and manifestation will remove the idols, which are the substitutes for the impurity from the higher realm, for they were grasping and deriving sustenance from it due to their corruption and sin on that side. Then, "the idols will be utterly abolished" downwards, for by removing that impurity upwards, all idolatry in the world below will be cut off, as idolatry and impurity are drawn from there, causing corruption in the world. All this was the cause for its repair, for the world was not rectified until now, and its purpose was not fulfilled, except for that purpose. When the Divine Kingdom removes it from the world, then it will be repaired through the Kingdom of God, and the Lord will be King over the entire earth. On that day, the Lord will be one, and His name one. Then the world will return to what it was before the sin of Adam. "All mankind will call upon Your name," which they did not call until now, except by that impure name. Then will be fulfilled what is written: "For then I will convert the peoples to a pure language, that they all may call upon the name of the Lord, to serve Him with one consent." To turn to You all the wicked of the earth, for to the unity of God will they turn, and under the yoke of His kingdom will they come, for the impediment that prevented them from coming until now, which is the side of impurity, will be removed. When God removes it from the world, then all the inhabitants of the earth will recognize and know that to You alone will every knee bow, and for the honor of Your name, they will give precious things which they did not give honor until now, except to that side. And they will all accept Your kingdom, and not the kingdom of another, and You will reign over them forever, for Your kingdom is the true kingdom, and You will restore it to its place. This is the rectification of the world and the restoration of the crown of glory to its former state, as it was before the sin of Adam. At that time, all the worlds were balanced and unified under one standard, and the great Name was uniquely unified in the Shekhinah of His might. However, with the sin of Adam, this unity was disrupted, the structures were destroyed, and the worlds were corrupted. The inner became external, and the external became internal. The spirit of impurity spread throughout the world, causing creatures to be corrupted, beautiful plantings to be cut down, and the holy unity to be obscured, until the path of worship was obscured. But with the coming of the Messiah, everything will be rectified. For then, God will remove the spirit of impurity from the earth, leaving nothing corrupted. All creatures will turn toward unity, as the barrier that separates and prevents will be removed. Then the purpose of creation will be fulfilled, and this is the essence of what we sought to explain in this chapter. 39 Belief in the resurrection of the dead is fitting and obligatory for all of Israel. This means firmly believing that the Almighty will revive souls within lifeless bodies. In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Genesis Rabbah 92:2), it is written: "All the souls of the righteous are stored and concealed under the throne of glory, as it says: 'The charge You gave, I have kept, and so have kept all my parts.'" What is meant by "The charge You gave, I have kept"? Surely, it refers to the feminine minister of the king who guards her charge. This alludes to the congregation of Israel, the supernal Shekhinah, the final letter Hei, the mighty hand where the souls of the righteous gather, in accordance with the secret of "In Your hand is the soul of every living thing and the breath of all mankind." King David, peace be upon him, said, "Into Your hand I entrust my spirit," alluding to the charge of the king, for his peace resembles the bond of marriage. And in the chapter "One Should Inquire," Rabbi Eliezer teaches: "The souls of the righteous are concealed beneath the throne of glory," as it says: "And the soul of my master shall be bound in the bundle of life with the Lord your God." Here arises a question: After the pure souls have been bound in the bundle of life with their Lord, and they enjoy that wondrous delight, wouldn't it be good for them to remain in that repose and inheritance? Why should they descend from that exalted position and sublime honor to return to their worn-out bodies, which have turned to dust? The correct secret in this matter, for those with mature understanding who do not rely on the views of foreign children, as has been explained in Chapter 22, is the reason for the soul's arrival in this world. It is to repair and perfect honor, so that it may be integrated and refined from both the higher righteous and the lower righteous. This was the intention in creation, and Adam's sin opened the failing spring and the corrupt source of impurity that followed him. Filth and impurity spread in the world, and the evil inclination, stemming from that cause, lies in ambush, constantly seeking to tempt and kill the righteous, for sin causes death. This battle is arranged for all and kept for generations; none are exempt from it. And because of it, the ultimate divine intention is not fulfilled, the honor is not repaired as it should be, and the impurity permeates the body, touching even the soul, rendering it impure. This is the cause of death, for the pure soul cannot dwell in a tabernacle where impurity resides. Our sages of blessed memory have said in Chapter "HaMedir": "A person does not live with a serpent in a hovel," for the true person is the soul, and it does not dwell in the hovel, which is the body, contaminated by the impurity of the tempting and defiling serpent until it sins, dies, and blossoms forth from the body, returning to its place. To rectify the distortion and fill this deficiency, the Supreme Wisdom saw fit to remove that accusing adversary, called "the end of all flesh," and to swallow it from its place. She sought to eradicate the transgression of the evil inclination, so that it would no longer be called by its name and its filth would be terminated. Then the Lord would cleanse and revive the body from its dust, after its impurity was eradicated and its contamination passed away. Thus, because of the evil inclination causing its contamination to pass, the body would remain pure and clean. The vessel and the sanctuary, which were originally the abode of the soul, would now be entirely pure. Therefore, the soul, before descending to its place, has already passed and cleansed its contamination, purified itself from its impurity, and emerged pure and clean like the sun. Then the soul would descend and dwell in that body, which had been its resting place from the beginning, for it would find it clean from impurity and filth. In this way, it would be prepared for service and for the rectification of honor in perfection without any hindrance, for the impeding factor would have passed away and vanished from the world. Then the worlds would return to being balanced on the scale of holiness, and the supreme intention would be fulfilled and achieved in creation. For Adam, the first man, was a creation fashioned by the hand of the Almighty, crafted for perfection and endowed with the breath of life. Due to his exalted status, he attained knowledge from the supernal realms that even angels and servants like him had not acquired. However, due to his great stature, the serpent, envious of him, rode upon him. It did not desist from meddling in wicked deeds until it seduced him away from his God, causing him to transgress and imbibe in him and in all who followed after him that contamination. Thus, that impurity spread throughout the world, and as a result, death and various other evils and afflictions were found by our forefathers and by us. When the time for the removal of that contamination and impurity from the world arrives during the time of resurrection, those who merit it will rise cleansed. It will be reminiscent of the initial creation, for that creation was the handiwork of the Almighty, untouched by the processes of conception, birth, male, or female. Thus, the last resurrection will also be His handiwork. Our sages, may their memory be blessed, hinted at this in Tractate Ta'anit, Chapter 1, where they said that the key to the resurrection of the dead is in the hand of the Almighty and not entrusted to an intermediary, as it is stated, "And you shall know that I am the Lord, when I open your graves." The secret of this verse is that at the time of resurrection, Solomon's wisdom will be realized, knowing the Almighty, for the veil that separates, which is the impurity of the serpent due to the evil inclination, will be removed. Then they will burn and stumble from recognizing and knowing the great name. At the time of resurrection, with the removal of the impediment, knowledge of the Almighty will increase, like waters covering the sea. And in Tractate Sanhedrin, Rabbi Meir says: "From where is the resurrection of the dead derived from the Torah? As it is said, 'Then sang Moses and the children of Israel.' It should have said 'Moses sang'; from here it is derived that the resurrection of the dead is from the Torah." In the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai (Genesis Rabbah 64:1), it is stated: "A song that sings he requires. Rather, it depends on a word. I will complete it for that time, and I will complete it for the time to come, when Israel is summoned to praise. This song, 'Then sang Moses and the children of Israel,' indicates the precedence of the righteous, even though they have ascended to the highest ranks above and have been bound in the bundle of life above, all will come back to life in their bodies, and will be strengthened and fortified by the deeds that the Almighty did for Israel. This is what is meant by 'Then sang Moses and the children of Israel.' Rabbi Shimon said: "The Almighty will again extend His hand to redeem and complete, just as You said, 'In the beginning of His way, before His works of old.' Those righteous mentioned are the last ones, as it says, 'And there remained two men in the camp,' and we learned that the world exists only because of those who sing praises themselves. If you say, since they were bound in the bundle of life and enjoyed supreme delight above, why bring them down below? Come and see, as it was in the beginning when the world was created, even though all those holy spirits were unified under the Throne of Glory, He still made them descend to this world in bodies. How much more so now, when the Almighty wants to chastise Israel, as You said, 'For there is not a righteous man on earth, that does good, and doesn't sin.' And if you say, those who died due to the serpent's bite, even they will rise and will be among the carriers of the throne of the Messiah. And that's why we learned that Moses is ready to sing this song for the future time. What is the reason? Because it is written, 'As in the days when you came out of the land of Egypt, I will show him wonders,' it should have said 'I will show wonders.' Instead, 'I will show him wonders,' to whomsoever hitherto unseen, I will show wonders, as it is written, 'I appeared to Abraham, to Isaac, and to Jacob.' Thus, 'Then sang Moses and the children of Israel this song unto the Lord,' this is the song of the supernal assembly to the Almighty, up to this point." Indeed, those who were bound in the bundle of life will live and rise in the resurrection of the dead to witness the wonders and miracles that the Almighty will perform. Just as He acquired His deeds in the beginning, He will continue to acquire more. And those who ascended to the highest levels will descend according to the time when the Almighty will rectify the distortions caused by the ancient sin, as we mentioned above. Even those four individuals who did not become impure due to that defilement, because they did not sin, will die in it, but rather due to the advice of the serpent. In other words, that counsel that the serpent advised Adam led to their deaths. They were not worthy of death, but due to that decree, they will rise to become part of the council of the Messiah. Even Moses, the master of the prophets, with his elevated status above all, will come in the resurrection of the dead, as evidenced by the scripture that says, "Then sang Moses," indicating that it was not said in the future tense. And as it is written, "I will show him wonders" to those who have seen before. Additionally, there is a hidden secret regarding Moses, our teacher, in the mystery of "I appeared to Abraham, to Isaac, and to Jacob," and this is the intent of this chapter. 40 The Resurrection: this argument requires clarification, as we believe with complete faith that the Almighty will resurrect the dead and awaken them from their dust, and the very body that has died will rise up, revealing that this resurrection of the dead is not a new creation, akin to the initial creation. However, one might argue that this will be justified by the example of the dead being revived as described by the prophet Ezekiel in the Valley of Dry Bones, where there were bones that served as the foundation upon which the structure was built. But the deceased, after many years, has completely decayed and returned to dust, leaving nothing behind. It is inevitable, however, that he will be resurrected and rise up to be counted among the righteous. If this is the case, then it is indeed a completely new creation, akin to the creation of the first man, not merely a resurrection of the dead. In explanation of this, according to what the sages of truth have received, they have said that the Almighty leaves a small bone in the human body, the lowest bone in the spine, which does not decay or disintegrate forever. This bone is called "luz" in the language of our sages. They said in Chapter 34 of Pirkei Rabbi Eliezer, "Rabbi Shimon says: All bodies touch the dust of the earth until nothing remains of the body except like a small grain of luz bone, which mixes like leaven." This serves as a strong foundation for the reconstruction of the body, and upon it the reality of resurrection will be fulfilled, demonstrating that there will be no new creation, but rather the resurrection of the dead. According to the teachings in Pirkei Rabbi Eliezer, Chapter 34, it is said that in the future, when it's time to resurrect the dead, dew will descend from the head of the Almighty. This dew will moisten the Luz bone, or the small bone at the base of the spine, and then spread throughout the dust of the earth until it reaches that bone. The moisture will penetrate the bone until it becomes like dough within the dust. From there, all the organs, tendons, bones, flesh, and skin will expand and emerge from it. This imagery depicts a symbolic process of resurrection, where life is restored to the deceased through divine intervention. In the Midrash of Rashbi (Zohar, Vol. 3, 222a), it is written that God is prepared to create from the dust of the earth a certain drop for the time of the resurrection of the dead. This drop will transform into a substance resembling dough and will emit a fluid akin to milk. From this pristine substance, a specific bone will emerge, gleaming brilliantly. It will then take on the appearance of cheese when chilled, and thereafter, flesh, skin, and bones will form upon it. In another place in the Midrash of Rabbi Shimon bar Yochai, Rabbi Elazar said: "May their souls be crushed those who say that God is unable to revive the dead, and how will He create a new creature from them? We are ignorant fools, far removed from the light of Torah." With Aaron's rod, God dried up the Red Sea, and at the appointed time, He will recreate a person with body and spirit. They are bodies in which dwelled holy spirits, guarding the commandments of the Torah and striving in Torah day and night, and God conceals them in the dust until the time when He will create a new creature from them. Rabbi Chiya said: "Not only that, but that body will rise literally, as it is written, 'Your dead shall live; their corpses shall rise' (Isaiah 26:19), and it is not written, 'They shall be created,' which implies that they were already there, and the 'luz' bone remained intact under the earth and was not consumed or degraded, and at that time, God will moisten it and it will spread to all sides, and its body will be completed, and God will infuse it with spirit thereafter." Rabbi Elazar said likewise, and behold, see that bone, how it is moistened by the dew, as it is written, 'For your dew is like the dew on fresh growth' (Isaiah 26:19). Righteous individuals outside of the Land of Israel will be resurrected and stand on their feet, journeying to the land of Israel, where they will live, for the spirit given to them there is holy and pure, not outside the land, which is impure. This is as it is written: "I will open your graves and cause you to come up out of your graves, My people... and I will put My spirit in you, and you shall live" (Ezekiel 37:12,14). And in the Midrash of Rabbi Yehuda ben Eliezer, he asked Rabbi Chizkiyah, "Why doesn't God give their souls where they are buried and resurrect them there in the Land of Israel?" He replied, "God swore to build Jerusalem and promised it will never be destroyed, for Rabbi Yirmeyah said, 'God will renew His world and build Jerusalem, lowering a constructed building from above that will never be destroyed.' He swore that the congregation of Israel will never be exiled again, and Jerusalem will never be destroyed again, as it is written, 'They will no longer say, "Forsaken is Zion, and Jerusalem desolate," for in you shall be called "My delight," and your land "Married," for God delights in you, and your land shall be married' (Isaiah 62:4). 'There will never be another flood to destroy the earth, nor will all flesh be cut off again by the waters of a flood' (Genesis 9:11), and it is written, 'I swore that the waters of Noah would never again flood the earth' (Isaiah 54:9). From here we learn that there was no oath, and from the generalization [of the prohibition] you may infer that you shall not swear." "The Almighty is destined to fulfill His world, ensuring that the congregation of Israel will never be exiled again, and that the building of Jerusalem and the Temple will never be destroyed. Therefore, souls are only received in a place that is established for eternity, so that the soul will be eternal in the body. This is why it is said to the one who remains in Zion and to the one who remains in Jerusalem, which are established places of holiness. Rabbi Chizkiyah said from here: 'The Lord is holy, Jerusalem is holy, the remaining one in it is holy.' The Almighty is holy, as it is written: 'Holy, holy, holy is the Lord of hosts,' and it is written, 'Holy is within you.' Jerusalem is holy, as it is written: 'From the place of holiness shall You come forth.' And the remaining one in it is holy, as it is written: 'And the one who remains in Zion, and the one who remains in Jerusalem, will be called holy.' Just as the initial holiness endures, so too does the remaining holiness endure." Behold, for the preservation and eternal existence of the body, the soul must be received in the land of its permanence and sanctity, so that it may endure eternally like the enduring sanctity of the land. Perhaps, for this reason, the righteous will need to travel through tunnels beneath the earth to the holy land, where they will emerge and ascend, allowing their bodies to be prepared for eternal existence through the holy soul. Those who were not prepared for this would remain buried in the impure land. And the holy luminary, Rabbi Shimon Bar Yochai, may his memory be a blessing, wrote in this manner (Tikkunei Zohar #40, Page 81a): All those bodies that are in the earth for a time, their bodies are without a soul until they roll beneath the earth and reach the land of Israel. They will emerge from beneath the Mount of Olives, and there they will receive their souls. They will not rely on another in order to endure in the world to come. And in Ketubot, the final chapter, Rabbi Chiya bar Yosef said, 'The righteous who are resurrected will roll and ascend in Jerusalem,' as it is said, 'And they will sprout from the city like grass of the earth.' And there is no city but Jerusalem, as it is said, 'And I will set My sanctuary in the midst of this city.' It is as if the bodies of the resurrected are formed in the Holy Land after rolling and ascending there, just as the initial creation was for their existence and perpetuity. And at the time of resurrection, the crown will return to its former glory. The words of our great Rabbi, the Ramban, may his memory be a blessing, and the words of Rabbi Aharon Halevi, his disciple of blessed memory, affirm this: 'The children of the resurrection will not die again,' as will be further clarified with the help of Heaven. This serves as a brief explanation of what we desired to know regarding the resurrection of the dead. May it swiftly come to pass in our days. Amen. 41 The World to Come is the ultimate goal to which the righteous aspire, and it is their hope and final expectation. It is the realm of the ultimate reward, the culmination of the righteous' merit for their observance of commandments and engagement in Torah study. This matter is fundamental in the Torah, and it has an extensive interpretation from the words of the sages throughout the Torah. The prophets also allude to this concept, but due to the exalted nature and hiddenness of that world, it is impossible to elaborate and fully express it. The prophet states: "From of old no one has heard or perceived by the ear, no eye has seen a God beside You, who works for those who wait for Him" (Isaiah 64:3). And it was said in the tractate "Sanhedrin": "All the prophets prophesied only for the days of the Messiah, but as for the World to Come, 'No eye has seen, etc.'" (Sanhedrin 99a). It seems that due to the exaltedness of that world, nothing but the divine eye has dominion over it. In the midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai (Tosafot, Vol 3:301b), "What will He do?" This refers to the Yovel (Jubilee) mentioned as "the World to Come." Indeed, as no prophet comprehended or prophesied about that world. And we learned that the World to Come comes after the days of the Messiah, not before. In the Midrash Kohelet, Rabbi said, "They saw a feast but not a reward." Rabbi Yossi said, "They saw neither a feast nor a reward." For according to all, the reward destined for the righteous for their toil in Torah and mitzvot in that world, which is the culmination of reward, the prophets did not see it nor prophesy about it. From the debate about the feast, it appears it is neither an allegory nor a riddle, especially according to the opinion of Rabbi, who differentiates between the feast and the reward, as he maintains that the feast is not allegorical. In the chapter "He Who Sells the Ship," Rabbah bar bar Hana said in the name of Rabbi Yochanan, "In the future, the Holy One, Blessed be He, will make a feast for the righteous from the flesh of Leviathan, as it is said, 'They will feast on it, all the guests.'" It seems from the words of the Rambam, may his memory be a blessing, in the Laws of Repentance, Chapter 8, that it is an allegory, as he wrote, "The Sages metaphorically called this feast," referring to the reward prepared for the righteous. And the Ra'avad, may his memory be a blessing, already addressed this and said, "And if this is the feast, there is no cup of blessing here," suggesting that silence would have been better up to this point. The commentator adds: "And see in the book of Zohar, revealed portion, Parashat Toldot Yitzchak [Midrash HaNelam, Vol. 1:135b], and you will see the straightforwardness of the matter regarding the feast, in accordance with the words of the Rambam, may his memory be a blessing, 'There will be no eating or drinking in the World to Come,' and when considering that the Rabbi, may his memory be a blessing, was knowledgeable in the Midrash of Rabbi Shimon Bar Yochai, I wonder why he did not bring this. It's possible that the matter is as explained by Re'aya Meheimna (Vol. 3, p. 128a) regarding the difference between the days of the Messiah and this world, which is only in terms of subjugation to kingdoms. We can reconcile this explanation, as everything is true internally and externally, and there is no contradiction. Yehudah Gedalya." The Rambam, may his memory be a blessing, according to his view, believes that even though fully righteous individuals in this world receive good reward according to their deeds, the primary reward is spiritual and for the soul alone in the World to Come. According to his opinion, may it be blessed, the World to Come mentioned in the words of our sages, may their memory be a blessing, refers to it, where the term "World to Come" signifies for another person after death, as the soul separates from the body immediately, and there is no eating, drinking, or any physical pleasure and enjoyment of the body and its pleasures. He wrote in Chapter 8 of Hilchot Teshuvah in these words: "The World to Come, there is no body or form in it, only the souls of the righteous without a body, like the ministering angels. Since there are no bodies in it, there is neither eating nor drinking nor any of the things that bodies of humans require in this world. Nothing will occur there from the bodily experiences that occur in this world, such as sitting, standing, sleeping, dying, pain, laughter, and the like. So said the early sages: The World to Come, there is neither eating nor drinking nor procreation; rather, the righteous sit with their crowns on their heads and bask in the radiance of the Divine Presence. It is clear to you that there is no body there, as there is no eating or drinking. When they said the righteous sit, it is figurative, meaning the souls of the righteous are there without toil or effort. Similarly, when they said their crowns are on their heads, it means the knowledge by which they merited the life of the World to Come is with them, and that is their crown, akin to what Solomon said, "A crown with which his mother crowned him," which means true knowledge. And what is meant by "and bask in the radiance of the Divine Presence" is that they know and comprehend truths of the Almighty that they did not know while in the dark and lowly body. Thus far is the explanation. He also believed that alongside the primary reward for the soul alone, there is still another physical reward for this world during the days of the Messiah. This occurs in the resurrection of the dead, when the completely righteous will live again. The reason, according to his opinion, is either to publicize the miracles of the Almighty and His faithfulness in the world, or for them to experience some physical pleasure, like the days they suffered in or even more, depending on the decree of the Supreme Wisdom. Alternatively, it could be for them to acquire greater perfection than they attained initially, as they could not achieve the highest level that was suitable for them according to the integrity of their hearts due to the hardships and the burden of exile. Nevertheless, according to his opinion, as he wrote in Chapter Chelek of his commentary on the Mishnah, and as found in his letter on the resurrection of the dead, they will die again after being resurrected and returning to their dust. Then, those souls will merit a higher level in the World to Come than they had before resurrection, based on what they attained in their second life from the truth of the Almighty. According to his opinion, they also said about this, "The World to Come has no eating, etc.," because there is no body and corporeality there. If there were body and corporeality, the utensils would be nullified after use since there are no physical activities like eating, drinking, and other physical enjoyments. In his letter on the resurrection of the dead, he said that we cannot bring proof from the wonder we find with Moses our Teacher and Elijah, peace be upon them, who stood for a long time without eating and drinking while in body and corporeality, to suggest that it will be the same for the people of the World to Come, who will have body and corporeality and will exist like Moses and Elijah. He said that this cannot be said, and the reason is that if their physical faculties were nullified, it would only be temporary. This is not applicable because they used their faculties before and after the miracle. However, in the World to Come, where there is no eating, drinking, and other bodily functions, as it is said that God will create a new creation, and their vessels and utensils will return empty, it is inconceivable that the wise Creator would act to nullify anything, God forbid. Therefore, every discerning individual should believe that in the World to Come, there will be no body and corporeality, only souls. This is the essence of his belief and the conclusion drawn from his words. Rabbi Abraham ben David (Raavad) also grasped this concept and expressed it in a manner close to those who assert that the resurrection of the dead pertains only to souls, not bodies. However, the early Talmudic sages did not agree with this view, for they stated that the righteous would stand in their garments just as a needle stands on its point. Similarly, they instructed their children not to bury them in white or black garments, suggesting the hope for physical resurrection. The righteous themselves proclaimed that they would not return to dust but would remain in their bodies. Additionally, they said that they would stand with their blemishes and be healed, indicating their living status in their bodies. However, it is possible that the Creator will bestow upon them strong and healthy bodies akin to those of angels or like the body of Elijah, peace be upon him, and their crowns will be as implied and straightforward, without any allegory. This concludes his words up to this point. Rabbi Meir ben Todros Ha-Levi, may his memory be blessed, wrote a letter of complaint to the scholars of Lunel regarding Maimonides, may his memory be blessed, expressing vehement reproach. He declared, "I am indignant at him, for by this, he denies the resurrection of the dead, which is truly called the World to Come. If we accept that there is no body and corporeality there, then there is no resurrection." Rabbi Aharon responded, suggesting that perhaps Maimonides referred to (a different conception of) the World to Come mentioned by the sages when he said, "and one who is angry." This is a sarcastic remark directed at Rabbi Meir, for in that chapter, one can argue from Maimonides' words that immediately upon departing from this world, a person enters the World of Souls, which they immediately merit. Furthermore, Maimonides believed that the celestial sphere and its contents are eternal and never cease to exist. Therefore, there is no room for Rabbi Aharon's sarcasm against Maimonides in this matter, and the complaint against him seems baseless. Still, Maimonides' opinion contradicts the opinions of the Talmudic sages, the scholars of the Midrash, and the authentic Kabbalah received from Moses at Sinai. In his book "Ikkarim," Rabbi Joseph Albo, in Chapter 31 of the Fourth Essay, states that the World to Come mentioned by our sages encompasses all levels of reward for souls after death. He specifies, however, that the highest level, attainable only after the resurrection of the dead, could be referred to as the "Life of the World to Come" in particular. Therefore, it is said that all of Israel has a share in the World to Come, meaning that in the world of souls that comes to each individual after death, every Israelite will attain a level according to their deeds. Similarly, righteous individuals from the nations of the world have a share and a level in the World to Come. However, the ultimate highest level, which is the Life of the World to Come, will be attained only by the completely righteous after the resurrection of the dead. The proof for this is their statement that the righteous individuals from the nations of the world have a share in the World to Come. If the World to Come were merely the next level after the resurrection of the dead, how could they say that the righteous individuals from the nations of the world merit it? Clearly, that level is only accessible to the completely righteous. Behold, he decided to say that in the World to Come, there will be mention of both the World of Souls and the World to Come after resurrection, and our sages will use it for both matters. This is a futile interpretation, for the dispute is not about the names but about the essence, to know whether the reward for the commandments will be acquired by the righteous in the World to Come immediately after death. According to this, the World to Come is the World of Souls, where the ultimate reward for the commandments and the final recompense will be given. Alternatively, it is after the resurrection of the dead, and that time will be called the World to Come, where the Blessed Creator rewards His righteous with good in the World of Souls, called the Garden of Eden. This immense and good reward is reserved after resurrection, and that time is the end of the reward and its ultimate fulfillment. Both body and soul will enjoy it together as it comes. And he further wrote in that chapter in this manner: 'And I found support for these words from what is found in the Midrash of Rabbi Neḥunia ben HaKana: Rabbi Berechiah was sitting and expounded, "What is the meaning of the statement we make every day, 'The World to Come,' and we do not know what we are saying?' 'The World to Come' translates as 'the world that is coming,' meaning that before the world was created, it arose in the thought of the Creator to create light to illuminate. And a great light was created that no creature's eye could endure. The Holy One, blessed be He, saw that they could not endure it, so He took a seventh of it and put it aside, and the rest He stored away for the World to Come. He said, 'If they merit keeping the Sabbath, I will give them this for the world to come.' This is what we mean when we say, 'The World to Come,' which has already arrived from the six days of creation.' This is the language of the Midrash. And the Ramban of blessed memory wrote about it in the introduction to Sha'ar HaGemul, and this is his language: The interpretation of 'the World to Come' is that it has already come, and he mentioned his translation, which our Sages read as 'the world that is coming,' to teach that it is actively serving, and he clarified that this 'World to Come' is light, the same light that arose in thought and was created before this world. This is to say that it is the ultimate attainment that a person achieves and ascends to. This is the language of his commentary. And this is explicitly as we wrote, that the 'World to Come' is actively serving and always coming, meaning for every person after their death, and before the resurrection, and it is called 'the world that is coming,' and there is also a final stage that a person ascends to, also called 'the World to Come.' Until here are the words of Rabbi Yosef Albo of blessed memory. The intention of the Midrash is not what one might have thought, and not the interpretation of the Ramban upon it. For one needs a tradition passed down from teacher to student and is inclined to weigh it according to his own understanding, as is his way with their other teachings, may they rest in peace. It should not be weighed at all with the scale of reason, for it is above it, and its secret is that before the world was created, there was a world of building, which arose in thought, it is the wisdom of God to create light, it is the mother of the building and the building itself, the firstborn. And he said that it already came in a secret, 'And there was light,' or it was already, meaning before the six days of creation, and it is the good hidden for the righteous, and from there it emanates and comes upon the seven foundation stones constantly without pause. And this light is the ultimate attainment that a person achieves, and it is the last stage in which he ascends, and it is what the resurrected will ascend to. And it is what the Midrash said, 'I will give them this for the world to come,' which is a hint to the World to Come after the resurrection, and their intention in this Midrash is not at all to hint at the World of Souls that comes to a person after his death immediately. It is indeed remarkable how this sage came to the conclusion that our great Rabbi would bring a Midrash and interpret it in a manner that contradicts the true meaning, which is that whenever our Rabbis, may they rest in peace, mentioned 'the World to Come,' the reference was to the one after the resurrection, not to the one that comes immediately after a person's death. This has been proven in Sha'ar HaGemul with authentic evidence. It is puzzling that he would overlook his own words and his warning in Chapter 28, Second Statement, regarding the words of the Kabbalists, cautioning against interpreting them based on personal understanding unless one is a Kabbalist receiving it directly from a knowledgeable Kabbalist. He provided evidence for this from the words of our great Rabbi in the introduction to the innovations of Torah interpretation found there. I have already discussed this in Chapter 7 of the first volume of this book. Furthermore, he wrote in that chapter with the following language: "And regarding what is mentioned in the Shabbat morning prayer of Yotzer Or, where it says, 'Four languages alternate to receive reward,' it will be seen that they are the four types of reward, as we explained, which are: 'There is none like You,' 'And there is no one beside You,' 'Except for You,' and 'Who is like You.' The immediate interpretation of these four languages are on the four time periods divided into the four types of reward. It says, 'There is none like You, O Lord our God, in this world,' 'And there is no one beside You, our King, in the life of the World to Come,' and these are the two time periods encompassing the reward. Afterwards, the choicest reward of this world is mentioned first, saying, 'Except for You, our Redeemer, for the days of the Messiah,' and then the choicest reward of the World to Come after death, which is at the resurrection of the dead. And it mentions 'the World to Come' after 'this world' because it comes immediately after death for each individual before the days of the Messiah and the resurrection of the dead." And this aligns more with the opinion of Maimonides of blessed memory. Because if according to the words of the Ramban of blessed memory, he should have mentioned Gan Eden (the Garden of Eden) after this world, which is the next level after this world, and not "the life of the World to Come," which is the last of the levels according to his words. But since he did not mention Gan Eden at all, it appears that the term "the World to Come" encompasses all the levels that come after death for a person, and he mentioned "the World to Come," which is the choicest among them all. And that adjustment doesn't pose a challenge to our great Rabbi, but rather, it agrees with his opinion and contradicts that of Maimonides of blessed memory. I have reasons for this, as according to him, since the World to Come is the culmination of every hope in one's service and the reward for one's deeds and engagement in Torah in this world, therefore the World to Come after the resurrection is connected to this world. This is because it is its ultimate purpose and aim. Some hint that just as the work was, so will be the reward received. The work was done with both body and soul in this world, so will be the reward received with both body and soul. And this is not possible in the World of Souls, but it is possible in the World to Come after the resurrection. Therefore, they relied on each other, and there is no place to mention Gan Eden here. Among them, the intention of the adjusters, may their memory be blessed, was to encompass the times when the wonders of the Almighty will be seen by all, and the marvel will be great and widely known among the inhabitants of the World to Come after the resurrection, as they will have an eternal existence with both body and soul. Since this was the intention, even in this world, if not for sin, this crown was destined to return to its former glory in the World to Come. Therefore, they relied on each other to say that what is lacking in this will be completed in that. And this is the essence of what we sought to explain in this chapter. 42 We have learned: "All Israel have a share in the World to Come, as it is said, 'And your people, all of them righteous, shall inherit the land forever; they shall be the branch of My planting, the work of My hands, in which I take pride.'" The World to Come mentioned here is the one that comes after the resurrection of the dead and does not come immediately after a person's death. The proof for this is the verse they brought when they said, 'forever shall they inherit the land,' meaning forever without interruption, as there is no measure to the length of days and the goodness in that world." In Kiddushin, Chapter 1, and in Chullin, Chapter Shluchei HaKen, it is taught: Rabbi Yaakov says, "There is no commandment in the Torah whose reward is not set aside for it, that the resurrection of the dead is not dependent upon it. Regarding honoring one's father and mother, it is written, 'so that your days may be prolonged and that it may go well with you.' And concerning sending away the mother bird, it is written, 'so that it may go well with you and you may prolong your days.' But when his father said to him, 'Go up to the roof and bring me young pigeons,' and he went up, sent away the mother, and took the young, and upon his return, he fell and died—where is the prolonging of his days, and where is the improvement of his days? Rather, 'so that your days may be prolonged' refers to a world that is entirely long, and 'so that it may go well with you' refers to a world that is entirely good." If it were said about the World to Come immediately after death, it would not be entirely long or entirely good, because there would still be a cessation and a measure for its prolongation and improvement, since it is destined to rise and fall again in the resurrection of the dead. In this sense, that world would not be entirely long, and after it has a cessation, it is not absolutely good. Yet where is the prolonging of his days, and where is the improvement of his days? Certainly, this is only said about the World to Come after the resurrection of the dead, where there is no cessation and no measure for its prolongation and improvement. And from their place, they were forced to say that the resurrection of the dead is not dependent upon it, and they said, "so that your days may be prolonged" and "so that it may go well with you" to say that this world comes after the resurrection of the dead and it is dependent upon it because it comes after it, and it is the ultimate reward for the commandments for both body and soul together. And they said in the Midrash: "The reward of the Torah is only for the World to Come, as it is said, 'And You shall be rewarded at the end.' And since the World to Come, which comes after the resurrection, is immediately after it, it is fitting to be called the 'end day.' According to the opinion of Maimonides of blessed memory and those who follow him, who decree death upon the resurrected, it is acknowledged that the World to Come for them, after their death, is immediately deserving to be called the 'end day,' not the one that comes to a person in this world immediately after his death." If so, when the verse says, "Forever shall they inherit the land," it refers to inheriting the land without interruption. They shall inherit the land of the living, which is the World to Come, and in it, they will merit the reward of the Torah and the commandments with both body and soul. When it says, 'A shoot will come up from the stump of Jesse; from his roots a Branch will bear fruit' (Isaiah 11:1), the meaning is that it will give existence and eternity to the body and soul together in that world. It means that the taste from which existence and eternity will be decreed, since it is a shoot from the supreme root, the secret of the emanation in the secret of 'The trees of the Lord are satisfied; the cedars of Lebanon, which He has planted' (Psalms 104:16). And man is made in His image, as explained in the first part of this book. The shoot will sprout, grow, and establish itself in its root, and from it, eternity will be drawn and conferred upon it. After this, there is no response to give, saying that since the World to Come has no use from bodily actions, and you decree existence and eternity upon it, behold, its vessels will be nullified. And in the work of God, no action is nullified, for these vessels are made according to the pattern of the Chariot, the Chariot of the one who rides in the heavens of heavens, the Secret of Emanation, as we have explained. And therefore, it is necessary for these vessels to have eternal existence because they draw existence from their source and root, and their existence does not depend on eating and drinking, but only on their adherence to their root. And this is the ultimate purpose of preparation at that time, which is the time of the nullification of the evil inclination, which prevents adherence. That [adherence] causes existence and eternity. And since the lower form is akin to the upper form, existence must be decreed upon it to testify about it and its unity. And if it were to be lacking, there would be denial and a diminishment of the form, may it never be. "And to remark on this and to firmly establish it in the hearts of the believing innocent, they said in the chapter 'He who reads,' 'The world to come is not like this world. In the world to come, there is no eating, no drinking, no procreation, no business transactions, no jealousy, no hatred, no competition. Rather, the righteous sit with crowns on their heads and enjoy the radiance of the Divine Presence, as it is said, 'And they beheld God, and they ate and drank.' Therefore, gentlemen, I will call attention: If the world to come has no body and so forth, how can a rabbi impress us with idle matters by saying 'Not like this world,' etc., 'The world to come has no eating,' etc.? And who does not know, as a rabbi knows, that all these uses are only for the body, and if there is no body, all its uses are nullified. For what purpose does he come to make us hear idle things? And what does 'He who reads' mean?" But if we accept that there is a body and so forth, then the novel idea that the rabbi brings to our attention is very significant. For even with a body and so forth, there is no use there from its bodily actions, because its existence does not require eating and drinking, but only its adherence to its root. Then the supreme light will shine upon it, and it will be sustained by the mystery of 'the light of the countenance of the King, the living.' This is what they meant by 'Rather, the righteous sit,' and this sitting is the existence that is decreed upon them, and their crowns on their heads are the crown of glory that sustains them. And it is joy, as it is said, 'And eternal joy shall be upon their heads,' because they have become a dwelling for it and a throne of honor, for the construction of below is akin to the construction of above, and that is their existence. In the chapter 'If the Ship,' Rabba bar bar Ḥana said in the name of Rabbi Yoḥanan: Righteous individuals are destined to be called by the name of the Holy One, blessed be He, as it is said, 'Everyone who is called by My name, and whom I created for My glory, I have fashioned, yes, I have made him.' The righteous, the foundation of the world, are called, as it is said, 'For everyone is called by My name, and for My glory, I have created him.' He is the one who binds the heavens with the earth, and those who adhere to Him are called righteous on His behalf, for they are the ones who bind and unite the heavens with the earth. And it is said, 'For they are made in the likeness of the supreme glory,' for the supreme glory encompasses creation, formation, and action; likewise, the righteous below are included in all these to enhance the glory below. And as all this was explained thoroughly in the first part of this book and also in this second part. And behold, they are made according to the pattern of the luminaries included in the name of the Lord for those who know His secret, as I have already explained. And in the future, that Name will be revealed upon them, and it will confer upon them eternal existence. Then they will truly be called by the name of the Lord, and their existence and eternity will be necessarily and inherently linked to the name of the Lord. So it will be with the righteous, because they testify about Him, and He is made known through them, as we have written above. Furthermore, Rabbi Elazar said there, 'Righteous individuals are destined to have others say before them "Holy," just as it is said before the Holy One, blessed be He,' as it is written, 'And it shall be that he who is left in Zion and he who remains in Jerusalem shall be called holy.' And this is the existence decreed upon them, as we have written, until the ministering angels say before them "Holy," that they may be sustained by it. And he also said this in Chapter Chelek (page 92b): 'It was taught in the school of Elijah: Righteous individuals whom the Holy One, blessed be He, is destined to revive, will not return to dust, as it is said, "And it shall be that he who is left in Zion..." Just as "Holy" [referring to the Lord] endures forever, so too they endure forever. And if you say, but those thousand years that the Holy One, blessed be He, will renew His world within them, as it is said, "And the Lord alone shall be exalted on that day," what do the righteous do? The Holy One, blessed be He, gives them wings like eagles and they roam the surface of the waters, as it is said, "Therefore we will not fear though the earth gives way." And perhaps you might say they experience pain? It is necessary to say, 'And those who wait upon the Lord shall renew their strength; they shall mount up with wings like eagles, they shall run and not be weary.' Behold, it is explained that in the World to Come, following the resurrection, the world will return to its existence and its original state, and it is that they will exist with body and soul, and they will not return to dust forever. Instead, they will enjoy the supreme radiance and that bright light, and they will be sustained and exist. And it is said that they will enjoy the radiance of the Divine Presence, which is the true sustenance and nourishment in which eternal existence resides. And we have already seen that the purification of the soul ensures the existence of their body in extremely delicate matters. And one who is purified from those who are purified, and even more spiritually inclined, is nourished with a finer and purer substance than them. For the people of the desert were sustained by the manna that was absorbed into their organs, which is a manifestation of the supreme light and radiance that descended and materialized for their needs to elevate their souls. And since their souls were elevated by what they achieved over the sea, they merited it. And the master of the prophets, who surpassed them and was uniquely connected through knowledge of their Creator, did not need the manna itself but was sustained by the light itself, which is the radiance of the Divine Presence. And we also believe with a craftsman's faith in the children of the World to Come, that they will be sustained by that light, an eternal existence, which is the existence of the Supreme Will and His Spirit within them, and that is their existence. And Moses, our teacher, hinted to them when he said, 'And He afflicted you and let you hunger, and then fed you the manna...' in order to make known to you that man does not live by bread alone, but by every word that comes from the mouth of the Lord. The interpretation is that the manna was not naturally formed and directed according to their nature and constitution so that they could be sustained by it all that long time. But the intention with that sustenance was to inform them that even if the bread, even if it is perfectly suited to their nature and constitution, the vitality and existence do not come from it, but from the will of the Lord adhered to it and sustaining them. And to establish them in this faith, He fed them the manna, which is the emanation from the mouth of the Lord, as it is said, 'Behold, I am about to rain bread from heaven for you,' and it materialized, and they were nourished by it. It was as though they were being nourished from the emanation from the mouth of the Lord and His spirit, and they were sustained by it. And if they were nourished by the light itself, from which the manna originated, they would merit elevation in their souls and adherence to that light until they were sustained with eternal existence in body and soul. And the children of the World to Come, who will merit to enjoy and be sustained by that light, will acquire eternal life and merit existence in body and soul. And he said further that they will not return to their dust, for then the work of His hands will be justified in them, to be glorified for the eternal existence decreed upon them. For that is the true glory, as His handiwork will not be lost or corrupted, being preserved from His errors, as we explained above. And the wings, our great Rabbi interpreted, symbolize adorning the soul with virtues, and the body will be clothed with them so that it will not be nullified by the nullification of the foundations. t is clarified, therefore, that the World to Come mentioned by our Sages in their statement, "All Israel have a share in the World to Come," refers to them in relation to the World to Come after the resurrection. Regarding the statement that the pious among the nations have a share in the World to Come, if it is as we explained, that it refers to the World to Come after the resurrection, how will the pious among the nations merit it? Since it has been said that the resurrection of the dead is only for the completely righteous, it can be said that the pious among the nations are those who upheld all the laws of the children of Noah, which are the seven commandments they were commanded. And after they upheld their law, they attained that level, just as the completely righteous are those who upheld all the laws of Moses, peace be upon him. These are like their laws. And since they upheld them as they were commanded, all of them will attain that level in the World to Come according to their law. And if so, why shouldn't we believe that they will merit the resurrection of the dead, since they upheld their law? Furthermore, it can be said that the pious among the nations of the world, who are said to have a share in the World to Come, are those who will be found at the time of the resurrection, who will remain alive and will not die. In Genesis Rabbah, Parashah 26, Rabbi Chanina said, "There will be no death in the future except for the children of Noah alone." Rabbi Yehoshua ben Levi said, "Not for Israel, nor for the nations of the world," as it is said, "And God will wipe away tears from all faces." What did Rabbi Chanina add beyond Rabbi Yehoshua ben Levi? He said, "From all faces of Israel," for it is written, "The youth shall die at a hundred years old," which certainly supports Rabbi Chanina's statement. And what did Rabbi Yehoshua ben Levi add? It is appropriate for all punishments. Yet it is written, "Like sheep they are destined for Sheol." This certainly supports Rabbi Chanina's statement. What did Rabbi Yehoshua ben Levi mean? In this world, Pharaoh met his end in his time, Sisera in his time, Sennacherib in his time. But in the future, the Holy One, blessed be He, will make an angel of death, Estationer, for them. As it is said, "But let the upright descend into it." And He assigns them a special location from Zebul to him. This teaches that Saul becomes worn out but his body does not wear out. And why all this? Because they stretched out their hands to Zebul. As it is said, "I have built for you a house of Zebul." According to Rabbi Yehoshua ben Levi's opinion, there will be no death in the future, not even for the nations of the world. Rabbi Chanina, who maintains that there will be death for the nations of the world, concedes that the pious among the nations of the world do not experience death at all. And even if those who have died will not be revived in the resurrection of the dead, nevertheless, those who are found at the time of the resurrection will not die, and they will have a share in the World to Come. Regarding what we wrote about the uncertainty of Rabbi Yitzchak Albo's opinion, that there is uncertainty regarding whether the pious among the nations of the world have a share in the World to Come, until he stated that the World to Come will be said in general terms and in unity. As I have written from his words in the previous chapter, it will be clarified that the World to Come, as they referred to it, will only be mentioned uniquely concerning the World to Come after the resurrection of the dead, not concerning the World to Come for any individual after their death. Both Rabbi Chanina and Rabbi Yehoshua ben Levi agree that there will be no death for Israel in the future. Similarly, the opinion of the sages of the Talmud, as stated in the chapters "Chelek" and "Tamid Nishchat," is that Ulla raised a contradiction: it is written, "Death will be swallowed up forever," and it is written, "The youth will die at the age of one hundred." This is not difficult: here it refers to Israel, and there it refers to the nations of the world. In Bereishit Rabbah, chapter 21, it says: "I, in righteousness, will behold Your face; when I awake, Your presence will satisfy me." This verse is interpreted to mean that when the person awakens, who was created in the image of God, at that moment, I, God, will justify him according to the decree that was decreed upon him, which is the decree of death and expulsion from the Garden of Eden. And he will merit to eternal existence and immortality in body and soul, just as the intention was for him before he sinned. At that moment, he will be as one of us in eternity. This was a strong belief and a great assurance, for Adam was the one who overturned the basin upon himself and corrupted the worlds with his sin. He was the first cause of the weakened spring, which is sin, and all who come after him stumble because of it. This was the cause of death. It was fitting that after he had caused the world's destruction and corruption, he should not be included in the rectification and the merit of the righteous of all worlds. Despite this, it was an act of divine kindness towards his righteousness to justify him according to that decree and to bring him to his completeness and ultimate purpose, which was initially intended for him to be eternally existent in body and soul. This is a great hope and a tremendous aspiration for all who come after him, that they will reach their completeness in the World to Come after the resurrection, to live in those pleasant lives for an extended time and long years. When their time comes, they will merit the elevation in body and soul, and they will endure forever in the radiance of the Supreme Light. This is their nourishment that sustains them, for the existence of the soul and the body will then unite as they are privileged to be nourished from the radiance of the Supreme Glory, just as their existence in this world is sustained through eating and drinking. Yet, this will ascend beyond comprehension. In Exodus Rabbah, chapter 47, it is stated that Moses did not eat from his own food, but rather from the radiance of the Divine Presence. It is also mentioned that the living creatures carrying the Divine Throne are nourished from the radiance of the Divine Presence. Furthermore, it is noted there that for the benefit of Moses, he fasted for 120 days when he received the Torah, and he did not eat from the radiance of the Divine Presence, as it says, "Yet you have kept them all alive" (Nehemiah 9:6). They explained that the existence of the soul, when unified with the higher knowledge, is akin to the existence of angels in it. When the soul ascends above the body through that attachment, the body also follows after it because there is no obstacle, as the evil inclination, which impedes the unity, departs. Then, the bodily functions cease until the body is sustained without eating and drinking, akin to Moses' sustenance on Mount Sinai for forty days. Surely, if someone had remained there forever, they would have endured as Moses did during those days. Similarly, Elijah the Prophet and other righteous individuals entered the Garden of Eden during their lifetimes, as mentioned in Pirkei Avot of Rabbi Nathan. Nine individuals entered the Garden of Eden alive: Enoch, Elijah the Prophet, the Messiah, Eliezer, the servant of King Solomon, Hiram, the king of Tyre, Jabez, the son of Rabbi Judah the Prince, Serach, the daughter of Asher, and Batya, the daughter of Pharaoh. Some say that Hiram was excluded, and Rabbi Joshua ben Levi was included instead. These righteous individuals purified their bodies, elevating them after their souls, and they were sustained by the radiance of the Divine Presence in both body and soul. Similarly, the future inhabitants of the World to Come, when they arrive, will enter the Garden of Eden in body and soul, enduring forever as they behold the Divine glory, enjoying and nourishing themselves from His radiance, which is their sustenance. This will be further elucidated in the subsequent chapters with the help of Heaven. 43 The Rambam, may his memory be blessed, passed judgment of death upon the adherents of the resurrection of the dead and upon the Messiah and his generation. This caused him to become entangled in philosophical controversies and to adhere to them, mistakenly believing them to be as true as Torah itself, may it be far from us. Consequently, he explained the words of the Torah in a manner that would align with the teachings of Aristotle and his fabrications and fallacies. He did the same with the words of the Kabbalists, as famously noted in his writings. He considered Aristotle's philosophical proofs and temptations as undeniable, incapable of refutation. Therefore, whenever he encountered a contradiction between the Torah or the teachings of its authentic transmitters and Aristotle's views, he would interpret it in a way that would align with Aristotle's, deeming anyone who opposed his views as foolish, simple-minded, and obstinate. The general principle regarding the lost time in which this affliction arose, as stated by the prophet, peace be upon him, "And there shall be many days without king, and without prince, and without sacrifice, and without pillar, and without ephod or teraphim." This truth is undoubtedly known to the sages of truth. Returning to the matter at hand, the late Rabbi, may his memory be blessed, wrote in Chapter Chelek using this language. Understand that it is inevitable for a person to die and be separated, returning to what he was composed of until now. This is the root and foundation upon which he built his fortress of silver when he further stated, "And the Messiah will die and his son and his son's son will reign in his place." The prophet has already clarified his death, saying it will not be hidden, nor will it be rushed until justice is established in the earth. In the Epistle on the Resurrection of the Dead, he wrote in this manner. And so, it will appear to us from their statements that if these individuals were to return their souls to their bodies, they would eat, drink, procreate, and eventually die. However, the living who do not experience death thereafter will live in the world to come without bodies, as we believe, and this is the consensus among knowledgeable individuals, that in the World to Come, souls exist without bodies, similar to angels. Indeed, who among us possesses the understanding of Rabbi Akiva, who entered in peace and departed in peace? He said in a similar vein: "What is 'Yad' (hand)? It teaches that the Holy One, blessed be He, will show His Name to all the righteous and give them a cup of life, so that they may endure forever." Additionally, there, "Yad" refers to the cup of life that the Holy One, blessed be He, will give to the Messiah and the righteous in the World to Come. Indeed, in the Midrash, we learn about the World to Come: "In the World to Come, 'I will reveal My glory to all Israel, and they will see Me, and they will live forever,' as it is said, 'For they will see eye to eye when the Lord returns to Zion.'" And the tradition of our Sages regarding the Messiah, the son of David, is that he lives in Gan Eden (the Garden of Eden) until this day. And I have already written in the chapter before this that the tradition of our sages, may their memory be blessed, is that there is no death in the future to come, and we adhere to our tradition, and we are not swayed by the miraculous wonders and straight deviations of the Greeks in their evil ways, and we have already written that the existence of righteous souls in the supreme light and holy radiance, even if they are in bodies, in their existence, with eating and drinking, will ascend further and become even more sublime and self-aware to a great extent. In Vayikra Rabbah, it says: "And they saw God," which teaches that their eyes turned away from the Shekhinah and they saw God, like a person who looks at his friend while eating and drinking. Rabbi Yochanan said, "Eating, indeed, for as you said, 'In the light of the king's countenance.'" In the World to Come, that light will envelop them and cling to them constantly without interruption. Therefore, their existence will be perpetual without interruption, because the soul, in its repose, which is preferable to it when it rests above the body, sustains it with light and radiance and maintains it in its existence. We have already expounded upon this truth extensively, and there is no need to respond to or change these matters. This subject, in its clarity, is an absolute truth, accepted by the hands of people of truth and righteousness, and its truth is not increased by repeating the words or altering them many times, nor is its truth diminished by not repeating them. The interpretation of "לא יכהה ולא ירוץ" ("will not fail or be discouraged") does not obligate his mind, and their meaning is not to be relaxed or weakened until justice is established on the earth, meaning that righteousness will prevail swiftly. And "עד זה" ("until then") is like saying, "As long as I have done what I have spoken to you," and "עד כי יבא שילה" ("until Shiloh comes") means that the matter will be obligated until that time, and certainly thereafter, so it will not leave us, and all the more so when Shiloh comes, the scepter will not depart from Judah. Similarly, here "לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט" ("will not fail or be discouraged until he establishes justice on the earth") and all the more so from thereon, it will not fail or be discouraged. What Rabbi [may his memory be a blessing] said about the World to Come, which is after the resurrection, souls exist without bodies like angels, is a deviation. He interprets that between the World to Come, for a person after their death in this world, and the World to Come after the resurrection, there is a world that comes after death, and both are worlds of souls, according to his view. As he argued from a certain statement, the World to Come does not involve eating or drinking, and he explained that since there is no eating, there is no body, etc. We have already explained the statement according to the truth, contrary to his opinion. So, when he says, "The righteous sit," it does not indicate that the World to Come is a world of disembodied souls because our sages, when mentioning the world of disembodied souls, do not mention the righteous themselves but their souls or the souls of the righteous. And when they speak about the World to Come after the resurrection, where there are bodies, etc., they mention the righteous. In the chapter "Shoel Adam," it is taught: Rabbi Eliezer says, "The souls of the righteous are treasured beneath the Throne of Glory," as it is said, "And the soul of my lord shall be bound in the bundle of life," and in the chapter "Ein Dorshin," it is written: "Guarantees, wherein is righteousness and justice," and the souls of the righteous and the spirits and souls destined to be created. In the book of Sifrei Yafeh, "God, the God of spirits," it tells us that all spirits come out only from before Him. Rabbi Elazar, the son of Rabbi Yossi the Galilean, says: "This shall be in your hand, for as long as a person is alive, his soul is entrusted to the hand of his Creator," as it is said, "In His hand is the soul of every living thing," and it also says, "In Your hand I entrust my spirit." When a person dies, his soul is deposited in the treasury, as it is said, "And the soul of my lord," etc. I hear that both the righteous and the wicked are included. It is stated to emphasize, "And let the souls of Your enemies be hurled away." In the Midrash on the Song of Songs, "Its interior is intertwined with love" refers to the souls of the righteous. All of this is clarified that the matter pertains to disembodied souls, which is the world of souls that Rabbi Zalman, of blessed memory, calls the World to Come, whether it comes immediately after death in this world or after resurrection. However, when the sages speak of the time when the workers will utilize the body and soul in the World to Come after the resurrection of the dead, it is because at that time, after they have prolonged their days in this world, they will ascend with body and soul like the ascent of Elijah the Prophet. This will be in the Garden of Eden, which is the prepared place for the highest light and radiance, where the righteous will exist with body and soul. To allude to this, the mention of the righteous is made to testify to their existence and their enjoyment with body and soul in endless and ultimate delight. In the end of Ta'anit, Rabbi Helbo said in the name of Ulla who said in the name of Rabbi Elazar: The Holy One, blessed be He, will make a dance for the righteous in the Garden of Eden, and He will sit among them, and each one will point to Him with their finger, as it is said: "And it shall be said on that day, 'Behold, this is our God for whom we waited, that He might save us'" (Isaiah 25:9). In Vayikra Rabbah, section 11, it is stated: "The Holy One, blessed be He, will be the leader of the dance for the righteous in the future world. As it says, 'They shall look upon Me whom they have pierced' (Zechariah 12:10), and they shall say, 'This is our God; we have waited for Him.' He will lead us through worlds within worlds, with swift transitions, worlds like rings that revolve in a circle, as it is written: 'Amidst the tumults of the earth, the circles of the world' (Psalms 107:26). Achilles translated it as 'world without end, worlds in two worlds.' He will lead us in this world and in the world to come. This is also hinted at in the Jerusalem Talmud regarding the dance, sickness, and round dance that has no beginning or end, which is a metaphor for the endless and ultimate delight. Therefore, the world to come after the resurrection of the dead is called a world that is entirely good, a world that is exceedingly long. Then, the righteous will achieve the ultimate attainment, for the Divine Presence will be in their midst, and they will encircle it as they dance, and He will be both the dancer and the one who is danced around. This is hinted at in the wondrous attainment when it is said: 'And each one shall point to Him with their finger.'" In the chapter "Selling the Ship," it is said that the Holy One, blessed be He, will make seven canopies for each and every righteous person, hinting at the attainment they will achieve through the illumination of the ten lights contained within the seven canopies, as known to the wise of heart. In Vayikra Rabbah, section 13, it is stated that the Holy One, blessed be He, will make a feast for His righteous servants in the future world, and whoever did not eat fatty meat in this world will merit to see it in the world to come. In Pirkei Avot, chapter 2, it is mentioned that there will be one large animal spread over a thousand mountains, and a thousand mountains will be prepared to provide food for the righteous to feast on. In Pirkei Rabbi Eliezer, chapter 11, it is stated that on the sixth day, God brought forth from the earth animals that dwell on the mountains of a thousand, indicating preparation for a great feast of the righteous, as it is said: "He who performs it brings near His sword" (Isaiah 34:6). In the chapter "Selling the Ship," it is said that the Holy One, blessed be He, will make a feast for the righteous from the flesh of the Leviathan, and according to the letters of Rabbi Akiva, it teaches that Isaiah will say before the Holy One, blessed be He, during the feast of the righteous in the Garden of Eden, as He dances before them, "Master of the Universe, raise Your hand, so that the wicked may not come and see the goodness of the righteous..." From all this, it is evident that in the mention of the righteous, the implication is that the pleasure in the World to Come will be both physical and spiritual in the Garden of Eden. For then, the attainment will be complete and will reach the highest light, which is the supreme wisdom. In the Midrash of Rabbi Nechunya ben HaKana, the throne of honor, adorned, embellished, praised, and blessed, is the World to Come, and its place is carved in wisdom, as it is written, "And God said, 'Let there be light,' and there was light." Rabbi Yochanan said: Two lights are mentioned, as it is written, "And there was light," and concerning them both, it is said, "that it was good." The Holy One, blessed be He, took one light and concealed it for the righteous in the future world, as it is said, "How great is Your goodness, which You have stored up for those who fear You." This teaches that the first light, no creature can gaze upon it, as it is written, "And God saw all that He had made, and behold it was very good." God saw all that He had made and saw it was very good, radiant and resplendent. He took its good light and incorporated it into the thirty-two paths of wisdom, and He gave it to this world, as it is written, "For I have given you a good teaching; do not forsake My Torah." "I have given you good instruction; do not forsake My Torah." Say: It is the treasure of the Oral Torah. And God said: If they observe this measure in this world, which is considered the measure of this world, and it is the Oral Torah, they will merit the life of the World to Come, which is the good hidden away. What is the strength of the Holy One, blessed be He, as it is written, "And it shall shine like the brightness of the firmament?" The future shining, taken from the first light, will be like light if they uphold the Torah and the commandments entrusted to them, as it is written, "Hear, my son, the instruction of your father," and it is written, "And horns from his hand are the corners of His strength." And the treasure of His strength is what? It is that light that was concealed and hidden away, as it is said, "You store away for those who fear You." And this is what remains for those who trust in You in this world, who observe Your Torah, keep Your commandments, sanctify Your great Name, and praise You openly and in secret, as it is said, "Before men." Up to here. This throne is the secret of the crown with which the righteous adorn themselves; it is the World to Come, and its place is engraved in wisdom. For wisdom comes from wisdom. It is the light taken from the original light, which is the supreme attainment that the righteous will achieve and merit in the World to Come. It is the light hidden for them, and the second light taken from it is the throne, which is the Oral Torah, encompassing the thirty-two paths of the supreme wisdom. This second light is entrusted to the righteous in this world, and if they keep it properly in the pursuit of Torah and commandments, they will merit it after their departure from this world and in the World to Come after resurrection. Their attainment will reach the hidden first light, which is the concealed good, and they will delight in it in body and soul. It is also said that if the Israelites uphold this Torah, which is the Oral Torah, the Torah and commandment written to instruct them, they will cause it to be like the original light, meaning it will proliferate until the beginning of wisdom in secrecy, and the wisdom of Solomon will increase from the wisdom of all the ancient ones. The secret is that the abundance of the lower wisdom, which is the wisdom of Solomon, extracted and derived from the original light, is the wisdom of the ancient ones, meaning from the supreme ancient wisdom. This is what they said in this Midrash: "And it shall shine like the brightness of the firmament," for its abundance is entrusted in the hands of its children. This is the secret of worship, its intention being the high necessity revealed in this part. Just as they, through their good deeds, cause this light to be like the original light in abundance, elevation, and complete uniqueness, so they will merit delighting in this second light after their departure in the World of Souls, which is the Garden of Eden below, and in the World to Come after the resurrection of the dead, they will merit a higher attainment, which is the first light, the concealed good for the righteous in the future. And behold, they will merit all this in body and soul in the Garden of Eden below as well. In Chapter Ain BeArakhin, it is taught in a Baraita: Rabbi Yehuda says: The harp of the Temple had seven strings, as it is stated: "You satisfy them with joy of Your countenance" (Psalms 21:7). Do not read it as "You satisfy"; rather, read it as "Seven." The harp of the days of the Messiah had eight strings, as it is stated: "For the one who is victorious, on the eighth string" (Psalms 6:1), which is mentioned in the eighth [line]. And the harp of the World to Come had ten strings, as it is stated: "For me, a decade and a lyre" (Psalms 92:4), "a decade" referring to the ten strings and "a lyre" to the ten pegs. The secret is that the level of attainment in the First Temple corresponded to all seven stones of construction, and in the days of the Messiah, the level of attainment will increase and rise to the eighth, which is the mother of the building. In the World to Come, then, the attainment will be complete in all ten strings. From this, it becomes clear that the World to Come will have both physical and spiritual aspects, as evidenced by the existence of the Temple and the harp. In Chapter Hamokher Et HaSfina, Rabbah bar bar Ḥana said: One time, I was traveling in the wilderness, and I saw two geese. I noticed that they had been plucked of their feathers and their fat had been extracted, and their bodies were laid out in rows, with streams of oil flowing from their bodies. I said to them: Is there anything left of you for the future world? One said to me: I will be left to become ritually impure, and one said to me: I will be left to be ridiculed. When I came before Rabbi Elazar, he said to me: The Jewish people are destined to be punished through this. Indeed, the Sages already said: One who sees a goose in a dream should anticipate wisdom, as it is stated: "Wisdom cries aloud in the streets, she raises her voice" (Proverbs 1:20). Rabba secluded himself in the desert, which is a place of isolation, and delved deeply into the secret of faith in the higher wisdom, which is the wisdom of God, and in the lower wisdom, which is the wisdom of Solomon. These are symbolized by the two geese he saw through divine inspiration, from which flowed pure and bright oil and light, drawn from one to the other, and from there to the lower beings, during a time of favor. However, during the exile, there is no connection above, as the wings and feathers intervene, separating between the two beloveds due to the sins of the lower beings. The glory fades away, and the wings prevent the flow and the good oil from descending onto the head and spreading therefrom. And from there came the exile. When Rabba comprehended that the light, abundance, and existence emanate from them to all worlds, he wanted to understand how the merit and attainment would be in them in the World to Come, after the resurrection of the dead, which is the hope of all hopes, the goal, and the ultimate reward of the Torah and the commandments. He saw and comprehended that indeed, the attainment in them would be both physical and spiritual. He saw that one goose raised its thigh to signify that the body would ascend and be purified after the soul, and the other goose raised its wing, which symbolizes the soul. The thigh corresponds to the body, the lower part of the person, and the wing corresponds to the soul, which is more spiritual than the thigh due to its lightness of movement and ability to soar. Thus, the wings were compared to angels, and the thigh to the lower bird, as the thigh represents the end and the ultimate purpose of the body, just as the wing corresponds to the upper bird to teach that the attainment will reach the highest wisdom in the World to Come after the resurrection. The Jewish people are destined to be judged according to them, as the connection and unity above are hindered because everything during this exile is concealed, and the Holy One, blessed be He, does not come to the heavenly Jerusalem until He comes to the earthly Jerusalem, and redemption is delayed due to the sins of Israel. For the Divine Presence is with them in exile, as a mother does not abandon her children, and wherever they are exiled, She is with them. And just as they caused Her to leave them among the nations during the exile, which is a prison, so too they must cause Her to return and bring them back from there. The secret is as they said: "A prisoner cannot release himself from prison." The redemption of the Divine Presence is in the hands of Israel, which is repentance. When repentance is aroused below, the higher repentance is awakened above, symbolized by the Jubilee, which releases slaves to freedom. This is how it was in the redemption from Egypt, as their cry ascended to God, and it was completed, and then their redemption was achieved, and the Messiah King was revealed, and the crown returned to its former glory. The higher intention in creation will be fulfilled, and then the resurrection will occur, and the children of the resurrection of the dead will no longer return to dust. They will exist in both body and soul, as this was the original intention with Adam, who was supposed to live forever, as we have already written. However, sin caused him and all who came after him to die. After the resurrection, when the evil inclination is eradicated from the world, there will no longer be death because the cause will have passed away. Since there is no evil inclination, there is no sin, and if there is no sin, there is no death, as the arrangement of the foundations does not necessitate separation by necessity, as the erroneous opinion of the Yoni and those who follow his mistaken view claim. But sin is what causes the separation and division of the arrangement, for initially, the intention of this arrangement was that it would never separate, and sin caused it to separate. In the World to Come, after the resurrection, there is no sin, no death, and therefore no sins, guilt, or sacrifices in the future, except for the regular and additional offerings and the thanksgiving offering, which will never be abolished, for sins and guilt come from sin, and when there is no sin, why are there sins and guilt? In the Midrash Shochar Tov, it says, "His gates entered with thanksgiving, etc." (Psalms 100:4). "Give thanks to Him, bless His name" (ibid.). Rabbi Pinchas said in the name of Rabbi Levi, "All sacrifices are nullified, but the thanksgiving offering is never nullified, as it is said, 'I will pay my vows to the Lord, in the presence of all His people' (Psalms 116:18), one corresponding to prayer and one corresponding to sacrifice." It also says, "The voice of joy and the voice of gladness, the voice of the one who says, 'Give thanks to the Lord of hosts'” (Jeremiah 33:11). This shows that the prayer of thanksgiving is like bringing a thanksgiving offering to the house of the Lord. The secret of the matter is that sin causes the distancing of the higher earth (Eretz Elyonah), the cutting and separation, especially. Hence, sacrifices were necessary to sweeten the world and to open a space to illuminate with His light and to bring distant ones close and to distance all evil and impure things from the sanctuary. In the future, when the evil inclination, which causes sin, will be eradicated, and sins will vanish from the earth, there will be no need for sacrifices anymore, as His attribute of judgment will ascend with mercy. On that day, the Lord will be king over all the earth; on that day, the Lord will be one and His name one. In the book "Tola'at Ya'akov," we further elaborate on this secret: Since there is no sin, there is no death, as we explained. The understanding of the resurrected ones will increase until they reach the first light, which is the hidden good for the righteous at that time, and they will delight in it both physically and spiritually, as we explained. This is hinted at by our sages when they said: "So that it may go well with you forever, entirely good, and so that your days may be prolonged forever, all of which will be long." If this reward is after death for the soul, whether after death in this world or after resurrection, and there is no part for the body in that good, nor in the prolongation of those days, where is the goodness of one's days and where is the prolongation of one's days? Indeed, the body will feel oppressed by His judgment, as it labored on the eve of the Sabbath and did not eat on the Sabbath. Far be it from God to do evil, and from the Almighty to do wrong. But when we receive and believe that the reward will also be for the body, and as both labored together, so will they delight and eat together in goodness, then it will be justified "so that it may go well with you and so that your days may be prolonged." All things will return to their being and their origins, and the supreme desire and will, for Adam the first man was the chosen of all creatures, and he was placed in the Garden of Eden to contemplate and delight in Him through the sublime visions of God, and his understanding reached the highest first light. This is hinted at by our sages when they said in Pirkei Rabbi Eliezer, chapter 12, and in the chapter "He Sold His Ship," that the Holy One, blessed be He, made ten chambers for Adam the first man in the Garden of Eden, as it is said, "You were in Eden, the garden of God; every precious stone was your covering," etc., for from among the ten of below, he delighted and beheld the ten of above, which is the culmination of understanding. Behold, Adam the first man, in body and soul, achieved that wondrous understanding, and the inhabitants of the world to come, after the resurrection of the dead, will also achieve that understanding and will merit to delight in the first light, the good hidden in the north, for the righteous, both in body and soul. This is what I saw appropriate regarding the matter of the world to come. May the blessed place guide us in the true path and may we merit to count among those struck by its radiant beams and among its pious ones, to the light, in the light of the living, the life of the world to come. Amen. 44 Joy will speak of the certainty of fulfilling one's intentions in carrying out one's deeds, while sorrow will speak of the opposite. Regarding this, two matters were asked, joy and sorrow to the Lord, for when one's intention is not fulfilled in his deeds, it is said, "And the Lord regretted that He had made man on earth, and it grieved Him to His heart." Initially, the purpose of man was labor and unity so that He might take pride in His creation, as a craftsman takes pride in his workmanship. This was the desire and will in the creation of beings in His image and likeness, as explained above. This is the secret that "a wise son gladdens his father," for when he walks the straight path and he is wise, his father is gladdened. The generic father is the Lord God, for He is the one who unifies the great name in His honor. This is the joy spoken of upwards, "the Lord rejoices in His works," and this joy is in everything, as in the secret, "the heavens shall rejoice, and the earth shall exult." This is the secret, "your father and your mother will be glad," your father is the Lord God and your mother is the assembly of Israel, and they are the secret of heaven and earth. Therefore, the great name is sealed with this verse, as an acronym, for through proper service, the heart of the heavens rejoices in the secret of oil and incense; the heart rejoices. As King Solomon said, "I praised joy," this is the joy of the kingdom of heaven. However, when the supreme intention in man is not fulfilled, it is said, "and it grieved Him to His heart." Here, all sorrow stems from the evil in the Tree of Knowledge of Good and Evil. Its source is there, for sorrow emanates from those who walk in the path of commandment or perform charity from their wealth in order not to do it. And if they do it, they will be grieved by it, as it is said, "Serve the Lord with joy," for service with joy below arouses joy above. The pure light emanates from its source to the heart of the heavens, and it rejoices because joy is in the heart. But the evil side is saddened by this, for sorrow comes from it. When it is sorrowful, the kingdom of heaven rejoices secretly if the children rejoice when they do the will of their heavenly Father. And if, God forbid, they corrupt their ways and do not fulfill what is intended for them, and do not do the will of the Almighty, then "and He grieved to His heart," and the evil side rejoices, and they are handed over to it, and to the hands of the nations of the world to come, by its power. Regarding this, it is said, "Because you did not serve the Lord your God with joy and a glad heart," for their intention was not fulfilled, and ostensibly there is no joy before the throne of His glory. In Vayikra Rabbah, it is said as if the Lord did not rejoice in His world; "the Lord rejoices in His works" does not just mean rejoices, but rather, the Lord will rejoice in the deeds of the righteous in the future. And in Midrash Shocher Tov, "Let the glory of the Lord endure forever," Rabbi Berachiah said in the name of Rabbi Levi, "The Holy One, blessed be He, says, 'I did not rejoice in My world, but the nations of the world rejoice.'" This is what we said: when Israel does not do the will of the Almighty and does not fulfill the supreme intention, so to speak, there is sorrow above, as it is said, "And He grieved to His heart," and the evil side is happy, and from there, joy spreads to the nations of the world to come from that side, and they rejoice. For this, God created; this is joy from the good side, and this is sorrow from the evil side. When this one rejoices, that one is sorrowful, and when that one is sorrowful, this one rejoices. The joy of perfect service then rises above perfection and arouses joy in the powers of the great name, uniting in His honor. Joy in this way is what gives existence to the service and commandments, and they ascend to the divine will. The supreme intention is fulfilled in such service, which arises from joy and from the joy of the service when it is on the right intention. This is what we explained; in this aspect, the thought rises and adheres upwards, and through its adherence to its service, it causes unity and adherence to the powers of the great name. The holy divine spirit descends and sparkles in them, and joy reaches to the heart. The secret of, "and the city of Shushan rejoiced and were glad," and the complete worshipper who causes the divine light to consume the goodness prepared for it, therefore, it is written afterwards for the Jews there was light and gladness, joy, and honor, for through their service with joy, they drew down the supernal light onto the unique edifice of the divine name, and thereby, their joy grew within it, and they too were drawn to them light and joy. And to achieve the perfection of worship with joy, it was taught, "One should not stand to pray out of sorrow or laziness," but rather out of the joy of performing a commandment, for with that intention, the prayer will be fulfilled and ascend favorably, and it will awaken joy above as it is encompassed and accomplished with joy below. Since the commandment requires to be done with joy, even if one expends all his wealth, one should say it out of the joy of performing a commandment. In Berakhot, Rabbi Ela said to Ulla, "When you go there, ask about Rav Baruna, my brother. He is a great man who rejoices in the commandments. Once, he attached redemption to prayer, and he did not cease from speaking about it all day long." Indeed, Rav Baruna attached redemption to prayer, and this is the unity required from the perfect worshipper, as we mentioned in the book Tolaat Yaakov. In this regard, his joy increased and persisted even after performing the commandment, to show that all desire and salvation in the service of the great name should be with joy and a good heart. In Genesis Rabbah, Rabbi Shimon ben Yochai opened: "Joy to a man in the answer of his mouth, and a word in due season, how good it is." (Proverbs 15:23) "Joy to a man" - this refers to the Holy One, blessed be He, as it is said, "The Lord is a man of war; the Lord is His name." (Exodus 15:3) "In the answer of his mouth" - He said, "Let there be light," and there was light. "And a word in due season, how good it is" - God saw the light, that it was good. As already explained in the twentieth chapter of this section, the initial light was revealed and emanated so that there would be constant existence for humanity. As we previously clarified, joy is expressed over completeness, meaning the fulfillment of deeds. Since intention in a person precedes existence and fulfillment, when that cause of existence, which is the light, was revealed, God rejoiced. This is why it says, "Joy to a man in the answer of his mouth," which is the light that began with it. "And a word in due season, how good it is," to indicate that the intention was that from the moment that light was revealed, existence would begin and continue without ceasing at all, and therefore it is said about it, "that it was good." Anything that has a cessation is not good. When Adam sinned, the light was concealed, existence was disrupted, and the joy was not fulfilled, leading to sorrow, as it is said, "And the Lord repented that He had made man on the earth, and it grieved Him at His heart," because the intention, which is existence, was not fulfilled in him, leading to loss and destruction figuratively. But in the future, when the evil inclination is eradicated from the world and death is swallowed up, then the intention will be fulfilled in creation, and then the Lord will rejoice in His works when they are established before Him. "And may the glory of the Lord endure forever; may the Lord rejoice in His works." (Psalm 104:31) Above, it is said, "You hide Your face, they are troubled," for when the mercies are hidden from the presence of judgment, they are troubled, for the attribute of judgment rules, and when the cherubim are not face to face, evil and destruction prevail. Their spirit adds to the language of annihilation, like a book that is finished. They perish, for the ruling measure descends; their feet lead to death because of the ancient sin, and they return to their dust. This is the secret: "And to dust shall you return." This measure continues until resurrection. This is why it says, "You send forth Your spirit, they are created," referring to the resurrection of the dead, "and You renew the face of the earth," in the World to Come after resurrection. Then there will be new heavens and a new earth, in the secret of "And the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days." Two kings will share one crown, signifying complete unity, and this is the renewal of the highest aspect of the earth, for there will be no deficiency or lack in the moon. Then, "may the glory of the Lord endure forever, and may the Lord rejoice in His works," as they stand before Him, as was the original intention from the beginning of creation, as we wrote above. "One who looks to the earth and it trembles" (Isaiah 51:6) may be a hint to the righteous individual. "I will sing to the Lord as long as I live" (Psalm 104:33), for the ultimate purpose of eternal life is for service and worship to be uninterrupted. Therefore, in that time, "I will rejoice in the Lord." For in the time of existence and eternity, joy will increase above, spreading from there below to those who rejoice in God. Afterward, it says, "Let sinners cease from the earth," for the evil inclination that tempts will be consumed from the world, and then the wicked will be no more. Then the great Name will be unified in His glory, as it is written, "And the Lord shall be king over all the earth; in that day shall the Lord be one, and His name one." With this, the intention of this section is fulfilled, and with it, this second part is completed. Praise to God who has helped us until now; may He continue to help us for the sake of the glory of His name, and may we merit to bask in the light of His countenance, together with His beloved ones and those who walk in His light, standing before Him. Amen. The work is complete and perfected. The Lord shall dwell in the sanctuary of His house, where the work is seated.

חלק ב פרק א החלק השני הנקרא חלק העבודה פרקיו מ"ד: כבר כתבתי בפתיחת ספר זה, כי העבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, והוכחתי כן, מרמזי הרבה מקראות ומדברי רז"ל עם שהיא קבלה ביד בעלי העבודה איש מפי איש שהדבר כן, ולזה היה כח וחיל ביד החסידים ואנשי מעשה להמשיך הרצון מהעליונים אל התחתונים בעבודתם ובמעשיהם הטובים, והוא עשיית הטוב והישר בעיני יי', כי הנה העליונים יתעוררו בהתעוררות התחתונים, ולכן החסיד העובד על הכוונה הראויה כאלו עוזר את השם המיוחד בפעולתו, וכמו שכתוב רוכב שמים בעזרך: ואמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בזה הלשון, ובמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו, דכתיב רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז אתה עוזר לי, ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים עד כאן: הנה יתבאר מזה כי העבודה צורך גדול בה יתעוררו העליונים ויעזרו בפעולתם והוא תקון הכבוד, ואמרו בפרק רבי עקיבא היה לך לעזרני, ובשוחר טוב אמרו ומציון יסעדך, מלמד שהכל צריכים סיוע עד כאן. ובסיוע ועזר התחתונים, מתיחדים השני דודים ומתחברים בנשיקה, והוא ייחוד השם הגדול, וזה טעם העבודות ולזה היה התעוררות התחתונים, ועזרם בעבודתם נכסף ונדרש מאביהם שבשמים. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"י ע"ב) בזה הלשון תא חזי בטח ביי' ועשה טוב, תנינן כעובדא דלתתא יתער עובדא לעילא, והא אוקמוה, ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדון להון, בגין דההוא אתערותא דידכון דאתון עבדין לתתא אתער לעילא, ועל דא ועשה טוב כתיב ואין טוב אלא צדיק דכתיב אמרו צדיק כי טוב כיון דאתון עבדין ודאי טוב אתער, כדין שכן ארץ ורעה אמונה וכל אחד שכון ארץ, ארץ עילאה דהא לית לך בעלמא דיכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה, כיון דיתער ליה כביכול הוא עביד ליה, וכדין שכון ארץ שרי בגווה אכול איבה אשתעשע בהדה, ורעה אמונה דא ארץ וכל אחד כד"א. ואמונתך בלילות ורעה אמונה הוי דבר לה לרעותך עד כאן: הנה בארו, כי כפי המעשה למטה כן דוגמתו יעשה ויתעורר למעלה, ובמעשה הטוב יתעורר צדיק יסוד עולם הנקרא טוב, ויתיחד בלויה שלו, והגורם זה במעשיו הטובים, הרי הוא כאלו עושה הדבר ההוא והייחוד ההוא למעלה, וכמו שאמר ועשה טוב שהוא תקון הכבוד, והנה זה משים שלום בפמליא של מעלה, וגם הוא יאכל בטובה, וישכון בארץ, וזה אמרו שכון ארץ סוד ארץ החיים, ויתבאר שכל עוד שלא יעשה הטוב הזה האמור כאן, והוא ייחוד צדיק בצדק, שאי איפשר לשכון בארץ ההיא, ובהתעוררו הטוב לבא לחול במקומו, מעלין עליו כאלו הוא עשאו ותקנו, ואז שכון ארץ ורעה אמונה כי ינהיג האמונה ההיא בסוד, וכל מעשהו באמונה לרצונו, כי כמו שעשה הרצון העליון למעלה במעשיו הטובים, כן יעשו רצונו, ואז ותגזר אומר ויקם לך וגו', ומבואר מזה, אמרו עוד שם בזה הלשון ועשיתם אותם מאי ועשיתם אותם אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי, כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר קב"ה כאלו עשאני, ואוקמוה ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם ודאי, הואיל ומתערי עליכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי כגוונא דא אמר רבי שמעון ויעש דוד שם וכי דוד עבד ליה אלא בגין דאזיל בארחי אורייתא ועביד פקודי אורייתא, ואנהיג מלכותא כדקא יאות, כביכול עשה שם לעילא ולא הוה מלכא בעלמא דזכה להאי כדוד, והוה קם בפלגות ליליא, וקא משבח ליה לקב"ה עד דסליק שמא קדישא בכורסיה, בשעתה דסליק נהורה ביממא כביכול הוא עבד שם ממש, כמא דאת אמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם, ובגיני כך ויעש דוד שם ועל דא ועשיתם אותם כתיב, ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתקנא שמא קדישא כדקא יאות, כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גביכו בתקוניכון כדקא יאות עד כאן: הנה בארו בתכלית הבאור כי בעשיית המצות למטה, יעשום למעלה ויעוררו דוגמתם לתקן במעשיהם הכבוד העליון ומעלין על העושה כאלו עשאו ממש, הואיל ובמעשיהם הטובים מתעוררים העליונים להתחבר ולהתיחד זה בזה, והוא אמרם הואיל ומתערי עליכו וכו', וזה הענין על זה הדרך הוא עשיית השם הנאמר בדוד, שאמר ויעש דוד שם והוא תקון הכבוד סוד השם הנכבד שהיה מתקן ומיחד בעסק התורה ובקיום מצותיה ובעבודתו שהיה עובד תמיד באין הפסק, שכל זה גורם עשיית השם ותקונו אשר זה הוא הרצון והחפץ העליון והכוונה בבריאה, והעושה כן מעורר הברכה והשפע מראש המחשבה עד סופה, וגם הוא בכלל הברכה ההיא, כי הוא הגורם בתקנו הכבוד כראוי: ומכל זה יתבאר, כי הצדיקים בעבודתם ובמעשיהם הטובים מוסיפים כח בגבורה כי ימשיכו האור והשפע מן המקור עד בית המלכות, וכמו שאמרו רז"ל במדרש איכה בפסוק ויצא מן בת ציון כל הדרה רבי עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אמר, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה, כמה דאת אמר באלהים נעשה חיל עד כאן. והוא מה שאנו בבאורו, כי בעשיית התורה והמצות ימשיכו האור מן העדן אל הנהר, ומן הנהר אל הגן, סוד כנסת ישראל שהיא אלהים, ונותנין בה און וחיל, ואז היא מתגברת בעזרתן של ישראל, כי היא גבורה תחתונה. ובמדרש ילמדנו אמרו בזה הלשון, וכל מאמצי כח אמר רבי יוחנן שכך היו הצדיקים מאמצי כח הגבורה, שהרי יעקב אבינו עדיין בנימן אצלו והקדים להתפלל, הוי אומר ואל שדי יתן לכם רחמים וגו' עד כאן, הנה כי הנביאים והצדיקים בעבודתם ובתפלתם מאמצים כח הגבורה סוד ה"א אחרונה, כי הם ממשיכים אליה האור והעוז מראש אמנה, ומיחדים אותה עם דודה סוד צדיקו של עולם האור המאיר עיניה, והצדיק למטה מעורר הצדיק למעלה ושניהם מתקנים ועושים הכבוד העליון, ומוסיפים ומאמצים כחו זה מלמטה וזה מלמעלה, והצדיק של מעלה מתגבר כשיש צדיקים למטה שמאמצים כחו בסוד תנו עוז לאלהים: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה תאנא, עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו, על שם הצדיקים וכשיש צדיקים בעולם מתגבר, ואם לאו מתחלש, והוא סובל כל העולם דכתיב וצדיק יסוד עולם ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם הלכך אפילו אין בעולם כי אם צדיק אחד מעמיד העולם עד כאן: העמוד הזה, הוא שאמרו עליו בחגיגה פרק אין דורשין רבי אלעזר בן שמוע אומר, על עמוד אחד עומדת וצדיק שמו, שנאמר וצדיק יסוד עולם והוא מן הארץ סוד ארץ החיים עד לרקיע העומד באמצע, ועליו נאמר כי כל בשמים ובארץ והוא המיחד השמים עם הארץ ומחברם להיות אחד, ונקרא צדיק על שם הצדיקים, וכשיש צדיקים בעולם המעוררים אותו כמעשיהם הטובים המאמצים כחו מתגבר כי עושים בו חיל וממשיכים אליו האור והשפע ממקור הכל, ואז מריק בלויה שלו והוא סובל כל העולם סוד מלכות בית דוד, ואם חס ושלום מתחלש בהתעוררות התחתונים כפי מעשיהם הרעים בסוד צור ילדך תשי וגו', לא יוכל להתקיים העולם ואז הוא עת רעה, ואחר שבמעשי הצדיקים מתגבר ונקרא צדיק על שמם אפילו אין בעולם אלא צדיק אחד מעמיד העולם, הרי הוא דוגמת צדיק של מעלה וצדיק של מעלה מקיים וסובל העולם בעזר צדיק של מטה, כשהוא עובד עבודתו כראוי: יתבאר אם כן ממה שכתבנו בפרק זה, כי העבודות צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, ובם מתפאר הכבוד בתפארת עוזו, וכל זה בהתעוררות התחתונים בכשרון מעשים, ולפי שהדבר כן צריך שתהיה העבודה באין הפסק, כי בסבת העבודה וכשרון המעשים יתיחד השם בכבודו, וזה סבת הברכה והשפע ולפי שאין לייחוד סוף וקץ כן אין להפסיק בעבודה וכשרון המעשים הגורמים הייחוד, ולפי שזה כן והיה תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות והוא הגורם הגדול בייחוד, כי העוסק בתורה עוסק בשם יי' ממש כמו שיתבאר עוד בפרק כ"ד מהחלק השלישי מזה הספר בסייעתא דשמיא, לזה אמר השם הנכבד ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכתיב דרשו יי' ועוזו בקשו פניו תמיד: חלק ב פרק ב לפי שענין זה שאנו בביאורו, והוא היות העבודה צורך גבוה יסוד גדול באמונה הקדושה, כי הוא מחזיק הלבבות ומושכן אל העבודה והייחוד, אשר העסק בזה הם החיים האמיתיים אשר בם יחיה העובד האמיתי ובהם צריך להוציא זמנו, לכן ראיתי להאריך בו ולהוכיחו עוד כי זה כל האדם: ואומר כי גדול החכמים האחרונים בחכמה האמיתית הרמב"ן ז"ל, כתב פרשת תצוה בפסוק לשכני בתוכם בזה הלשון, יש בענין סוד גדול כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול, ופסוקים רבים באו כן אוה למושב לו, פה אשב כי אויתיה, וכתוב והארץ אזכור, עד כאן דבריו בקבלתו: וביאורם, כפי מה שבארו תלמידיו המקובלים ממנו אמרו בזה הלשון, והכוונה בזה כי לפי הפשט היה נראה כי השכינה בישראל צורך הדיוט היא, אבל על דרך הסוד אינו כן אלא צורך גבוה, כענין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר, מאמר השם הנכבד בעבור קרבנותיך ועבודתך אני מתפאר בתפארת עוזי, ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול כלומר אם יכריתו האויבים את שמנו שלך גדולה משלנו כי מה תעשה לשמך הגדול שאם אין אנו כאן אין אני כאן, וכן אוה למושב לו, פה אשב כי אויתה, אוה ואויתיה רמז לכנסת ישראל, וכן והארץ אזכור בזכר הרחמים, והנה זה מבואר עד כאן: והחכם המקובל ר' בחיי הדיין ז"ל כתב שם בפרשה ההיא בפסוק ההוא בזה הלשון, וידעו כי אני יי' אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, יאמר כי ההוצאה היתה על מנת לשכני בתוכם, כי לולא כן לא הוציאם וזה יורה כי השראת השכינה בישראל צורך גבוה הוא גם כן לא צורך הדיוט, וזהו לפי דעתי מה שאמר הנביא הושע ע"ה ואנכי יי' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי יאמר כי לא הוצאתיך מארץ מצרים, אלא בשביל אנכי יי' אלהיך כדי שתקבל עליך אלהותי וכדי שלא תדע אלהים זולתי, ולכך הזכיר מארץ מצרים באמצע, וכן מצאתי במדרש תלים בפסוק בצאת ישראל ממצרים, רבי יהושע בן לוי אמר בזכות המשכן נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר וירא אלהים את בני ישראל, וכתיב וירא משה את כל המלאכה, ויש לך מקום אחד ללמוד ממנו אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים על תנאי לשכני בתוכם עד כאן לשון המדרש, וזהו שכתוכ אוה למושב לו וכתיב פה אשב כי אויתיה, ורבו המקראות המעידים על זה וכבר הזכרתים בפסוק וידבר עד כאן דבריו: ובפסוק וידבר כתב בזה הלשון, ומכאן תבין שהשכינה בישראל לא צורך הדיוט בלבד, אלא צורך גבוה כי כיון שהשם המיוחד מפרסם על ידי הכבוד הנה הכבוד מקבל תוספת רוח הקדש, וזהו יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו, ולכן יש להם כח לישראל להיות מחלישים או מוסיפים כח בגבורה של מעלה כפי מעשיהם, שכן כתוב צור ילדך תשי, וכתיב באלהים נעשה חיל עד כאן דבריו: ולהורות על שהשכינה בישראל צורך גבוה, כשהיה דניאל ע"ה מתפלל על המקדש שהוא משכן וכסא הכבוד העליון שיבנה, אמר בתפלתו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני, כלומר בנה הבית שלא תשב המלכה בבית השפחה, כי אין כבוד המלכה להיות חוץ מפלטין שלה וכל שכן ברשות אחר, ולפי שבית המקדש הוא כסא לכבוד העליון שהוא השכינה שהיא הנרמזת בשם זה, אמר למען אדני כי בהיות השכינה שוכנת בבית המקדש, ושורה בישראל שהם בניה אז השם הגדול מתייחד בכבודו, ואם הבנים מעטרת למלך שלמה ומאצלת עליו האור מהמקור, כי כששכינה תחתונה שורה בתחתונים גם שכינה עליונה שורה בעליונים, ולפי שזה כן היה שרות השכינה בישראל צורך גבוה, וזה טעם העבודות שהיו במקדש מקום השכינה להמשיכה ולהתמידה בתחתונים שתקבע במקדש, ובזה מתיחדים הדברים העליונים מראשית המחשבה עד סופה, והוא ייחוד השם הגדול, נמצאו העבודות סבת שרות השכינה בתחתונים ונמצא שרותה בתחתונים צורך גבוה ודניאל ע"ה היה יודע שזה כן היה מתפלל על המקדש שהוא מקום השכינה שיבנה שתחזור למקומה ובחזרתה למטה תחזור גם כן למעלה ואז תשלם הכוונה בבריאה, כי כן אמרו ז"ל בבראשית רבה עיקר שכינה בתחתונים היתה: ובברכות פרק ראשון אמר רב, אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם, שנאמר ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני למענך מבעי ליה, אלא למען אברהם שקראך אדון עד כאן, ירמזו למה שבארנו, והוא כי הדורות שקדמו לאברהם אבינו סלקו השכינה ממקומה, שהיה בתחתונים במעשיהם הרעים וגרמו הפרוד והקצוץ, וכשנסתלקה מן התחתונים נסתלקה גם כן מן העליונים ונתפרדה חבילה, ואברהם אבינו ע"ה שהיה יודע עיקר הדברים התחיל לתקן ולהחזיר עטרה ליושנה, והיה מפרסם הייחוד ומקרא שמו של הקב"ה בפי כל בריה, והיה מלמדם עד שהודו באדנות אדון יחיד, וכי לו לבדו יאותו הממשלה והשולטנות עד שבזה תקן את אשר עוותו הדורות, ונעשה הוא כסא כבוד לשכינה ושרתה בתחתונים על ידי מעשיו הטובים וכתקונו למטה תקן גם למעלה וחזרו הדברים ליושנן וליחודם, ודניאל ע"ה בא לפני הקב"ה בחסדיו של אברהם ובזכותו לבקש רחמים ולהתפלל על המקדש שיבנה ותחזור השכינה למקומה למטה, למען יחזרו כל הדברים לתקונן וליחודם גם למעלה כי כן תקן אברהם והכל במשמע מה שאמר למען אדני, ולפי שדניאל היה מתפלל על התקון ההוא עצמו שיתוקן כמו שתקן אברהם שהוא הוא עצמו והכל היה צורך גבוה, כמו שהתבאר אמרו שלא נענה אלא בשביל אברהם שקראו אדון בסוד אדני יה"וה מה תתן לי אדני יה"וה במה אדע וגו', והוא סוד הייחוד שהיה אברהם מיחד כידוע לחכמי לב: נמצאו אברהם אבינו ודניאל ע"ה, שניהם עוסקים בצרכי גבוה, וכן דרכם של צדיקים שמניחים צרכי עצמם ומשתדלים בצרכי שמים, והיא העבודה הנכונה והרצויה הנדרשת מהשלמים, והם החיים האמיתיים שחיו החסידים ואנשי מעשה, ונקראו אנשי מעשה על מה שכתבנו למעלה בסוד כאלו עשאני בסוד ויעש דוד שם, והוא תקון הכבוד וייחודו עם מה שעליו הצדיק המעמיד העולם, והחסידים ואנשי מעשה הם הגורמים זה, וזה סוד שמעשיהם של צדיקים נזרעים למעלה ועושים פירות, אמרו במדרש שוחר טוב במזמור בצאת ישראל ממצרים אמר ר' פנחס הכהן בר חמא, הרקיע ששמו ערבות הקב"ה זורע מעשיהם של צדיקים עליו והוא עושה פירות עד כאן. ורקיע ערבות הוא צדיקו של עולם ויסודו, שכל השמן הטוב הבא מראש הלבן לכל הצדדים מתערב שם, ועל ידי מעשיהם של צדיקים מתאצל ובא לשם ונזרע שם זרע השלום, כי הזרע נמשך מהמוח ובא עד פי האמה ומריקו בלויה שלו והוא סוד שעושה פירות בסוד הייחוד והחבור אמיתי וסבת כל זה הוא מעשיהם על צדיקים העולים בשלמות הכוונה שמצטיירים ונסגלים ברקיע ההוא, והיא הזריעה אשר הזכירו וכבר זכרנו זה בפתיחת זה הספר בסייעתא דשמיא: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו בזה הלשון, וכל כחותיו של הקב"ה הם זה על גב זה והם דומין לאילן מה אילן זה על ידי המים מוציא פירותיו, אף הקב"ה על ידי המים מרבה כחות האילן ומאי ניהו מים של הקב"ה היינו חכמה והיינו נשמות הצדיקים שפורחין מן המעין דרך צנור הגדול ועולה ודבק באילן ועל ידי מה פורח על ידי ישראל כשהם צדיקים וטובים שכינה שרויה ביניהם ושרויה במעשיהם בחיקו של הקב"ה עד כאן: הרי בארו ע"ה כי על ידי המים והוא השפע הטהור והזך הקב"ה מרבה כחותיו והמים ההם באים מראשית חכמה ואמרו שפורח על ידי ישראל כשהם צדיקים וטובים כי הם מוסיפים ומאמצים כח הגבורה ואז שכינה שרויה ביניהם על ידי מעשיהם ואז שרויה בחיקו של הקב"ה, וזה הוראה על הייחוד, כי כשהיא שורה למטה שורה גם כן למעלה, ואינה שורה למעלה כי אם כשהיא שורה למטה, נמצא אם כן שהשכינה בתחתונים צורך גבוה, והכל תלוי בסוד העבודות והמעשים טובים כי הם המשכינים שכינה למטה וקובעים אותה במקומה שהוא בית המקדש ואז השם הגדול מתיחד בכבודו והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ב פרק ג ראיתי לרז"ל דבר יראה מפשוטו שהוא סותר מה שקובל וקויים במה שאין ספק בו כלל והוא היות העבודות צורך גבוה גם כן כמו שהוכחנו מן הכתובים ומדברי רז"ל בפרקים הקודמים והזכרנו מזה בפתיחת זה הספר, והוא שהם ע"ה, אמרו במדרש ילמדנו פרשת שמיני בזה הלשון, וכי מה איכפת לו להקב"ה בששוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפתא ליה אוכל טהרות לאוכל טמאות שנאמר אם חכמת חכמת לך הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר אמרת יי' צרופה וגו', למה שיהא מגן עליו, שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו עד כאן, אשר יראה בתחלת המחשבה דלא איכפת ליה לשוחט ואוכל או מנבל ואוכל או אוכל טהרות או טמאות שאין דבר מאלו וכיוצא בהם מזיקו או מועילו ואין דבר מגיע לו כלל, וכמו שיראה מפשט הכתובים שאמרו החפץ לשדי כי תצדק ואם בצע כי תתם דרכיך והם דברי אליפז לאיוב ואמר לו אליהו אם חטאת מה תפעל בו וגו' אם צדקת מה תתן לו וגו' לאיש כמוך רשעך וגו', ואמר שלמה המלך ע"ה אם חכמת חכמת לך וגו' אשר מכל זה יראה שאין טובות האדם ורעותיו נוגעות כלל לגבוה, כי אם אל פועלם בלבד. וכבר התבאר מדברינו הפך זה והוא האמת אשר אין ספק בו והיא קבלה אמיתית מקובלת ביד חכמי האמת קבלוה איש מפי איש: ובענין המאכלות אמרו במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום (חלק ג' מ"א עמוד ב') בזה הלשון ותא חזי כל מאן דאכיל מאינון מיכלי דאסירי אתדבק בסטרא אחרא וגעיל נפשיה וגרמיה ורוח מסאבא שריא עליה. ואחזי גרמיה דלאו חולקיה באלהא עילאה, ולא אתי מסטריה ולא אתדבק ביה, ואי יפוק הכי מהאי עלמא אחדין ביה כל אינון דאחידן בסטרא דמסאבא ומסאבין ליה ודינין ליה כבר נש דאיהו געלא בהאי עלמא וגעלא בעלמא אחרא. ועל דא כתיב ונטמתם בם בלא אל"ף דלא אשתכח אסוותא לגעוליה, ולא נפיק ממסאבותיה לעלמין ווי להו ווי לנפשיהו דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין דהא אסתאבו ווי לגרמיהו ועליהו כתיב כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר, מאי דראון סרחונא מאן גרים ליה ההוא סטרא דאתדבק ביה ישראל אתיין מסטרא דימינא ואי אתדבקן בסטר שמאלא הא פגימין לסטרא דא ופגימין לגרמיהו ופגימין לנפשיהו ופגימין בעלמא דין ובעלמא דאתי כ"ש מאן דאתדבק בסטרא דמסאבא דכלא אחיד דא בדא וכתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגו' עד כאן: הנה בארו בפירוש כי המטמא עצמו באכילת מה שאסרה תורה פגים לסטרא דא והוא סטרא דימינא שאמר ישראל אתיין מסטרא דימינא, והוא צד הקדושה והטהרה סוד האצילות שהוא האלהות, וכמו שהתבאר ואם כן הרי הטהרות והטומאות נוגעות לגבוה גם כן, ומזה בא הרבה במדרשו של רשב"י ע"ה, ובפרט בפרשת נגעים ובפרשת עריות, (ח"ג מ"ז ע"א) ומהם בזה הלשון ר' חייא אמר ר' יצחק ברעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דישתכח לעילא, ועילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא דילפינן דכלא תליא האי בהאי והאי בהאי בהאי עד כאן: ובאיכה רבתי אמרו בזה הלשון ר' יהודה ב"ר סימון בשם ר' לוי ב"ר טרפא בזמן שישראל עושין רצונו של הקב"ה מוסיפין כח בגבורה, כמה דאת אמר ועתה יגדל נא כח אדני, ובזמן שאין עושין רצונו של הקב"ה כביכול מתישין 'כח גדול של מעלן: ואמרו עוד שם ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלן, דכתיב צור ילדך תשי עד כאן, וכבר כתבתי מזה למעלה, אשר מכל זה יתבאר כי הטוב והרע והמצות והעברות לא לפועלם בלבד נוגעות, אבל גם לכח גדול של מעלן כביכול, ואמרם וכי מה איכפת ליה להקב"ה וכו' הא לא נתנו המצות וכו' אינו נגד מה שאמרנו: אבל יתבאר ויובן ממנו לחכמי לב מה שכתבנו, והוא כי העבודות צורך גבוה גם כן כי הכוונה להם ע"ה באמרם וכי מה איכפת ליה להקב"ה היא על אדון יחיד שרש השרשים יתברך דליה לא איכפת ליה כלל, ועל זאת הכוונה באו כל הפסוקים ההם גם כן, ומה שידמה אליהם כי אין צדקת אדם ומריו נוגע לו כלל, כי אם אל הפועל הטוב והרע בערך האדון היחיד יתברך, ואמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים ליחד ראש המחשבה בסופה, כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש צורך גמור הוא: ולהעיד על זה ולהשלים הכוונה בו ולהורות שזה כן באו כל המצות והעבודות ונצטוינו בהם לזאת הכוונה ועשייתן והעסק בהם תמיד משלים הכוונה בהם, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו אשר הוא צורך גבוה גם כן ועשיית המצות והעסק בעבודות הנכונות על הכוונה הראויה בהם, כפי מה שיתבאר בסייעתא דשמיא הם המגיעים את עושם אל הדבקות בדברים העליונים, בסוד ובו תדבק ולדבקה בו, והוא חבור התחתונים בעליונים אשר השתדלו באלה החיים לתקנם כראוי, והוא אמרם הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, והוא החבור והדבקות בשם המיוחד על ידי המצות, כי הם החוט המחבר בין עושיהם ומקיימם ובין השם המיוחד: ואמנם המצות שהוזהרנו מהם שלא ליטמא בהם באו גם כן לצורך הכבוד, כי המטמא בהם למטה טומאתו מגעת גם למעלה עד המקדש המקודש בסוד את מקדש יי' טמא, כי העובר עברות מעורר הדברים החיצונים סוד התמורות אשר הם צד הטומאה ובאים ומטילים זוהמה בחוה ומטמאים המקדש, ואז מפני הרעה נאסף הצדיק ונפשנו יבשה והטעם אין כל: ונצטוינו שלא לעורר הצד ההוא שהוא הסיג היוצא מן הכסף, כי אם להרחיקו לבל יבא אל הקדש פנימה שיהיה הכסף נקי וטהור משולל מן הסיג, בסוד הגו סיגים מכסף וגו' הגו רשע לפני מלך וגו', ולזאת הכוונה הזהירה תורה שלא לעבור על מצות לא תעשה והכל במשמע לצרף בהם את הבריות שיובן ממנו צרוף וחבור כל הדברים זה בזה: וגם פרוד והוצאה והרחקת הסיג מן הכסף, והוא אמרו כל אמרת אלוה צרופה אמרת יי' צרופה, אשר מכל זה יתבאר על נכון היות המעשים הן טובים הן רעים כלם. נוגעים לגבוה גם כן, הטובים מוסיפין כח בגבורה של מעלה, והרעים כביכול מתישין כח גדול של מעלה, והכל מתוקן ומבואר: והרב המורה בחלק שלישי פרק כ"ו מספרו אמר בזה הלשון, מצאתי לחז"ל דבר בבראשית רבה יראה ממנו בתחלת מחשבה שקצת מן המצות אין להם סבה אלא צוואה לבד, ולא כוון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת והוא אמרם שם וכי מה איכפת ליה לקב"ה בין מי שישחט מן הצואר למי שישחט מן העורף, הוי אומר לא נתנו מצות אלא כדי לצרוף בהם את הבריות שנאמר אמרת יי' צרופה ועם היות המאמר הזה זר מאד שלא ימצא לו דומה בדבריהם פירשתי אני בו פירוש תשמעהו עתה עד שלא יצא מסדר דבריהם כלל ולא נפרד מן השרש המוסכם עליו, והוא היות כל המצות בקש מהם תכלית מועילה במציאות כי לא דבר רק הוא, ואמר לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני אני יי' דובר צדק מגיד מישרים, ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו והוא שכלל המצות יש להם סבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה אבל חלקיהם הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד: והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד אלו וכיוצא בהם לצרוף בהם את הבריות, וכן יתבאר לך ממשלם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף וזכרתי לך זה המשל מפני שבא בדבריהם ז"ל שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אבל אמיתת הדבר כן הוא כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים כוון למיתה הקלה עם קלות המעשה, שאי איפשר הכאת הצואר אלא בסיף וכיוצא בו והשחיטה איפשר בכל דבר ולברור מיתה קלה התנו חדוד הסכין עד כאן דבריו: ויש לדון אחריהם ולומר שאם יספיק טעמו לפי דעתו במה שאמרו בבראשית רבה וכי מה איכפת ליה לקב"ה בין מי שישחט מן הצואר למי שישחט מן העורף, הנה לא יספיק במה שאמרו במדרש ילמדנו, או מה איכפת לו אוכל טהרות לאוכל טמאות שיראה מדבריהם אלא שהם גוזרים על קצת מצות בכלל שהם למצוה לבד ולא כוון בהם תכלית אחרת לא חלקיהם בלבד: והנראה מדבריהם ז"ל שלקחו המשל באלו, ומהם יובן לכלל המצות כלן, אמר בויקרא רבה פרשת שמיני זאת הבהמה הדא הוא דכתיב כל אמרת אלוה צרופה, רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהם את הבריות וכל כך למה שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו עד כאן: וכן נראה ממשמעות כל אמרת אלוה צרופה והם ז"ל על כלל המצות אמרו. וכזה אמרו במדרש שוחר טוב אמר רב לא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא כדי לצרף אותם שנאמר אמרת יי' צרופה, הרי כל דבריהם מכוונים על כלל המצות לא קצתם כדעת הרב, ועוד שאפילו חלקיהם כוון בהם לתועלת הנפש שהיא ההצלחה האחרונה, והוא אמרם בויקרא רבה פרשת שמיני אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטוון, עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא, הדא הוא דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו, בשביל שתאכלו ממנה לעתיד לבא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם זאת החיה אשר תאכלו עד כאן: הנה כי השחיטה בקנה ובוושט במקום מיוחד שהוא חלק המצוה והיא המטהרת את החי ומכשירתו לאכילה ימשך ממנה התועלת הזה העצום לנפש ושחיטה מן העורף שהיא מנבלת את החי מטמאה את הנפש ומרחיקתה מן ההצלחה ההיא, ונמצא אם כן פסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד שהיא חלק המצוה לדעת הרב, וכוון בה התועלת העצום ההוא זולת המצוה בו שלא כדבריו, מלבד מה שקבלו חכמי האמת בטעם מצוה זו דברים שהם כבשונו של עולם נעלמו מעיני הרב: ובמדרש שוחר טוב אמרו בזה הלשון האל תמים דרכו, דרכו של אלהים תמים אתה על אחת כמה וכמה, וכי מה איכפת ליה להקב"ה שוחט מן הקנה ואוכל או מן הזנב ר' ברכיה בשם ר' יעקב כתב חלב נבלה וחלב טרפה אם לא אכלתם אותם בעולם הזה חייכם שאריסטוון גדול מתוקן לכם לעולם הבא, שנאמר ואכלתם אכול ושבוע עד כאן: ואמרם דרכו של אלהים תמים אתה וכו', ירמזו למה שהתבאר למעלה בסוד לצרוף בהם את הבריות שהוא שלמות עליונים ותחתונים וייחודם זה בזה, ולהקב"ה אדון יחיד לא איכפת ליה שוחט וכו' כי הכל לצורך הכבוד בסוד הצרוף והנזהר מן הנבלות והטומאות זוכה אל הצרוף ההוא, נמצאו אם כן המצות כלם וחלקיהם גורמות הצרוף ההוא אשר הוא שלמות וחבור העליונים אלו באלו והתחתונים נכללים, וזוכים אל השלמות ההוא, ואם כן אין במצות דבר או חלק שלא כוון בו תכלית ותועלת בהצלחת הנפש וייחוד השם הגדול בכבודו כידוע ליודעי האמת: ולהורות שאין דבר או ספור בתורה שלא כוון בו תועלת זה וכל שכן המצות בכללם וחלקיהם אמר אדון הנביאים ע"ה שימו לבבכם לכל הדברים וגו' כי לא דבר רק הוא מכם, וכל מיני השלימיות וההצלחות דבקים בדברים ההם ונמשכים מהם, והוא אמרו כי הוא חייכם והם חיי העולם הבא ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה לומר שמהם נמשכים חיי העולם הזה גם כן: חלק ב פרק ד העבודה שאמרנו שהיא צורך גבוה גם כן עיקרה הכוונה הראויה, ובעיקר הכוונה תשלם העבודה ההיא ותהיה רצויה, ובזולת כוונה אין העבודה שלמה ולא תעלה לרצון. ואמנם צורך הכוונה וחיובה בעבודה והיותה שלמות בכל העבודות יתבאר מדברי רז"ל בתלמוד ובמדרשים אמרו בפרק היה קורא, תנו רבנן והיו שלא יקרא למפרע, הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה כולה צריכה כוונה, תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך, מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה: ואמרו עוד שם, תנו רבנן שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי רבי מאיר, אמר רבא הלכה כרבי מאיר, ובפרק אין עומדין תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך, ואמרו עוד שם וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל שצריך שיכוין את לבו, ואמרו עוד שם אי לא כוין דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה, ואמרו עוד שם המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת, אהייא אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות: ובפרק תפלת השחר אמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל, ואמרו עוד שם וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כן תזכו לחיי העולם הבא, והידיעה לפני מי הם עומדין לרמוז להם על הכוונה בשם המיוחד על האופן הראוי והנרצה כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא ובידיעה תהיה העבודה ראויה ושלמה, ובזולת הידיעה אין רצון וחפץ בעבודה: ואמרו בתורת כהנים כל כהן שאינו יודע לשם מי זורק לשם מי מקטיר אין עבודתו עבודה, והתפלה נקראת עבודה לרז"ל, אמרו בספרי ולעבדו בכל לבבכם אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ועבודת התפלה גדולה מעבודת הקרבנות כדאיתא פרק אין עומדין, וזו וזו סוד יחוד השם הגדול אלא שהקרבנות מקריבים ומיחדים על ידי מעשה, והתפלות על ידי הדבור בסוד ונשלמה פרים שפתינו, והעיקר בהם הכוונה ועל ידי הכוונה הראויה יתיחד המעלות זו בזו עד אין סוף, ולזה הוצרכה הכוונה בעבודה ועל הדרך שאבאר בסייעתה דשמיא: ואמרו במדרש שוחר טוב במזמור נכון לבי ויבא המלך דוד וישב לפני יי', וכי יש ישיבה לפני המקום והלא אין אדם מתפלל אלא מעומד, שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל, אלא מהו וישב שישב לו בתפלה וכוין תפלתו, תכין לבם תקשיב אזניך א"ר שמואל בר נחמן אם כוונת לבך בתפלתך תהא מבושר שנשמעה תפלתך שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך, וכן הוא אומר בעזרא הכין לבבו וגו' וכן את מוצא בחזקיהו כשהתפלל על ישראל שנאמר כי התפלל עליהם חזקיהו וגו', וכשהתפלל כוין לבו שנאמר בכל לבבו הכין לדרוש וגו', ובשביל שכוין לבו שמע הקב"ה תפלתו ורפא את העם, וכן הוא אומר ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם, אמר דוד הואיל וכן הוא אני אכוין את לבי לפניו כדי שתשמע שנאמר נכון לבי וגו', הרי בארו כי הכוונה תנאי והכשר בקבול התפלה כי כן כל העבודות תלויות בה, וכשהיה הכהן מקריב הקרבנות ומכוין בהם הכוונה הראויה, היה מיחד ומקרב הכחות כלן באין סוף, והיתה הברכה מתפשטת בכל העולמות: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג י"ח ע"א) תנינן בשעתא דכהנא שרי לכוונא מילין ולקרבא קורבנא עילאה כלא אשתכח בחדו בחדוותא ימינא שרי לאתערא שמאלא אתכליל בימינא, וכלא אתאחיד ואתקשר דא בדא ואתברכון כלהו כחדא. ואמרו עוד שם בשעתא דכהנא פלח פולחנא ומקרב קורבנא ומקטר קטורת בוסמין, ומכוין מילין לקרבא כלא כדין כתיב ואגודתו על ארץ יסדה: ובענין התפלה אמרו בזה הלשון תאנא כל מאן דמצלי צלותא קמי מלכא קדישא, בעי למיבעי בעותיה ולצלאה מעומקא דלבא בגין דאשתכח לביה שלים ויכוין לבא ברעותא עד כאן: עוד אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל נוגה (ח"ב ר"נ ע"א) בזה הלשון, תא חזי כל אינון דמצלאן צלותין, ומקדשי למאריהון ברעותא שלים ההיא צלותא בעיא מגו מחשבה לאפקא לה וברעותא דרוחא ומלולא, וכדין אתקדש שמיה דקב"ה עד כאן. ובהיכל קדש הקדשים (ח"ב רנ"ט ע"ב) אמר בזה הלשון, זכאה חולקיה מאן דידע לקשרא קשרין וליחדא ייחודא ברעותא דלבא כדקא יאות בגין לדבקא שיפא בשיפא רוחא ברוחא, כלא בכללא חד למהוי כלא חד כדקא חזי עד כאן: עוד אמר שם (שם רס"ב ע"א) בזה הלשון חושבי שמו, מאן חושבי שמו אילין אינון דמחשבי וכוונין ברזא דשמיה ליחדא היכלין בהיכלין ולקשרא קשרין וליחדא כולהו בייחודא חדא, ואילין אינון חושבי שמו כמה דאת אמר ולחשוב מחשבות עד כאן: ובסיום הענין אמר בזה הלשון (שם רס"ב ע"ב) צלותא שלימו לעילא בגין דאצטריך צלותא מגו מחשבה ורעותא דלבא וקלא ומלה דשפוון למעבד שלימו וקשורא וייחודא לעילא בגוונא דאיהו לעילא בגוונא דנפקא שלימו מעילא לתתא, הכי אצטריך מתתא לעילא לקשרא קשרא כדקא יאות רזא לחבריא דמהכין באורח מישור מחשבה ורעותא קלא ומלה אלין ארבע מקשרן קשרין לבתר דקשירו קשרין כלא כחדא אתעבידו כולהו רתיכא חדא לאשראה עליה שכינתא, ואתעבידו כולהו לבתר ארבעה סמכין לאתעטרא בהו, ושכינתא אסתמך עליהו בכל אינון קשרין עילאין, מחשבה אפיק רעותא, רעותא אפיק קלא, קלא דאשתמע סליק לקשרא קשרין מתתא לעילא היכלין תתאין בעילאין, קלא דאיהו בלחישא קשיר קשרין ומשיך ברכאן מעילא לתתא בלחישו וכלא בלחישו סמיך אלין ארבע מחשבה ורעותא קלא ומלה סמיכו בסיומא דקדושא אתר דכלא אתקשר ביה כחדא, זכאה איהו בר נש דאיהו קשיר קשרי דמאריה וסמיך סמיכין כדקא יאות ואתכוון בכל הני מלין דקאמרן, זכאה איהו בעלמא דין וזכאה איהו בעלמא דאתי עד כאן: אמר שהתפלה היא שלמות למעלה כי היא משלימה ומיחדת וקושרת הדברים העליונים כשהיא בכוונה הראויה בהיותה כלולה מארבעה דברים שהתפלה אי איפשר שתהיה לרצון זולתם, כי אז תהיה בדוגמת העליונים ובהיותה בדוגמתם תתן בהם כח וחיל ותעורר אותם לעשות ענף ולשאת פרי, והוא אמרם חכמי האמת ע"ה בהרבה מקומות במדרשו של רשב"י ע"ה כהתעוררות של מטה מתעורר למעלה ואם התעוררות של מטה הוא בקדושה ובטהרה ובשלמות, כך מתעורר למעלה דוגמתו ובא ושורה על המעורר הדבר ההוא ואם הפך הפך: כי יש כח בתחתונים לעורר הדברים העליונים כפי מעשיהם ודבורם אם טוב ואם רע, שאין טוב או רע קדש או חול טמא או טהור שאין לו שרש ועקר למעלה, וכענין המתעורר למטה דוגמתו מתעורר למעלה אם מעשה מעשה אם דבור דבור, כי כן היה החפץ מתחלה שיהיה זה הכח מסור ביד התחתונים והוא שיעוררו הדברים העליונים כפי התעוררותם למטה, ודוגמת מה שמעוררים למטה כך מתעורר למעלה ובא ושורה על המעוררים, והוא אמרם ז"ל בסוף פרק אמר להם הממונה תנו רבנן ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדשים אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, הרי בארו כי כפי מה שמעוררין למטה כך מעוררין למעלה, ודוגמת מה שמעוררין בא ושורה על המעוררין הן קדש הן חול הן טמא הן טהור, כי הטומאות יש מהן במעשה ויש מהן בדבור, וכן הקדושות וכן מתעורר למעלה: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ל"א ע"ב) בזה הלשון, ואי תימא מלה מה אתער אלא כתיב ודבר דבר ההוא דבר אתער דבר אחר לעילא ואקרי ודבר דבר, דבר יי' אשר היה, ודבר יי' היה יקר, בדבר יי' שמים נעשו, והא תנינן ההוא מלה סלקא ובקע רקיעין עד דאתישבא בדוכתה ואתער מה דאתער, אי טב טב ואי ביש ביש כמה דכתיב ונשמרת מכל דבר רע עד כאן: ולפי שזה אמת ואין ספק בו התפלה שהיא עבודה שבלב שהיא הכוונה ויוצאת לפועל ונגמרת בדבור הנכון והראוי שהוא המעשה אז היא שלמה וכלולה מארבעה דברים שהם מוכרחים בתפלה להיותה שלמה והם מחשבה, רצון, קול, דבור, כי המחשבה בה והיא הכוונה הראויה מעוררת הרצון, והרצון מוציא קול בשלמות המעשה שהוא הדבור, והקול ההוא הכלול עולה למעלה ומעורר הדברים העליונים ומיחדם וקושרם לפי שהוא דוגמתם למעלה, כי כן למעלה המחשבה הטהורה הוציאה והאצילה הרצון הטהור והרצון הקול, והקול הדבור בעולם במושכל במורגש במוטבע והכל ייחוד אחד וקשר אחד למעלה, וכן יצטרך למטה שתהיה התפלה בדוגמה ובשלמות ההוא, ואז בהיותה כן יש בה כח וחיל לעורר הדברים ההם שהיא דוגמתם בשלמות ההוא וליחדם ולקושרם יחד, ובזה תמשך הברכה והשפע מראש המחשבה עד סופה ויתיחדו הדברים הסוף בראש, והראש בסוף כשלהבת קשורה בגחלת והגורם הזה יתברך בברכה ההיא: נמצאת התפלה בכוונה הראויה נותנת כח וחיל בדברים העליונים ומתיחדים ומתקשרים על ידה בהיותה דוגמתם, וכמו שבארנו והיא התפלה שהפליגו רז"ל במעלתה אמרו בפרק אין עומדין, אמר רבי אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה שנאמר אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה, ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנאמר למה לי רוב זבחיכם וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו': והרב ר' עזרא ז"ל כתב בפירושו לשיר השירים בזה הלשון, ולשון עבודה הוא לכבוש המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה בשעבוד הכוונה, ולזה החסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ואחר כך מתפללין, ואמר הרב החסיד ז"ל עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון, וזה כלל שבתורה לתפלה ולברכות להסכים מחשבתו באמונתו כאלו דבקה למעלה לחבר את השם באותיותיו ולכלול בו עשר ספירות כשלהבת קשורה בגחלת בפיו יזכרנו בכינויו, ובלבבו יחברנו בבנין ובכתבו סימן לדבר אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא עד כאן דבריו: מדברי כל הקדושים האלה למדנו כי העבודה עיקרה הכוונה, ובהיותה נעבדת על הכוונה הראויה היא העבודה העולה לרצון להשלים הכוונה בה והוא הייחוד העליון האמיתי, והיא שלימות עליונים ותחתונים, ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק ה הכוונה שאמרנו שהיא שלמות העבודה צריכה באור ולבון רב, כי לא נמצא לחכמים האחרונים בה דבר מספיק בו ינוחו הלבבות ויתקררו הדעות בו ידעו העובדים האמיתיים הדרך ילכו בה לעבוד עבודת הקדש, ולפי שהכוונה כמו שכתבתי שרש העבודה ושלמותה אעבוד בה ואבארנה באר היטב, ואאיר בה עיני החכמים האמיתיים, וקודם שאכנס בבאורה אכתוב העולה מדברי האחרונים בה, והוא כי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מהלכות תשובה בזה הלשון, העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראה הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בכללה עד כאן. ואמר שזהו היתה מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה ושזו היא המעלה שנצטוינו בה על ידי משה רבינו ע"ה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך והוכיח כן ממאמר החכמים שאמרו, שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' תלמוד לומר לאהבה וכו', ואמר שזה הוא מה שאמר הכתוב במצותיו חפץ מאד, ואמרו רז"ל ולא בשכר מצותיו, ושזו היתה כוונת אנטיגנוס באמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו, כלומר עבדו מאהבה ואמר שכל שיר השירים הוא משל לענין זה, לפי שמצא בו שאמר כי חולת אהבה אני, זהו העולה מדבריו בפרק ההוא והוא הוא דעתו בפירוש מסכת אבות במשנת אנטיגנוס ובהקדמתו לפרק חלק: והעולה מדבריו שם הוא כי הוא ז"ל יראה כי העובד האמיתי הוא אשר לא יכוין בעבודתו לשום תכלית זולת עצמות המצוה ועשיית צורתה ושזה הוא הנקרא עובד מאהבה בדברי רז"ל, ואחריו נטו כל החכמים הבאים אחריו בזה הדעת, זולת החכם ר' יוסף בן הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ז"ל שלקח לו דרך אחרת בזה וכמו שכתב בספר עין הקורא ונמשך הרב המורה ז"ל אחר לדעת היוני הידוע במדות שאמר שם אמנם יהיו הדברים הנבחרים בעבור עצמם אשר לא נדרוש מהם כי אם הפועל, וחשב הרב שהשיר המקודש מסכים לזה באמרו כי חולת אהבה אני ומאמר אנטיגנוס ומאמרם ז"ל בספרי, וכמה רחוקה כוונתם מכוונתו וחלילה לחכמי ישראל הקדושים שתהיה כוונתם בעבודה מאהבה כדברי היוני שנמשך הרב אחריו, אבל כוונתם בעבודה מאהבה היא כוונת הייחוד שהוא האהבה האמיתית, כמו שכתבתי בפרקי האהבה בחלק הראשון מזה הספר, וכוונת אנטיגנוס באמרו אל תהיו כעבדים וכו' לומר שלא יכוין בייחוד ההוא שהוא העבודה מאהבה שום תכלית לעצמו, כי אם לצורך גבוה כמו שאבאר בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא ועל זה סובב השיר המקודש כולו, וזו היא כוונתם בספרי ובעלי זה הדעת לא יתפארו שיציירו מה שיאמרו בענין העבודה מאהבה בדבורם הפנימי כי אין להם בו כי אם דברים לא אמות ענין עליו יבנו כוונתם בעבודתם: ומי שחננו השם דעת וישכיל במה שכתבנו בחלק הראשון מזה הספר בפרקי האהבה יבין וידע באמת, כי על היסוד הנאמן ההוא תבנה ותכונן כונת העבודה והמצות: והחכם ר' יוסף בן הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ז"ל, יש לו דעת אחרת בכונת העבודה והמצות, כפי הנראה מדבריו בספר עין הקורא, אמר שם בזה הלשון, המדרגה הרביעית מדרגת מי שיעשה אלה המצות לתכליתם האמיתי והוא כדי שיהיה חופף עליו השפע האלהי ויהיה איש אלהים קדוש דומה למלאכי השמים ויגיע באחרית הענין אל שיזכה אל ההשארות הנצחי לעמוד עם המלך יי' צבאות וליהנות מזיו השכינה, והיא הזכייה לחיי העולם הבא ולתחיית המתים, וזה העובד ישתדל בזאת העבודה בשמחה ובטוב לבב מצד שהוא ירצה להתדבק באלהיו ולקחת משעור מעלתו כל מה שאיפשר לפי טבעו, אחר שהיתה התכלית האחרונה לנמצאות הגעת השלמות באופן ידמה כל נמצא לפי טבעו אל השלם הראשון, ושישוערו בו כמשפט הראשון הפשוט שבכל סוג וסוג, כפי מה שרמזתי בפתיחתי לכבוד אלהים: ואמנם זה העובד אם יצוייר שהוא יתברך יצוה דבר אף גם זאת לא יגיע אל זה העובד זה הטוב הוא גם כן כבר ישתדל בכל כחו לעשות רצונו, כי עשות מאמרו טוב וראוי שיאהב ולא מפני זה תבטל האהבה, וזו היא מדרגת אברהם אבינו שנקרא אוהב את השם וכאשר צוה בעקידת בנו יחידו לא מיראתו אותו פן יגיעהו רע על עזבו העקידה הלך לדרכו, כי כבר נאמר לו קח נא שהרצון בו ענין בקשה ותחנה, לא מאמר יגזור על עזבו עונש, וגם לא מאהבתו בטוב זה העולם היה הורג את בנו יחידו וחלילה לו, אבל שהוא צייר שזה המאמר ממנו יתברך לתכלית טוב והוא הגעת שלמות אברהם באופן שלם מאד, ושבזה האופן מהשרות ידמה אל אלהיו ביותר שלם שאיפשר, ויהיה משוער בשלמותו באופן יגיע לתכלית האחרון אשר בעבורו היה ולהשתוקקותו להתדמות אל בוראו מאהבתו אותו לא נתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה עד מצא מקום ליי' בו שלח ידו הקדושה לשחוט את בן יקיר לו, כי ידע ישובו באחרונה אותו ואת בנו במדרגת מלאכי השמים ואברהם צייר גם כן באותה העבודה כי לו ידע שלא יגיעהו דבר על עקידת בנו, ושהוא יתברך צוה אותו לעשות כדבר הזה כבר היה עושה מאהבתו את בוראו ובחשקו אותו וזו היא תכלית המדרגות לפי דעתי: אמנם שנתעצם שאין ראוי שנשתדל בעשותנו אלה המצות אשר צוה יי' את האדם וחי בהם אל מול תכלית וטוב ושלמות קנוי מהם, עם היות שהוא יתברך צוה אותנו בהם כדי שנזכה לעולם הבא זה אין ראוי שימנה מכלל המעלה, אבל מה שראוי שינוח בזה שאנחנו עובדים לתכלית יגיע אלינו אותו הדבר שבעבורו צוה אותנו בהם ושלו הונח שלא צוה אותנו כדי להגיע אלינו זה ההשארות, היינו עובדים זה האופן מהעבודה מאהבתנו אליו יתברך הנה על זה האופן ראוי שיונח הענין ולא יגיע לזאת ההנחה דבר מהבטולים אשר יתחייבו להנחה הראשונה אלו דבריו, וזה דעתו בכוונת העבודה והמצות ואם לא יגיעו להנחתו זאת דבר מהבטולים אשר יתחייבו להנחה הראשונה, הנה יגיעוה בטולים אחרים ישיגוה בין המצרים יצמתו בבור חיי"ה וירדפוה עד השברים: ואומר כי ההשארות והזכייה לחיי העולם הבא אינו התכלית העצמי האחרון המכוון מהעבודה והמצות, אבל יש לזה התכלית תכלית אחר עצמי יותר נעלה ונדרש מצד עצמו אשר ההשארות והזכייה לחיי העולם הבא נמשך ממנו במקרה, ואם כן צריך העובד לכוין בעבודתו אל מול התכלית האחרון העצמי אשר אליו יגיעו, ויכלו כל התכליות כלם והוא אשר נעבוד בו בפרקים הבאים בסייעתא דשמיא: ואמנם ההשארות והזכייה לחיי העולם הבא הוא נדרש ומכוון מהעובדים מאהבה לצורך גבוה בעצם. ובספר תולעת יעקב כתבנו בזה הלשון למען יזמרך כבוד ולא ידום, כמו אלהים אל דמי לך זו היא כוונתנו בשאלתנו שנזכה לעולם הבא, לפי שבנשמת הצדיק משתלם הכבוד ההוא והיא המעוררת השמחה מלמעלה עליו ואז משורר: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה מלמד שחי העולם כלולים בו כל המצות כלם, וברחמיו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם, ואולי נזכה ומאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול עד כאן: ובפרק, כ"ב מזה החלק אשלים זה בסייעתא דשמיא אשר יתבאר מזה לחכמי לב כי הזכייה לחיי העולם הבא הוא נדרש מהעובדים האמיתיים לתכלית יותר נעלה, אשר אליו יכלו כל התכלית והוא גדולת השם הגדול וייחודו בכבודו עד אין סוף, אשר זה היה החפץ בבריאה והוא הכוונה בעבודות והמצות ונמצא העובד לתכלית שיזכה לחיי העולם הבא, ועל הדרך שדרך בו החכם ר' יוסף ז"ל שלא הגיע לא [לו] העבודה מאהבה ואינו עובד על דרך האמת, כי העובד את יי' שלא יכוין לשום תכלית יגיע אליו, אבל יכוין בעבודתו אל הייחוד האמיתי אשר אבאר בסייעתא דשמיא, והתימה עליו שהוא עצמו כתב בספר ההוא בזה הלשון: ולחכמי האמת סוד גדול בעבודה אשר רמזו באמרם ז"ל שכינה בישראל צורך גבוה ועיקר גדול תלוי בעבודה ועשות המצוה. עד כאן: והאיש אשר השכיל זה וידעו למה יציל עינינו וישיאנו לדברים אחרים, ולמה יחוש אל הזמן ואל אנשיו כי אם לדרוש האמת ולפרסם האמונה אשר הם החיים האמיתיים שיחיו השלמים בהם, הם היודעים את בוראם ומתכוונים לעבדו, על כן יש לחכמים לדעת כי התכלית אשר אליו יכוונו העובדים האמיתיים בעבודתם הוא הייחוד לחבר את השם הגדול באותיותיו ולכלול בו כל האצילות וליחדו באדון יחיד המאציל, והעובד בזאת הכוונה הוא העושה הטוב בעיני יי' ועל הדרך אשר יתבאר במה שיבא בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק ו כבר כתבנו בחלק הראשון מזה הספר, כי טעם בריאת האדם בדמות הכבוד העליון היה לתקנו וליחדו, ולזה נכללו בו כל המעלות הנכללות בשם הגדול, כדי שיהיה כח וספק בידו לזה, כי כן היה הרצון מתחלה שיהיה זה הכח מסור ביד האדם הנברא בצלם ודמות, ושהתעוררותו למטה במעשיו הטובים ועבודתו על הכוונה הראויה יעורר הדברים העליונים למעלה, והוא סבה בהתעוררות ההוא שיתיחד השם הגדול בכבודו, וזה תכלית העבודות והמצות, ולזה באו הצוויים והאזהרות וכל התורה כולה, וחוייב שיהיה זה כן לצורך האצילות שהוא האלהות ליחדו באדון יחיד המאציל, כי הואיל וחוייב אצילותו, וכמו שהתבאר, הוצרך וחוייב הייחוד, והיא העבודה האמיתית אשר היא צורך גבוה, ולזה תצטרך העבודה שתהיה מכוונת לזה ושלא יפנה בה העובד אל מול תכלית אחר כלל, והנה השלמות בייחוד המכוון יהיה כפי הכוונה ועלוי המחשבה וטהרתה: ועל הדרך שרמז הרב החסיד ז"ל בדבריו הקצרים הכוללים באמרו עקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון, אשר הכוונה באמרו ז"ל וחושבי שמו לרמוז על הכוונה הראויה בעבודה, והוא שהעובד צריך לחשוב ולכוין בעבודתו ליחד את השם הגדול ולחברו באותיותיו ולכלול בו כל המעלות וליחדם במחשבתו עד אין סוף. ואמרו ובו תדבקון לרמוז על המחשבה שתהיה פנויה טהורה מכל דבר כבושה דבקה למעלה דבוק תמידי נמרץ, ליחד הענפים בשרש בלי שום פרוד, ובזה המיחד דבק בשם הגדול: וראיתי לחכמי האמת בענין זה שאמרו בזה הלשון אם נחרבו הסדרים נשאר להם לישראל השם הגדול, והצדיקים והחסידים ואנשים מתבודדים ומיחדים את השם הגדול, ומאחזין את האש במדורת המוקד בלבותם, ואז במחשבה הטהורה יתיחדו כל הספירות ויתקשרו זו בזו עד המשכה עד המעין השלהבת שאין סוף לרוממותו, ואז יהיה הייחוד השלם בישראל, וזהו סוד שכל ישראל דבקים בשם יתברך מתוך דבוק המחשבה בעשר ספירות, אזי ואתם הדבקים ביי וגו', וזהו סוד הייחוד בבקר ובערב להגיד בבקר חסדך וגו', וכל המיחד הענפים בשרש ויעלה כל הספירות באגודה אחת תמידית קיימת. אזי הוא דבק בשם הגדול יתברך, עד כאן: אשר יתבאר מזה כי העובד השלם המיחד את השם הגדול במחשבתו בכוונתו הראויה דבק בו והוא סוד ובו תדבקון: ולפי שהכוונה באדם היתה לזה התכלית אשר לזה נעשה בדמות הכבוד העליון, וכענין שהתבאר והכח הזה נמסר בידו, יצטרך אם כן שיכוין בעבודתו אל הייחוד להשלים הכוונה בבריאתו, והכוונה בכל העבודות והמצות היא על דרך זה שאבאר בכלל, והוא כי העובד השלם הנאמן האוהב את השם אהבה תמידית קיימת, מלבד שצריך שיכוין בעבודתו ליחד השם הגדול בכבודו צריך שלא תהיה לו שום כוונה בייחוד ההוא לדבר מצרכי עצמו כלל, לא מצרכי הגוף אף לא מצרכי הנפש עם שכל זה ימשך מכוונת הייחוד, כי כל הטובות וההצלחות בין טובות והצלחות הגוף בין טובות והצלחות הנפש כולם מסובבות ונמשכות מיחוד השם הגדול בכבודו, והדרך האמיתי להגיע אליהן ולזכות בהן הוא השלמת הסבה שהוא הייחוד לפנות ולכוין אליו, ואם תעדר הסבה הנה המסובב נמנע ואם כן לריק יגעו השוקלים בדעתם ובודים מלבם תכליות אל העבודה, כי לא ידעו הדרך ישכון אור אם לא ישמשו החכמה הפנימית המקובלת באומה: ואמנם הוא העובד צריך שלא יפנה ולא יכוין לשום דבר מאלה רק תהיה מחשבתו וכוונתו שיתיחד השם הגדול בכבודו לצרכו לא זולת, להיות הייחוד על דרך זה הוא הטוב בעיניו ועשיית רצונו והוא חפצו בבריאה. והמאושר אשר זכה לדעת זה ועובד לזה התכלית הוא המשלים הכוונה ביצירה, והוא אשר אמרו עליו בפרק היה קורא אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, כי העובד ומכוין בעבודתו לזה התכלית הוא עושה נחת רוח ליוצרו: והסוד בזה כי המיחד את השם בכבודו סבה שיתברכו הדברים כלם מראש ועד סוף, והוא אמרם נחת רוח כי תרגום וירד ונחת, שיורד רוח הקדש ומתאצל השפע והברכה מהעדן אל הנהר, ומהנהר אל הגן, ובזה מתיחד השם הגדול סוד תפארת ישראל בשכינת עוזו סוד הכלה כנסת ישראל, ולפי שירד הרוח על דרך זה שהוא צורך הכבוד שיתיחד למעלה צריך שיכוין העובד כמו שכתבנו, לא לתכלית אחר עם שכל התכליות תלויים (ובזה) [בזה] ונמשכים ממנו: וזה סוד תפלה מלשון היאכל תפל מבלי מלח, וענינה שעושה צרכיו תפל אצל צרכי גבוה, והשואל ומכוין גם לעצמו הנה הוא משתף עצמו לגבוה: ועוד כי כל השאלות והצרכים הנה הם מצד החול כידוע לחכמי לב, והמכוין בהם ושואלם בתפלתו שהיא שעת הייחוד הנה הוא מכניס חולין בעזרה ומטמא מקדש הקדש, וברכות אמצעיות יבא האמת בכוונתם בפרק עשירי מזה החלק בסייעתא דשמיא: ובפרק הנושא בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה, הודיע עליו השלום בשעת פטירתו על היותו כל ימיו מיחד אמיתי ומעלה כל הענפים ומיחדם בשרשם, וזה הורה בזקיפת עשר אצבעותיו, והורה עוד על מה שאנו בבאורן שבכל תורתו ועבודתו לא שאל ולא כיוון כלל לעצמו כי אם כל כוונתו לצורך גבוה לא זולת, כענין שכתבנו, וזה אמרו יגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה: ומיחודו האמיתי לצורך גבוה אם שלא כיוון לעצמו כלל נמשך לו העושר והכבוד על כל חכמי דורו עד שאמרו עליו אהוריריה דבי רבי עתיר משבור מלכא, כדאיתא פרק השוכר את הפועלים, והעובד לזה התכלית הוא העובד מאהבה ונקרא אוהב את המקום ועושה רצונו: נ"ל פי' הפסוק לפי דעתו שתכין תקשיב מבנין הפעול יוצא לגבוה ואמנם כשתעשה בכוונתך שיכון לב מ' סתומה שהיא מלכות הנקראת לב השמי' מי"ם סתומה בינה כי ממנה נאצלה ולזה תכוון להתייחד ולהתחבר עם דודה אזי תגרום נקשבת אזן ך, בינה להשפיע כך כל שאלתך על נכון בהיות טוען על הבנים לב מ' לחברה עם דודה כך נ"ל אני בנו חיים גבאי: ולזה רמזו רז"ל באמרם המתפלל צריך שיכוין לבו לשמים. ואמרם לבו הוא כמו ויאמר יי' אל לבו, וצריך לכוין וליחד הלב ההוא בשמים והוא הייחוד השלם, וצריך לכוין לזה הייחוד שהוא צורך גבוה לא לתכלית אחר, ואמרם סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך, לומר שהמכוין לתכלית זה ימשך ממנו שתשמע תפלתו אף אם לא יכוין לה, וכשהיו ישראל עובדים עבודותיהם ומכוונים לזה היה הקב"ה משבחם וקורא אותם רעיתי מלשון האלהים הרועה אותי: ואמרו במדרש חזית רעיתי מהו רעיתי אמר רבי יונתן מפרנסתי הן, שירעו אותי בשני תמידין בכל יום עד כאן: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו בזה הלשון ישב רבי ברכיה ודרש מאי דכתיב ויקחו לי תרומה, כך אמר הקב"ה לישראל אותי תרומה הרימו אותי בתפלותיכם, ומי אותו שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה כבדוהו כי בו אני שמח שיודע שמי, וממנו ראוי לקחת תרומתי שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, מאותו המתנדב דאמר רבי רחמאי אלמלא צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותי על כל העולם בזכיותיהם ומהם מתפרנס הלב והלב מפרנסם, עד כאן. הרי בארו שהלב והוא לב השמים מתפרנס בתפלותיהם וזכיותיהם של צדיקים שמרימים אותו למעלה ומיחדים אותו בשמים, וזהו תכליתן בעבודתם לא תכלית אחר, והלב גם כן מפרנסן עם שאין כוונתם לזה כי אם צורך גבוה: ולפי שזה התכלית הוא החפץ והרצון העליון לא זולת, אמרו שם בסוף הענין, לפיכך קחו תרומתי ממנו תחילה ואחר כך וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, מאת השאר, ומה זהב וכסף ונחשת וגו' לומר שאין הקב"ה חפץ כי אם בעבודה לתכלית שיתיחד בכבודו, וזה חפצו ורצונו בצדיקים היודעים זה ועושים אותו להשלים הרצון ההוא לא לתכלית אחר: ולהעיר על שהכוונה ועל הדרך שבארנו היא העקר בעבודה, ואמרו בסוף מנחות במשנה נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח, ובעולת העוף אשה ריח ניחח, ובמנחה אשה ריח ניחח, ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. הנה כי התנאי בכל העבודות לכוין את הלב סוד ה"א אחרונה שבשם לשמים סוד וי"ו שבשם, כלומר ליחדה עם דודה להיות כן הרצון העליון, והעובד השלם מכוין לזה לא לתכלית אחר, והעבודה על זולת זאת הכוונה אינה עולה לרצון, ולזה כוונו רז"ל ביומא פרק ראשון (יט ע"ב) באמרם תאנא אין מעסקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה, והיו אומרים אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ופירש רש"י ז"ל אלא בפה היו משוררים לפניו אם השם לא יבנה בית, כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשום שמים שתהא לרצון, שאם אינה רצויה לו אין טרחך עולה לכלום, אשר מזה יתבאר כי העבודה שאינה לשום שמים והיא שאינה על הכוונה והתכלית שבארנו אינה עולה לכלום: חלק ב פרק ז התפלה המכוונת לתכלית שיתברך השם הגדול ויתיחד בכבודו להיות זה רצונו וצרכו כמו שבארנו היא אשר הקב"ה מתאוה לה ושואלה מן הצדיקים היודעים סוד זה ומתכוונים בו, אמרו בברכות פרק ראשון (ז' ע"א) תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו, אשר למדנו מזה סוד התפלה שהיא על הדרך שבארנו ושהיא גדולה מהמשובח שבקרבנות שהוא קרבן הקטרת, שעם שהוא מקשר כל המעלות ומיחדם ומשמח את הלב הידוע, כענין שנאמר שמן וקטרת ישמח לב, אמר לו ישמעאל בני ברכני להורות שהתפלה על הדרך והכוונה שבארנו גדולה מכל העבודות, לפי שהיא ממשכת ומאצלת אצילות רוח הקדש מהעדן עד הגן באופן יותר שלם, כי יש לה כח גדול בזה יותר מכל הקרבנות בהיותה כלולה מהארבעה דברים הידועים שבארנום למעלה, ועל הכוונה הראויה אשר היא הייחוד לצורך גבוה ולפי שהצדיקים יש להם זה הכח בשלמות החכמה, הקב"ה דורש ושואל מהם שיברכוהו על זאת הכוונה כי בזה מקבל נחת רוח מהם: וחכמי האמת קבלו בשם הזה שהוא כת"ר מלכו"ת והוא שומר ישראל, ולזה סמך לו אל וי"ה כי הוא אלהי ישראל. ומה שאמר ראיתי וכתיב כי לא יראני האדם, הוא כענין שנאמר בישעיה ואראה את יי' והיא השגה בו על ידי מחיצה למטה הרבה, על כסא רם ונשא והוא הכסא הנזכר במרכבת יחזקאל ע"ה, ואמר לי ישמעאל בני ברכני והוא התפלל, וסוד הענין כי התפלה השלמה ממשכת הברכה מן המקור, והוא אשר רמז לו באמרו ברכני כלומר שיתפלל באופן תמשך הברכה ויבורך מלכות בית דוד, ולשון התפלה ועניינה מורים כן, אמר יהי רצון מלפניך ולא אמר לפניך והוא כסוד מי יתן והיה לבבם זה וגו', לפי שהרצון הזה הוא הרצון העליון הפשוט אשר בו ספוק כל הצרכים וממנו הכל, ולזה שאל ואמר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, שתהיה ימין יי' רוממה גוברת על שמאלו, באופן שתעשה השמאל ימין ותהפך מדת הדין למדת רחמים, ויגולו רחמיך מלמעלה ראש, שיאצל רוח הקדש ותוספת ברכה, וירד השמן הטוב והשפע הקדוש על מדותיך כענין שכתוב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן דרך הימין והחסד, ואז שיורד על פי מדותיו, וכשהברכה ואצילות רוח הקדש בא על זה הדרך מראש ועד סוף השם הגדול מתיחד בכבודו, וזו היא שאלת השם הנכבד ישמעאל בני ברכני, והוא ע"ה המשיך תפלתו לזה התכלית כי זה הוא החפץ והרצון העליון: ולפי שבקשת רחמים על ישראל היא גם כן מצרכי גבוה, כי ברחם האב הידוע על הבנים אז האם מזדווגת עם בעלה, לזה המשיך בתפלתו גם זה ואמר ותתנהג עם בניך וכו', ולמדנו עוד לפי דרכנו כי בהתברך השם הגדול והתיחדו בכבודו על ידי התפלה, ימשך מזה שתהפך מדת הדין למדת רחמים לצורך התחתונים, ויברכו גם הם בברכתו, וכענין שכתוב ומברכתך יבורך בית עבדך וגו', הנה כי התפלה על הדרך הזה היא עולה כולה לגבוה והיא הרצויה לפניו: וחכמי האמת הקדושים היודעים כי התפלה בכוונה לתכלית שיתיחד השם הגדול בכבודו שהוא צורך גבוה, ועל הדרך שבארנו, היו רגילים להתפלל אחר תפלותיהם תפלה יעוררו בה הרצון העליון לתכלית שיתיחד בכבודו, לא לתכלית אחר לפי שתפלה כזו היא היותר נבחרת, לפי שהיא כולה לצורך גבוה והוא התכלית אשר אליו יפנה העובד האמיתי בעבודתו כל ימיו, כי הוא העבודה מאהבה אשר אינה תלויה בדבר, כלומר שהאוהב העובד לזה התכלית הוא האוהב שאינו תולה אהבתו בדבר שיהיה לצרכו כלל, אבל אהבתו בעבודתו כלה לצורך האהוב כי הוא בעבודתו פונה אל מול זה התכלית, והוא שיתברך השם הגדול ויתיחד בכבודו להיות זה רצונו יתברך לא זולת: אמרו בפרק היה קורא (ט"ז ע"ב) רבי אלעזר בתר דמסיים צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום ורעות, והכוונה בפורינו גורלינו היא ה"א אחרונה שבשם הגדול, שהיא גורלן של ישראל, אמר דוד אתה תומיך גורלי, ולהורות על יחודה עם מה שלמעלה לה אמר שישכן בה אהבה ואחוה, סוד חסד לאברהם משוך עליה, בסוד וימינו תחבקני, ואחוה הוא הידיד הקורא אותה אחותי רעיתי, ושלום ורעות הוא צדיקו של עולם, ושלום ואמת חד הוא, והוא סוד ונתתי שלום בארץ והוא הייחוד השלם: והמשיך לזה עוד ואמר ותרבה גבולנו בתלמידים, וגם זה צורך גבוה ללמדם הדעת את יי' כי הם הנותנים כח ואון וחיל לשכינה בגלותה בהבל פיהם. ועל דרך הסוד הנסתר ותרבה גבולנו שהיא הכלה בתלמידים סוד למודי יי', שתתרבה מהם ותתיחד בהם על ידי הצדיק המעמיד העולם, שהם התלמידים המשפיעים בה על ידו ושלום בכל: והמשיך עוד ואמר ותצליח סופנו אחרית ותקוה שיהיו מעשיו ועבודתו עושים פירות בסוף, והוא שיתברך השם הגדול ויתיחד בכבודו על ידי עבודתו כי זה הוא התכלית המקווה ממנו, ותשים חלקנו בגן עדן וגם זה צורך גבוה התבאר סודו למעלה, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, כי שנים אלה הם העוזרים להשלים הכוונה בעבודה זה מבחן וזה מבפנים. ואמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל נוגה (ח"ב ר"נ ע"א) בזה הלשון והכא אית בסטרא דקדושא בסטרא דימינא חבר טוב דעביד טיבו עמיה דברנש בעלמא דין ובעלמא דאתי עד כאן: ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך, שימשך ממחשבות הלב בלילה התוחלת האמיתי, והוא היראה את השם הנכבד והנורא להמשיך אליו מהיראה העליונה הפנימית וליחדו שם, והענין לומר שהמחשבות ביום ובלילה תהיינה מכוונות לזה בלי תערובת הרהורים אחרים, אבל תהיה המחשבה משוטטת תמיד למעלה בייחוד השם הגדול, ויכלול עוד בדבריו אלה כי הוא אמר ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, והם העוזרים הטובים באלה החיים להמשיך החיים האמיתיים שהיא העבודה לתכלית מה שבארנו. יאמר כי כשנפרד מאלה החיים ונשכים שהוא הרמז אל ההעתק אל החיים הבאים אחר אלה שנמצא יחול לבבנו שם מה שהיינו מיחלים בהיותנו באלה החיים הקצרים בעבודתנו, והוא לתקן הכבוד במעשינו הטובים והיא היראה את השם הנכבד ונמצא שהיה כן כמו שיחלנו ולא יגענו לריק: אמר ישעיהו הנביא ע"ה ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ואני אמרתי לריק יגעתי, לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את יי' ופעולתי את אלהי, בפסוק ויאמר לי עבדי אתה רמז לנו כי הטעם שנצטוינו בעבודה והעובדים האמיתיים הם אשר בשם ישראל יכנו מלשון שררה וגדולה, כי בעבודה תהיה המשרה על שכמם ויגדלו על כל הנבראים בעבור שיתפאר השם הגדול בהם בעבורם בגוונים העליונים יכהן פאר, וילבש בגדי ישע, ואם הבנים מעטרת למלך שהשלום שלו, עטרת תפארת ואצילות רוח הקדש מהמקור והכל בהתעוררות ישראל למטה במעשיהם הטובים: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס"ב ע"א) ישראל אשר בך אתפאר אתפאר ודאי, מאי משמע משמע דבגיני ישראל לתתא קב"ה מתפאר לעילא עד כאן. וכוונתם בזה לתכלית שיתברך השם הגדול ושיתיחד בכבודו להיות זה רצונו, וכל עוד בחיים חיתם חיים החיים האמיתיים האלה, ועם כל זה הם מסופקים בעצמם כי אולי לא יצאו בכל טרחם ידי חובתם ולא עלה להם עמלם לכלום, והוא אמרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' וכשנעתקים מאלה החיים הקצרים אל החיים הארוכים מראים ומודיעים להם שעמלם עשה פירות, שהוא תקון הכבוד שתקנו בהיותם בחיים האלה ושעם האלהים לצרכו עשו היום, ואיך ישיגו זה וידעוהו הקב"ה מראה להם מתן שכרן בשעת סלוקן מן העולם, וממנו יודעים כי תקון הכבוד שתקנו בעולם הזה מאהבה, ועל הדרך שבארנו עשה להם את כל הכבוד ההוא, והוא אמרו אכן משפטי את יי', והוא רמז על מתן שכרם ומי גרם להם זה חזר ואמר ופעולתי את אלהי, כלומר פעולתי שהיתה בעולם הזה את אלהי כלומר לצרכו גרמו לי, והנה הם משכימים ומוצאים יחול לבבם: ובבראשית רבה פרשת ס"א אמרו בזה הלשון בשעת סלוקן של צדיקים הקב"ה מראה להם מתן שכרם, כד דמך רבי אבהו אחזי ליה תלת עשר נהרי אפרסמון, אמר להון אלין דמן, אמרו ליה דידך, אמר אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו': והנה רבי אבהו היה חכם גדול וחסיד בעל מעשים טובים ובמעשיו הטובים, ובחכמתו היה מוריד ומאציל שלש עשרה נהרות מושכין השמן הטוב הנכללים באויר הקדמון הזך על הכתרים אשר תחתיו, ועל ידו היה השם הגדול מתברך ומתיחד בכבודו, ולזה הראו לו שמתן שכרו היו שלש עשרה נהרות של אפרסמון בגן עדן דוגמתם להתענג בהם, והשכים ומצא יחול לבבו במה שהיה מתעסק ליראה את השם הנכבד ליחדו במה שלמעלה אשר זה תכלית העבודה והכוונה ביצירה: ואמר עוד ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה, קורת נפשנו לשון נחת רוח, כלומר מה שתנוח ותסכים בו נפשנו ורוחנו מההרהורים והמחשבות העולות על הרוח תבא לפניך בענין שימשך ממנו הטוב בעיניך שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו, כלומר שלא יעלה במחשבתנו שום קצוץ ופרוד חלילה, אבל המחשבה עם המעשה יהיו מכוונים תמיד ופונים אל הייחוד השלם: חלק ב פרק ח התפלה ההגונה היותר נבחרת ורצויה היא כלומר לצרכו ולא שיתערב בה דבר שיהיה העולה כולה לגבוה, כמו שאמרנו צורך הדיוט כלל, אמרו בפרק היה קורא, (ט"ז ע"ב) ר' יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעותינו, והכוונה בזה להעיר הרצון והרחמים על הכבוד שהוא עמנו בגלות, וכביכול שמגיע לו בושת ורעה מבשתם ורעתם של בניו, בסוד מה שאמרו במדרש רות הנעלם, (ז"ח פ"ח ע"א) ויחרד האיש וילפת אמאי בגין דהא והנה אשה שוכבת מרגלותיו שכיבת לארעא מהדקא בין רגלין, דא כנסת ישראל, כדין בההיא שעתא איהי אתערת לגביה, והוא שאיל לה ויאמר מי את, מי את בגלותא, מי את בשעתא דא, ותאמר אנכי רות אמתך מרוות בצערין מרוות מכאובין על בני בגלותא, על פלטרין קדישין דאתתרכנא מיניהו, ולא די דאתתרכנא מהיכלי אלא דמגדפין ומקללין בכל יומא עליהו, ולית לי פומא בגלותא לאתבא לון עד כאן. וזה סוד בכל צרתם לו צר: ואמרו בברכות פרק ראשון אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, לרמוז שצריך הכבוד עזר וההתעוררות שיעוררו הרצון והרחמים עליו שיצא מגלות האומות, ואז בשובו בסוד ושב יי אלהיך נשוב עמו, והיה לו ע"ה לומר לפי זה בבשתך ברעותיך, אבל הוא כטעם ואל אראה ברעתי שאמר אדון הנביאים ע"ה, ואמרו ז"ל שהוא תקון סופרים, ובמכילתא בפסוק תהרוס קמיך, ואל אראה ברעתי כנה הכתוב. ודרכם של חסידים ואנשי מעשה להניח צרכיהם וצערם ולבקש ולהתפלל על צרכי גבוה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ק"ב ע"א) אמרו בזה הלשון קב"ה אמר אלי קורא משעיר קלא שמענא בין גלוותא דשעיר אינון דדחקי ביניהו אינון דשכבין לעפרא, ומאי אמרי שומר מה מלילה, שומר מה מלילי אינון תבעין לי על מטרוניתא מה עבדית מן מטרוניתא דילי, כדין קב"ה כניש לפמליא דיליה ואמר חמו בני רחמאי דאינון דחקין בגלותא ושבקין צערא דילהון ותבעין לי על מטרוניתא, ואמרי שומר אנת דאתקרית שומר, אן הוא שמירה דביתך, מה מלילה מה עבדת מלילה הכי נטרת לה, מה מליל דהא לזמנין אתקרי לילה לזמנין אתקרי ליל הה"ד ליל שמורים הוא, וכתיב הוא הלילה הזה עד כאן. והנה הקב"ה משבחם על זה לפי שמניחים צערם ומעוררים הרחמים על צער הכבוד, לפי שיודעים שזה רצון גבוה לפיכך היה החסיד הזה מבקש רחמים מלפני הרצון העליון שיציץ ויביט בזה וימהר יחישה מעשהו: ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך ותתעטף בחסידותך, זה סוד הייחוד השם מלמטה למעלה, והיה מתחיל מהרחמים סוד תפארת ישראל ומשם אל העוז סוד פחד יצחק זרוע עוזו, ומשם אל החסד, ותתאזר בחנינותך, והיא מדות החנינה למעלה בסוד וחנותי את אשר אחון נותן מתנת חנם שאין שם מצרים, ותבא לפניך מדת טובך, היא מדת טובו בסוד אני אעביר כל טובי, וענותנותך, היא מדת הענוה, והכוונה ליחד הסוף שהיא מדת הטוב בראש שהיא מדת הענוה והכוונה בכל זה שיתיחד השם הגדול בבנינו ובאותיוו עד אין סוף, וזה הייחוד לצרכו לא לתכלית אחר, ולזה היה מבקש שיתיחד השם הגדול בכבודו בלשון צווי, באמרו ותתלבש, ותתכסה, ותתעטף וכו', כלומר שיתיחד בכבודו מעצמו ומאליו אף אם אין די בתחתונים לגרום זה, בסוד שתקנו בתחנות דלות מעשים בשורך קרב צדק מאליך: וכזו היתה תפלת רב ספרא באמרם שם, רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, כי היה מעורר הרצון שישפיע רחמיו ואורו הגדול במדת טובו ויתיחד בכבודו מאליו כי אין די בתחתונים לגרום זה בעבודתם, ואמר שתשים שלום בפמליא של מעלה, והוא כטעם ונתתי שלום בארץ שישים מדת השלום שהוא צדיק חי העולמים מחובר בארץ סוד מלכות בית דוד: ובספרי ר' חנניה סגן הכהנים אומר וישם לך שלום בביתך, ר' נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ, ר' יונתן אומר זה שלום של תורה שנאמר יי' עוז לעמו יתן וגו', וזה הוא הייחוד השלם, וזהו סוד ששנינו הוי מתפלל בשלומה של מלכות, והיא מלכות שמים שתתיחד בשלום ואמת, כי לזה יתכוונו החסידים בתפלותיהם ועליו יבקשו בתחנותיהם כי זה כל חפץ וכל ישע: ואמרו בפמליא של מטה רמז על הדברים החיצונים אשר באו מתמצית ה"א ראשונה, שמרי היין הטוב וסיג הכסף, והם חלק האומות אשר מהם הקטטות והמלחמות והקטרוגים, והנה באמת השלום והאמת בפמליא של מעלה סוד ארץ החיים ימשך גם ממנו שלום בפמליא של מטה ולא יקטרגו על ישראל ולא ילשינו הבן לאביו, וזה סוד עושי צדקה בכל עת אפילו בעת רעה, כי כשתעורר הצדקה והשלום למעלה תתעורר גם למטה, ושלום בכל: ובין התלמידים העוסקים בתורתך, כי כשיש שלום ביניהם למטה בעסקם בתורה, ואין כוונתם במחלוקתם במשא ובמתן כי אם להוציא האמת לאמתו לברר וללבן ההלכה ולא לקנטר כאמרם את והב כסופה, גם למעלה מתעורר השלום: בין עוסקים לשמה, העוסק בתורה לשמה הוא לשם שיתיחד השם בכבודו כמו שיתבאר עוד בס"ד. בין עוסקים שלא לשמה כי אם לתכלית אחר זולת הייחוד, התפלל עליהם שישים שלום ביניהם כדי שימשך ממנו השלום למעלה, ונמצא השלום ביניהם לתכלית זה שהוא צורך גבוה. וחזר והתפלל על אותם שאינן עוסקים לשמה, שיהיו עוסקים לשמה כדי שימשך ממנו התכלית האמיתי שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו. הנה כי אלה החסידים היתה תפלתם לזה התכלית לא זולת ודבריהם בה בלשונם רומזים מה שיורה עליו כל מה שבארנו, והם ע"ה היו אומרים כך אחר תפלותיהם הכוללות כל הצרכים והם צרכי הדיוט בלבד כפי נגליהם, ולפיכך היו מתפללים אחר כך תפלה שהיא כולה צורך גבוה שזה הוא התכלית המבוקש מהחסידים: חלק ב פרק ט התפלה צריך לדעת ענינה וסדורה הנכון והרצון בסדור ההוא, ואין ספק שהסדור בענינה היה בחכמה נפלאה ובהשגחה, כי המסדרים היו אנשי כנסת הגדולה כמו שאמרו בפרק אין עומדין, אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות, וידוע שאנשי כנסת הגדולה היו בהם חגי זכריה ומלאכי נביאים והשאר היו חכמים גדולים, ואמרו בפרק הקורא את המגלה מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר, והכנסיה הקדושה ההיא תקנו התפלות והברכות ברוח הקדש בסדר נפלא מאד, כדי שיגיע התכלית הנדרש מהם והוא הפקת צרכי האדם, והוא שידע הכוונה בסדר ההוא, וראוי לנו לעבוד בו להועיל ולהאיר בו עיני העובדים האמיתיים, כי זה ממה שאנו בררנו וגם הוא צריך ומוכרח לשלמות עבודת הקודש: אמרו בפרק אין עומדין אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות, דאמר רבי חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו: וסוד הענין כי הבא לשאול צרכיו מאדון יחיד יצטרך קודם כל דבריו ליחד שמו בו כי זה הוא הדרך הנכון להפיק צרכיו, וזולת זה לא יגיע אל כוונתו כלל, כי בכל התפלות והבקשות צריך המתפלל ליחד במחשבתו את השם הגדול בבנינו ובאותיותיו עד אין סוף. אמרו במדרש שוחר טוב כי בי חשק, אמר רבי יהושע בן לוי בשם רבי פנחס בן יאיר, מפני מה מתפללין ישראל בעולם הזה ואינן נענין על ידי שאינן יודעים להתפלל בשם המפורש, ר"ל בסוד בנין פנימיות אותיות השם, כך היא קבלת החכם רבי טודרוס הלוי ז"ל במאמרם זה בשער הרזים שלו. ואחר שהשלים הכוונה בזה כראוי והכין הדרך אז הוא עת רצון לשאול צרכיו, שהרי בייחוד ההוא תקן כלי להניח ברכה אל ביתו להפיק רצונו, והיא הידיעה להתפלל בשם המפורש, ומי שלא ידע דרך זה הייחוד והתקון אי איפשר שיענה כי אין מקום לזה ולא כלי, בזולת ידיעת ייחוד השם באותיוו ובבנינו: והנה שלשה ברכות ראשונות נתקנו על הדרך ההוא להורות על הייחוד הזה שאמרנו, שהם מיחדים בכוונה הראויה ימין ושמאל באמצע, והנה הברכה ראשונה שהיא אבות כוללת כל אותיות השם הגדול הכוללות כל המעלות, וכמו שכתבנו בספר תולעת יעקב, וחותמין בה מגן אברהם לכלול הכל בימין עליון, ואחר כך מיחדים השמאל בימין בסוד אתה גבור, ואחר כך מיחדים הכל באמצע בסוד אתה קדוש, וצריך המיחד לקבוע כוונתו שם והוא שיכלול במחשבתו וייחד כל שאר המעלות במעלה ההיא, ואז תהיה כוונתו בייחוד ההוא לכלול הכל באין סוף אדון יחיד המשפיע טובו במדותיו שהם סוד שמו הגדול, והוא הנשמה לכל הנשמות, והייחוד השלם להביא ולכלול הנשמה הקדושה ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות כדי שתהיה נמצאת בכלם, מתפשטת בכלם, כוללת את כלם, לדעת ולהורות שהוא הכל והוא לבדו ואין זולתו, והייחוד הזה הוא השבח שמסדר העבד לפני רבו בשלשה ראשונות, ולפיכך אין בהם שאלת צרכים להדיוט כלל, כי כלן לגבוה עולות, והמיחד הייחוד הזה על זה הדרך אז ביחדו הייחוד ההוא יפיק שאלתו, ולפיכך תקנו האמצעיות שבהם שאלת הצרכים אחר שלשה ראשונות שהם סוד הייחוד והשבח: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ' ע"א) אמרו בזה הלשון מאן דיתבע בעותיה למלכא בעי ליחדא שמא קדישא ברעותיה, ולקשרא כלא בחד ובההוא קשורא אשתכח בעותיה עד כאן. ולהעיר על זה הסוד תקנו בתחנות הורנו בזעקנו לך צו ישועתנו במפגיע: ואמרו עוד בפרק אין עומדין דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל מנלן ממשה, דכתיב ואתחנן אל יי וגומר, וכתיב אדני יהוה אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו', וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וגו': ובמדרשו של רשב"י ע"ה (דברים ר"ס ע"ב) אמרו בזה הלשון מאן דקאים בצלותא בעי לסדרא שבחא דמאריה בקדמיתא, ולבתר יבעי בעותיה, דהא משה הכי קאמר בקדמיתא אתה החלות וגו' ולבתר אעברה נא ואראה וגו', רבי יהודה אמר, מאי טעמא הכא בקדמיתא אדני ולבתר יהו"ה וקרינן אלהים, אלא סדורא הכי הוא מתתא לעילא ולאכללא מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום ולזווגא כלא כחדא כדקא יאות, עד כאן. והכל לכוונה אחת עולה והיא מה שביארנו, כי סדור שבחו של הקב"ה הוא ליחד את השם הגדול בכבודו, ולכלול את הכל באין סוף קודם שאלת צרכיו, ובייחוד ההוא נותן מקום ומכין כלי להפיק צרכיו, כי בזה הוא עושה חיל בעליונים ועוזרם לפעול פעולתם, והם עושים רצונו, והביאו ראיה ממשה רבינו ע"ה שצריך העובד לסדר שבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו: והנה אדון הנביאים ע"ה לקח לו בתפלתו הדרך הזה, והוא כי התחיל ממטה למעלה וייחד מדת לילה ביום, ולפיכך הזכיר בתפלתו אדני יהוה כי יחד הכל ממטה למעלה עד ההתחלה, כי כן הסדר וכמו שכתבנו בספר תולעת יעקב, ואחר שיחד הסוף בראש והכין הדרך חזר להמשיך רוח הקדש ואור ושפע מהראש אל הסוף, והוא יחוד יום בלילה, ולכלול הנשמה הקדושה ולהביאה וליחדה ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, והוא אמרו את גדלך ואת ידך החזקה והוא הסדר מלמעלה למטה, הגדולה והגבורה כנגד אבות וגבורות, אשר מי אל בשמים ובארץ תרגום אנקלוס ע"ה דאת הוא אלהא דשכינתך בשמיא מלעילא ושליט בארעא מלרע: והכוונה על שהוא אחד בכל, בשמים, שהוא תפארת ישראל כנגד קדושת השם והקדישו את קדוש יעקב, ובארץ, היא ארץ החיים סוד ה"א אחרונה, והנה הוא אחד בשמים ובארץ העליונים ובזה הוא שליט ועושה כרצונו בשמים ובארץ התחתונים, ואחר שסדר שבחו של הקב"ה שהוא הייחוד השלם וכענין שבארנו, שאל צרכיו והתפלל ואמר אעברה נא ואראה וגו', יתבאר מזה אם כן שהבא לשאול שאלה שצריך לתקן כלי ולהכין דרך בו ימצא שאלתו, והוא סדור שבחו של הקב"ה בתחלה שהוא הייחוד ועל הדרך שבארנו. ויתבאר עוד ממה שכתבנו היות סדר התפלות ברוח הקדש ועניינם מתוקן בחכמה עליונה, והוא מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ב פרק י הברכות האמצעיות שבהם שאלת כל הצרכים גם בהם רמז אל הייחוד אשר הוא צורך גבוה, והכוונה בהם על הדרך אשר אבאר. כבר כתבנו כי ברכה שלישית שהיא אתה קדוש כנגד קדוש יעקב שהוא חותם אמת, וכתבנו בספר תולעת יעקב כי שם כוונת תשלום ברכות אמצעיות, והסוד בזה קרוב יי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת: ואמרו בירושלמי דברכות פרק הרואה, ראה כמה הוא גבוה מעולמו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה וגומר, הה"ד כיי' אלהינו בכל קראנו אליו, והעמוד הוא וי"ו שבשם הגדול ששם כוונת הברכות האמצעיות: והיתה הברכה הראשונה אתה חונן לאדם דעת, לרמוז אל הדעת, ונתקנה בראש שאלת צרכים להורות כי הוא העיקר אשר ממנו יסתעפו כל שאר הצרכים, כי הוא הקנין אשר אין בו חסרון כל: והכוונה בשאלה זו כי השואל מרוב חפצו ורצונו לדעת את בראו ולהתבונן בדברים העליונים שהייחוד תלוי בהם, מבקש מלפניו שיחון אותו דעה ובינה והשכל, שהוא הפתח ליחד את השם הגדול בכבודו שזה הוא תכלית העבודה, ומורה בזה תכלית אהבתו ודבקותו בו, ושאין רצונו לפרוש ממנו כי אם לדעת אותו, והדעת האמיתי הוא הייחוד: אמר הנביא ירמיהו ע"ה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, כי אני יי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם יי'. אמר כי ההלול האמיתי לאדם הוא מצד הייחוד, והוא אמרו השכל וידע אותי, כלומר שעל ידי שכל טוב שהוא יסוד חי העולמים מקרב אותי סוד את יי', אל הדעת, והוא יחוד הכלה עם דודה, כי אני יי' עשה חסד משפט וצדקה, ייחוד השלשה אבות, בארץ, ארץ החיים. והרי המרכבה שלמה בהתחבר השלש רגלים עם דוד שהוא רגל רביעי, והוא סוד עשה, שהוא הייחוד בסוד מעשה מרכבה, כי באלה הארבעה שהם סוד מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם חפצתי להיות ייחודי נכר ונודע בהם, וייחודם הוא הרצון והחפץ העליון, הנה כי הדעת האמיתי הוא הייחוד, ולזה נתקנה ברכת הדעת בראש כל הברכות והשאלות: ברכה שניה ברכת התשובה השיבנו, ונתקנה ברכה זו אחר ברכת הדעת שהוא הייחוד, והטעם לפי שמטבע האדם לחטא, והחטא סבת קצוץ הנטיעות היפות והפרוד בייחוד הקדוש, ולזה אנו שואלים שיורנו דרך התשובה, ושישיבנו לתורתו שהוא הדרך לדעת להשיב אם על הבנים כבתחלה, שהוא בחטאו גרם שתסתלק ותלקח האם העליונה מעל בניה, ובזה גלה ערותן, ובתשובה השלמה תשוב האם למקומה בסוד ישוב ירחמנו: ברכה שלישית ברכת הסליחה סלח לנו אבינו, והטעם לפי שסליחת העון הוא צורך הכבוד כי העון והפשע גורם השלוה ובפשעכם שולחה אמכם, ולפיכך אנו שואלים הסליחה כדי שתשוב, ולפי שהסליחה והכפרה צורך השם הנכבד אמר דוד המלך ע"ה למען שמך יי' וסלחת לעוני, וכתיב עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך, והצילנו וכפר על הטאתינו למען שמך: ברכה רביעית ברכת הגאולה, וגאלנו גאולה שלמה למען שמך, והסוד בזה כי השכינה סוד השם הנכבד עמנו בגלות ואנו מתפללין שיגאלנו כדי שיגאל את עצמו, והוא אמרנו למען שמך שתצא השכינה מגלותה: ואמרו במדרש שוחר טוב ולכה לישועתה לנו, אמר ר' חלקיה בשם רבי אבהו ולכה מלא כתיב שכל הישועה שלך היא: ואמרו עוד שם ואראהו בישועתי, זה אחד מן המקראות הקשים שישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב"ה, ובואלה שמות רבה החדש הזה לכם, רבי מאיר אומר לי ולכם היא הגאולה, כביכול אני נפדתי עמכם שנאמר אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. ובספרי פסוק ויהי בנסוע, ר' עקיבא אומר אלמלא מקרא כתוב אי איפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני המקום עצמך פדית: ברכה חמישית ברכת הרפואה, וגם היא לצורך גבוה, בהיות האדם בריא למטה כביכול הבריאות נוגע לדמות העליון, ובפרק הקורא את המגלה ומה ראו לומר רפואה בשמינית, אמר ר' אחא מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית, הרי שהמילה צריכה רפואה, ובפרק נגמר הדין אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. ובמדרש חזית רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, תאומתי, מה התאומים הללו אם חושש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש, כך כביכול אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה: והסוד הנעלם בברכת הרפואה שהרי הלבנה פגומה כי הטיל הנחש זוהמתו בחוה וטמא המקדש, ועתיד הקב"ה לרפאת המכה ההיא ולמלא פגימתה וחסרונה, והגורם הפגם והחסרון יעבירנו מן העולם, ואז יהיה אור הלבנה כאור החמה בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. והסוד כי יתיחד השם בכבודו, והכנפים מבחוץ כעבדים משמשים את מלכם, ואור שבעת הימים העליונים יתאצל על החמה, ואז יתמלא פגם הלבנה והאם העליונה תגלה בשעריה עליהם ואז יהיה יי אחד ושמו אחד: ובאר סבת זה ואמר ביום חבש יי' את שבר עמו ומחץ מכתו, היא מכת הנחש הגורם פגימת הלבנה וטומאת המקדש, וזה סבת החרבן והגלות, ולסוד זה אנו מתפללין בברכה זו על הרפואה ההיא, וזה רפאנו יי' ונרפא הושיענו ונושעה, כי הרפואה היא סבת הישועה כמו שהמכה סבת. החרבן והגלות, וזו היא הכוונה הראשונה בברכת הרפואה, ואנו שואלין אחר כך על רפואת שאר חלאים ומכות ההווים כמנהגו של עולם, וזה אמרנו והעלה רפואה שלמה וכו': ברכה ששית ברכת השנים, וצריך לכוין שיתברך השם הנכבד למעלה כדי שתתפשט הברכה למטה ויתברכו השנים כי בהמצא הברכה למעלה תמצא גם למטה, ואנו אומרים ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה, והיא האדמה העליונה שיצאה מהאדם העליון, ואחר כך ורוה פני תבל ארצו הנקראת תבל, ושבע את העולם כולו מטובך ומלא ידינו מברכותיך, שיתברך העולם והוא עולם השמטה מטובו, ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב, ובהתברך העולם ההוא מהטוב אז תתפשט הברכה למטה ויתברכו השנים והתבואה והפירות, ומלא ידינו וכו' היא היד כהה, שמרה וכו' מכל דבר רע וכו', מהדברים החצונים שהם מיני משחית ומיני פורענות שלא יטמאו שנה זו שהיא מקדש יי', ועשה לה תקוה בסוד וקו ינטה על ירושלם, קו האמצעי ואחרית שלום צדיקו של עולם מתיחדים בה, וברכה בגשמי רצון ברכה ונדבה, והכוונה שימשך השפע מלמעלה ראש עד הכח המנהיג העולם כדי שתתפשט הברכה משם אל התחתונים, והמעורר הברכה מלמטה סבה שתתעורר ותמצא למעלה, והכוונה השלמה לכוין לזה והוא שיתברך השם הנכבד למעלה, כי עם שהמתפלל צריך כל זה לקיום הגוף כי לא יוכל לעמוד ולעבוד אם לא יהיה בריא, ואם לא יהיו לו מזונות ושאר צרכי הגוף, עם כל זה תהיה הכוונה לצורך הכבוד, וכאלו יורה בעצמו שאם הוא שואל צרכי הגוף הוא לסבה שתמצא הברכה למעלה, ולזה הוא שואל כי בשאלתו למטה יתברך הכבוד למעלה, ולתכלית זה הוא מבקש צרכיו לא להנאת עצמו ולצרכו כי אם במקרה, כי בשאלת צרכי הגוף למטה סבה שיתעוררו וימצאו צרכי מעלה, כי אי איפשר שימצאו למעלה אם לא יעוררו הצרכים למטה, ולזה הוא שואלם כדי שימצאו למעלה: ובענין שאלת המזונות אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס"ב ע"א) בזה הלשון הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו', ר' יוסי פתח פותח את ידיך וגו', מה כתיב לעיל עיני כל אליך ישברו וגו', כל אנון בני עלמא מצפאן וזקפן עינין לקב"ה בגיני כך כל אינון בני מהימנותא בעאן בכל יומא ויומא לשאלא מזוניהו לקב"ה ולצלאה צלותהון עליה, מאי טעמא בגין דכל מאן דמצלי צלותיה לגבי קב"ה על מזוניה גרים דיתברך כל יומא על ידוי דההוא דכלא ביה, וטעמא דמלה ברוך יי' יום יום, ואע"ג דאשתכח עמיה בעי לשאלה קמי קב"ה ולצלאה צלותיה על מזוניה כל יומא, בגין דאשתכח ברכאן כל יומא ויומא לעילא, ועל דא לא ליבעי ליה לאיניש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרא, ולא ליערב יומא ביומא אחרא הה"ד ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו דיקא בר מערב שבת כמא דאוקימנא, וכדין קב"ה אשתכח מלא ברכאן בכל יומא ויומא, כדין כתיב פותח את ידיך וגו', מאי רצון ההוא רצון דאשתכח מעתיקא קדישא ונפק מיניה רצון לאשתכחא מזונא לכלא, ומאן דשאיל מזוניה בכל יומא ויומא ההוא איקרי ברא דמהימנותא, ברא מהימנא, ברא דעליה משתכחן ברכאן לעילא עד כאן: הנה בארו כי שאלת המזונות בכל יום למטה סבה שיתברך הכבוד למעלה. והעובד האמיתי צריך לשאלם לזאת הכוונה ולזה התכלית לא לצורך עצמו כי אינו צריך, אבל בהמצא הברכה למעלה על ידו יהיה הוא בכלל הברכה ושם תמצא שאלתו עם שלא יכוין לעצמו וכבר התבאר זה: ברכה שביעית ברכת קבוץ גליות, ויש לספק שהרי שאלנו על הגאולה בברכה רביעית ולמה שנאוה כאן, ורש"י ז"ל התיר זה הספק בפרק הקורא את המגלה, במה שכתב שם והוא אמרו אתחלתא דגאולה היא, ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא ברכת קבוץ, ובנין ירושלם, וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו, אפילו הכי כיון דשם גאולה עלה קבעוה בשביעית עד כאן: ומלשון התלמוד נראה שעל גאולת הגלות נתקנה. וגם נוסח הברכה מוכיח כן, על כן יש לדעת כי נתקנו שתי ברכות אלו על שני גליות, האחד גלות הגוף, והשני גלות הנשמה, ובתחלה שאלנו גאולת הגוף כי כן יגאל בראשונה, ואחר כך שאלנו על גאולת הנשמה, ולפיכך נתאחרה, כי גאולת הנשמות היא לאחר גאולת הגופים, כי גלותן היה בתחלה וגלות הגופים באחרונה והם נגאלין קודם, כך קבלו בעלי העבודה והוא סוד מסתרי התורה. וגאולת הנשמות שנדחו צורך גבוה, וכמו שאמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, ומאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול, ולפי שהוצרכו לשאול בברכה זו על גאולת הנשמות כללו בה גם גאולת הגופים, והוא אמרם וקבצנו יחד. ויען כי אין גלות אחר אלו הגאולות אמרו תקע בשופר גדול לחרותנו, כי הוא השופר המוציא עבדים לחרות יובל היא שנת החמשים שנה, וגם יש רמז באמרם וקבצנו יחד על גאולת השכינה ואם כן הרי זה צורך גבוה גם כן: ברכה שמינית ברכת המשפט, שיהיו שופטינו ממנו שישיבם כבראשונה וישפטונו על פי התורה, ולא יהיו אויבי יי' פלילים, וזו רעה חולה תחת עבד כי ימלוך והשפחה יורשת גברתה, ומלוך עלינו אתה יי' לבדך, ובזמן הגלות כאלו אנו תחת רשות אחר וכמו שכתוב בעלונו אדונים זולתך, ואנו שואלים שתגלה ותראה מלכות שמים עלינו ולא יהיה נעלם דרך שעבוד, והיא שאלה על חזרת מלכות בית דוד למקומה והוא צורך גבוה, והוא שכתוב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את יי' אלהיהם, והוא אחד משלשה דברים שמאסו בהם ואין נגאלין עד שיבקשום: ובפרק הקורא את המגלה אמרו וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים, לרמוז שאין כל הגופים זוכים לגאולה ואין כל הנשמות זוכות לחרות, והם הרשעים שידונו לדורי דורות ויעשה בהם משפט על שכפרו בישועת יי' ובתחיית המתים וידונו מדה כנגד מדה: ברכה תשיעית ברכת המלשינים, והיא שאלה על הסיגים היוצאים מן הכסף שיאבדו, שהם המעיקים והמעכבים חזרת המלכות למקומה, כי כשיתקיים כי רותה בשמים חרבי, לבער הסיג העליון גם התחתון יבוער, והיא עקירת מלשינים למעלה ולמטה: בנו חיים גבאי: וסימן לדבר וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, והוא בטור א"ח בסימן קי"ח: ברכה עשירית ברכת הצדיקים כי כשיכלו הרשעים ויבוערו מתרוממת קרן הצדיקים, סוד קרן דוד וצדיק חי העולמים ביחוד אחד, כי המפרידים אלופו של עולם ספו תמו, זו היא הכוונה בשאלתנו עקירת המלשינים והרשעים לפי שהם סבת החרבן והגלות למעלה ולמטה: ברכה י"א ברכת בנין ירושלים משכן הכבוד העליון כי שם בית מועד לצדיק וצדק כי בבנין שלמטה יבנה גם למעלה ובשכון השכינה למטה תשכון גם שכינה עליונה למעלה כי זה תלוי בזה, וזה רמז ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים שהוא בקשת בנין בית המקדש שהוא הדבר השני שמאסו בו, ובפרק הקורא את המגלה והיכן מתרוממת קרנן בירושלם שנאמר שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך, הנה כי קרנן של צדיקים סוד קרן דוד מתרוממת בירושלם ולתכלית זה אנו שואלים שאלה זו: ברכה י"ב ברכת הישועה והיא צמיחת המלכות והרמז קרן דוד למעלה ראש מקום הישועה ואז יצמיח קרן ישועה למטה וזה רמז על אמרו ואת דוד מלכם והוא הדבר השלישי שמאסו בו, ושאלתנו כי לישועתך קוינו להורות על ישועת מעלה כי היא עיקר אצלנו ואנו מניחים צרכינו ושואלים צרכי גבוה, ואנו שואלים ישועה של מטה כי בה כביכול הוא נושע למעלה כי ישועתו תלויה בישועתינו: ואמרו במדרש תנחומא א"ר ברכיה הכהן בא וראה מה כתיב גילי מאד בת ציון וגו' הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע, ומושיע אין כתיב כאן אלא נושע, וכן הוא אומר אמרו לבת ציון הנה מושיעך בא אין כתיב כאן אלא ישעך כביכול הוא נושע, אמר ר' מאיר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל ויושע כתיב כביכול בישראל הוא נגאל וכל זמן שישראל נגאלין כאלו הוא נגאל עד כאן: ואמרו עוד שם וכתיב ושם דרך אראנו בישע אלהים בישע ישראל אינו אומר אלא בישע אלהים, ובפרק הקורא את המגלה וכיון שנבנת ירושלם בא דוד שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' וגו' רמזו מה שבארנו: ברכה י"ג ברכת התפלה וצריך המתפלל הירא את דבר ה' לכוין בברכה זו שישמע קולו והוא קול גבוה כלומר כל מה ששאלנו בכל הברכות האמצעיות בצרכי גבוה וכמו שהתבאר כי בשאלנו צרכינו שאי אפשר לנו לעמוד זולתם כוננו בהם בעצם לצרכי גבוה ובברכה זו אנו שואלין שישמע קולנו במה ששאלנו ולזאת הכוונה היתה שאלת אדון הנביאים באמרו אעברה נא ואראה לא לצרכו כי אם לצורך גבוה, והוא אמרם ז"ל (פרק קמא דסוטה) מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפירותיה או לשבוע מטובה, אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימות אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כלם על ידי והתפלה על הכוונה הזאת ובענין שבארנו היא העולה למעלה ומתקבלת ברצון: ואמרו בברכות פרק ראשון מאי כרום זלות לבני אדם דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם, ופירש רש"י ז"ל דברים העומדים ברומו של עולם כגון תפלה שעולה למרום עד כאן, כלומר כשהכוונה בה על הדרך שבארנו עולה ומתעטרת בראש צדיק והוא אמרם העומדים ברומו של עולם: ובזה נשלמה הכוונה בברכות אמצעיות: חלק ב פרק יא שלשה ברכות אחרונות שהם עבודה והודאה ושים שלום, וכבר כתבנו כי שלשה ראשונות כנגד האבות, ובשלישי תשלום השאלות ואחר ששאל שאלותיו וצרכיו ועל הכוונה שבארנו ימשיך הכוונה למטה, והוא כי ברכה ראשונה שבאחרונות שהיא רצה כנגד נצ"ח, ושניה כנגד הו"ד, ושלישית כנגד שלום המכריע, נמצאו שלשה אחרונות מכוונות כנגד שלשה ראשונות, אלו כנגד האבות, ואלו כנגד הבנים שהם ענפיהם: אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה בסוף ההיכלות (ח"ב רס"א ע"ב) בזה הלשון, בתר דסיים שאלתין וגופא שלים בכל סטרין בחדווא דלבא ואיהו שאיל וסיים שאלתין יהדר לאמשכא ברכאן לתתא עד כאן, והיתה ברכת העבודה כנגד נצ"ח לפי שעבודת הקרבנות מושכת כח וחיל ורוח הקדש משם עד בית המלכות, ונצ"ח היא סוד המעמדות שהיו עומדים על הקרבן והם קיום הגוף: ואמרו בתעניות פרק בשלשה פרקים בשנה, אמר ר' יעקב בר אחא אמר ר' אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, והסוד כי המעמדות סמוכי הגוף סוד השמים ומשפיעים כח ונצח בארץ ונמצאו מיחדים בייחוד אחד השמים בארץ כי הם מקבלים משל מעלה ומשפיעים בשל מטה והוא קיום שמים וארץ, והם שאמרו עליהם בפרק אין דורשין שחקים שבו ריחים עומדות וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבא: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג כ"ו ע"א) ושחקים יזלו צדק, מאן שחקים דכד שמים נטיל ליה ממעל מההוא אתר עילאה דשארי עלוי כדין ושחקים יזלו צדק, מאן שחקים אתר דטחנין מן לצדיקים ומאן נינהו נצ"ח והו"ד דודאי אינון טחנין מנא למאן לההוא אתר דאיקרי צדיק דהא אינון טחנין ליה לההוא מנא דאתיא מלעילא וכל ההוא טיבו מתכניש בגוויהו למיהב ליה לדרגא דצדי"ק בגין דיתברכא צד"ק מההיא נזילו דילהון, ועל דא טחנין מן לצדיקים, מאן צדיקים דא צדי"ק וצד"ק דכד מזדווגאן כחדא צדיקי"ם אקרון עד כאן: והזכירו התפלה עם העבודה באמרם ולתפלתם שעה והשב העבודה עם שתקנו לה ברכה בפני עצמה, לפי שהתפלה עבודה גם כן, ואמרו בספרי ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה וכמו שעבודת הקרבנות סבת חול השכינה על ישראל וייחוד וקרוב הכחות והוא סוד ייחוד השם הגדול בכבודו, כן התפלה סבת כל זה והוא שאנו חותמין בברכה זו המחזיר שכינתו לציון, והוא סוד חזרת מלכות בית דוד סוד השכינה וייחודה בצדיק חי העולמים סוד ציון, ולתכלית זה צריך העובד לכוין בברכה זו: ברכה שניה ברכת ההודאה כנגד הו"ד עמוד השמאלי מכלל המעמדות המקיימים שמים וארץ ומכלל השחקים הטוחנין מן לצדיקים, ובכאן סוד הכריעה להמשיך האור ולהורות על הנשמות על נשמותינו הפקודות לך, ובספר היכלות (ח"ב רס"ב ע"א) ובעינן לאמשכא בהני אתרי ברכאן בגין לאשכחא נייחא בהאי עלמא ובעלמא דאתי עד כאן, ואמרם וכל החיים יודוך סלה להורות כי תכלית החיים הם כדי שנודה ונשבח לשם הגדול באין הפסק, ובזאת הברכה שהיא כנגד הו"ד לפי שהיא דין ויש ליראה ממנה ואנו צריכים לרצותה בהודאה: ועוד יש טעם להזכרת החיים בזאת הברכה והוא כי בהיכל עצם השמים (ח"ב רמ"ז ע"א) כתב בזה הלשון אורפניא"ל דקאמרן בדא אשתמודעאן חיים לעלמא כד אתדן עלמא לטב כדין נהיר רוחא דא, וכל חיין וכל חדו אשתכח דהא כיון דזכותא נפק ונהירו דינין כדין רוחא דא אינהיר וסימניך באור פני מלך חיים עד כאן: ולפי שהיכל זה כנגד הו"ד אשר ברכה זו כנגדו אנו אומרים לעולם נודה לך ונספר תהלתך על חיינו המסורים בידך לפי שהחיים נמשכים משם לעולם כשנדון לטובה, ואמרם על נשמותינו הפקודות לך בזאת הברכה לרצות ולהודות עליהן לפי שהן עתידות לעלות דרך שם להתלבש במלבוש יקר כפי מה שתקנו במעשיהם בחיים האלה, ואמרו עוד שם (ח"ב רמ"ז ע"א) בזה הלשון הכא קיימין כל אינון מלבושין דנשמתהון דצדיקייא דסלקין לאתחזאה קמי מאריהון ולקיימא קמיה, וכד נשמתא סלקא ומטאת להאי היכלא, כדין אזדמן חד ממנא דאתפקד על אינון לבושין וצדקיא"ל שמיה דהא בזמנא דבר נש עביד פקודין דאוריתא בהאי עלמא כגוונא דאיהו אשתדל גרמיה הכי אתעביד ליה בהאי היכלא לעילא מלבושא לאתלבשא ביה בההוא עלמא וכד נשמתא סלקא ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא דילה ואזיל עמיה עד דמטא לנהר דינור די נשמתא אצטריכא לאסתחיה ולאתלבנא תמן ולזמנין דטבעא נשמתא תמן ואתוקדא ולא סלקא: ועוד שם ואי זכאת ההיא נשמתא ואסתלקת האי ממנא צדקיא"ל נטיל לה לההיא נשמתא ואלביש לה כההוא לבושא ואתתקנת ביה וסלקא לקורבנא על ידא דמיכאל כהנא לקיימא תדיר כל יומין קמי עתיק יומין, זכאה חולקה דההיא נשמתא דקיימא וזכאת להאי עד כאן: ולפי שיש בעליית הנשמה הזכה צורך גבוה וכמו שהתבאר לזה הוזכרה ההודאה עליהן בברכה זו שהיא כנגד הו"ד מקום ההודאה כדי שתעלה הנשמה דרך שם לרצון ולא תטבע בנהר דינור, ואמרם ויהללו ויברכו את שמך הגדול באמת, לפי שתכלית החיים שיחיה העובד השלם כדי להלל ולברך את השם הגדול מהמקור העליון כדי שיתיחד בכבודו, ולזה צריך לכוין בעבודתו, ואמרם לעולם כי טוב לפי שאין הפסק לייחוד כך צריך שיהיה ההלול וההודאה באין הפסק, ולזה יכסוף השלם החיים הארוכים כדי לייחד באין הפסק, ברכה שלישית ברכת השלום כנגד צדיק חי העולמים שלום נתון בארץ החיים שלום מלכות בית דוד, צדק ושלום נשקו, כי בהמצא השלום הזה ימצאו כל הטובות והברכות כי הוא הלוקט והמושך השפע והאור מראש הלבן סוד המוח דרך חוט השדרה ומריק בלויה שלו ובו אנו חותמין המברך את עמו ישראל בשלום: ובמדרשו של רשב"י ע"ה בסוף ההיכלות (ח"ב רס"ב ע"א) בזה הלשון הכא איהו שלום שלום לעילא שלום לתתא שלום לכל סטרין שלום בפמליא דלעילא ושלום בפמליא דלתתא, דא אתיהיב לשלום דדא איהו שלמא בפמליא דלתתא ודא איהו פמליא דלתתא דאיהו היכלא לתתא ודא בחבורא חדא בפמליא דלעילא, ומהכא נגיד לכל אינון תתאי דלבר, ורזא דא כליל ואשתלים כלא כחדא, עילא ותתא בנהירו חד לאשתלמא שם מלא שם דא דאיהו שלים בכלהו היכלין בכל אינון נהורין עילאין למהוי כלהו חד שים שלום טובה וברכה וכו' האי בר נש כד אשתאיל לנפקא מהיכלא דא לבר ישוי גרמיה כאלו נפיק מחברותא דמלכא ומגוי היכליה ומאיך גרמיה קמיה, אבל יחדי בגרמיה דהא קדמאה איהו לנטלא עטרא דמשיכו דברכאן דנגדין מייחודא דמאריה דא איהו בר נש דאיהו מהיכלא דמלכא, דהא בההיא שעתא דנפיק מהיכלא דמלכא וכלא קשיר בכל הני סטרין דקשורא וייחודא וברכאן וקדושה ותוספת קדושה קב"ה קרא לכל פמליא דלעילא, ואמר לון כתבו להאי בר נש פלניא מאינון דאקרון חושבי שמו מאן חושבי שמו אלין אינון דמחשבי וכוונין ברזא דשמיה ליחדא היכלין בהיכלין ולקשרא קשרין וליחדא כלהו בייחודא חדא ואלין אינון חושבי שמו כד"א ולחשוב מחשבות כדין אכתיבו ליה ואתרשים ואשתמודע לעילא ואשתלים איהו לעילא ותתא עד כאן: וסוד הענין כי כשהמתפלל יודע סדר הדברים עליונים ותחתונים ומכוין בתפלתו הכוונה הראויה בכוונה ההיא מתחברים היכלות של מטה בשרשיהם וסבותיהם שהם המאורות העליונים והוא ייחוד השם הגדול בכבודו, וזה סוד שם מלא יהוה אלהים, והעובד האמיתי המכוין לזה הרי הוא מכת הנקראים חושבי שמו המכוונים בסוד השם הגדול ליחדו בכבודו והוא ייחוד ההיכלות של מטה בשל מעלה, ובספר תולעת יעקב הארכנו בסוד הענין וסדר הדברים והכוונה בחבור היכלות של מטה בשל מעלה: וכבר כתבנו בפרק ששי מזה החלק כי המיחד הענפים בשרש בלי שום פרוד הנה הוא דבק בשם הגדול, ובספר היכלות (ח"ב רס"א ע"ב) בזה הלשון כגוונא דאתאחדא אשא במיא ומיא באשא דרום בצפון וצפון בדרום מזרח במערב מערב במזרח, הכי נמי אתקשר כלא כחדא וייחודא אשתלים דא בדא וכל אינון דידעי לסדרא צלותהון כדקא יאות אתקשר בהו וקריבו ליה לאתכללא בהו, שאלתא שאיל ואתיהיב ליה זכאה חולקיה בעלמא הדין ובעלמא דאתי עד כאן: הרי שהיודע לסדר תפלתו באופן שיתיחדו ויתקשרו היכלות של מטה סוד השם הנכבד בהיכלות של מעלה סוד השם המיוחד גם הוא מתקשר ומתדבק בהם ושאלתו נעשית והוא מאושר בעולם הזה ובעולם הבא: חלק ב פרק יב כי ברכות התפלה עלו למספר י"ח, והוא אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה ברוח הקדש, וברכת המלשינים ביבנה תקנוה, וכמו שאמרו בפרק תפלת השחר, ואמנם טעם המנין הזה של י"ח היה לרמוז על הייחוד הקדוש המתיחד במקום אחד, כי המנין הזה עולה ח"י לרמוז על ח"י העולמים המיחד ארץ החיים עם השמים העליונים בסוד כי כ"ל בשמים וכארץ, וסמכום אל שמונה עשרה אזכרות שהם שמות מיוחדים הנכללים בקו האמצעי, סוד תיומת הלולב המתיים כל הדברים ומיחדם, וכבר אמרו בבהיר שלום ואמת חד הוא: ואמרו בפרק תפלת השחר הני שמונה עשרה כנגד מי, אמר ר' הלל בר בריה דר' שמואל בר נחמני כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו ליי' בני אלים, רב יוסף אמר כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע, ר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה, וכתב הרב ר' טודרוס הלוי ז"ל בזה הלשון, שלשה חכמים אלה לא נחלקו בדבר אלא שכל אחד מהם רצה לגלות הסוד ולסמוך אותו בעמוד חזק ולתקוע בו יתד נאמן ולחזקו במסמרים, והכל מודים שי"ח כנגד ח"י העולמים, הלל אמר כנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו ליי בני אלים, ורב יוסף אמר כנגד י"ח אזכרות שבקריאת שמע, ור' תנחום גילה יותר ואמר כנגד י"ח חליות שבשדרה, לפי שח"י העולמים מכריע למטה בין עשר אצבעות הרגלים כמו שמבואר בספר יצירה, לפי שדרך השדרה המוח משקה כל האיברים ומשם מתפרנסים והוא נותן זרע לזורע ומשקה הארץ ומולידה ומצמיחה, והבן זה כי חתום הוא: וברכת המלשינים שתקנו ביבנה, זה אומר כנגד אל הכבוד הרעים שאינו שם של ד' אותיות אלא למטה ממנו, וזה אומר כנגד אחד שבקריאת שמע שהיא מדה שכל המדות נכללות בה, וזה אומר כנגד חוליא קטנה שבשדרה שהיא אחרונה שבכולן, וכנגדה תקנו תפלת המלשינים שזהו מקום טעותם של מלשינים כמו שרמזנו בפרשת ציצית, וכולם לדבר אחד נתכוונו, והמשכיל יראה בעיניו ולבבו יבין עד כאן: ועוד יש במנין זה של י"ח סוד נעלם, נתקנו כנגד י"ח אלף עולמות שלו, ואמרו בעבודה זרה פרק ראשון רוכב על כרוב קל שלו ושט בי"ח אלפים עולמות שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן. וסוד הענין כי הראשון באצילות אינו דין שיזכר לרוב העלמו כי אין התבוננות בו, והשאר כל אחד כלול בדין ורחמים הרי י"ח, ובכוונת י"ח ברכות מתיחדים י"ח אלף עולמות בנעלם, ונקראו עולמות מלשון עלוי וסלוק שעולים בכוונת התפלה להתיחד למעלה, ועוד מלשון העלם שהם נסתרים ונעלמים בנעלם: ומצאתי לאחד מחכמי האמת שאמר בזה הלשון ואתה צריך לדעת כי י"ח ברכות הם כנגד י"ח אלף עולמות הסובבים בתוך כתר עליון שהם י"ח אלף עולמות לצד המזרח, וי"ח אלף עולמות לצד המערב, וי"ח אלף עולמות לצד הצפון, וי"ח אלף עולמות לצד הדרום, ונמצא מספרם ע"ב אלף עולמות, כנגד ע"ב שמות הנוראים והנפלאים היוצאים משלשה פסוקים שהם ויסע ויבא ויט: ד"א י"ח אלף עולמות ובכל עולם ועולם יש לו מבוע בפני עצמו והרי י"ח אלף מבועות הנמשכים מן המבוע של הנחל סתימא של כל הסתומים וטמירא דטמירין הם נמשכים ויוצאים אל העולמות הה"ד ונהר יוצא מעדן וגו', וכל העולמות הם מקבלים מאותם י"ח אלף ברכות, אל תקרי ברכות אלא בריכות שמהם כל העולם שותה, לכך תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל אלו י"ח ברכות כדי למשוך השפע מאלו י"ח אלף בריכות הנמשכין ויוצאין מעומק של הנחל עד כאן: ויש לדעת כי בתפלות יש ארבעה מדרגות לארבעה כתות של ישראל רומזות, המדרגה הראשונה והעליונה היא שהתפלה מגעת ועולה עד התפאר"ת אשר בה היה מרע"ה משמש, ונשמעת לו מיד בלי שום עכוב, המדרגה השנית שהיא מגעת עד העטר"ה ובה היו משתמשין כל שאר הנביאים והיו נשמעים ולא כל כך מהרה, המדרגה השלישית שהיא מגעת עד קרוב לגלגל ערבות ובה היו משתמשים החסידים הראשונים והיו שומעים פעם הן פעם לאו, המדרגה הרביעית בכח גדול אם היא מגעת עד גלגל הירח ובה משתמשים כל שאר ישראל ואחד ממאה או אלף נשמעים, כי אלו המדרגות נמצאות בארבעה זמנים בזמן האבות ומשה, ובזמן שאר הנביאים, ובזמן חכמי התלמוד, ובאלו הזמנים שישראל בגלות אינם נשמעים אחד מני אלף כי אם היו נשמעים היו נגאלים, ודוד המלך ע"ה שמע בזה ובקש רחמים לפני השם שישמע תפלת הצבור דכתיב פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, מכאן אמרו רז"ל שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור, כי כל התפלות צריכות ברבים בלב ובהסכמה אחת, וצריכות כוונה, כי התפלה הטובה צריכה שתעלה י"ח מעלות עד התפאר"ת, וכפי מה שתתמעט מאלו המסעות תתמעט קבלתה, ויחידים מן הצדיקים והנביאים הראשונים היו מעלים תפלתם מעלה אחת יותר לפי הצורך, ומחברים שנים פועלים ומעלים אל כתרם בבינ"ה, כי עד שם י"ט שירות עולות, כך מצאתי לחכמי האמת: וזה מן הטעמים שתקנו אנשי כנסת הגדולה התפלה ועלו ברכותיה למנין י"ח על שהיא צריכה לעלות י"ח מעלות, כדי שתעלה לרצון ותתעטר בראשו של צדיק חי העולמים, ובספר תולעת יעקב סדרתי המעלות והארכתי בהם, והנה הנשמה כשזכתה לתקן הכבוד בעולם הזה במעשיה הטובים ונשלמה בחכמה האמיתית היא העולה מעלוי לעלוי דרך המעלות ההם, ונוסעת י"ח מסעות עד שובה אל מקומה הרמתה כי שם ביתה, ומשם באה וירדה דרך המעלות ההם, ודרך שם תעלה ותשוב אל מקומה, והעובד האמיתי צריך להכין הדרך ההוא ולסקלו מאבן בתפלתו ועבודתו שיעבוד על הדרך שכתבנו ובכוונה שבארנו, ואז תעלה נשמתו בדרך ההוא בלי עכוב ומונע והיא הנשמה אשר בה ישתלם ויתיחד הכבוד בצדיק חי העולמים: חלק ב פרק יג ראיתי לרב ר' יצחק בר ששת ז"ל תשובת שאלה הביא בה דברים אצטרך להשיב עליהם להרים מכשול ולסקל המסלה לפני התמימים העובדים באמונה, ולהחזיק בידם אמונתם ועבודתם האמיתית: וזה לשונו בסימן קמ"ז, וגם הודעתיך כי מורי הר"ף הכהן ז"ל שהיה רב גדול מכל בני דורו, וגם אני זכור ממנו ואם לא ראיתיו בעיני, והוא היה אומר אני מתפלל לדעת זה התינוק, כלומר להוציא מלב המקובלים שהם מתפללים פעם לספירה זו ופעם לספירה אחרת כפי ענין התפלה, והם אומרים כי זהו פירוש מה שאמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין, ר"ל יכוין למדת ימין או למדת שמאל, גם בתפלת י"ח יש להם כוונה ידועה בכל אחת ואחת לספירה ידועה, וכל זה הוא דבר זר מאד בעיני מי שאינו מקובל כמוהם, וחושבים שזה אמונת שניות: וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים והיה אומר הנוצרים מאמינים השלוש והמקובלים מאמינים העשיריות. וכבר קרה לי בהיותי בסרקוסט"ה שבא לשם החכם הישיש דון יוסף בן שושאן ז"ל, אשר כבר ראיתי אותו בבלינסייא והוא היה חכם בתלמוד וראה בפלוסופיא, והיה מקובל וחסיד גדול ומדקדק במצות, ובינו וביני היתה אהבה גדולה, ופעם אחת שאלתי לו איך אתם המקובלים בברכה אחת מכוונים לספירה אחת ובברכה אחרת לספירה אחרת, ועוד היש אלהות לספירות שיתפלל אדם להם, וענה לי חלילה שתהיה התפלה כי אם לשם יתברך עלת העלות יתברך, אבל הדבר הזה כמו מי שיש לו ריב ושואל מן המלך שיעשה לו דין, יבקש ממנו שיצוה ליושב על המשפט שידין לו, לא שיצוה זה אל הסוכן הממונה על האוצרות כי תהיה שאלתו בטעות, וכן אם שאל מן המלך שיתן לו מתן לא יאמר לו שיצוה אל השופט, אבל יצוה אל הסוכן, וכן אם שאל ממנו יין יבקש שיצוה לשר המשקים, ואם ישאל לחם יאמר לשר האופים לא בהפך זה, כך הוא בענין התפלה שהיא לעולם לעלת העלות יתברך, אלא שמכוין המחשבה להמשיך השפע לאותה ספירה המתיחסת לאותו דבר שהוא מבקש עליו, כמו שתאמר שבברכת על הצדיקים יכוין לספירה הנקראת מדת החסד שהיא מדת רחמים: ובברכת המלשינין יכוין לספירה הנקראת גבורה שהיא מדת הדין, והשקל על זה, זה ביאר לי החסיד הנזכר מכוונת המקובלים והוא טוב מאד. אמנם מי מכניס אותנו בכל זה, הלא טוב הוא להתפלל סתם לשם יתברך בכוונה והוא ידע באי זה דרך ישלים המבוקש כמאמר הכתוב גול על יי' דרכך ובטח עליו והוא יעשה. וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הר"ן ז"ל כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההיא: ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם, ואם ראיתי באורים על סודות הרמב"ן ז"ל גם הם אינם מגלים שרשי החכמה ההוא ומגלים טפח ומכסים כמה טפחים, וקרוב לטעות בדבר מהם, ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בנסתרות, עד כאן דבריו בענין זה: ויש להפלא על הרב ההוא גדול בדורו, שהרי לא דרך בענין זה דרך בעלי הדעת הנכון אשר לא ישפטו עד עמדם על המשפט והשיגם להיכן נוטה, כי היה לו לתור ולבקש החכמה מאת בעליה ומקבליה ואז יאורו עיניו בה וישיגה, ידע באמת אם הענין ההוא אשר אמר אם היה כפי אשר עלה על לבו או הפכו, ואז ישפוט, ואם קצור קצרה ידו מהושיע והשיג האמת היה לו לבלום פיו, ולא למהר ולהשיב ולהתחכם בחכמה והיא רחוקה ממנו, כי אם היה בו די לשפוט ולהבין בתלמוד ובזה שומעין לו, לא יחוייב מפני זה שיהיה בו די לשפוט ולהורות בדבר נעלם ממנו ולא ידעו, כי אם היה מקובל חכם בחכמת האמת לא היה אומר דברים אשר לא כן, ודבריו ראיה עליו כי החכמה האמיתית אזלה מכליו, ולא די כי נפלאה דעת ממנו, אלא שדבריו גרמא בנזקין סבה אל התמימים וישרים בלבותם לנסוע מהר יי' ולחנות ברפידים רפיון ידים מן התורה, שהרי הרב הזה המשיב מוכיח מדבריו אל השואל וגם הוא לא ימלט מהטענה עליו, כי היה לו להשיב אל השואל כלך אצל בעלי החכמה ומקבליה הלא הם יורוך יאמרו לך, שהרי לא תפסק החכמה מישראל לגמרי, ואני אין בי די להושיע, וזה דרך החכמים האמיתיים כמו ששנינו ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ולהזהיר על זה אמר אבטליון חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מחלל: וכמה מהמתרשלים אשר אין להם חפץ בחכמה יביאו ראיה מדברי אלה הגדולים יחשבו להציל נפשם בטענה זו, וסוף שישימו יד לפה כשיכנסו לדין וישאלום פלפלת בחכמה, ונמצאו מחייבים את נפשם ואת מוריהם, והמתפלסף ההוא אשר הביא דבריו שוטה היה, והכלל אצלנו אין מביאין ראיה מן השוטים, ומי לנו גדול בפלוסופיא כהרמב"ם ז"ל וכשמצא המרגלית השליך מידיו את הצרורות, ואחד מחכמי האמת שביאר סודות הרמב"ן ז"ל כתב בפרשת בשלח בזה הלשון, ור' יעקב זה הלך למצרים ומסר הקבלה להרמב"ם ז"ל ולרוב שמחתו בה היה משתבח בה לתלמידיו, אמנם לא זכה לזה עד קרוב לאחרית ימיו שכבר חבר כל ספריו הנמצאים היום, עד כאן: והחכם רבי יצחק אברבנל ז"ל בנחלת אבות בסוף פרק עקביה כתב בזה הלשון, וגם אני שמעתי שהרב הגדול המיימוני כתב באגרת שלו אלה הדברים. בסוף ימי בא אלי אדם אחד ואמר לי דברים של טעם, ואלולי שהייתי בסוף ימי ונתפשטו חבורי בעולם הייתי חוזר מדברים רבים שכתבתי בהם, ואין ספק שדברי קבלה היו אשר שמע באחרית ימיו, עד כאן. הוא שמע אבל אני ראיתי כתוב בספר אחד בשמו בזה הלשון לסוף ימי בא אלי זקן אחד והאיר עיני בחכמת הקבלה, ולולי שנתפשטו ספרי בעולם הייתי חוזר כי מכמה דברים שכתבתי, עד כאן, ודי בזה קהוי שנים אל המתפלסף ההוא ולרעיו ההולכים אחרי שרירות לבם: והפלא על הרב הזה המשיב אחר ששבח טעם הר"י בן שושאן ז"ל שבח (הבריאה) [החכמה] בכללה איך חזר בו ועשאו פלסתר וכפה עליה פסכתר באמרו אמנם מי מכניס אותנו בכל זה וכו', ואם הם דברי קבלה מי עשאו בן חורין ליפטר מלכוין הכוונה ההיא בתפלתו, והנה זולתה אינה תפלה, ואין שם דרך להשלים המבוקש, ולא עוד אלא שיכעוס עליו המלך כי יאמר לי אתה שואל דין, ולחם, ויין, כלך אצל היושב על המשפט, ואצל שר האופים, ושר המשקים, ויטרפו לו תפלתו בפניו וידחוהו בנזיפה: ופירוש הכתוב כך הוא גול על יי' דרכך, והוא כאמרם ז"ל יגולו רחמיך על מדותיך, כי הוא מכוין להמשיך האור מהמקור דרך ישרה אל הקו האמצעי ובהמשכה ההיא יספיקו צרכיו, והוא אמרו דרכך כי הכין דרך להם בכוונתו ובזולת הכוונה ההיא אי איפשר להשלים מבוקשו כלל, ולפי שהם דברים יקרים ונעלמים עד מאד ואינם מוחשים אמר ובטח עליו כי צריך לזה בטחון גדול, וסופו לבא לידי מעשה והוא אמרו והוא יעשה: ואלו ביאר לו הר"י בן שושאן ז"ל צורך וחיוב הכוונה בעבודה, ועל הדרך שבארתי בפרקים שקדמו ידע באמת כי אין מקום כלל להשלים המבוקש זולתה, ולא אמר אמנם מי מכניס אותנו וכו', אבל לא היה איפשר לו כי היה ראוי למסור לו מסורות החכמה תחלה והיה צריך לזה זמן ושקידה רבה, ולזה ראה להטעימו הקל הקל תחלה להוציאו מהמבוכה ההיא ולהציל מידיו בעלי העבודה העובדים באמת: ואמרו עוד בתשובתו וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הר"ן ז"ל כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההיא. יראה כי דברים אלה כמביאי אשם על הרב רבינו הגדול ז"ל אחר שאמר כי הרבה יותר מדאי וכו', ואחר שהר"ן ז"ל מיחס החכמה בשם קבלה, והלא כל ישראל חל עליהם חובת האמונה בקבלה אחר שנמשכה בכל דור ודור מהמקבל הראשון משה רבינו ע"ה ותמשך עד ביאת הגואל האחרון, כי לא תשכח מפי זרעו, וחובתה וחובת תורה שבעל פה הנקראת גם כן קבלה, חלה עלינו להאמין כי זו תלויה בזו והם אחדים ולא יתפרדו כידוע ליודעי חן, וכי נאמר למי שהפליג להאמין בתורה שתקע עצמו הרבה יותר מדאי, וכן מי שהפליג לבקש לדעת את בראו וליחדו אשר אי איפשר זה כלל בזולת הקבלה האם נאמר לו שתקע עצמו הרבה יותר מדאי להאמין בידיעה וביחוד (ההם) [השם], אבל נאמר לו שעדיין לא יצא ידי חובתו. ואמרו ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם אשר יראה מדבריו אלה, שאלו קבלה מפי מקובל חכם היה תוקע עצמו בה הרבה: והנה רבינו הגדול ז"ל שקבלה מפי מקובל חכם תקע עצמו להאמין בה הרבה יותר מדאי לפי שאין דרך לידע הבורא ולעבדו זולתה, וכבר קבלו האחרונים מחכמי האמת ז"ל כי אליהו ז"ל נגלה לה"ר דוד אב בית דין ז"ל ומסר לו מסורות חכמת הקבלה, והוא ז"ל מסרה לבנו הראב"ד ז"ל, ונגלה גם לו אליהו ז"ל, והראב"ד ז"ל מסרה לבנו החסיד הרב רבי יצחק סגיא נהור ז"ל, ונגלה גם לו אליהו ז"ל, והוא ז"ל מסרה לשני תלמידיו רבי עזרא ורבי עזריאל ז"ל, ומהם ז"ל נמשכה להרמב"ן ז"ל אשר ממנו נמשכה אל השרידים הבאים אחריו עד היום, ומהשם היתה נסבה שיגלה אליהו ז"ל אל החסידים ההם כדי שלא תשתכח החכמה מהיחידים סגולה, כדי שידעו ליחד את השם ולעבדו באמת אשר הפתח לכל זה הוא החכמה האמיתית, ואם כן למה לא יתקעו עצמם כל מקבליה להאמין בה הרבה יותר מדאי אחר שהיא החיים האמיתיים אשר בהם יחיו ויבלו ימיהם השלמים והפורש ממנה פורש מחייו: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רמ"ז ע"ב) בספר היכלות בהיכל נוגה אמר בזה הלשון, ההיא חיותא קימא כד נשמתא סלקא ומטאת לגבה כדין שאיל לה ברזא דחכמתא דרדף אבתרה ואדבק הכי יהבי ליה אגריה, ואי יכיל לאתדבקא ולא אדבק דחי לה לבר ולא עיילה, וקיימא תחות ההוא היכלא בכסיפו, וכדנטלי גדפיהו אילין שרפים דתחותה כדין כלהו בטשי בגדפיהו ואוקדו לה ואתוקדת ולא אתוקדת, וקיימא ולא קיימא, והכי אתדנת כל יומא נהירת ולא נהירת אף על גב דעובדין טבין אית בה. בגין דלית אגרא בההוא עלמא כאנון דמשתדלי בחכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, דהא לית ליה שעורא לאגרא דאינון דידעי חכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, זכאה חולקהון בעלמא דאתי דכתיב אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה, עד כאן: הרי ביאר המאור הקדוש בפירוש כי החכמה גדולה יותר ממעשים טובים ושאין דרך לזכות אל האושר והטוב הצפון לצדיקים כי אם בה, לפי שעל ידה יעמוד האדם ויתבונן בכבוד השם המיוחד ויכירנו ואז יעבדנו באמת, ואשר זכה לזה אין שעור למתן שכרו בעולם הבא, וחזי מאן גברא רבה קא מסהיד עלה רשב"י ע"ה, ורבינו הגדול ז"ל יודע היה זה ולפיכך תקע עצמו להאמין בה הרבה יותר מדאי, וממה שכתבתי בזה החלק מצורך העבודה והכוונה בתפלה תשובה לדברי הרב הזה המשיב יד למתבונן בדברי בינה גדולה ודקה מן הדקה מצוה ליודעי חן: חלק ב פרק יד מצינו בתורה קרבן מיוחד כולו עולה לגבוה והוא קרבן עולה שהיתה כולה כליל לאשים, והם שני תמידין שהיו קרבין בכל יום ולא היו באים על עון אשר חטא כי אם לרצון, כלומר למלאת הרצון העליון שהוא הייחוד, ונצטוינו בהם לכוונה זו בלבד והיא כוונת העבודה השלמה שעבדנו בה בפרקים שקדמו: ולפי שהעובד השלם היה מכוין בהם הכוונה הזאת כשהיה מקריבם, ייעד יתברך שרות שכינתו בישראל על ידיהם, כי אחר שצוה בשני התמידין אמר בסוף הענין ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים, ולפי שהיות זה כן הוא צרך גבוה כמו שהתבאר, אמר וידעו כי אני יי' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני יי' אלהיהם: וכבר התבאר בזה החלק סוד אמרו לשכני בתוכם, ונקרא קרבן זה עולה, לפי שהכוונה בו שתתעלה כנסת ישראל אל המקום אשר נאצלה משם הוא המחשבה העליונה והוא הייחוד הגמור שצריך ליחדה שם והוא ייחוד השם הגדול, ולזה היה קרבן עולה רומז על המחשבה העליונה, לפי שצריך המקריב העולה לכוין שיתעלה ויתיחד הכל שם, ולפי שצריך לכוין בה ייחוד השם הגדול בכבודו לא כוונה אחרת כלל היתה כלה עולה לגבוה, ולזה יחד הוא יתברך קרבן זה לעצמו, והוא אמרו את קרבני לחמי לאשי ריח נחחי תשמרו להקריב לי במועדו, כי באמרו קרבני ירצה ייחוד, והוא קרוב כחות השם המיוחד וייחודן זו בזו עד אין סוף, ולזה היה מכוין הכהן בשני תמידין אלו כשהיה מקריבם, לחמי סעודתי: ואמרו במדרש חזית רעיתי, מהו רעיתי אמר רבי יונתן מפרנסתי הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום, הדא הוא דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר עד כאן, והסעודה משל לשפע הבא מלפני ולפנים והוא אמרם שירעו אתי, והוא סוד ריח ניחחי: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ואמאי אקרי קרבן אלא על שם שמקריב הכחות הקדושות כמה דאת אמר וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, ואמרינן לריח ניחח ואין ריח אלא באף, ואין נשמה שהיא ריח אלא באף, ואין ניחוח אלא ירידה, דכתיב וירד ותרגומו ונחת, הרוח יורד ומתייחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב על ידי הקרבן והיינו דאקרי קרבן עד כאן: ולזה נתקנו התפלות כנגד התמידין, לפי שהיא היא עצמה הכוונה בהם כמו בתמידין וכענין שהתבאר כבר, ודין הוא שהרי אינו מן הראוי שיהיה שולחנו מלא בשאלו צרכיו בכוונה, ושולחן גבוה ריקם בלא כוונה, אבל כשיעבוד בכוונה ההיא אשר כתבנו הנה הוא פותח המעין וממשיך שפע הברכה למעלה, והנה הוא מיחד בכוונה ההיא השם הגדול בכחותיו עד אין סוף, והוא עשיית הטוב בעיני השם, וגם הוא יחולו הברכות ההן על ראשו ויעשו רצונו כמו שהוא עושה הרצון העליון מבלי שיכוין לעצמו, כי הכבוד והטוב מאיליו יבא לעושים התורה לשמה, כי טבע העבודה על הדרך ההוא מחייב כן וכמו שיבא בסייעתא דשמיא, וכולי האי ואולי נוכל הועיל, כי אין לנו זבח ולא זובח לא מקדש ולא מזבח ואנו צריכים להשתדל למלאת החסרון בשיח שפתותינו עם כוונת הלב, והלואי עם זה נוכל עמוד, כי בזמן שבית המקדש קיים בזכות התמידין היתה הברכה מתפשטת למעלה ולמטה וישראל אוכלים בטובה עם שהכוונה בהם לא היתה כי אם ייחוד השם המיוחד בעצם, אבל היה נמשך גם הטוב ההוא מהייחוד: ועוד טובה אחרת נמשכת ממנו שעונות ישראל מתכפרים, וכמו שאמרו במדרש ילמדנו פרשת פנחס אמר רבי יהודה ברבי סימון, לא לן אדם בירושלם ובידו עון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עברות הלילה, ושל בין הערבים מכפר על עברות היום, מכל מקום לא לן אדם בירושלם ובידו עון שנאמר צדק ילין בה: ובמדרש חזית אמר רבי יהודה ברבי סימון, שני תמידין היו ישראל מקריבין בכל יום, אחד בשחרית ואחד בין הערבים, של שחר היה קרב על עברות שנעשו בלילה, ושל בין הערבים היה קרב על עברות שנעשו ביום, ולא היה אדם לן בירושלם ובידו עון, שנאמר צדק ילין בה עד כאן, ואין הכוונה לרבי יהודה ברבי סימון באמרו של שחר היה קרב וכו', שלזה התכלית היו נקרבים התמידין ושחייב כן בזה הלשון, שהרי במאמר הנמצא לו במדרש ילמדנו לא חייב כן, ואין משמעו שהיו לתכלית הכפרה בעצם, אבל הכוונה בהם צורך גבוה וייחוד השם הגדול בכחותיו בעצם, ומצד הייחוד היה נמשך גם הטוב ההוא עם שאר הצלחות שהיו מתפשטות בישראל בזכות שני התמידין, כי הייחוד הוא הגורם הגדול לזה ולזולתו מן ההצלחות מבלי שיכוין להם העובד. ולזה רמזו חז"ל באמרם בפרק קונם יין למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא: והנה תכלית האהבה אל השם ברוך הוא עשיית רצונו שהוא ייחוד כחותיו בו עד אין סוף, ועל הדרך שכתבתי בחלק הראשון בפרקי האהבה והעבודה אליו, ועל הדרך שבארתי בזה החלק, והעובד על זה הדרך אינו צריך לכוין לעצמו, וסוף סוף מטבע העבודה על הדרך ההוא להניח ברכה אל ביתו, והוא אמרם וסוף הכבוד לבא כי על כל פנים יבא מבלי שיכוין אליו, כי טבע העבודה האמיתית כן חייב וכמו שיבא עוד בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק טו מטבע העבודה לשם המיוחד בכוונה אשר הודענו סודה, ובארנו ענינה לפתוח המקור ולהמשיך אצילות הברכה מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטת אל התחתונים הגורמים זה בעבודתם, כי ביתברך השם הגדול יתברך העובד הממשיך הברכה בעבודתו, והוא שרמז הנביא ע"ה באמרו אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן, אמר כי סבת המתברך בארץ הוא בשביל שגרם הברכה קודם באלהי אמן, כי העובד בכוונה הראויה הוא המיחד את השם בכחותיו, ובזה נותן און וחיל בו בסוד באלהים נעשה חיל, ובסוד תנו עוז לאלהים, ומהעוז ההוא נותן אל העובד ההוא: ובפרק אלו נאמרין אמר רבי יהושע בן לוי מנין שכל כהן שמברך מתברך, ושאין מברך אין מתברך, שנאמר ואברכה מברכיך, פירוש כי ברכת כהנים גורמת הברכה בעליונים, ומשם מתפשטת אל התחתונים בסוד כ"ה תברכו, אמר שימשיכו הברכה למדת כ"ה בשביל שיתברכו ישראל בברכותיה, וזה אמרו את בני ישראל ואמר ושמו את שמי, כלומר יתקנו דכתיב ושמו אותם איש איש וגו' לתקן ברכתם כדי שיתברכו עליונים ותחתונים, ואם עושים כן ואני אברכם, למי, לכהנים הגורמים זה דכתיב מברכיך ברוך, וכתיב ואברכה מברכיך: ובמדרש רות הנעלם, (ז"ח פ"ה ע"ב) והנה בעז בא דהא צדיק אתי טעין בכמה ברכאן ובכמה קדושאן, ויאמר לקוצרים יי' עמכם, מאן אינון קוצרים, לעילא אינון בי דינא סנהדרי גדולה דתמן, יי' עמכם, השתא יהיב לון ברכאן וקדושאן, ואינון אמרין יברכך יי' יהבין ליה תוקפא לשאבא ממקורא דחיי מגו רזא דעלמא דאתי, עד כאן: הנה בארו כי התעוררות העולה מאת העובד ממשיך הברכות לראש צדיק, והוא אמרם יהבין ליה תוקפא וכו' בסוד תנו עוז לאלהים, ואז צדיק חונן ונותן בסוד אל ישראל הוא נותן עוז, הוא אלהינו יעדנו מזוני ובני וחיי כלל ההצלחות עם נצחון אויבינו והרחבת גבולנו, והוא שנעבוד אתו העבודה הראויה לו והיא אשר עבדנו בה בזה הספר, אמר ועבדתם את יי' אלהיכם ועבודה זו היא היחוד בכוונה אשר זכרנו, והוא סוד ויקח יי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, והכוונה שהשרהו בו ונתן לו כח ורשות מוחלט ביחוד והמשכת האצילות בכחות השם הגדול הנרמז בגן עדן בעבודתו הנכונה, והוא אמרו לעבדה ולשמרה, ואמרו בבראשית רבה אלו הקרבנות שנאמר תעבדון את האלהים, וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו: והכוונה קרוב הכחות וייחוד השם הגדול שזאת היא הכוונה בעבודה ההיא והוא שנעבוד אותו, כלומר שתהיה העבודה לצרכו ולא שנכוין לנו בה לשום תכלית כמו שכתבנו, כי אז תהיה העבודה לנו לא לו, וכשנעבוד כראוי אף אם לא נכוין לעצמינו סוף הכבוד לבא ויחולו הברכות על ראשינו, כי כן יסד המלך בטבע העבודה על הדרך ההוא וכמו שיתבאר, והוא אמרו ועבדתם את יי' אלהיכם, והעובד לתכלית זולת מה שזכרנו אינו עובד אותו, ואמר כי מהעבודה בכוונה ההיא יתברך השם הגדול וממנו תתפשט הברכה אל המזונות כלם הנכללים בלחם ומים, ולפי שהשפע הבא מן המקור הוא המזון העליון, והוא משל ללחם ומים שהוא עקר הקיום, לפיכך התחיל בו למה שהמזון ההוא מתעורר למעלה בהתעוררות עבודת העובד למטה והוא התכלית: ולפי שבהתיחד השם הגדול בכבודו מסתלק והולך לו הצד ההוא אשר מסבתו כל נגע וכל מחלה בפשע הגורם, אמר והסרתי מחלה מקרבך, כי עשיית הטוב בעיני יי' שהוא הייחוד מבער רוח הטומאה למעלה שלא יבא אל הקדש, ובזה כל נזק וכל רע הנמשך ממנו מתבער גם למטה מהגורמים הייחוד ההוא: ולפי שהשכול והעקרות נמשך ממנו גם כן, אמר שהעבודה אל השם תגן ותושיע מזה, והוא אמרו לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, ולפי שהצד ההוא מדרכו לכלות מנפש ועד בשר כי לזה נקרא קץ כל בשר, ומסבתו ימים יכלו ושנות תקצורנה כי הוא עצם המות, אמר את מספר ימיך אמלא, ואחר שהשלים יעודו במזונות באמרו וברך את לחמך וגו', ובבנים ובחיים באמרו לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, שב ליעד נצחון האויב שהוא המעיק והמונע בעבודה, באמרו את אימתי אשלח לפניך וגו', ונתתי את כל אויביך וגו', ושלחתי את הצרעה וגו', כי בעשיית הרצון העליון כח האומות משועבד למעלה, וגם הם משועבדים למטה לא ישאו ראשם כי כן היתה הכוונה בבריאה לולא החטא, וגם בירושת הארץ והרחבת הגבול באמרו ושתי את גבולך וגו', כי אתן בידכם וגו', כי הארץ ההיא מוכנת להשלים יושביה שהיא מקום העבודה, והיא מכוונת כנגד ארץ החיים העליונה ועם הסרת המונע והמעיק תצטרך גם ההכנה אל העבודה, והנה הטוב שלם לא נפל דבר, וטוב לנו עבוד כי מן העבודה ועל הדרך שהתבאר ימשכו כל הטובות האלה כי היא המפתח לפתוח המקור אשר ממנו ימשכו כל ההצלחות, כי כל זה מטבע העבודה האמיתית וכמו שכתבנו: ואמנם איך יצוייר היות הדבר כן כמו שכתבנו שבהתעוררות שנעורר למטה בעבודתנו על הדרך שהתבאר, יתעוררו הדברים העליונים למעלה, ומה היחס והדמיון אשר בינינו ובין המציאות האמיתי העליון עד שבעבורו יאמן כי בהתנועע זה הדמות בפעולותיו יתנועע גם הדמות ההוא לקראתו וישמע ויענה אליו. הנה זה יתבאר כפי מה שאומר: אבל קודם שאבאר זה הענין הנפלא אביא מה שכתב בזה החכם רבי יצחק עראמה ז"ל בעקידת יצחק בפרשת נח בפרק קראו נגון עולם, אמר שם בזה הלשון, יסוד מוסד ומקובל אל דעת אמונת השכר והעונש הזמניים, אשר תורתנו הקדושה והאלהית היא ראשית דרכם, כי יחס גדול וקשר אמיץ יש בין הפעולות אשר יפעלום כתות האנשים מטוב ועד רע ובין טבע המציאות בכלליו ופרטיו עד שיאמן כי בתקון ויושר פעולותיהם בכלל יתקיים ויתחזק טבע כל הנמצאות, ובקלקולם והפסדם יתקומם ויתקלקל גם הוא, וזה הענין הנפלא יתחייב מהיות הבנין האנושי הזה כעין בנין העולם הכולל אשר זה נקרא עולם גדול וזה עולם קטן, לפי היחס אשר לשניהם בכל דבריהם כלליהם ופרטיהם כמו שהוא מוסכם מכל החכמים, ולזה יתכן שימצא בין שניהם יחס גדול ממין היחס אשר אמרו חכמי הנגון שימצא בין שני כלי זמר השוים והנערכים על ערך אחד ויחס אחד לגמרי, כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס השוה אשר ביניהם, ואולי שעל זה היחס היה כנור דוד מנגן מאליו ומתעורר אל ערבות קולו ונועם שיריו, כמו שדרשו רז"ל על אמרו עורה כבודי כי כדאי היה נעים זמירות ישראל לכוין במלאכת המוסיקא זה השעור, והנה בנין העולם הכולל הוא כעין הכלי הראשון אשר יש לו סדר וערך קבוע בכל מערכותיו עליונים ותחתונים לגמור על ידיהם מלאכת פרנסות העולם ומעשהו, לעומתם יהיו נערכים ומסודרים טורי סדרי בנין העולם הקטן החלקי לקבל פעולותיהם על נכון: ואולם בהטיב הכלי הקטון סדור מערכותיו יתדותיו ומיתריו לפי הערך הראוי ומתיחס אל סוד המציאות וטבעו בכללו וחלקיו, הנה באמת בהניע אותם יתעוררו לעומתם טורי העולם הגדול מיתריהם ויוסכמו שניהם יחד, זה לפעול וזה להפעל באופן שיושלם על יד שניהם הנהגת המציאות על הצד היותר נאות שאיפשר, כי כן יסד מלכו של עולם שיהיה כל העולם כלו קטון וגדול כאיש אחד, קצותיו מתיחסים לקצותיו, וחלקיו נענים אל חלקיו, כענין שהם עליו כל חלקי הבעל חיי לתועלת הכלל, כי בזה האופן יכונו יחד לקבל השפע מאתו יתברך והוא עצמו מה שביארו יתברך, על ידי הנביא באמרו, והיה ביום ההוא אענה נאם יי' אענה את השמים והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והמה יענו את ישראל: אמר שהאל יתברך הוא העונה ראשונה לקול שירי הכלי הקטן וטוב נגונו על דרך שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, והוא יתן טוב מענה את השמים שהם הטור העליון והיותר כולל בהשפיע שפע שבע רצון, והם יענו את הארץ שהוא הטור השני בהסכים עמה בטוב נגונה גם היא, והארץ תענה את הדגן שהוא הטור השלישי, והמה יענו את ישראל שהוא הטור הרביעי, והם האנשים הזורעים על בטחון האלהים וענייתו על הדרך הנזכר, והנה באמת ילך הדבר בסבוב כי הם המנגנים בראש והנענים בסוף על דרך אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף: וכמה כוונו חז"ל במדרש אם בחקותי, אמרו אם בחקותי תלכו חקים שבהם חקקתי שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו', חקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח שנאמר כה אמר יי' נותן שמש לאור יומם וגו', חקים שבהם חקקתי את הים שנאמר בשומו לים חקו, חקים שבהם חקקתי את החול שנאמר אשר שמתי חול גבול לים, חקים שבהם חקקתי את התהום שנאמר בחוקו חוג על פני תהום, חוק וחוג לגזירה שוה, רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר חקים שהם חקוקים ליצר הרע, הדא הוא דכתיב הוי החוקקים חקקי און, אמר רבי לוי משל למקום אדרימון שהוא משובש בגייסות מה עשה המלך הושיב בו קוסטריינוס בשביל לשמרו, כך אמר הקדוש ברוך הוא תורה קרויה אבן, ויצר הרע קרוי אבן, תורה קרויה אבן שנאמר את לוחות האבן והתורה והמצוה, יצר הרע קרוי אבן דכתיב והסירותי לב האבן מבשרכם, תורה אבן ויצר הרע אבן, האבן תשמור את האבן, אמר רבי אחא בן אלישיב חקים שמביאים את האדם לחיי העולם הבא, הדא הוא דכתיב והיה הנשאר בציון וגו' כל הכתוב לחיים הוא שעוסק בתורה שהיא עץ חיים שנאמר עץ חיים היא: הנה שהורו על כל מה שאמרנו, והוא בהודיע לנו כי כל טורי מערכות השמים והארץ כלם נסדרו ונתיסדו על פי התורה האלהית אשר בה נסתכל וברא את העולם כמו שכתבנו בשער הראשון, עיין עליו, ומצותיה וחקותיה הם חקוקים על סדרי העולם שהוא הכלי הגדול, גם על לב האדם שהוא העולם הקטון אשר בו נחקקו יצרי מעללי איש ופקודותיו, וכאשר נתנה התורה האלהית ביד העם הנבחר הנה נמסר בידם סוד הנגון הזה וסדר עבודתו לתקן בו תחלה טבע יצר לבבו שהוא מטבעו משובש בגייסות, כל קבל די אתגזרת אבן די לא בידין לרכך ולפוצץ קשי לבו וחזקו שלא יחבל און ולא ילד שקרים כמנהג אישי שאר האומות, כמו שפירש להם ביום הקהל, ועתה אם שמוע תשמעו וגו' והייתם לי סגולה וגו', כי בתקן האדם עצמו תחלה על זה האופן, ודאי יתיחסו עמו סדרי העולם הכולל להיות שמים וארץ שהם הטור הראשון, והמאורות שהם הטור השני, והים הטור השלישי, והטור הרביעי שהוא התהום, שהם החלקים העקריים, ואשר שאר הטורים יתנועעו בעבורם ויתפעלו מהם, כלם עומדים על משמרתם ונותנין השפע זה לזה תמידין כסדרן ונוטלין זה מזה כהלכתן, עד שיושלמו בזה שתי הצלחות האדם על דרך היותר נאות לו, כמו שתיעד התורה האלהית שם על השלמות: ולזה אמר אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו' וכל הפרשה ההיא, ולא אמר אם תעבדו את האדמה היטיב כמנהג העמים, לפי שאין הדבר תלוי אלא בשמירת יחס הנגון המשותף לשני הכלים אלו, וכמו שיתבאר שם שער ע' בעזרת האל, ולזה כאשר האיש השלם איש חיל ויודע נגן יקרא צדיק יסוד עולם להיות שומר סדר וחוק כל העניינים האלה על מתכונתם, כן הבלתי סדר הנמצא ברשעים יקלקל סדר זה המציאות ויפסידהו, אלו דבריו ז"ל בזה הענין, ולא נתבררו, כי אף אם נודה היות בנין מול בנין נערך, עדין מי יאבה לו ומי ישמע אליו להאמין כי יש יחס בין הפעולות האנושיות ובין טבע המציאות, עד שבתקונה יתקיים ויחזק, ובהפך יתקומם ויתקלקל, והנה הוא נברא נפרד לא מיוחד שיגעו אליו פעולותינו ויתעורר למולם לפעול מעינם, ומה הדבר המאמת לנו כי בהסכימם יחד יכונו לקבל השפע מאתו יתברך, וזה וזה לא באו לעזרתו ולצרכו, ואין ראיה מן הפסוק שהביא, ואין כמשמעו היות אצילות השפע והברכה מצד הסכימם והכונם יחד, ויחס שני כלי הזמר שהביא אינו ענין לכאן, כי בשני כלי הזמר התמונה והערך שוה בהם מכל צד בלי שום חלוק ויציאה זה מזה. ולזה איפשר שבהניע טור מהאחר יתעורר אל קולו שכנגדו, ואמנם בשני הבנינים לא נשמרה התמונה והערך בשוה, אבל ימצא בהם החלוק והיציאה מן השווי בקצת, ולזה יאמן כי בהתעורר נגון התחתון לא יעננו העליון לפי שלא נשמר ביניהם היחס כראוי: ומה שאמר כי כן יסד מלכו של עולם שיהיה כל העולם כלו קטון וגדול כאיש אחד וכו', וחלקיו נענים וכו', לא נודע מאין לו ועל זה אנו דנים, אבל חכמי האמת העלו בנין האדם למעלה מהגלגלים והמלאכים וסדרוהו כסדר פרקי המרכבה העליונה, והנה גם בנינו נפל כי בנה על יסוד רעוע, והמדרש שהביא לא הורה על מה שאמר מיחס הבנינים והשמעם זה לזה, כללו של דבר צלל במים אדירים ולא העלה בידו דבר מספיק, כי רצה להביא תחת רשת השכל מה שהוא למעלה ממנו ולא יפול תחת רשתו כלל, וכתבתיו פה למען יהיה מבחן על אמתת מה שאבאר בענין הגדול הזה בפרק הבא בעזרת השם: חלק ב פרק טז לאמת מה שאמרנו מענין העבודה ולנטוע בלבבות אמונת השכר והעונש המתחייבים ממנה, צריך העובד שתקדם לו ידיעה וקבלה אמיתית בחמשה דברים מוכרחים בעבודה אי אפשר שתהיה עבודה שלמה זולתם, האחד שהעבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, וכבר התבאר אמתת זה בזה החלק, ובזה תבנה ותכונן התורה ומצותיה, ומזה יובן חיוב קבלתה לעם הנבחר והאזהרות הבאות בה על קיומה, והשכר העצום להוגה בה תמיד ושומר מצותיה, והעונש המופלג לעובר עליה ומבטל מצותיה: השני כי הדבר ההוא אשר אליו יפנו ויכוונו העובדים הישרים הוא מקום וצורך וקיום כל נמצא עליון ותחתון, והוא הכלי להריק השפע והברכה לפי שהוא האלהות והוא הייחוד האמיתי, ולזה יש בו די לכל אשר ברא כי לכך נקרא שדי כי הנברא חסר לא יספיק לעצמו כל שכן לזולתו, כי הוא נפרד ולזה אין ברכה בו כי הוא תלוי בזולתו, מה שאין כן במיוחד שהוא מספיק לעצמו ולזולתו, ולזה היתה פניית העבודה וכוונתה אל האצילות שהוא מקום הייחוד, וזולתו אי איפשר שימצא שום נמצא, ואחר שנמצא אי איפשר קיומו כי אם בו כי הוא הכלי להריק הברכה אל כל העולמות, וגם זה התבאר בחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא: השלישי שהכוונה שיכוין בעבודתו כולה עולה לגבוה, כלומר לצורך גבוה ולא יכוון בה לעצמו ולתועלתו כלל, כי עם שצריך העובד הנאמן לכוין בעבודתו ייחוד השם הגדול בכבודו כי זהו המכוון באמרי למעלה שהעבודה צורך גבוה, אבל מלבד זה צריך שתהיה הכוונה כולה ביחוד הזה לצרכו בלבד לא זולת, וכבר התבאר גם זה בזה החלק בסייעתא דשמיא: הרביעי כי האדם בנוי לתלפיות הבנין העליון עשוי בדמות הכבוד, ובנינו מכוון מול בנין המרכבה העליונה ופרקיה, וכמו שהתבאר פרק י"ח וי"ט מהחלק הראשון, וזה סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכבר התבאר כי הכוונה היתה להעיד על מציאות אדון יחיד, וכדי שיהיה כח וספק בידו ליחד ולתקן הכבוד העליון, ולזה נעשה בדמותו ונכלל בו כל מה שנכלל בדמות העליון בסוד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, מה שלא היה איפשר כל זה אלו נעשה ונתקן בנינו מעין בנין העולם הנברא, עם שבתקון הדמות ימשך קיום הנמצאות כלם, אלא שזה היתה בו הכוונה להיותו נתקן על ידו בעצם ובראשונה, וקיום המציאות ימשך מזה במקרה ובשניה בהכרח. ולזה יש להעלות בנין האדם אל מקום האצילות והייחוד שיש בו די לכל טוב ושלמות, מה שאין כן בדבר נברא שהוא חסר, ולפי שתכלית בריאת האדם היה לצורך גבוה, כלומר לתקן הדמות, לכך נעשה בדמותו, ולפי שזה התכלית לא היה לצורך המציאות בעצם לזה אין לדמותו אליו ואל בנינו: וטעם הענין בסודו כי הואיל והאדם יש כח בידו לעורר בפעולותיו הדבר ההוא שנתקן בדמותו ומעין בנינו כי לכך נעשה לתבנית ההוא, והדבר אשר יעוררהו בפעולותיו צריך שיהיה נאצל ומיוחד להיותו הוא מקור השפע והברכה וכל טוב ושלמות, כי זה טבע האלהות, ואלו לא נבנה מעין בנינו כי אם מעין בנין העולם הכולל, לא היה שם מסלול ודרך לכל זה ולא תשלם הכוונה בבריאתו: לזה ראתה החכמה העליונה לתקנו בתקון הכבוד, ואז תשלם הכוונה בו שהוא צורך גבוה והוא תקון הכבוד כדי שיהיה כלול ומפואר מתקון עליון ותחתון, וכמו שהתבאר בפרק י"ז מהחלק הראשון, ומזה ימשך השפע והקיום בכל הנמצאות כי זה תלוי בתקון ההוא, ולזה חוייב והוכרח שיהיה בנינו מעין בנין הדמות העליון ולא מעין בנין העולם הכולל: החמישי כי התורה כלה עם תרי"ג מצותיה תלויה באלהות, כלומר כלולה בכל עשר ספירות שהוא האלהות והיא נארגת בהם, כדמיון הצורה הנעשת במעשה חושב ובמעשה רוקם, יש מהמצות תלויות ונאחזות בכת"ר, ומהם בחכמ"ה, ומהם בבינ"ה, ומהם בחס"ד, ומהם בגבור"ה, ומהם בתפאר"ת בבאר', ומהם בנצ"ח, ומהם בהו"ד, ומהם ביסו"ד, ומהם במלכות, ומהתלויות באחת נכללות כלן, וכולן נכללות בכל מצוה ומצוה מתרי"ג מצות, וכולן מתיחדות בה, כי המצות מסלול ודרך אל הייחוד והמקיים אחת מהם למטה מקיימה למעלה, כלומר דוגמתה וזה סוד עת לעשות ליי', והוא סוד או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, והוא סוד רוכב שמים בעזרך בעזרך ממש, ובנין התורה בכללה כבנין האדם העליון והתחתון: כי הנה בתורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, והנה בבנין העליון רמ"ח איברים רוחניים סוד השם הגדול המפורש בן ע"ב, שהם רי"ו אותיות, ובהצטרפות ל"ב נתיבות חכמ"ה הרי רמ"ח איברים באדם העליון, ושס"ה גידין סוד שס"ה מאורות הנכללים מצד מדת הדין כנגד מצות לא תעשה, ולפיכך בא העונש בהם, הנה תרי"ג איברים בעליון וכנגדן תרי"ג מצות אלו נגד אלו, ובבנין האדם התחתון העשוי בצלם ודמות לתקן הכבוד רמ"ח איברים ושס"ה גידין נמצאו הבניינים מכוונים, בנין התורה ובנין האדם התחתון כעין בנין האדם העליון: ולפי שהכוונה באדם תקון הכבוד לצרכו הוצרכו מצות מסודרות מהרצון העליון להשלים זה, ואלו לא היה להם יחס וערך ודמיון עם הכבוד ההוא אשר יתוקן בהם ועם המתקן לא תושלם הכוונה בתקון ההוא כלל. והכלל כי לא יתעורר הכבוד כי אם בהתעוררות דבר שיש לו עמו יחס ודמיון באמצעות דבר יש לו יחס ודמיון עם שניהם ואז מחבר ומתיים ביניהם ומשלימם: ואחר הדברים והאמת האלה אומר כי אחר שראתה החכמה העליונה לתקן הדמות התחתון כדמות העליון, וכמו שקבלו חכמי האמת בפרקי האדם שהם לתבנית פרקי המרכבה, וכמו שהתבאר בחלק הראשון מזה הספר, ומזה יתבונן האדם היות בנינו מעין בנין האדם העליון יתבאר אם כן שיש לדמות הזה יחס ודמיון עם הדמות העליון אשר נעשה בצלמו כדמותו, יתחייב מזה ויאמן כי בהתנועע זה הדמות בפעולותיו גם הדמות העליון יתנועע לקראתו וישמע ויענה אליו, הנה יצוייר כי בהתעוררות שנעורר למטה בעבודתנו ועל הדרך שהתבאר יתעוררו הדברים העליונים למעלה, כי התורה והמצות שהם האמצעי, הושם בטבעם זה הכח אחר שנאצלו ונחקקו ממקור ההויה והאור העליון, שיהיו הם המפתח לפתוח המקור ההוא שנבעו ממנו, בהיותם נפעלות בשלמות ועולות כתקנן על יד הדמות התחתון הנבנה כדמות העליון, לפי שכל הבניינים מתיחסים זה עם זה כמו שהתבאר למעלה, ומזה היה מטבע העבודה לשם המיוחד שהוא הייחוד לצרכו לפתוח המקור העליון ולהמשיך ממנו אצילות הברכה עד סוף המחשבה, ושתתפשט משם אל התחתונים הגורמים זה אף אם לא יכוונו לעצמם כי כן היה הרצון העליון להטביע בעבודה ההיא: וממה שכתבנו יתבאר היות לבניינים האלה היחס ההוא אשר אמרו חכמי הנגון שימצא בין שני כלי זמר השוים והנערכים על ערך אחד ויחס אחד לגמרי, כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני מפני היחס השוה אשר ביניהם, כן הוא היחס בעצמו בבניינים האלה, ולזה בהתנועע הטור התחתון יתעורר לקראתו הטור העליון באמצעות התורה והמצות, ומה שיורה היות היחס שוה ביניהם כי החסיד השלם מביא לרצונו הדברים העליונים והם נשמעים ונענים אליו וסרים אל משמעתו בקראו אליהם, וכמו שזה מפורסם באומתנו ממה ששלימי האומה וחסידיה פועלים מהנסים והנפלאות בקראם אל יי' והוא יענם, וכמו שאמרו רז"ל אני מושל באדם ומי מושל בי צדיק, ואם לא שהיחס שוה ביניהם וכמו שבארנו מה המקום לזה, וכבר כתבתי כי הכבוד העליון לא יתעורר כי אם לקראת דבר יתיחס לו וידמה אליו: ובמדרש אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לישראל כי שמי אהיה אשר אהיה, מהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך, וכן אמר דוד יי' צלך על יד ימינך, מהו יי' צלך, כצלך מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך, ואם אתה בוכה לו הוא בוכה כנגדך, ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מסוברות אף הוא נותן לך כך, אף הקב"ה יי' צלך, כשם שאתה הווה עמו הוא הווה עמך עד כאן: הנה הורו על מה שאמרנו כי העליונים מתעוררים כפי התעוררות התחתונים, ולזה דימו העליונים אצל התחתונים כדמיון הצל אצל הצורה, להיותם מתיחסים ונערכים זה עם זה, ולכך יעורר הצל כפי מה שתעורר הצורה כך כפי הפעולות אשר יעוררו התחתונים כפיהם יעוררו העליונים טובות או רעות, והוא אמרם ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מסוברות וכו', והוא אמרם גם כן כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך, וכל זה הוא מצד היחס והדמיון אשר ביניהם, ולכך ישמעו ויענו העליונים אל התחתונים והוא שיפתח המקור העליון וירד שפע הברכה והאור והיא העניה העתידה שזכר הנביא, כי אז ישמר היחס והדמיון ההוא על השלמות, והוא אמרו והיה ביום ההוא אענה נאם יי', אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, והם יענו את יזרעאל, וכפל הכתוב באמרו אענה נאם יי' אענה, והיה ראוי לומר והיה ביום ההוא נאם יי' אענה את השמים וגו', אבל בא לרמוז כי ההתעוררות העולה מאת הדמות התחתון מעורר העליון, ופותח המקור ומתברכים הראשים העליונים והוא הרצון באענה הראשון, לומר כי מקור ההויה נענה לקראת ההתעוררות העולה מלמטה תחלה, ומשם בא השפע והאור אל השמים העליונים סוד שמו הגדול: ואמרו בבהיר ומנא לן דהשמים הוי הקב"ה דכתיב ואתה תשמע השמים וכו', והוא אמרו אענה את השמים, ומשם מתפשט האור והברכה ובא אל הארץ העליונה ארץ החיים סוד ה"א אחרונה, ועד כאן הורה לנו סדר אצילות הברכה על נכון ודרך ישרה מראש ועד סוף, והוא אמרו והם יענו את הארץ, ותחלה מתברך ומתיחד השם הגדול בכחותיו, כי בזולת זה אין מקום אל השפע והברכה כלל, ואחר כך מתפשטת הברכה אל התחתונים באמרו והארץ תענה וגו', והוא סוד ונתנה הארץ יבולה, והם יענו את יזרעאל, קרא יזרעאל אל המעוררים והגורמים הייחוד על שם שזורעים זרע שהשלום למעלה במעשיהם הטובים שהם המצות, והוא האמצעי המעורר הדמות העליון לקראת התחתון כמו שכתבתי למעלה: ואמרו במדרש אמר רבי פנחס הכהן בר חמא הרקיע ששמו ערבות, הקב"ה זורע מעשיהם של צדיקים עליו והוא עושה פירות עד כאן. וכמו שפרשתי בפרק ב' מזה החלק בסייעתא דשמיא. ואמר והמה יענו את יזרעאל, לרמוז כי לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, לא יזרעו ואחר יאכל כי לא יאכלו זרים כחם כמו שהיה בזמן שהיו בהסתר פנים, כל זה הטוב והשלמות ימשך מצד ההתעוררות הטוב העולה מאת הדמות התחתון, לפי שיש לו יחס ודמיון עם הדמות העליון, כי בזולת זה אי איפשר כמו שכתבתי, והנה האיש השלם בשמרו היחס הזה בקדושה ובטהרה בעסק התורה והמצות, שהוא כדמיון החוט המחבר ומדבק שתי חתיכות הבגד, כן התורה והמצות הם האמצעי המחבר הדמות התחתון עם העליון מצד היחס אשר לו עם שניהם כמו שהתבאר למעלה, מצד דבוקו בשרשו במעשיו ועבודתו ויחודו מתאהב למעלה ועושים רצונו, ופועל בעליונים ובתחתונים פעולות מופלאות מורות ומעידות על שהוא חכם ונבון, והחכמה והבינה היא כי מצד קורבתו בדבוקו באלהיו קורא אליו והוא יענהו, ואין חכמה ובינה גדולה מזו כי זה פרי החכמה ותכליתה, והחכמה הזאת תושג בקיום התורה והמצות לא בזולתה מן הדתות והחכמות, כי כלם בערכה הבל ואין בם מועיל לא ישיגו בהם עוסקיהם ארחות חיים: ואורו של עולם אדון הנביאים ע"ה במשנה תורה הורה על כל מה שכתבתי בזה הענין, אמר ואתם הדבקים ביי' אלהיכם וגו', ראה למדתי אתכם וגו', ושמרתם ועשיתם כי מי גוי גדול וגו'. ומי גוי גדול וגו'. כי באמרו ואתם הדבקים וגו'. הורה כי מצד דבוק המחשבה בכחות השם הגדול ומדותיו אתם דבקים ביי' אלהיכם, כי הוא שמו ושמו הוא, כי יש לכם יחס ודמיון עמו והדבקות ההוא הם החיים האמתיים, ומזה חיים כלכם היום, ובאמרו ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים באר האמצעי המחבר בין שני הבניינים, והם חוקי האלהות ומשפטיו, ואמר כאשר צוני יי' אלהי, לרמוז כי לולא שנצטוה בהם מפי הגבורה אי איפשר לו להשיג בהם כלל, כי לא נתנו לשכל האדם לפי שנאצלו מן המחשבה העליונה אשר לא תושג לזולתו יתברך: ובבראשית רבה אמרו נובלת חכמה של מעלה תורה וכבר הזכרתי זה. ויכלול גם הלמוד כי על הכל נצטוה, ואמר לעשות כן בקרב הארץ לרמוז לעשות כן כסדר וכצורה ההיא, לא להתחכם בהם בקרב הארץ כי היא מקום המצות והעבודה כי הארץ ההיא רשות גבוה מיוחדת לו: ושמרתם ועשיתם שב לבאר הדרך אשר בו יושג הדבקות ההוא שהם החיים שזכר. ואמר כי בעסק התורה והגיה בה תמיד, והוא אמרו ושמרתם והוא אמרם ז"ל זו משנה. ובקיום מצותיה והוא אמרו ועשיתם: יושג הדבקות ההוא אשר ממנו ימשכו עניינים בשבילם, תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים, כי יתבאר להם בחוש לא יוכלו להכחישו אשר יתמהו בראותם כי בקראכם אל יי' יוריד לכם המטר, ויעצור המגפה, ויסיר כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים מעליכם אשר לא יוכלו הם, על זה ישאלו איך ומה הם עובדים לאלהיהם, ומה היחס אשר בו יתיחסו הפלאים ההם אל העבודה ההיא עד שימשכו אליה ויתחייבו ממנה, וכשישמעו כי העבודה היא שמירת החוקים אשר לא נודע להם טעמם, גם בעיניהם יפלא עוד כי יאמרו אין יחס כלל בין הפלאים ובין החוקים ההם, אבל מפני שלא יוכלו להכחיש החוש יודו על כרחם כי יש לכם חכמה ובינה נפלאה בקיום החוקים עד שיתחייבו מהם הפלאים ההם, כי לא נודע להם היחס והדמיון אשר ביניכם ובין הדמות העליון אשר בקיום החוקים שהם הבנין האמצעי, יענה וישמע אליכם בכל קראכם אליו, והוא שהמשיך אמרו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים וגו', כי הוא נתינת טעם אל אמרו כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו', ואמרו וגו' ומי גוי גדול, גם כן הוא טעם למה שאמר, כלומר ואיך ימצא לשום גוי האושר הגדול הזה ולא זכו לאלהים קרבים להם כיי' וגו', כלומר שיש לו קורבה עמנו מצד היחס, והדמיון שיש לנו עמו כענין שהתבאר ומצד זה הוא נשמע ונענה אלינו בכל קראנו וגו', אבל שאר האומות אין לו עמהם קורבה כלל כי נפלו לגורל השרים שהם אלהים רחוקים, כי אין כח בהם, וגם לא זכו לחוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת שיהיה להם אמצעי להשיג ההצלחה, ואחר שנעדרו מהם כל סבות ההצלחה והאושר חכמת מה להם, אבל אנו שהסבות ההן נמצאות בנו על השלמות נשיג בהן ההצלחות כלן ונחשב חכמים ונבונים לעיני העמים. ובזה נשלמה הכוונה בבאור זה הענין הנפלא, והוא הנרצה בזה הפרק: חלק ב פרק יז הבא בהתבוננות נמרץ אל מה שכתבנו יתאמת לו כי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל מטבעה להשלים ולהקנות כל מיני החיים וההצלחות אל המחזיקים בה ולשלמות מלאכת עבודת הקדש, ראיתי לצרוף ולברר וללבן הדבור בייעודים הגשמיים אשר התבארו בתורה, ובייעודים הרוחניים אשר הוא התכלית האחרון והאושר הקנוי אל הנפש אשר לא התבארו בתורה לדעת כל החכמים, אבל דברו בהם בפירוש באמרם תמיד כי המצות מקנות החיים האמיתיים שהם חיי העולם הבא, וכבר נשאו ונתנו הרבה מהחכמים ז"ל לבאר למה לא התבארו אלה החיים בתורה, ואמרתי אענה אף אני חלקי, אבל ראיתי להקדים דבריהם ולפי מה שהתפרסם הנה נכללו בשלש דעות: הדעת הא' הוא דעת הרמב"ם ז"ל אמר בטעם זה כי להיות התורה השלמה נתונה לעם רב והמון הבלתי מציירים מהות העניינים ואמתתם, המירה התורה האלהית העניינים הנסתרים בעניינים הנגלים באופן יוכלו לצייר ולקבל כמו שעשתה בתארי האל יתברך, ולהיות אין אצלם הצלחה זולתי גופיית, כי לא ישערו בערבות השכל והצלחתו, העלימה התורה זה מהם וגלה להם מה שישתוקקו אליו מאלה הקניינים המדומים, זה דעתו ז"ל, וכבר מנו האחרונים ז"ל הבטולים אשר יתחייבו לו, ומהם כי הוא ז"ל יאמר כי כשיראו היעודים הגשמיים מתקיימים, יאמינו ביעוד הרוחני באיזה רמז שיבא עליהם בתורה, ואינה ראיה כי איך תלקח ראיה ממה שנזכר בפירוש בתורה וישיגוהו בחוש על מה שלא נזכר כלל ולא יציירוהו: ועוד שהרי התורה ביארה להמון עקרים עמוקים כאחדות האל ומציאותו, כי הם דברים לא ישיגום ההמון בנקלה אחר שלא ישיגו דבר בלתי גשמי, ובהשיגם זה כבר יוכלו להשיג דברים אחרים בלתי גשמיים אין חולק בזה, ויוכלו אם כן להשיג הגמול הרוחני, כמו שיוכלו להשיג מציאות הנמצא הרוחני: ובענין הייעודים הגשמיים כתב הטעם בפרק ט' מהלכות תשובה, כי הבטיחנו בהם בתורה לומר שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, ואם כן נמצינו למדים לפי דרך זה כי כשהבטיחנו בטובות ההן אמנם היה להודיענו כי נהיה שלמים עם הפנאי שיהיה לנו להשלים את נפשנו, ואין זה מספיק כי כשיעד לנו הדרך המביא אל התכלית והתכלית עצמו לא יעדו לנו בפירוש, עדיין אין אנו בטוחים ממנו מה שלא היה כן אם יעד לנו התכלית, כי אז נהיה בטוחים בדרך המביא אליו כי אין ספק ימציא לנו דרך להשיגו, כי בזולת זה אי איפשר לבא אל התכלית, ואם כן היה לו לבאר לנו הגמול הרוחני, ומאלינו נבין כי יתן ספוק בידינו להשיגו ולא יאריך ביעודו: משל זה, מלך אחד קרא לאחד מעבדיו היושבים לפניו והוא ממתי סודו, וצוה עליו ללכת לאי אחד מאיי הים לעשות את מלאכת המלך ולעבוד שם עבודתו, והמלך יעדו בהיותו עוסק במלאכתו שיאכל בטוב האי ההוא ויתעדן בעדוניו, ועדיין אינו בטוח שבהשלימו את המלאכה ישיבהו המלך אל המקום והמעלה אשר היה בה מתחלה, אבל כשהבטיחו שישוב אליה הנה הוא בטוח שהמלך ימציא לו די ספוקו כדי שיהיה פנוי לעשות מלאכתו אף אם לא הבטיחו בזה בפירוש, לפי שאי איפשר לעבוד עבודתו בזולת זה, ויקשה עוד לדעתו ז"ל כשידוקדק כי יובן ממנו כי אין הטובה וההצלחה נמשכת אחר התורה והמצות ואינה מחוייבת מטבעם וזה הטלת מום בקדשים. זה שעור כלל דעת הרב ז"ל בשני הגמולים ומה שנראה ראוי להשיב עליו: הדעת השני הוא דעת הרמב"ן ז"ל נמצא לו בפרשת וארא אמר שם בזה הלשון, לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עברה, רק במעשה הנס ואם יונח באדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת, ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים, וכנגד התולדות וקיום הנפש ודבקה באלהים דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה אם גומר השם עלי. והוא מה שכתב בפרשת אחרי מות בענין הכרתות הנזכרים בנפש אמר, כי הם בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, והעולה מדבריו שם כי להיות שההשארות נמשך לנפש בהכרח כי אין לה סבות ההפסד והיא בעניינה לא תמות, ולפי שזה כן לא היה שם סבה לשיבטיח בעל הגמול בקיומה כלל כי זה מוכרח מתולדתה, ולכן לא בא יעודו בתורה, אבל הטובות האלה להיות שאין נמשכות לנו כלל מדרך הטבע הוצרך בעל הגמול יתברך להבטיחנו בהם לומר כי היעודים ההם נמצאים עמנו בנס, ולכן גזר הרב כי שכר כל התורה נסים והם נסתרים: ועוד הוסיף הרב ביעודים האלה בפרשת אם בחקותי אמר שם בזה הלשון, וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כלם נסים אין בטבע שיבאו הגשמים, ויהיה השלום לנו מן האויבים, ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החקים והמצות, ולא שיהיה הכל הפך מפני זרענו השנה השביעית, כל זה הוא דעת הרב ז"ל בשני הגמולים: וכבר נודע בשערים היות הרב גדול המאמינים ורב מובהק לחכמים בחכמת הקבלה היא חכמת האמת, וגם בעיני יפלא על האמינו כי יעודי התורה הם נסים עם היותו גדול בחכמה, וכבר אמרו החכמים כי הנס הוא מציאות הדבר בעצם זולת סבותיו העצמיות, והנה לדעתו ז"ל הטובות וההצלחות המיועדות בתורה לא ימשכו אחר המצות ולא יתחייבו מהם כלל, ואין יחס בין עשיית המצוה אל עליית האדים וירידת המטר בהיות הארץ צמאה ויבשה אין כל, ובין התענית אל זכוך האויר המעופש הדבריי, אבל מציאות כל זה אחר המצות יראה הרב ז"ל שהוא בדרך נס אין המצות סבתם כלל: והנה מרמזיו בסתרי התורה כפי קבלתו נראה הפך זה כפי מה שפירשו תלמידיו המקובלים ממנו בהרבה מסודותיו, והוא האמת וזה כי העליונים מתברכים בהתעוררות התחתונים בעבודתם, ומשם מתפשטת הברכה אל הגורמים, ואין לומר כי זה דרך נס למבין האמת, אבל טבע העבודה יחייב כן כמו שהתבאר ויתבאר עוד בסייעתא דשמיא: ואולי כוונת הרב ז"ל להשיב על השאלה הישנה כפי הנגלה לתת מענה לשון להמון החכמים בה לבעלי הריב, ונסתפק במה שרמז בסודותיו בענינה ליחידי סגולה העומדים בסוד אלהינו, ובזה יתישב הלב וינוח הדעת: ואמנם במה שאמר הרב ז"ל כי ההשארות לנפש דבר טבעי בתולדתה ולזה לא זכרה התורה הגמול הרוחני, כבר השיגוהו קצת מהחכמים האחרונים מהם החכם ר' יוסף אלבו בספר העיקרים שלו מאמר ד' פרק ל"ט כתב עליו בזה הלשון, וגם זה דבר חלוש כי אין ההשארות יותר טבעי לנפש מהבחירה לאדם שאמרה תורה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים, ואחר שאין ההשארות דבר מפורסם ונודע למה לא תודיענו התורה כמו שהודיעה הבחירה או חדוש העולם וכיוצא בו מהדעות והאמונות האמיתיות שבאו בתורה, ועוד כי לפי דעת האומרים שהשכר הרוחני הוא לגוף ולנפש כאחד אין זה דבר טבעי לגוף להתקיים תמיד, והיה ראוי שתאמר אותו התורה בפירוש עד כאן דבריו: והרב ז"ל ינצל מרשתו במה שנליץ בעדו ונאמר כי הבחירה טבעית לאדם בעודו נושא שם זה, והוא באלה החיים והייעודים הגשמיים טבעיים לאדם גם כן מצד התורה והמצות שימשכו אליהם ויתחייבו מהם בטבע כי כן חייב טבע העבודה, וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא, והרב ז"ל ירצה זה ויודהו וכמו שכתבתי למעלה, ואין ספק כי אלה הטובות הנפש הטהורה גרמא בתועלתם אל הגוף מצד דבקותה במקורה ומעשיה הטובים ועבודתה לאלהיה שהוא הייחוד, ואחר שאלה הטובות נמשכות אחר עשיית התורה והמצות, ומתחייבות מהם והנפש סבתם כל שכן שיועילו להשאירה בנועם מתמיד במקום ההוא אשר היתה פונה אליו ועודנה מחוברת אל הגוף, שהרי ההשארות והעונג ההוא נמשך גם כן אחר התורה ומצותיה בטבע וקל וחומר הוא, ואם היה בעל הגמול יתברך מיעד הגמול הרוחני בפירוש היה כפל ומותר גמור אחר שנדין אותו בקל וחומר מהיעוד הגשמי אחר שזה וזה נמשכים אחר המצות ומתחייבים מהם בטבע, ומעתה אין להשיב על הרב ז"ל מהבחירה כי הכרח היה זכרונה כי ממי נדין אותה, אבל הגמול הרוחני נדין אותו מהגשמי בשוה, ואין בזכירתו כי אם כפל ומותר גמור. כי בזכרו הגשמי גם הרוחני בכלל: ובזה יתורץ מה שהקשה עוד שם באמרו, והיותר קשה בכל זה הוא כי אחר שלא תזכיר היעודים הרוחניים שהם עקר השכר, למה תזכיר היעודים הגשמיים שאינו עקר השכר, עד כאן, ומה שאמר כי לפי דעת האומרים שהשכר הרוחני הוא לגוף ולנפש כאחד, אין זה דבר טבעי לגוף להתקיים וכו', זה דעת הרב ז"ל, והוא האמת וכך היתה הכוונה בבריאת אדם הראשון לולא שחטא וחטא ממית, וכשיתחדש העולם יחזור לטבעו הראשון, ולכך יתקיימו שניהם כאחד כי תחזור הכוונה למקומה, ולכך אין צורך להזכירו, ועוד אדבר בזה בסייעתא דשמיא. אבל הוא לא יאמין זה כי הפלוסופיא תרחיקהו מזה ותאלצהו להאמין חלופו כמנהגה למנוע האמת והצדק מחשוקיה ההולכים אחר שקול דעתם ומניחים דעת עליונה, ומהם החכם רבי יוסף בן שם טוב ז"ל בספר עין הקורא מאמר ב' אמר שם בזה הלשון, אפילו שנודה להרמב"ן ז"ל בכל מה שהניח, ומה שהלצנו בעדו ומנין הוא יודע כי מציאות ההצלחה הנצחית ההיא נמשכת אחר המצות התוריות, כי אפילו שנודה לו כי הנפש בטבע היא נשארת לא תשיגה הכליון בהפסד הגוף, כי היא בלתי מעורבת בו, אבל היא נקשרת בו הקשר מציאות לבד לא נודה אליו כי בטבע היא נשארת בערבות וששון ובגן עדן אשר לו והוא ז"ל לא ירצהו גם כן, אבל ההשאר בעונג הוא נמשך אחר המצות לדעתו ז"ל עם שהוא האמת בעצמו ומציאות ההצלחה הזאת אחר המצות איננו טבעי שכלי אנושי וזה מבואר מאד עד כאן: וכבר כתבתי למעלה כי הרב ז"ל יודע מסוד העבודה כי מטבעה להמציא ההצלחה אל הגוף וכל שכן אל הנפש כי היא העיקר בעבודה ומזה יתבאר לו וידע באמת כי מציאות ההצלחה הנצחית נמשכת אחר המצות התוריות בטבעה ואם אינו טבע שכלי אנושי הוא טבע שכלי אלהי ובזה יסולק הספק מעליו: זה שעור כלל דעת הרב ז"ל בזה הענין עם מה שראוי להשיב עליו ולהליץ בעדו. הדעת השלישי הוא דעת הר"ן ז"ל כי הוא כתב בדרשת בראשית בזה הלשון אין ספק שהאמונות בזמנים ההם היה עניינם נוהג על הדרך שנוהג משפט האמונות אשר אנחנו בתוכם ר"ל שהיו כלם מבטיחות על הגמול העתיד לנפש אחרי הפרדה מהגוף והיו מרחיקים עידיהם כי מצד שלא היו נוחלים האמת לא היו יכולים לתת אות קרוב ומוחש וכשבאה תורתינו בין אותן האמונות כמו שנבדלה מהן במעלה כן הבדילה יעודיה ר"ל שאמתה אותם מה שלא היו הם יכולים לאמת, וכמו שהיה יסוד התורה ענין יציאת מצרים שעל ידו נראה שהענין האלהי דבק בנו מה שלא יכלו החרטומים לעשות, אבל נלאו ברוב עצתם כן המשיכה יעודיה שיראה עין בעין שהענין ההוא לא תוכל תורה אחרת ליעד. ולו הבטיחה על גמול הנפש אחר המות נראתה היא ויתר התורות שוות ולא תודע אליה בענין יעודיה מעלה עליהן, כי אחרי היות כלן מבטיחות על דבר בלתי מוחש היתה כל אחת יכולה להתחזק ולומר שהאמת אתה ולזה לא הוצרכה התורה להמשיך יעודיה על ענייני העולם הבא, אבל המשיכה ספוריה על עניינים שהם מאמתים זה בלי ספק ע"כ דבריו: והחכם ר' יוסף השיב עליו במאמר הב' מספר עין הקורא כי הדבור ההוא אשר זכר הוא סבה נכונה להבטחת אלה הטובות, אבל להשמטת זכרון התכלית האמיתי איננה סבה כלל, כי היה ראוי שיזכר זה וזה עד כאן: ואני תמה שנראה ממנו שלא לקח מלשון הר"ן ז"ל אלא מה שיוכל לספק בו עליו, אבל מה שיצילהו מהספק השמיטו, כי הר"ן ז"ל כבר יצא מזה הספק באמרו בתחלת הענין בזה הלשון, הנה נגלה אם כן שהגוף וכחותיו אינן נותנין קיום והעמדה לנפש, אבל מכחישים כחותיה עד שראוי שכאשר יוסר המונע תהיה אז הנפש יותר שלמה וכל יעודי התורה שבאו בעניינים גופניים על זה הצד שאם יראה לחוש שיש לאדם דבקות בענין האלהי והוא עומד בענין, מונע אותו מהשיגו שהוא הגוף אין ספק שיהיה מובטח להיות הדבקות שלם כפי מה שאיפשר כאשר יוסר המציק המונע מצורף על זה שאין ספק שהאמונות בזמנים ההם וכו' ואם כן והיה הענין האלהי דבק וחל עליו והוא עם היותו בענין מונע ומציק דבק בו הנה היא הראיה הגדולה והמופת על הדבקו בו בצאתו מחמת המציק, ולפי שהדבקות באלה החיים הוראה נמרצת על הגמול הרוחני לא הוצרך זכרונו בתורה כי היה כפל ומותר גמור: והחכם ר' אברהם בן ביבאג"י ז"ל בספר דרך אמונה שלו מאמר ב' שער ה' כתב עליו ואמר, כי זאת התשובה בלתי מספקת גם כן, כי אם היה השארות הנפש מפורסם אז מכל שכן שיהיה מפורסם אצל אברהם אבינו וזולתו מציאות האל ואחדותו, ואם כן כמו שהביאה לנו התורה האלהית מציאות האל באמרו אנכי יי' אלהיך והוא בהכרח היה מפורסם אז גם היה לו להביא השארות הנפש עד כאן. ואין זה כלום שאם היה מציאות האל ואחדותו מפורסם בזמן אברהם לא היה מפורסם בזמן נתינת התורה וישראל שגדלו במצרים הוצרכו לשמוע זה מפי הגבורה, מפני שבמצרים היו כופרים בשתי פנות אלו: וכבר אמרו במדרש ואלה שמות רבה אמר להם מתחלה שקר אתם אומרים, כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת הנילוס שנאמר לי יאורי ואני עשיתיני עד כאן. אבל השארות הנפש לא רפו ידיהם ממנו: ועוד יש לי לומר כי באמת השארות הנפש היה בא זכרונו בתורה בפירוש אלא שהתחכמה להביא עליו מופת ממה שהחוש מעיד עליו מענין הדבקות שיש לאדם ועודנו מצומד אל המונע, ומזה נדין ההשארות בקל וחומר שאין עליו תשובה וזה ראתה החכמה יותר טוב למה שימשך ממנו, וכמו שכתב הר"ן ז"ל, אבל מציאות האל ואחדותו לא היה שם דבר ממנו נדין אותו, ולזה הביאתם התורה וזה אם נודה כי אנכי ולא יהיה לך באו לאמת מציאות האל ואחדותו, אבל אם היה שלא באו לזה, אלא להשרישנו להאמין בכלל שיש תורה מן השמים ושלא נעבוד אלוה זולתו, וכמו שכתב הר"ן ז"ל בדרשת ואתחנן, אם כן אין מקום למה שהשיב עליו ממציאות האל ואחדותו, והאמת לא הוצרכה התורה להביא זה בפירוש כי ממה שראו במצרים ועל הים יתאמת להם במה שאין ספק בו מלבד קבלתם בהם מן האבות: זה שעור מה שראיתי להביא בזה הענין כפי מה שיכללוהו ויעירו עליו אלה החכמים ז"ל בדעותיהם, ואחר הקדימי דבריהם ראיתי לברר לחלקי האמת בשני אלה הגמולים לדעת התורה, וכפי מה שתשרישהו החכמה העליונה אשר מדרכה להאיר נתיב האמת לפני מבקשיה, וראיתי ליחד פרק בפני עצמו אל הגמול הגשמי עם שכבר פתחתי הפתח לבא עד תכונתו בפרק הקודם לזה, ואחר כך אבא אל הגמול הרוחני, ואל אמת ינחני בדרך אמת: חלק ב פרק יח כבר הודענו במה שקדם והוא האמת כי מטבע העבודה שהוא הייחוד לפתוח המקור ולהמשיך הברכה מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטת אל התחתונים הגורמים זה בייחודם: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נ"ה ע"ב) אמרו וארוממנהו בכלא לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא דהא הוא פולחנא דקב"ה, ועוד שם (שם נ"ז ע"א) כתיב קרוב יי' לכל קראיו וגו' מאי באמת כמא דאוקימנא תתן אמת ליעקב, דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות ודא פולחנא דשמא קדישא, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אוקים בעלמא יחידא, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ועל דא אוקמוה כל כהן דלא ידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות לא פולחניה פולחנא, דהא כלא בידיה תליא פולחנא עלאה פולחנא תתאה, ובעי לזכאה לבא ורעותא בגין דיתברכון עלאין ותתאין, וענין זה נכפל במדרשו של רשב"י ע"ה בהרבה מקומות, והכוונה בכל זה להשרישנו במה שכבר כפלנוהו הרבה פעמים, והוא כי עסק התורה וקיום מצותיה ימשיכו האור ושפע הברכה ממקור ההויה אל עליונים ותחתונים, וזה סבת כל הטובות באלה החיים כי טבעם יחייב זה, כי התורה הוא השם הגדול ממש: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס, ע"א) אוליפנא דקב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה, ואין תורה אלא קב"ה עד כאן, והשם הגדול מקור כל הטובות וההצלחות כי הוא הטוב הגמור בעצמו, וראוי אם כן שהתורה שנחקקה ממנו שימשך אליה כל הטוב ההוא, כי בזה תעיד על מקורה, והוא שרמז דוד המלך ע"ה באמרו עדות יי' נאמנה והזוכה בה זוכה בכל עשרה ואשרה בשם הגדול ממש, וכמו שכתבתי בפרק כ"ג מהחלק הראשון מזה הספר יעויין משם כי הוא פלא: ולפי שזה כן היו כל הטובות וההצלחות נמשכות אליה ומחוייבות ממנה כי כן יסד המלך בטבעה, כי כן חוייב לה כפי המקור אשר חוצבה ממנו, כי טבע המקור ראוי שימצא במה שנחצב ממנו וכמו שכתבתי בפרק ההוא בסייעתא דשמיא: ומזה נעמוד בנקלה על הברכות הבאות בתורה להולכים בתורת יי', והסוד הנעלם בזה כי כל הטובות ההם אינם בדרך יעוד כמלך המיעד לעבדיו לשלם להם שכר פעולתם ולתת להם כך וכך חלף עבודתם, לפי שהטוב הבא על דרך יעוד יורה שאינו נמשך אל העבודה, ואינו מחוייב בטבעה וזה פגם וחסרון גדול בחק העבודה, מה שאין כן כשהטוב נמשך אל העבודה ומתחייב בטבעה כי זה יורה על שבח וכבוד במעלת העבודה [ההיא] והנעבד בה, ולפי שתורתנו נבדלת במעלה עליונה לאין שעור מכל תורה ודת, כי לזה נקראת תורת יי' ודאי ועבודתנו לאלהינו עבודה אמתית נבחרת מכל עבודה, לזה ראתה החכמה העליונה להטביעה ולחקקה באופן ימשכו אליה כל הטובות וההצלחות ויתחייבו ממנה חיוב גמור, והאות והמופת על זה, כי הקול הגדול ההוא אשר לא יסף ונכללו בו כל הדברים העתידים להתחדש בכל דור ודור כמו שיתבאר פרק כ"ג חלק ג' בסייעתא דשמיא באו בו השכר והעונש על כל דבר ודבר, ולא באו על זה הסדר כי אם להודיע כי השכר ההוא נמשך ומתחייב מהמצוה ההיא: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פ"ג ע"ב) וכן כל מלה ומלה הויא מליא בכל אינון טעמין וכל אינון מלין גזרין אגרין ועונשין רזין וסתרין כאסקופה דא, ולזה כל הטובות וההצלחות הבאות בתורה לשומריה אינן אלא דרך הגדה וספור, כלומר כי מעשיית התורה הזאת וקיום מצותיה ימשכו ויתחייבו כל הטובות ההם בהכרח, וזה כי אחר שהם המפתח האמיתי והנכון לפתוח בהם מקור כל הטובות והאושר, לפי שנחקקו מן המקור ההוא והושם זה בטבעם ובפתיחת המקור ההוא בהכרח יאצל וימשך שפע האור והברכה מראש המחשבה שהוא המקור עד סופה, ובהגיעה שם הנה בהכרח תתפשט משם אל התחתונים העובדים כי טבע העבודה יחייב כן: וכבר כתבתי כי האצילות הקדוש הוא הכלי להריק השפע והברכה לעולם, וזולתו אי איפשר בשום פנים כי אם על פיו ורצונו יתברכו כל העולמות, והעבודה הראויה תחייב זה כי בעלותה בכוונה הראויה יתעורר השפע לקראתה וירד למטה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ז' ע"ב) אמרו בזה הלשון, כשמן הטוב על הראש וגו' מאן שמן הטוב ה' דא משח רבות קודשא דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא דישתכח בההוא נהר עלאה דינקא לבנין לאדלקא בוסינין וההוא משח נגיד ברישא דמלכא ומרישא ליקירו דדיקנא קדישא, ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר דמלכא אתלבש בהו, הה"ד שיורד על פי מדותיו, על פי מדותיו ממש ואינון כתרי מלכא דשמיה אשתכח בהו, תא חזי כל נגידו וכל חירו דעלמא לא נחית לברכא אלא על ידא דאינון כתרין קדישין דאינון שמא דמלכא קדישא, ובגיני כך כתיב שיורד על פי מדותיו על פי מדותיו ודאי, כד"א על פי אהרן ובניו וגו', כך על פי מדותיו יורד ונגיד לכולהו עלמין לאשתכחא ברכן לכלא, ותא חזי האי שמן טוב לא זמין עד ההוא זמנא דפולחנא דלתתא הוה סליק ואתעדן דא בדא הה"ד שמן וקטרת ישמח לב, שמן לעילא וקטרת לתתא כדין הוא חדוותא דכלא, עד כאן: הנה בארו כל מה שהיינו צריכים אליו ואמרו שמן וקטרת ישמח לב הוא לב השמים, והוא שכתוב בו ויאמר יי' אל לבו, והשמן היורד מהמקור על הראש, והקטרת סוד העבדה העולה מלמטה נקראים ונאספים שם ומשמחים הלב ההוא, ומשם תתפשט השמחה והאור לכל התחתונים, ולולא שבא לשם תחלה אי איפשר לתחתונים לאכול בטובה כי משם תזדמן הפרנסה לכל העולמות בסוד עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ"ח ע"א) מאן עתו עתו דצדיק דא מטרוניתא דאתקרי עתו דצדיק, ובגיני כך כלהו מחכאן להאי עתו כלהו תתאי מאתר דא אתזנו, ורזא דא אוקימנא עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו כמא דאוקימנא, ת"ח בשעתא דהאי כ"ל מבסם לעתו ומתברך מניה, כלהו עלמין בחדו, כלהו עלמין בברכן, כדין שלמא אשתכח בעלאי ותתאי, עד כאן: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה אמר ר' רחמאי אלמלא צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותי על כל העולם בזכיותיהן ומהם מתפרנס הלב והלב מפרנסן עד כאן, וכבר כתבתי זה. והגרם הגדול לזה הוא עסק התורה וקיום המצות, ולפי היות זה כן באו הברכות והטובות כלן בתורה דרך הגדה וספור, ואינן דרך יעוד כלל כמו שכתבנו והוא כמגלה ואומר כי בעשותנו התורה והמצות ימשך ויתחייב מהם זה הטוב בהכרח, כי זה טבע העבודה, ואחר שזה כן ואין בו שום ספק אין לשאול למה כמו שיעד לנו הטוב הגשמי לא יעד הטוב הרוחני, או למה אחר שלא תזכור היעוד הרוחני שהוא עקר השכר למה תזכור היעוד הגשמי שאינו עקר השכר, כי לא בא ליעד כלל אלא לגלות ולהגיד הנמשך והמתחייב בהכרח מטבע העבודה ושכל הטובות וההצלחות נמשכות אחר המצות בטבע אלהי שהטביע בהם, ודרך הגלוי וההגדה הזאת באר באמרו אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, אם בחקתי תלכו הוא העסק בתורה ואת מצותי תשמרו הוא קיום מצותיה, ועשיתם אתם הוא התקון העליון תקון הכבוד שנתקן בעסק התורה וקיום המצות שהוא הדרך לתקון ההוא, ואחר ביאר הנמשך והמתחייב מזה ואמר ונתתי גשמיכם בעתם ושאר הטובות מהשלום ונצחון האויב והפרות והרבות אותנו: ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קי"ג ע"ב) ועשיתם אתם כתיב ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתקנא שמא קדישא כדקא יאות, כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גביכו בתקוניכון כדקא יאות. ונתתי גשמיכם וגו' כל חד וחד יתן חילא דידיה עליכו, ומאן אינון ההוא תקונא דעבדתון דאיהו שמא קדישא. כתיב ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט וכי כיון דכתיב ושמרו דרך יי' מאי לעשות צדקה ומשפט, אלא מאן דנטיר אורחוי דאוריתא כביכול הוא עושה צדקה ומשפט דא קב"ה עד כאן: והרב המקובל ר' יוסף בן גיקטיליא ז"ל כתב בספר שערי אורה במדת בינ"ה בזה הלשון, דע והאמן כי ספירת בינ"ה וספירת מלכו"ת שתיהן מכוונות זו אצל זו, וכשמדת מלכו"ת מתוקנת בתקון ישראל בקיום התורה והמצות, אז ספירת בינ"ה תופיע להריק כל מיני שפע וברכה דרך הצנורות עד שספירת מלכו"ת מתברכת ומתמלאת, ואז נמצאים כל בני עולם בהשקט ובשלוה והברכה משתלחת בכל מיני המזונות ונמצאת הברכה דבקה לארץ, וזהו סוד סדר כל הברכות אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכל הפרשה, עד כאן: והוא מה שאמרנו כי תקון הכבוד הוא בקיום התורה והמצות, ואליהם ימשכו כל הטובות ההם הנמשכים מן התקון ההוא, ואין זה הטוב בא דרך יעוד כי הדבר הנמשך אשר מטבע איזה דבר להמשיכו והוא תלוי בו אין מקום וצורך ליעוד אליו, אלא לגלות דרך הגדה וספור שזה נמשך ומתחייב מן הדבר ההוא בטבע כמו שהוא הענין בקיום התורה והמצות שהם המפתח העצמי אל מקור הטובות כלם, כי הם תלויים בהם ובהכרח ימשכו בפתיחה ההיא שהוא הקיום, ואלו לא היתה זאת הפליאה בטבע קיום המצות שומה היינו אומרים בהכרח שמאחר שאין שום יחס בין קיום המצות ובין הטובות ההם ולא ימשכו אליהם בטבע ועם זה אנו רואים שהטובות ההם חלים על שומרי התורה נאמר שזה אמנם היה בשביל שיעד בהם והוא נאמן בבריתו וקיים במאמרו ולא שטבע קיום התורה והמצות חייב כן, אבל מאחר שידענו נאמנה שמטבע קיום התורה והמצות שימשכו אליהם כל הטובות ההם, נאמר שמה שבא בתורה בעניינם הוא הגדה וספור וגלוי ענין, כי מה שמדרכו להמשיך ולבא בטבע הייעוד בו מותר ואין צורך בו: ומזה נדע כמה טובה גורמים המטיבים ומישרים אורחותם, וכמה רעה המקלקלים ומעותים אותם. ושלמה המלך ע"ה רמז כל מה שאמרנו באמרו, עבד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש, כי הנה בעל השדה מזבלה ומעדרה וזורעה וגשם יגדל ויצמיח והאדמה בטבעה תוציא תבואתה והעובד ישבע לחם, כי זה ימשך ויתחייב בטבע בעבודתו, ומי שמבירה ואינו עובדה זה ודאי ישבע ריש כי מה יאכל כי הוא לא הכין אדמתו ולא תקנה, והוא אמרו ומרדף ריקים ישבע ריש, וסוד הכתוב בנמשל הודיענו בחכמתו כי עובד האדמה העליונה סוד ה"א אחרונה, ונקראת כן לפי שנאצלה מאדם העליון והוא התקון בעסק התורה והמצות כמשל הזריעה אל השדה אחר הזבול והעדור שהוא משל אל הכוונה הראויה בעבודה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ד' ע"א) רבי אלעזר פתח גן נעול אחותי כלה וגו' גן נעול דא כנסת ישראל שהיא גן נעול, דאמר רבי אלעזר מה הגן הזה צריך אדם לעדור ולהשקות, כך כנסת ישראל צריכה לשמור ולעדור ולהשקות, ונקראת גן ונקראת כרם, מה הכרם צריך לעדור ולהשקות ולחפור, כך כנסת ישראל הה"ד כי כרם יי' צבאות וגו', וכתיב ויעזקהו ויסקלהו, עד כאן: ובהיותה מתוקנת על זה הדרך אז משקיף המאור העליון ומוריד גשם האור והברכה על האדמה הזאת והיא תתן את יבולה והעובד יאכל בטובה, כי כל הטוב ההוא ימשך ויתחייב בטבע בעבודתו, וזה סוד אם בחקותי תלכו וגו' ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם וגו' וכמו שכתבתי למעלה, ומרדף ריקים שלא השלים התקון העליון והבור רק אין בו מים, ודאי ישבע ר"ש כי תקון הכבוד שהוא עסק התורה וקיום המצות סבת כל הטובות והברכות, ובזולתו אין טובה וברכה באה לעולם דהא בהא תליא. והנביא ישעיהו ע"ה אמר בנבואה רומז לזה הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני יי' בראתיו, וסוד הכתוב הרעיפו שמים עשו באופן שיקבלו השמים העליונים בסוד ואתה תשמע השמים שפע האור והברכה ממעל מהמקור העליון, ושחקים מקבלים מן השמים יזלו צדק. ובחגיגה פרק אין דורשין, שחקים רחים טוחנות מן לצדיקים, והם צדיק וצדק שהם נקראים צדיקים והוא סוד השחקים והם למודי יי' יכין ובועז שוקיו עמודי שש משפיעים האור שמקבלים מן השמים על צדיק חי העולמים, ועל צדק סוד מלכות בית דוד, ובהגיע שם משם יתפשט אל התחתונים, והוא אמרו תפתח ארץ ויפרו העולם ישע, ובאמרו וצדקה תצמיח יחד רמז הגורם לכל הטוב הזה הבא מלמעלה למטה אמר כי הוא בסבת התקון שמתקנים עבדי יי' בעסק התורה וקיום המצות בסוד וצדקה תהיה לנו וגו', אמר כי הצדקה שהוא הזכות בתקון ההוא תצמיח יחד האור והשפע בעליונים, והטובה והישע בתחתונים, וזה אמרו יחד אני יי' בראתיו כלומר תקנתי וסדרתי התקון ההוא והמתקן באופן ימשך ויתחייב כל זה ממנו בטבע, ואדון הנביאים ע"ה רמז כל זה באמרו אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים: ובבראשית רבה פרשת ע"ה אין כאל ומי כאל ישרון הנאים והמשובחים שבך, כלומר כי המשלימים הכוונה בתקון העליון בעבודתם שהוא הייחוד הם כאל בסוד ויקרא לו אל אלהי ישראל. ובמגלה פרק הקורא ויקרא לו ליעקב אל ומי קראו אלהי ישראל ובבראשית רבה אמר אתה אלוה בעליונים,שני אלוה בתחתונים ובאר זה באמרו רכב שמים בעזרך והוא סוד הייחוד שגורמים בעבודתם והוא העזר הרמוז באמרו בעזרך, והוא התקון העליון שהוא תקון הכבוד והיא הגאוה שמתגאה על ידם בסוד תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו על ידי ישראל למטה הוא מתגאה למעלה, ובאמרו שחקים רמז כי הנמשך והמתחייב מהעזר והגאוה שגורמים העובדים שפותח להם המקור העליון ומשפיע על השמים, ומהם מקבלים השחקים הטוחנים מן לצדיקים כלומר שמתקן להם יכין ובועז סוד השחקים ומשפיע מהם כל הטובות והברכות שמקבלים מלמעלה, כי זה מחוייב מטבע העבודה והוא מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ב פרק יט השאלה למה לא תיעד לנו התורה הקדושה הגמול הרוחני אחר המות הוא סכלות כוונת בריאת אדם, והכוונה בקבלת התורה, והתכלית בנתינתה, ובכלל סכלות מעלת התורה והמקום אשר ממנה חוצבה, וסכלות מי שהיא דוגמתו והיא הוראה עליו, וכשנעמוד על אמתת כל זה לדעת התורה הקדושה שהיא דעת עליון וכפי הקבלה האמתית שהיא חכמת אלהים אשר על פיה אנו חיים מימות המקבל הראשון ע"ה, ובלתה אי איפשר לעמוד על האמת בשום דבר מאלה וזולתם, ואין שלמות כלל לאדם אלא בה, אז נעמוד על כי מטבע התורה לתת לאדם קיום נצחי וחיים שאין בהם מות [כלל], והחטא הוא ששנה הטבע האלהי הזה והפך ללענה המשפט אשר שפטה החכמה העליונה. ולפי שזאת היתה כוונתה אין מקום ליעוד אחר המות, כי אין מות עם החיים האלה להולכים בה, אבל יחיו חיים ארוכים בשלוה ונעימות ואחר כך יזכו אל מעלת הלקיחה כאליהו ז"ל שלא טעם טעם מיתה, כמו שהעידה הנבואה ובאו בו הכתובים וכאותם שבאה בהם הקבלה האמתית שהם חיים בגן עדן כמוזכר במעשה תורה לרבינו הקדוש ע"ה, אמר שם תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ולא טעמו טעם מיתה בנימין בן יעקב, כלאב בן דוד, סרח בת אשר, בתיה בת פרעה, אליעזר עבד אברהם, עבד מלך הכושי, ומשיח, ואליהו, ויעבץ בנו של ר' יהודה הנשיא, ויש אומרים אף רבי יהושע בן לוי, עד כאן: הנה אלה עדים נאמנים על כי אין ערוד ממית אלא חטא ממית, והוא שנוי טבע וכוונת התורה כי מטבעה לתת חיים לעושיה, וזה ודאי כלל שצריך לפרט, ומעתה נבא אל באורו והשם יגמור עלי: ואומר כי המתחכמים בטבע יאמרו כי המיתה טבעית לאדם, והטעם כי כל הווה נפסד, והאדם הווה ומורכב מארבע יסודות, ואם כן הכרח הוא שיפסד, ואל זה הדעת נמשכו כל החכמים חשוקי החכמה היונית מבני עמנו ההופכים ללענה משפט התורה וכוונתה, אבל אנשי התורה בעלי האמונה האמיתית החכמים האמתיים רבותינו ז"ל יאמינו כי אין המיתה טבעית, ואמרו אלמלא שחטא לא מת לעולם: והחכם באמת המאמין האמיתי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אמר בפרשת בראשית בזה הלשון, ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה החושבים כי הבריאה בחיוב, אבל על דעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוה פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ, וזה אמת ברור, עד כאן. אם כן והדעת הנפסד ההוא נגד האמת והעקר שהוא דעת רז"ל, אנו אין ראוי לנו להאמין ולקבוע מסמרות אלא מדבריהם המקובלים מפי הנביאים: וקודם בואי אל עקר הכוונה אומר כי בעלי הסברה ההיא מבני עמנו האומרים כי האדם מת בטבע, הנה הם יודו בהכרח כי הגלגלים עם היותם מורכבים מגוף ונפש הם חיים נצחיים ועם שהם הווים לא יפסדו עד בא הרצון, וכמו שהם גוזרים הקיום בהם עם היותם הווים ומורכבים למה לא יגזרו הקיום גם כן באדם עם היותו הווה ומורכב, והנה ראש החוקרים אשר פרסם כפירת הקדמות לדעתו הנפסד הגלגל בלתי הווה, ולפיכך הוא בלתי נפסד, ואמנם אנשי האמונה אשר אור התורה נגה עליהם יאמינו היותו הווה ועם זה יאמרו שאינו נפסד, ולמה יגרע האדם ממנו וזה וזה הווים ומורכבים. ואם יאמרו כי חמר הגלגל אינו כחמר האדם, כי זה זך ובהירי בלתי מורכב מהפכים, וזה כעור ועב ומורכב מהפכים, אף אנו נאמר כי נפש האדם יותר דקה ויותר מעולה מנפש הגלגל, כי היא אצילות נאצל מהאור העליון לא מהשכל הפועל כדעת הבודים מלבם, כי הנה העלול הראשון המושפע תחלה מן העלה הראשונה לדעתם במה שישכיל מעצמו שהוא שכל פשוט יושפע ממנו נפש הגלגל היומי, ומן העלול השני המושפע מן הראשון יושפע ממנו נפש גלגל הככבים הקיימים ועל זה הדרך לשאר הגלגלים, ואמנם נפש האדם מושפעת מן העלה הראשונה, ואם כן מעלתה על המלאכים: ומזה אמרו בפרק חלק גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ואם כן הנה היא תספיק למלאות חסרון החמר ותתן לו הקיום בהיותו נשמע אליה, כמו שנפש הגלגל תקיימהו בהיותו נשמע אליה בתנועה שהוא הפעל המיוחד להם להשגת שלמותם, והנה הפעל הזה שהוא התנועה יש בו די וספק לקיימם ולהעמידם, ולמה לא נאמר כן באדם, כי כשרון המעשים הנרצים יקיימוהו ויעמידוהו, ויותר ראוי הקיום הזה באדם כי יהיה ערך פעל אל פעל כערך נפש אל נפש, וקל וחומר הדברים ומה אם הגלגל שנברא לתשמיש האדם וכמו שכתוב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ נגזר בו הקיום והנצחיות, האדם שנברא לתשמישו של הקב"ה על אחת כמה וכמה שראוי יותר שיגזור בו הקיום: וכמה כוונו רז"ל באמרם בפסיקתא פרשת בחדש השלישי, ובויקרא רבה פרשת אחרי מות, ובמדרש משלי אמר ר' לוי משום ר' שמעון בן מנסיא, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ואל תתמה בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין אחד לו ואחד לבן ביתו של מי הוא עושה יפה לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב"ה, וגלגל חמה לתשמישן של בריות, לא כל שכן שיהיה תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, וקל וחומר הוא ומה אם תפוח עקבו מכהה גלגל חמה קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, עד כאן: ופשטן של דברים יורו כי חמרו של אדם הראשון נברא באופן מהשלמות שיהיה איפשר בו הקיום והנצחיות יותר מגלגל חמה, והוא המשל בתפוח עקבו שהרצון בו זכות חמרו ודקותו וקלסתר פניו ירצו בו צורתו, והכוונה בזה על נפשו שהיא יותר עליונה ויותר פשוטה וזכה מנפש הגלגל, ודין הוא שיהיה הקיום בו יותר ראוי לפי שהכוונה בו לעבודתו של הקב"ה, ולזה היתה הכוונה בבריאתו הקיום והנצחיות כי כן העבודה שיעבוד לבראו צריכה שתהיה באין הפסק, וירצו גם כן ע"ה באמרם תפוח עקבו מכהה גלגל חמה כי עם שהכוונה הראשונה בבריאתו היתה לתשמישו של הקב"ה הנה מעבודתו בשלמות ימשך ממנו הקיום אל כל הנבראים, ובאורו יראו אור עד שלא יצטרכו לאור ולקיום גלגל חמה כי בו די וספק לקיום התחתונים, ולקחו המשל בתפוח עקבו לרמוז על הפועל הגופיי שבו עובד לבראו כי מהפעל ההוא ימשך הקיום לכל הנבראים: והכוונה כי אנו יודעים כי הגלגל להיותו גשם צריך פעל גשמי שהיא התנועה להשיג בו שלמותו, ומן התנועה ההיא ימשך הקיום אל כל הנבראים התחתונים, גם האדם להיותו גשם צריך אל פעל גשמי, והם המצות המעשיות אשר בם ישיג השלמות והוא הקיום ותשלם בו הכוונה אשר נברא בעבורה, בעבודה אשר היא יותר הכרחית ויותר רצויה מעבודת הגלגל, ומזה ימשך עוד הקיום לכל הנבראים עד שלא יצטרכו לקיומם אל פעל הגלגל, והוא אמרם תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, והוא הדין בכל הצדיקים אשר הם מעין יפיו ושלמותו של אדם הראשון קודם החטא והעד יהושע וכמו שיתבאר בפרק י' מהחלק השלישי בסייעתא דשמיא. ממה שכתבנו יתבאר כי הכוונה באדם היתה מתחלה שיהיה קיים נצחי, לולא שחטא, אלא שפלסופי בני עמנו יברחו מזה ולא יאבו לשמעו כי הוא נגד חכמתם ואיך יכעיסו את אשר אהבה נפשם: ועוד ארצה להוכיח הקיום לאדם ואפילו לדעתם, וזה כי הם יודו על כרחם כי להיות האדם בעל חמר אי איפשר שישיג שלמותו מצד ההשכלה בלבד בזולת מעשה כמו שיתבאר זה מהגלגלים, כי להיותם בעלי חמר חוייב שימצא להם פעל מה גשמי שהוא התנועה, כדי שעל ידי הפעל ההוא ישיגו השלמות שנתיחד בהם כפי טבעם. ולזה יתחייב שיהיה הדבר הנותן השלמות לכל בעל חמר ובעל נפש משכלת ענין מורכב מפעל גופי והשכלה נפשיית, ויאמרו כי זאת ההשכלה הנפשיית שתתן השלמות הנפשי בהיותה מתחברת אל הפעולות איננה השגת המושכלות, אבל היא שיכוין העושה הפעולה הגופיית ההיא לעבוד את השם בעשייתה, וזה בשיעשה אותה בכוונה לעשות הטוב והישר בעיני השם לא להנאת עצמו ולא לכוונה אחרת. ולזה הדעת יתבאר כי סבת שלמות הנפש והשארותה וקיומה בעונג מתמיד בעולם הנשמות הוא הגוף בפעליו הגופיים שהם המצות המעשיות שהוא החלק הגדול בהשארות והשגת השלמות, ואם הוא הגורם הגדול בהצלחת הנפש כל שכן שיועיל ויגרום לעצמו הקיום במעשיו הטובים, ואם הגוף עוזר אל הנפש בקיומה במעשיו גם הנפש תעזור אליו בקיומו בכוונתה, נמצא הקיום נשלם להם ויוצא מבין שניהם לעזר ולהועיל להתמיד חבורם. והפעולות הרצויות לפני יי' יספיקו למלאת החסרון וההפסד הדבק בו מצד הרכבתו, כי מצד מעשיו ועבודתו הוא דבק בבוראו וגם הוא דבק בו ונלוה אליו, וכל זמן שיתמיד זה הקשר וזה הדבוק אין שם יראת הפסד לפרוד הרכבה כלל כמו שאנו רואים כל זמן שהנפש נקשרת אל הגוף היא סבת קיומו ולא תבואהו יראת הפסד ופרוד, וכמו שזה בעצמו הוא קיום הגלגל כי מצד פעלו שהיא התנועה דבק בבוראו ונלוה אליו והוא גם כן נלוה אליו וזה סבת קיומו, לפי שאין הפסק אל זה הפועל גם אין הפסק אל קיומו עד בא הרצון, גם האדם בהיותו דבק תמיד בעבודתו יתמיד קיומו: ולזה באו המצות המעשיות בכוונה למנין אבריו של אדם רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים להודיע כי כל מצוה ומצוה נותנת הקיום אל האבר ההוא שהוא כנגדה ומקיימו נמצאו כולן רפואה וחיים אל הגוף, כי המצוה אל האבר שהוא כנגדה כנשמה אל הגוף, וכמו שהמצות קיימות ונצחיות הנה הם מקנות השלמות ההוא שבהם אל הגוף המקיימם: ולזה כוונו חכמי האמת ע"ה באמרם בויקרא רבה פרשת י"ב תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש, מונייק לצואר, מוליגיא ללב, קלורית לעינים, כוס עקרין לבני מעים, עטרה לראש מנין שנאמר כי לוית חן הם לראשך, מונייק לצואר שנאמר וענקים לגרגרותיך, ומוליגיא ללב שנאמר פקודי יי' ישרים משמחי לב, קלורית לעינים שנאמר מצות יי' ברה מאירת עינים, כוס עקרים לבני מעים שנאמר רפאות תהי לשרך, מנין לרמ"ח אברים שבאדם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, עד כאן, הנה הורו בדבריהם אלה על מה שאמרנו. וכבר נשנה זה המאמר עצמו במדרש שוחר טוב במזמור השמים מספרים וגו' לאמיתו: ולדעת הנמשכים אחר היוני האומר כי האדם מת בטבע הנה הטבע משועבד ונכנע אל התורה ואל שומריה, כי התורה בראה הטבע ונברא בשביל שומריה: ועוד ארצה להוכיח קיום הגוף ונצחיותו מצד האות הקדוש החתום בבשרנו, והוא מסכים עם מה שבארנוהו למעלה, והוא כי כבר אמרנו כי מבין הגוף והנפש יוצא הקיום לשניהם יחד זה במעשיו וזה בכוונתו, ואין בכל המצות המעשיות מצוה שיהיה רשומה נכר וחתום בגוף, גם לא כוונתם בנפש ועם זה משלימות ונותנות קיום ונצחיות לשניהם כמו שהוכחנו, וברית מילה שקולה כנגד כל המצות כדאמרינן בנדרים פרק רביעי, רבי שמעון אומר גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר הנה דם הברית אשר כרת יי' עמכם על כל הדברים האלה: ועוד שם גדולה מילה ששקולה כנגד כל התרה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' והנה רשומה נכר בגוף ונשארת בו, להורות כי הכוונה בה ההשאר אל הגוף שהוא נרשם בה בחיים נצחיים וקיום מתמיד, ולזה נתיחדה זאת הברית מברית הקשת כי היא ברית אחת לכל העולם, ולזה לא תספיק כי אם להשאיר מיניו שנאמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, וברית מילה נתנה ונרשמה בגוף כל אחד מאישי המין, להורות כי היא תשאיר האישים בגוף ונפש בקיום נצחי, ואף בדברים שמטבעם להפסד ולכך נבראו מצינו להם הנצחיות בשביל שנמנו ונדבקו לדבר שבקדושה עם שלא היה רשומו נכר בהם, כפי מה שבאה הקבלה לרז"ל אמרו בוידבר רבה פרשת נשא, ובמדרש חזית בפסוק יפה את רעיתי כתרצה, רבי מאיר אומר עד עכשו הן קיימות ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו אלא הן חיות וקיימות, והרי דברים קל וחומר ומה הפרות שנדבקו על ידי אדם במלאכת המשכן, נתן להם הויה ושהיה והן חיות וקיימות לעולמי עולמים, ישראל שדבקים בחי העולמים על אחת כמה וכמה, שנאמר ואתם הדבקים וגו': ובשוחר טוב מזמור חסד ומשפט אשירה, רבי איבו בשם רבי מאיר אומר עד לעתיד לבא הן מתוקנות להפרע מן הרשעים בהם שנאמר לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, והכוונה להם ע"ה לומר כי הפרות ההן מחייבות את הרשעים לפי שחטא ממית, ולפי שרחקו מעל השם בעונותיהם מתים והרי הם עתידין ליתן את הדין על שממיתין עצמם, שהרי הפרות ההן שאינן מצוות במצות אלא על ידי שנדבקו על ידי אדם למלאכת המשכן זכו אל הקיום והן מחייבות את הרשעים לעתיד לבא וגו': וביומא פרק בא לו עצי שטים עומדים שעומדים לעולם ולעולמי עולמים, וכמה רחוקים דברים הללו מעיני אנשי שקול הדעת בראותם לרז"ל דברים מתמיהים כאלה, או ידחום ויכחידום תחת לשונם, או יפרשום פירוש רחוק מן הכוונה בענין יסכימו עם הפלוסופיא, ולמשכילי האמת יורו הדברים נפלאות מן הבריאה, כי הכוונה היתה מתחלה להעלות כל הדברים לתת להם הקיום באיזו הופעה יופיע עליהם האור האלהי, כי הנה הפרות והקרשים על שהופיע בהם אור השכינה היו בדבקות ההוא שנדבק בהם הענין האלהי די וספק להשאירם בקיום נצחי, כי הניצוץ הקדוש ההוא להם כנשמה לגוף ואין שם מקום אל ההפסד כלל, לפי שבהיות הענין האלהי חל ושורה על הדברים הנה אין מקום לגורם ההפסד והכליון להשתמש בדבר ההוא להפסידו, אבל נדחה מעליו והולך לו, וכל שכן האדם שנברא בצלם ודמות שהיה מוכן אל הקיום בהיותו מעון לשכינה, ואז אין מקום לקץ הימים לשלוט בו: ובפסיקתא שנו רבותינו מצילין תיק הספר עם הספר מפני הדליקה, וכי דברי תורה כתובים בו, אלא בשביל שהוא דבק לספר זכה להנצל עמו, וכן אמר שלמה הולך את חכמים יחכם, אמר הקב"ה אדם הראשון שמע לאשתו נתגרש שאלמלא נדבק ושמע לי היה כמוני, כשם שאני חי וקיים כך הוא היה חי וקיים עד כאן: הנה דמו הגוף אל התיק והנשמה אל הספר ומצילין הגוף מן המות שהיא הדליקה עמה הואיל והוא דבק עמה ונשמע אליה ואינו מעלה לה כלל, ראוי שלא ישלוט בו המות, כמו שאינו שולט בה ויתקיימו שניהם יחד, וכמו שמצינו שלא שלט האויב במעשה ידי הצדיקים, וכל שכן שמן הראוי היה שלא ישלוט בהם לולא החטא, כדאמרינן פרק קמא דסוטה דרש רבי חנינא בר פפא מאי דכתיב רננו צדיקים ביי' לישרים נאוה תהלה אל תקרי נאוה תהלה אלא נווה תהלה, זה דוד ומשה שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם, דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה, משה דאמר מר משחרב בית המקדש ראשון נגנז אהל מעד קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו. היכא, אמר רב חסדא אמר אבימי תחת מחילות ההיכל, עד כאן, וכל שכן שאין ראוי שישלוט האויב שהוא המות וההפסד במעשה ידיו של הקב"ה, כי מעשה ידי הקיים והנצחי מן הדין שיהיו קיימים ונצחיים, כי לכוונה זו נרשם ונחתם בחותמו שהוא חותם ברית מילה כמו שהתבאר למעלה, וזה הסוד רמזו הנביא ישעיהו ע"ה באמרו ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר: וידוע ומקובל ליודעי האמת כי שומר הברית החתום בבשרו בקדושה ובטהרה לכוונה אשר בו נחתם הוא נקרא צדיק על שם צדיק חי העולמים, ולזה נקרא יוסף על אמונתו בבריתו יוסף הצדיק, ולפי שהצדיק העליון יורש ארץ החיים כי לו אחוזת הארץ הנה שומר הברית יזכה לירושת הארץ בחייו, כי הוא מושך החיים מצדיק חי העולמים, ואמר נצר מטעי כנותן טעם למה שאמר כי בהיות על תכונה זו משמירת הברית, הנה הוא נקרא נצר מטע יי' ומטע יי' לא יפסד ולא יעקר, לפי שהנוטע הוא קיים גם הנטיעה תדמה אל נוטעה, ולזה הוא דין שיירשו ארץ לעולם ולא ימותו כי ה"א הכוונה בנטיעה, ואמר מעשה ידי להתפאר, לומר כי הכוונה בנטיעה ההיא שיתפאר בה הנוטע, ואם תעקר או תפסד אין לנוטע התפארות אחר שמעשה ידיו כלים ונפסדים, כי אין התפארות ושבח כי אם בדבר הקיים: ועוד נרמז במה שאמר מעשה ידי להתפאר הסוד הגדול שכבר הארכנו בו בזה החלק, מהיות הבריאה והעבודה צורך גבוה אמר כי דין הוא שיירשו ארץ לעולם ויהיו קיימים לפי שהכוונה בהם צורך גבוה והוא שיתפאר בעבודתם כחתן יכהן פאר שימשיכו אליו האור והשפע מהמקור מקום הפאר, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו, התבאר אם כן כי המילה תספיק לתת הקיום אל הגוף להיותה נרשמת בו, והיא דמיון ההשכלה הנפשית שהיא הכוונה בעשיית המצוה אשר היא תשאיר הנפש בעונג מתמיד אף לדעת האומרים כי האדם מת בטבע, הנה המילה תשאירהו כמו שההשכלה ההיא תשאיר הנפש בקיום נצחי, זה שעור מה שראיתיו ראוי להוכיח ולאמת הקיום בחיים האלה כפי השכל, אף לדעת הנמשכים אחר שקולו מחכמי בני עמנו אשר לא ימצאו ידיהם ורגליהם להוכיח חלופו, ואחר זה אבא לאמת הקיום ההוא לדעת התורה ומקבליה האמיתיים: חלק ב פרק כ אם נשכיל במעשה בראשית נמצא שהנברא אחרון הוא יותר שלם ויותר קרוב אל השם מן כל הקודם אליו וזה הנברא האחרון הוא האדם, והאור הנברא ביום ראשון אינו בכלל כי יש לו סוד נעלם: ואמרו עליו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אור שכבר היה וקבלו בו חכמי האמת ע"ה שאינו חוץ ממנו ית' ונתגלה ונאצל האור ההוא ממנו כדי שיהיה בו הקיום המתמיד לאדם שהוא תכלית הבריאה בעבודה אשר יעבוד עמו, ולזה נאמר בו יהי אור, ואמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה א"ר רחמאי האורה קדמה לעולם שנאמר ענן וערפל סביביו וגו' ונאמר ויאמר אלהים יהי אור, אמר ליה קודם יצירת בנך תעשה לו עטרה אמר לו הין, משל למלך שהתאוה לבן ומצא עטרה נאה וקלס משובח אמר זה לבני לראשו כי לו נאה, אמר ליה ויודע הוא שבנו ראוי, אמר ליה שתוק במחשבה עלה ונודע שנאמר וחשב מחשבות וגו' עד כאן: הנה העטרה הוא האור אשר נתגלה לתת הקיום לבן שהוא אדם בהיותו ראוי, כי כל זמן התמידו בעבודה והדעת את יי' העטרה ההיא כצנה רצון תעטרנו לתת לו הקיום בגוף ונפש, לפי שהעטרה ההיא הם החיים שאין להם הפסק והעובד השלם אוכל בטוב ההוא ומתענג בו באלה החיים, וזה אמרם כי לו נאה ובו מסתכל ומשיג הדברים העליונים שהם סבת קיומו, והוא שרמז קהלת ע"ה באמרו ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש, אמר כי האור העליון שהוא סבת הנבראים כלם וקיומם הוא מתוק מדבש ונפת צופים, והוא שאמר דוד אביו ע"ה על חלקי התורה הנובלת מהאור ההוא הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו', והוא משל על הערבות והעונג המושפע מהאור ההוא, ואמר וטוב לעינים משל להתנוצצות בהשגות העליונות הנרמזים ונמשלים לעינים, ואמר לראות את השמש שהוא סבת הקיום המתמיד לראות את השמש והם החיים הנצחיים ולא יבא עוד שמשו בהיות האור ההוא עטרה על ראשו כששמן על ראשו אל יחסר להתמיד האור ההוא שלא יכבה, והוא משל על העבודה לאלהיו המתמדת האור ההוא שלא יסתלק מעליו, כי אם בא יבא שמשו מיד חשך ישופנו והוא המות המחשיך פניו: ובבראשית רבה פרשה י"ב אמר ר' יהודה ב"ר סימון אותה האורה שנברא בה העולם אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שראה הקב"ה מעשי דור אנוש ומעשי דור המבול ומעשי דור הפלגה שהן מקולקלין עמד וגנזו מהם, שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמה גנזו אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיקים שנ' אמרו צדיק כי טוב, ומנין שגנזו לצדיקים שנאמר ואור צדיקים כאור נוגה, וכיון שראה אור שהוא גנוז לצדיקים שמח שנאמר אור צדיקים ישמח, רבי לוי בשם בר נזירא אמר שלשים ושש שעות שמשה אותה אורה, י"ב של ערב שבת וי"ב של לילי שבת וי"ב של שבת, כיון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה וחלק כבוד לשבת שנ' ויברך אלהים את יום השביעי ובמה ברכו באור, כיון ששקעה החמה בלילי השבת שמשה האורה התחילו מקלסין להקב"ה הה"ד תחת כל השמים ישרהו מפני מה ואורו על כנפות הארץ, התחילה אותה האורה כל היום וכל הלילה כיון ששקעה חמה במוצאי שבת התחיל החשך ממשמש ובא, באותה שעה נתיירא אדם הראשון אמר שמא אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי ואומר אך חשך ישופני עד כאן: הנה כי לדעת ר' לוי לא שמשה האורה כי אם עד יום ששי שבו נברא אדם, לפי שהכוונה בשמושה להתמיד קיומו בחיים, אלא שמפני חטאו רצה לגנזה וחלק כבוד לשבת, ובמוצאי שבת נגנז האור שהוא סבת החיים ובא החשך שהוא סבת המות: התבאר אם כן שהאור שנברא ביום ראשון הוא הקיום והחיים אל אדם הראשון ואינו מכלל הדברים שהיו הכנה והצעה לאדם, אבל שאר כל הדברים שנהיו במעשה בראשית ואפילו הנבראים העליונים אדם הראשון נברא באופן מהשלמות יותר מהם, ולזה באו בבריאתו כל הלשונות שבהם נעשו ונהיו כל הנבראים כי אנו מוצאים במעשה בראשית הויה. עשיה. בריאה. יצירה. וכלן נכללו בבריאת אדם להודיע כי הוא כלל הכל ועיקר הכל, ולזה בא אחרון לכלם להודיע כי הוא היה התכלית המכוון בבריאתם ושהם אמנם נבראו בעבורו, וכל זה העלוי היה בו מצד הנשמה אשר נופחה בו ממקור החיים אשר היא יותר עליונה מהמלאכים, ומזה היה מוכן אל החיים הנצחיים וזה מוכרח כי אם היה בטבעו מת ונפסד, אם כן הנבראים העליונים שנבראו בעבורו וכמו שכתוב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. וכמו שמוכיח מאמר ר' לוי על הדרך שהתבאר יהיו יותר מעולים ממנו, והנה אם כן יהיו הדברים שנבראו בעבור התכלית גדולים מהתכלית וזה הפך מה שנוצרו עליו אם כן, ואנחנו רואים הדברים שנבראו לתשמיש האדם קיימים באיש, מזה נדין באמת באדם שהכוונה בבריאתו שיהיה קיים באיש ולא יעיקוהו סבות ההפסד אשר הורכב מהן, כי נשמת חיים אשר נופחה בו תגן עליו ותושיעהו בהיותו נמשך ומתעלה אחריה, כי הנשמה באה לו ממקור החיים לחיותו ולקיימו באיש, והוא שכתוב וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, וייצר שתי יודין לרמוז על שתי צורות שהיו בו בתחלה קודם הנשמה והם נפש ורוח, ולזה הזכיר בו יי' אלהים שמהם הנפש והרוח נפש מה"א אחרונה ורוח מהו"או, ולפי שאין קיומו נשלם באלו בלבד נפח בו הנשמה מרוחו הקדושה שהוא רוח מרוח מקור החיים, והוא שאמר ויפח באפיו נשמת חיים בסוד ונשמת שדי תבינם מיסוד הבינה באה לו דרך אמת ואמונה והנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו ליחסו אליו בקיום נצחי עודנו בגוף נפח בו מנשמתו והוא שאמר נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה תרגם אונקלוס והות באדם לרוח ממללא: ולפי מה שפרשנו למעלה יתבאר למבין כי הדבור יתיחס אל הרוח וכבר נתנו בו נפש ורוח, ולהעיר על זה היה מחכמתו ע"ה שבכל נפש חיה הנזכרת במעשה בראשית תרגם נפשא חיתא ובאדם תרגמה לרוח ממללא, והטעם להבדיל בין דבור הרוח לדבור הנשמה כי זה דבור חיצוני וזה דבור פנימי, שהוא ההתבוננות וההשגה בדברים העליונים שבאה הנשמה מהם, ולזה תרגם והות באדם כלומר הנשמה נשמת חיים הנזכרת לרוח ממללא שהיא הנפש המדברת באמת כי היא אשר כח בה לדבר לפני המלך יי' צבאות: ובמדרש רות הנעלם אמרו (ז"ח פ"ב ע"ב) בזה הלשון נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, נפשי אויתיך תרין קטירין טבאן יהב קב"ה בבר נש לשמשא בהו בהאי עלמא, ואינון נפש ורוח נפש לקיימא דגופא רוח לאתערא ליה ולאנהגא ליה בהאי עלמא, אי נחתא עליה רבו יתיר מלעילא כפום ארחוי, ובתרין אלין אזיל בר נש בהאי עלמא לשמשא בהו בהאי עלמא, דהא ההוא נפש לא אתקיים בגופא אלא באתערו דרוח דשריא עליה כד עייל ב"נ לשמשא ולמפלח למאריה באילין תרין אתער עליה מלעיל אתערו קדישא ושריא עליה דבר נש וסחרא ליה בכל סטרין ואתער ביה בחכמתא עילאה ולמהוי בהיכלא דמלכא וההוא אתערו קדישא דשריא עליה מאתר עילאה איהו, ומאי שמה נשמה נשמה חילא עלאה יתיר מההוא דאקרי רוח, דהא רוח יהב ליה קב"ה לשמשא בהאי עלמא נשמה לאתערא שמושא תדיר לעילא עד כאן: הנה בארו ע"ה כי בתחלה יושפעו באדם נפש ורוח להשתמש בהם בזה העולם, ולפי מעשיו יזכה למעלה יותר עליונה שהוא שלמותו, כי בבאו לטהר ולהתעלות משמוש זה העולם לשמוש העליון האמיתי שהוא העבודה והייחוד לשם המיוחד, מסייעין אותו ומשפיעין עליו רוח יתירא וסכלתנו רוח אלהים חיים היא הנשמה הקדושה דהחכימו בחכמה עליונה להיות בהיכל המלך לעמוד לשרת לפניו ולברך בשמו תמיד באין הפסק, כי מטבע הנשמה לתת לו הקיום הנצחי בגוף ונפש למען לא יהיה הפסק בעבודתו וייחודו, והוא אמרם לאתערא שמושא תדיר לעילא: וזאת היתה הכוונה באדם ולזה נופחה בו הנשמה מרוח חיים, והוא בחטאו הביא המות עליו וטימא עצמו, ואז נסתלקה הנשמה הקדושה ממנו כי אין הקדושה שורה במקום שהטומאה נכנסת כי אין האדם דר בכפיפה אחת עם הנחש, ובהסתלק ממנו הנשמה שהיא סבת החיים והקיום מאז הוכן אל המות כי הנפש והרוח אינן נותנות קיום אל הגוף וסופן להפרד ממנו, והוא שרמז הכתוב באמרו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, כי מות רמז אל הסתלקות נשמת חיים ממנו והיא מיתה אחת וסוף נפש ורוח להפרד והיא המיתה הנגמרת אליו בהפרדם והוא אמרו תמות, ואין אמרו מות תמות כמעניש אבל כמגלה לו הסוד כי המיתה מחוייבת מצד החטא והכרח הוא שימות, כי המדה ההיא אשר הוזהר ממנה רגליה יורדות מות, והאוכל לא ינקה ממנו כי פורץ גדר ישכנו נחש, והוא נמשך אחריה ונטמא בה ונסתלקה הקדושה ממנו שהיא נשמת חיים: ובבראשית רבה פרשה י"ב אדם הראשון לא לן כבודו עמו מאי טעמיה אדם ביקר בל ילין עד כאן, ואין יקר כנשמה ההיא ומאז נמשל כבהמות נדמו שנכרתו כן ידמה ויפסד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ז"ח ח"א י"ח ע"ב) תא חזי מה דעבד בר נש דהא קב"ה יהב ביה נשמתא קדישא לאחיא יתיה בעלמא ואיהו אתהדר בחובתיה ואתהפך לההוא נפשא דבעירא, דאתמר עלה תוצא הארץ נפש חיה עד כאן: ונראה שרמז קהלת זה באמרו אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם כהמה המה להם, אמר כי הוא בלבו יספק בעבור בני האדם והוא ישים על ספקם דבר דבור על אופניו, והוא בראותו כי בחרם האלהים, והכוונה על בריאת האדם ביתר שאת מכל הנבראים שקדמוהו להורות על מעלתו עליהם וכמו שבארתי למעלה, ואף כי לא יהיה לו מעלה נוספת עליהם שזה היה מן הראוי, לפי שהוא התכלית למה יגרע מהם ולא ימצא בו השלמות הנמצא אתם, שהרי העליונים קיימים באיש עם שנבראו בעבורו והוא מת ולראות שהם כבהמה נדמים ונכרתים הנה זאת מבוכה ודבר מתמיה, שיהיו הדברים שנבראו בעבור התכלית מעולים ממנו. השיב ואמר, המה להם כלומר מידם היתה זאת להם והמה בחרו בדרכיהם כי יי' אלהים נפח באפיו נשמת חיים לתת לו קיום מתמיד, ובחטאו נסתלקה ממנו ואז ויהי האדם לנפש חיה כאותה נפש חיה שבשאר הנבראים ולזה נמשל כבהמות נדמו. התבאר א"כ כי חטא ממית, ואלו לא חטא היה חי וקיים לעולם, וזו היא דעת חכמי האמת אשר לא ישפיקו בילדי נכרים: אמרו בויקרא רבה פרשה כ"ז ובמדרש קהלת מה שהיה כבר הוא, ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר אם יאמר לך אדם שאלו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ היה חי וקיים לעולם, אמור לו אתה, כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקיים לעולם: ובואלה שמות רבה פרשה ל"ה דבר אחר וזה הדבר הה"ד הלא אתה מקדם יי' אלהי קדושי לא נמות, עד שלא עמד אדם הראשון ואכל את האילן כך היית אומר שלא יאכל מן האילן ולא ימות, הלא אתה מקדם יי' אלהי קדושי שלא נמות, אלא מפני שבטל צוויך הבאת עליו מיתה להוכיח את הבריות שנאמר יי' למשפט שמתו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נ"ה ע"א) אמרו בזה הלשן אשכחנא בספרא דחנוך, דלבתר דסליק ליה ואחמי ליה כל גנזיא עלאי ותתאי אחזי ליה אילנא דחיי ואילנא דאתפקד עליה אדם, ותמא דוכתיה דאדם בגנתא, דאלמלא נטר אדם פקודא דא דיכיל לקיימא תדירא ולמהוי תדירא הוא לא נטר פקודא דמאריה נפק בזימום ואתענש: הנה למדו דעת את העם כי אם עמד אדם הראשון בנסיונו ושמר משמרת בוראו, היה חי וקיים לעולם, וחטאו היה סבת הפסדו ופרוד הרכבתו, כי הנה חנוך שנאמר בו ויתהלך חנוך את האלהים, ונזהר ממה שטעה בו אדם הראשון, לבש מלאכות והוא גדול מכל שרי מעלה, ותרגם יונתן בן עוזיאל ופלח חנוך בקושטא קדם יי' והוא ליתוהי עם דיורי ארעא, ארי אתנגיד וסליק לרקיעא במימר קדם יי', וקרא ית שמיה מטטרון ספרא רבה: ובמדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ה ע"ב) ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים, מגו עלמא דא דבני נשא אתמשך חנוך זעיר זעיר, ואתעביד מה דאתעביד ושרי בדוכתיה כדקא יאות מטטרון רברבא ממנא דאנפין דמניה אזדעזען שליטין ושמשין עלאין. ובספר היכלות אמר רבי ישמעאל אמרתי למטטרון מפני מה אתה נקרא בשם קונך בשבעים שמות, ואתה גדול מן השרים, וגבוה מכל המלאכים, וחביב מכל המשרתים, ובכבוד מכל הצבאים, ורב מכל האדירים, בגדולה ובמלוכה ובכבוד. השיבו ואמר לו, מפני שאני חנוך בן ירד, כשחטאו דור המבול וסרחו במעשיהם ויאמרו לאל סור ממנו וגו', מה עשה הקב"ה נטלני מביניהם להיות עד עליהם בשמי מרום לכל באי עולם ע"כ: הנה שחנוך עד בשמי מרום לכל באי עולם שחטא ממית, שהוא לא חטא ולפיכך זכה לכל הכבוד ההוא, ובזה הוא מחייב לכל באי עולם, ואילו לא חטא אדם הראשון לו היה נאה וראוי כל הכבוד ההוא שזכה בו חנוך שהרי מה שאבד אדם הראשון בחטאו שהיא הנשמה שנסתלקה ממנו אשר נופחה בו לקיימו ולזכותו לכל הכבוד ההוא, זכה בה חנוך וקנה אותה בהתהלכותו ובמעשיו הטובים, ולפי שנזהר בה ושמרה בקדושה ובטהרה, עשתה לו את כל הכבוד והחיל ההוא. והמאור הקדוש רשב"י ע"ה גלה הסוד הגדול הזה במדרש שיר השירים הנעלם, והנביא ישעיהו ע"ה בשמו יתברך צעק על האומרים כי המיתה טבעית לאדם מפני שהוא הווה ובהכרח הוא נפסד, והאשימם מפני שהם מטילים מום בקדשי שמים ומסתפקים ביכלתו כאלו לא היה יכול לבראו באופן שיהיה חי וקיים. ועוד שיורו בדעת זה שהבריאה בחיוב ואחר כך אמת להם שלמות כוונתו יתברך בבריאת אדם, אלא שהוא הפך כוונתו הטובה לרעה: ובתחלה הקדים להם מה שראוי לדעתו בענין זה, והתחיל ואמר יוצר אור ובורא חושך עשה שלום ובורא רע אני יי' עושה כל אלה, אמר כי הוא ית' המציא ההפכים עם שהוא לא ישתנה, וזה היה לשלמות הבריאה כי המציא האור שממנו החיים והטוב והקיום הנצחי, וכמו שהתבאר למעלה והמציא החשך שממנו המות והרע וההפסד כי האלהים עשה שייראו מלפניו, וכמו שידוע לחכמי לב, עשה שלום שהוא המשיך מן האור ההוא מדת השלום ומן החשך מדת הרע, אני יי' עם שהשם הזה לא יצוייר בו שום שנוי עשה כל אלה, והוא סבת ההפכים ולא ישתנה ולא יתרבה בהם. הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק וגו' אמר כי כבר המציא התקון אל המות והרע הנמשך מן החשך ההוא ומסרו ביד אדם פקידו לתקן בו הרע וההפסד באופן לא יגע בו רעתו, ובזה ינצל ממנו כצבי מיד רודפו, ופירושו על הדרך שפירשנוהו בפרק י"ח: ואחר שהקדים זה העקר והיסוד הגדול בא בצעקתו עליהם ואמר, הוי רב את יצרו חרש את חרשי אדמה והריב הוא היאמר חמר ליצרו מה תעשה שהם בריבם ודבריהם מטילים מום בבריאה לומר מה תעשה, והרמז על אדם הראשון שנאמר בו נעשה אדם, שהיו אומרים אחר שהוא הווה ומורכב הוא נפסד, ואיך יצוייר שהקיים יברא דבר נפסד בלתי מתקיים וזה חסרון גדול בחקו, ופעלך אין ידים לו אין לו אחיזה וקיום כי סוף סוף יפסד וימות ומזה הדעת ימשך שיאמר לאב מה תוליד, ולאשה מה תחילין למה תיגעו לריק ותלדו לבהלה: או ירצה באמרו ופעלך אין ידים לו שמאמרם מה תעשה יאמינו שהעולם כלו נמשך בחיוב גמור לא ברצון רוצה, והוא אמרו ופעלך אין ידים לו, כלומר לא חלו בו ידיו של הקב"ה לבראו ברצון כי אם בחיוב היה הכל ואחר זה הביא להם ראיה על כי הוא בורא הכל ברצון, אמר כה אמר יי' קדוש ישראל ויוצרו האותיות שאלוני אם תשאלוני על העתידות ואגידם ואודיעם לכם בטרם תצמחנה תדעו ותודו באמת כי אני משגיח ויודע הנמצאות ויכול עליהם, וזה לא היה איפשר אם לא שבראתים והבאתים מן האין אל היש ומן ההעדר אל הקנין, וגם זה במשמע האותיות, ומה שאתם טוענים עלי מבני ופעל ידי שהוא נפסד באמת אנכי עשיתי ארץ ברצון גמור, ועם שמטבע הדברים הארציים להיותם נפסדים, ואדם עליה בראתי כלומר בראתי אדם באופן מהשלמות שיהיה עליה קיים נצחי, ומצד הנשמה הקדושה שנפחתי בו מרוחי יגבר על הדברים הארציים ויעלם מן ההפסד אל הקיום, והנשמה תתן הקיום אל הגוף והביא להם ראיה על זה באמרו, אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, והנה הם הווים ומורכבים מגוף ונפש ועם זה הם נצחיים, גם האדם עם היותו מורכב הנשמה תקיימהו לעד, וזאת היתה הכוונה בבריאתו אלא שעונו הטה אלה: והכוונה עוד באמרו אנכי עשיתי ארץ על הגוף, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף, ואדם עליה בראתי היא הנשמה, שהיא הנקראת אדם, כי העור והבשר ועצמות וגידין הוא מלבוש האדם, וכאמרו עור ובשר תלבישני וגו', אלא שהכל נקרא אדם בהיות הגוף מחובר אל הנפש, וכמו האגוז שבהיות הקליפות והמוח בחבור אחד הכל נקרא בשם אגוז אבל בהפרד המוח השאר נקרא קליפה לא אגוז, זה שעור מה שראיתי בענין זה, ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק כא כמו שהתורה העליונה סוד תורה שבכתב שאמרו עליה נובלת חכמה של מעלה תורה והיא סוד השם המיוחד, ונקרא תורה על שהיא מורה ומגלה על מציאות ואחדות אדון יחיד כמו שהתבאר בפרק ט"ו מהחלק הראשון מזה הספר, כן התורה הזאת המורגשת אשר שם משה לפני בני ישראל, מורה על המקום אשר נחקקה ממנו שהיא התורה הרוחנית העליונה שהיא סוד תפארת ישראל השם המיוחד, והוא סוד עץ החיים: ולזה אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס, ע"א) ויורהו יי' עץ ואין עץ אלא תורה דכתיב עץ חיים היא וגו' ואין תורה אלא הקב"ה, ולזה היתה התורה שם יי' ממש והעוסקים ומחזיקים בה עוסקים ומחזיקים בשם יי' ודבקים בו, ולפי שנחקקה מסוד התורה העליונה שהיא שם יי' הנקרא עץ חיים, נשאה גם היא שם זה ונקראת על שמו עץ חיים, שנאמר עץ חיים היא וגו' ועמה אין מות ואין הפסד, אבל היא תחיה בעליה החיים הנצחיים כי נאצלה ממקור החיים, ומשם מושכת החיים הקיימים על העוסקים בה ומקיימי מצותיה, כי החיים העליונים נכללים בה, וממנה מתפשטים על המחזיקים בה, ואין לומר שהיא אמנם תאריך החיים למי שלא חטא כלל, אבל סוף אדם למות המיתה הטבעית המחוייבת מצד הרכבתו, כי אין זה יתר שאת ומעלה אל התורה ולמה ישלוח לה שם החיים בהחלט אחר שהמות בחדריו, ואליהו ז"ל ושאר צדיקים שלא חטאו לא מתו והם חיים בגן עדן כמו שכתבנו עדים נאמנים: וגם אין לומר שאלה החיים הם אל נפש הצדיק בעולם הנשמות, כי זה מחוייב מצד עצמו כי הוא צורך גבוה כמו שיתבאר, ולא נשאר אם כן צד בו יצדק בהם שם חיים בהחלט, כי אם בהיות הגוף בעודו מחובר אל הנפש חי חיים נצחיים, לפי שהיא נאחז ודבק בעץ החיים שהוא התורה, וכל הדבק בו אין המות שולט עליו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה פרשת בהר סיני, (בתוספות קי"א ע"א) כל מאן דאחיד באילנא דחיי ישתזיב בהאי עלמא, ואפילו מן מותא דעלמא דבני נשא, כל שכן מאחרא, וזאת היתה כוונת נותן התורה ית' ועל זה התנאי קבל המקבל: ולפי שזה אמת על כן לא בא בתורה הגמול הרוחני, וכוונת השם הגדול בנתינת התורה היתה להשיב שלמות הבריאה כמו שהיה קודם שחטא אדם הראשון, ולהשלים כוונתו בה: וכבר התבאר בפרק הקודם כי אדם הראשון היה מוכן אל החיים וקיום הנצחי בגוף ונפש, וגם היה מתענג ממה שנברא במעשה בראשית ולוקח מזונו ממנו בלא שום עמל ויגיעה, וחטאו היה סבה שנעדר ונשלל ממנו החיים והטוב. והטומאה שנשתאבה בו בסבת החטא הולידה בכל הבאים אחריו ונשתאבה בהם, ובסבתה היו כלם מעותדים אל המות אין נקי, כי כמו שהדבק בעץ החיים מושך ושואב משם החיים והטוב, כן הדבק בעץ הדעת בפאת הרע שבו מושך משם המות והרע, כי טבע הצד ההוא מחייב כן לדבקים בו, ונמשך הדבר כן עד שעמדו ישראל על הר סיני לקבל שטר שחרור שהיא התורה, ואז רצה הקב"ה לזכות את ישראל ובא לתקן את אשר עוותו אדם הראשון להחזיר העטרה שהיא הגורם לכל הטוב והחיים והשלום ליושנה, והיא אשר קדם זכרונה בפרק הקודם לזה: והוא אמרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו', הנה בא להזהירם שלא יאחזו להם דרך אביהם הראשון שהניח דעתו והלך אחר דעת הנחש, ואמר לו כי שמעת לקול אשתך, ולפי שהיה בא לתקן העולם ולחדשו בנתינת התורה, אמר להם שישמעו בקלו לקבל עליהם כל מצותיו לעשותם וזה הוא קולו, ולא לקול השטן הוא נחש הוא יצר הרע כדרך ששמע אדם הראשון וגרם המות לו ולכל הבאים אחריו, ושמרתם את בריתי לא כאדם הראשון שעבר ברית הפר חק: ובפרק אחד דיני ממונות, רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה, כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם את בריתי הפר, רב נחמן אמר כופר בעקר היה כתיב הכא והמה כאדם וגו', וכתיב התם על אשר עזבו את ברית יי' וגו', ודברי שניהם אמת כי המשיך הערלה והטומאה על העולם וכסה ואטם הברית הקדושה, והיא הכפירה בעקר ועבודת אלילים והדברים עתיקים ומבקשי יי' יבינו כל, והייתם לי סגלה מכל העמים סגלת המלכים לא נתנה להוצאה ולהפסד, כי היא חביבה מאד עליהם והיא דבקה וקשורה בהם לתמידות שעשועם בה גם אתם לא ישלוט בכם ההפסד והכליון, כי תהיו דבקים בי והדבקות בי הם החיים הקיימים הנצחיים אשר אין עמהם מות כלל, ואני יכול על זה ואינו דחוק ולא נמנע לי לתת לכם הקיום הנצחי בחיים האלה, כי לי כל הארץ ואני בראתי הדברים הארציים והחמריים אשר גוף האדם נבנה מהם, ואם מצד הרכבתו דרכו לירד להפסד. בידי להוציאם מטבעם ולקיימם כי השמיעה בקלי ושמירת בריתי הוא המלח המקיים הדברים אשר מדרכם ליפסד, כי הכל נברא בשמי ובהיות שמי משתתף על ידיכם עם הנברא בו הנה הוא יקיימנו לעד, כי בו נברא ובו מתקיים ולא אפיקורות בלבד אלא גם האישים, וכל שכן למי שארצהו לסגולתי מכל העמים והייתם לי ביניהם כאפיקורות הנשארים והם כאישים הנפסדים: וירצה עוד באמרו כי לי כל הארץ כי הוא יצום על הדבקות וההקשר בו תמיד בשעשוע עבודתם כי זה ענין הסגולה וכי תאמרו מה נאכל הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, אמר כי לי כל הארץ ולא יחסר לחמכם כי הבן זוכה בנכסי האב ולא שתטרחו אתם בו, אבל מלאכתכם נעשת על ידי אחרים כענין ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם, ואתם כהני יי' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם, והוא אמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, כי הכהנים לא יטרחו במזונותם, אבל זוכים משלחן גבוה ואתכא דרחמנא סמכי ועם שתהיו כהנים משרתים הנה השרות ההוא ההחרות, והוא אמרו ממלכת כהנים וגוי קדוש, כענין קדושים תהיו פרושים תהיו מכל עסקי הגוף אל העבודה והייחוד, והוא הדרך אל קיום הגוף כי הנפש תגבר ותתעלה בדבקותה כי אין הגוף מעיקה אבל הוא נשמע תמיד אליה והיא תקיימנו בהיותו נגרר אחריה וזה היה החפץ ותכלית שיתוקן הכל ויתקיים, וכבר התבאר זה בפרק י"ט מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא, ויהיה אם כן במשמע גוי קדוש הקיום והנצחיות באלה החיים וכן יפרשוהו רז"ל: אמרו בפרק חלק, קדוש יאמר לו מה קדוש קיים אף הם קיימים, הנה בא לתקן אשר עוותו אדם הראשון כי לא שמע בקול יי' כי אם בקול אשתו, ולא שמר הברית והביא המות עליו ועל כל הבאים אחריו ונענש בטורח המזונות, וכשקבלו ישראל התורה החזירו עטרה לישנה ונתבסם העולם ופסקה זוהמתם כדאיתא בפרק אין מעמידין. ובמדרש הנה אנכי שולח מלאך הה"ד אני אמרתי אלהים אתם, אלו המתינו ישראל למשה ולא עשו אותו מעשה לא היתה מלכות ולא מלאך המות שולט בהם, וכן הוא אומר והמכתב וגו' חרות על הלחות מהו חרות, ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר חרות מן המלכיות, ור' נחמיה אומר חרות ממלאך המות, הורו על כל מיני הטוב והאושר אשר ימשכו מקבלת התורה, כי באמרם חרות מן המלכיות הכוונה היותם ממלכת כהנים עם מה שפירשנו בו, ובאמרם חרות ממלאך המות הכוונה על הקיום והנצחיות הנרמז בוהייתם לי סגולה, והנכלל בו גוי קדוש וכמו שסיימו עוד שם, וכן הוא אומר וממתנה נחליאל שנחלו מהקב"ה שיהיו חיים וקיימים לעולם, הנה כי רצה הקב"ה לזכותם בכל מיני החיים והטוב, לולא ששבו על חטא אביהם ונתנצלו מעדים שהיא העטרה שזכרנו למעלה כאביהם: ואמרו במכילתא ובעבודה זרה פרק קמא על תנאי כך עמדו ישראל על הר סיני, על תנאי שלא ישלוט בהם מלאך המות שנאמר אני אמרתי אלהים אתם וגו' חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון וגו': ובמדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ח ע"ב) כדין הוו ישראל מתעטרן באוריתא ומתעטרן בשמהן גליפין עלאין כיון דעבדו ית עגלא וסרחו הוה מייתי משה אוריתא כתיבא על לוחי אבנין מליא מכל טבין, חירו ממלאך המות, חירו משעבוד מלכיות, חירו מכל מרעין בישין דעלמא, כיון דחמא משה ית עגלא פרחו אתוון כלהו וסליקו לעילא כדין צווהת אוריתא ואמרת אני מלאה הלכתי וגו' מליא אזלית מכמה טבין לישראל, והשתא אהדרית ריקם למגנא דלא מהנית להון כדין צווחו עלאין ואמרו אוי להם כי נדדו ממני ווי לון דלא אתקיימו בהימנותא דמאריהון: הנה שהתורה שטר שחרור מן המות שהתורה חיים ואין עמה מות, וגם היא חרות מן המלכיות כי החטא מעורר סבתו למעלה שהוא צד הטומאה והוא מלאך המות, והוא כח האומות, ולזה הוא מחוייב שהחוטא יפול תחת רשתם למטה, ובקיום התורה אין כח לצד ההוא להתעורר כלל ולזה לא ישלוט על שומריה ולזה לא ישלטו האומות עליהם למטה, אבל הם ישלטו בשונאיהם: ועוד אמרו בואלה שמות רבה פרשה מ"ה אם יבא מלאך המות ויאמר לפני הקב"ה על חנם בראתני בעולם, הוא אומר על כל אומה שבעולם השלטתי אותך חוץ מאומה זו שנתתי לה חרות הוי חרות על הלוחות. ומה שאמרו פרחו אתוון כלהו וסליקו לעילא, וכן אמרו בואלה שמות רבה פרשה מ"ו דבר אחר שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן, יורו בזה כי החטא והטומאה מסלק הקדושה ואז המות בא ושורה על ראש החוטא, וכן מצינו שבשביל שעבדו ישראל עבודה זרה נסתלקה שכינה מהם שהיא נשמתם ואז מתו והוא נפילתם וצאתם בגלות בין האומות הבאים מכח הצד ההוא שנדבקו בו, וכן היה באדם הראשון כשחטא נסתלקה נשמת חיים ממנו, ואז שרתה רוח הטומאה עליו והוכן אל המות, ובעבודה זרה פרק קמא בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם לא חטאו אנו לא באנו לעולם, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם וגו' חבלתם מעשיכם: אכן כאדם תמותון, והקשו עליו, ותרץ לא תימא אנו לא באנו לעולם, אלא כמי שלא באנו לעולם, פירוש לפי שהם חיים לעולם וכל זמן שהם קיימים אין אנו חשובים כלום, וזה דעת ריש לקיש והוא דעת ר' יוסי והוא שכתבנו למעלה, ודעתם ע"ה שאם לא חטאו אבותינו בעגל היו חיים וקיימים לעולם, כי התורה תקיימם כמו שדרשו מחרות על הלוחות, והקשו שם למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי, והא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות והשיבו על תנאי. ומזה נדין לכל מקום שנזכרה בו מיתה בתורה כגון אדם כי ימות באהל שהוא על תנאי שאם יחטאו שימותו: והשם הגדול הבטיח החיים הנצחיים אל הגוף בעשיית התורה והמצות, אמר ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ויראה לי שזו כוונת אונקלוס שתרגם ויחי בהון לחיי עלמא ואין זה כחיי עלמא האמור בראובן, שאם נאמר על ראובן הפרטי כבר מת, ולזה אי איפשר לפרשו כי אם לחיי עולם הבא, ואם נאמר שהכוונה בו לחיי עולם הבא לא שכוונת הכתוב כן, אלא ראה לתרגמו כמנהג אחר החטא שהמיתה בהם, וכן מה שדרשו רז"ל וחי בהם לעולם הבא, וכן למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך, ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב, וכן מה שדרשו מזה הענין לא דרשו כן, אלא לפי שהמות ממשמש ובא על העולם, וראו להעתיק הלשונות המורים על החיים הנצחיים אל הגוף אל חיי העולם הבא, אבל יודעים היו באמת שכוונת התורה על חיי העולם הזה, ולפיכך לא מצינו להם ז"ל בשום מקום שיישאלו למה לא בא בתורה הגמול הנפשי, כי היה ברור אצלם כי מטבע התורה לקיים הגוף בחיים נצחיים לולא שהחטא הביא עליהם המות, והכוונה לרז"ל באמרם וחי בהם לעולם הבא, וכן לעולם שכלו ארוך וכלו טוב הוא העולם הבא שאחר התחיה, שאז הוא שיזכו הגוף והנפש לשכר המצות העצום שאם לא כן יהיה הגוף עשוק במשמר: ועוד הבטיח השם הגדול קיום הנפש ונצחיותה בגוף בעסק התורה וקיום מצותיה, אמר ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והרמז שיתן משכנו שהיא השכינה בתוכם לקיימם כנשמה המקיימת את הגוף, כן השכינה היא נשמתן של ישראל, וכל זמן שהיא שרויה ביניהם על ידי עבודתם השלמה ומעשיהם הטובים הם חיים וקיימים במעלה ורוממות ועליונים ותחתונים נכנעים אליהם, ואמר ולא תגעל נפשי היא אשר נאמר עליה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ולזה יחסה אליו אחר שנופחה מרוחו הקדוש אמר, שזאת הנפש לא תקוץ בהם להגעל ולהפלט מהם ולצאת מן הגוף, אבל תשאר נקשרת בו לעד, והכוונה שלא ימותו אבל יהיו חיים וקיימים לעולם, ולפי שזה כן לא בא הגמול הנפשי בתורה כי אין מקום לזה כלל, כי הכוונה להשאיר ולקיים הנפש והגוף יחד לעד, וזה מה שרצינו להוכיחו בזה הפרק: חלק ב פרק כב העומק בתורה ומקיים מצותיה בכוונה שהתבאר עניינה בזה החלק, ונזהר משום עברה קלה או חמורה הוא המייחד השם הגדול בכחותיו עד אין סוף והוא התכלית הנדרש מהעובד האמתי, וכמו שהוא מיחד את השם בתמידות באין פרוד, כך יתמיד ייחוד וחבור גופו עם נפשו ולא יפרדו ויתקיימו שניהם לעד, וכמו שהתבאר, וכמו שהעבודה על זה הדרך הוא גורם הייחוד בין שני דודים, כן בטול התורה והמצות והחטא בעברות הוא גורם הקצוץ והפרוד בין שניהם, והגורם זה הכרח הוא שתפרד נפשו מגופו, כמו שגרם הפרוד והקצוץ בייחוד, כן תפרד הרכבתו, ולזה היו התורה והמצות סבת החיים הנצחיים לגוף, והחטא סבת מותו אשר אין לו המלט כלל אחר שחטא ללא תועיל התשובה ולא תציל הגוף מן המות, אבל תועיל ותציל את נפשו ותזכה לאור באור החיים אחר שקבל ענשו במות הגוף, כי הכוונה בשלמות וכשרון הנברא שהיא צורך גבוה כמו שיתבאר, שלא נשלמה בהיות הגוף והנפש נצחיים עדיין יש לה תקוה ותשלם בנפש לבדה אחר שבאה כלולה בתורה ובמצות, כי החטא כבר כופר במות הגוף ואין להאמין חס ושלום כי אחר שהכוונה ההיא לא נשלמה והחטא גרם המות שאחר כך אין תקוה אל הנפש, חלילה מהעלות זה על לב כי אין מיתת הגוף מעכבת שלא תחול הכוונה ותשלם בנפש לבדה, כי השלמות בזה תלוי בעסק התורה וקיום מצותיה, והנה היא נשלמה בזה והגעת התכלית המכוון שהוא צורך גבוה הוא בזה הן יגיע בנצחיות הגוף והנפש או בנצחיות הנפש לבדה אלא שהכוונה היתה שהאדם יהיה חי וקים לעד והוא בחטאו הפיל והחטיא זאת הכוונה והוא דאפסיד אנפשיה אבל הכוונה בצורך גבוה לא נפלה מפני זה: ואחר שזה כן באין ספק אין לשאול כמו שהזכירה התורה המיתה אבל על תנאי אם יחטאו כמו שכתבנו בפרק שלפני זה, תזכיר גם כן הגמול הנפשי עם זה כדי שלא יאמן שאחר שלא נשלמה הכוונה בנצחיות הגוף בסיבת החטא שאין מקום לה בנפש לבדה אחר המות ואבדה התקוה, ותשוב אם כן השאלה בעינה למה לא בא בתורה הגמול הנפשי בפירוש כי כבר כתבנו שהגעת התכלית המכוון שהוא צורך גבוה תלוי בעסק התורה וקיום מצותיה ואין מיתת הגוף מעכבת בהגעת זה התכלית כשתשל' הנפש בשלמות התורה והמצות והוא מחויב שיגיע יהיה בנצחיות הגוף והנפש יחד או בנצחיות הנפש לבדה: ואמנם ששלמות הנפש בתורה ובמצות והיותה זוכה ונשארת בעולם הנשמות הכל צורך גבוה, כבר גלוהו חכמי המשנה והתלמוד ע"ה. אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה, (ח"ג ד' ע"ב) זכאין אינון ישראל דבכל אתר מתחלה דאשתכחו קב"ה אשתכח עמהון, וקב"ה אתפאר בהו בישראל הה"ד ישראל אשר בך אתפאר, ולא עוד אלא דישראל אשלים מהימנותא בארעא, וישראל שלימו דשמיה קדישא אינון וכד ישראל לתתא אשתלמאן בעובדיהו כביכול שמא קדישא אשתלים, וכד ישראל לא אשתלימו בעובדיהו לתתא ואתחייבו גלותא כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא, וזה סוד והכריתו את שמנו ומה תעשה לשמך הגדול, וכבר בא זה בפרק ב' מהחלק הראשון מזה הספר: ואמרו עוד שם במדרש (ח"ג ק"כ ע"ב) תא חזי מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושביק לבנוי עמה, בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויהו, דאי זכאן מטרוניתא בחדותא ביקרא לגבי מלכא, ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא, והא אוקימנא כמא דכתיב משדד אב יבריח אם, וכתיב ובפשעכם שולחה אמכם, ועל דא אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו, וכד אזדמן האי יומא אימא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבלה לאסתכלא בהו בישראל, וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין, בכמה צלותין, בכמה ענויין, כולהו בזכותא, כדין אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו, מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא בני מלכא בנהא דאתפקדון בידהא, כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין, כדין אזדווגת לגבי מלכא בנהירו בחדוא בשלימו ברעותא, דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות: במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה, ועל ידי מה פורח על ידי ישראל כשהם צדיקים וטובים שכינה שרויה ביניהם, ושרויה במעשיהם בחיקו של הקב"ה וגם זה בא בפרק ב' מזה החלק: ובספר היכלות בהיכל קדש הקדשים אמר המאור הקדוש ע"ה (ח"ב רנ"ט ע"א) בזה הלשון, היכלא דא איקרי ארון הברית, דאיהו אדון כל הארץ, בגין דהאי איהו אתר דנפקי מיניה כל נשמתין דעלמא לייחדא ייחודא לתתא ולאתמשכא יקרא דקב"ה מעילא לתתא לאתבא לצדיק בגין דנפקי מצדיק ועיילי בצדיק ולבתר נפקי מצדיק ועיילי באתר דנפקו מתמן, האי ארון הברית נקיט כלא מצדיק ולבתר נפקי מינה ועיילי בצדיק לתתא, ולבתר נפקי מצדיק לתתא ועיילי בהאי ארון הברית למהוי כל נשמתין כלילן מעילא ומתתא, ולמהוי יקרא דקב"ה כליל מעילא ומתתא למהוי שלים מכל סטרין, והאי ארון הברית נקיט מצדיק אינון נשמתין מתרין סטרין: הנה גלה ע"ה טעם ביאת הנשמה לחול בגוף ושובה אל המקום אשר באה משם, שהכל הוא צורך גבוה, אמר כי ארון הברית שהוא אדון כל הארץ סוד ה"א אחרונה שבשם המיוחד משם יוצאות הנשמות, כי הוא קבלם מצדיק חי העולמים והוא קבלם מעולם התשובה, ומשם באות בצדיק למטה כי יצאו מצדיק של מעלה ובאו בצדיק של מטה, והטעם לייחד את ייחודו של השם המיוחד, ועוד כדי שימשך המציאות הקדוש מציאות אדון הכל ממעלה למטה, ואחר השלים שליחותם ישובו אל מקום שבאו משם שהוא ארון הברית, ובזה נכללו הנשמות ונשלמו בשלימות מעלה ומטה מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה, ובשובם אל ארון הברית הנה הוא יהיה כלול ממעלה ומטה ושלם בשלמות הנשמה ההיא הכלולה, וזה אמרו ולמהוי יקרא דקב"ה כליל וכו' וזהו התכלית ובזה נשלמה הכוונה בבריאה, כי בנשמת הצדיק הכלולה משתלם ארון הברית סוד הכבוד והיא בשלמותה מעוררת השמחה עליו מלמעלה, ואז משורר למלך שהשלום שלו בסוד למען יזמרך כבוד ולא ידום, ולזה יי' אלהי לעולם אודך כי זה תלוי בזה ובספר תולעת יעקב כתבתי מזה: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה מלמד שחי העולמים כלולים בו כל המצות כלם וברחמיו נתנם לנו כדי לקדשנו, ואולי נזכה מאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול ע"כ: והכוונה להם ע"ה כי בשלמות הנשמה בתורה ובמצות נשלם הכבוד כמו שכתבנו, ובשלמות הכבוד המלך חי העולמים הוא גדול, לפי שהשלמות ההוא סבה שיתייחד בכבודו שהוא התכלית המכוון מהעבודה והייחוד ההוא הוא גדולתו: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ה' ע"א) גדול יי' ומהולל מאד אימתי איקרי קב"ה גדול מאד כד איהו בכנסת ישראל, הה"ד בעיר אלהינו בעיר אלהינו הוא גדול, אמר ליה ר' יהודה אלהינו מאי בעי הכא אמר ליה הכי הוא ודאי האי עיר דחלא ותושבחתא היא דישראל, מאי משמע אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול ולאו הוא מהולל, מכאן שאם הוא בעיר שהיא אלהינו, כלומר שהוא בייחוד גמור בה הוא גדול והסבה והגורם לייחוד הוא שלמות הנשמה בתורה ובמצות: ובמה שכתבנו יותר ספק עצום ראוי שיסופק, והוא כי אחר שתכלית הנשמה הוא לשוב אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה וכמו שיראה מהמאמר שכתבתי למעלה באמרו, בגין דהאי איהו אתר דנפקי מיניה כל נשמתין וכו', ולבתר נפקי מצדיק לתתא ועיילי בהאי ארון הברית, הנה כי מארון הברית יוצאים ואליו שבים, וכן דעת רז"ל בפרק אין דורשין אמרו ערבות שבו צדק וצדקה ומשפט וגנזי חיים טובים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמותיהן של צדיקים פירוש אותן שנשלמו ועלו בשלום אל אביהם ורוחות ונשמות שעתידות להבראות פירוש לחול בגופי בני אדם, וערבות כבר פירשנו בפרק ב' מזה החלק שהוא צדיק חי העולמים וממנו מקבלם ארון הברית, ואם כן למה נבראו אחר שמשם יצאו ולשם ישובו טוב להם לשבת שם, אבל יותר זה הספק במה שכתבנו כי הנשמות צריכות לשלמותן להיותן כלולות מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה להשלים הכבוד, ולהיותו כלול מכל צד שזה צורך גבוה ואם לא יבאו לא היה זה התכלית נשלם ולא תשלם הכוונה בבריאה: אלא שעם זה יש סכנה עצומה בביאת הנשמות אל אלה החיים, שאם יטה החמר מן הדרך הטובה הנה היא תענש ענש מר ממות, והנה קוה לעשות ענבים ויעש באשים וזה ספק עצום גם כן ראוי שיסופק, והתרת זה הספק הוא כשנאמר שהתורה והמצות נתנו להרים מכשול החמר ולתקן את אשר עוותו, והבחירה נמסרה ביד האדם והוא יבחר בחיים וישלים הכוונה בבריאתו, והוא תקון הכבוד ושלמותו ואם יחטא הנה יתוקן בתשובה: ובערובין פרק קמא תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותן משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו, יורו על כל מה שכתבנו בזה הענין כי האומרים נוח לו לאדם שלא נברא, לפי שמצד חמרו והשטן העומד על ימינו מוכן ומעותד אל הנטיה אל הפך מה שנוצר עליו, וטוב לו עוד שם ולא יברא להגדיל פשע ולהרבות אשם, לא די שלא ישלים הייחוד שנוצר לייחד, אבל יקצץ ויפריד מחובר וזה הפך מה שכוון בבריאתו, והאומרים נוח לו שנברא, לפי שאם ברא יצר הרע וחמרו יטהו מני הדרך הנה ברא לו תורה תבלין והיא תיעצהו לשמור בריאותו לבלתי יחלה ותדריכהו בדרך הישרה למצא דברי חפץ להשלים התכלית המכוון בו שהוא הייחוד ושלמות הכבוד, נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא, לפי שאפשרות נטותו מן הדרך קרוב מאד מצד חמרו ויצרו הרע, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, יבדוק עצמו מעברות שעשה כבר ויבערם, כלומר יתודה וישוב בתשובה ובזה יתוקן, והתורה והמצות ישיבוהו אל הבריאות אחר שסר מעליו וחלה, ואמרי לה ימשמש במעשיו שיתן עיניו על דרכיו ולא יסיח דעתו כלל, ויזהר במעשיו ויזכיר ויתן אל לבו הכוונה בבריאתו שהוא הייחוד והעבודה וישלימנה. ומזה הענין אמרם חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה והטעם שלא יסיח דעתו מהם כלל כדי שיתן אל לבו שהוא כסא כבוד ומעון לשכינה ויתקדש במעשיו ויטהר במחשביו, והוא אמרם ימשמש במעשיו, ומצד משמושו במעשיו יצדק בו נוח לו שנברא: שנינו בפרק בן זומא ר' יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, הורה הקדוש הזה כל מה שאמרנו בסמיכת אלו המשניות, כי באמרו התקן עצמך בפרזדור וכו' הוא תקון הנשמה שצריכה שתהיה כלולה ממעלה ומטה, כמו שהתבאר למעלה, ובאמרו יפה שעה אחת וכו' בא להתיר הספקות שספקנו למעלה, האחד טעם ביאת הנשמה אחר שהתכלית שתשוב למקומה שבאה ממנו למה באה, והשני מהסכנה שיש בביאתה אם יטה החמר מהדרך הישרה. כי באמרו יפה שעה אחת וכו' מכל חיי העולם הבא התיר הספק הראשון, כי טעם ביאת הנשמה הוא לייחד את השם המיוחד, וכדי שיתפשט מציאות אדון הכל ממעלה למטה, והרי הנשמה כלולה מכל הצדדין ובזה משתלם הכבוד בשוב הנשמה אליו כמו שהתבאר ובהיותה במקומה קודם בואה, והוא שקראוהו כאן העולם הבא ונקרא כן לפי שכבר בא מששת ימי בראשית. כמו שאמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה וסודו ליודעי חן, ואין פירושו כמו שחשב ה"ר יוסף אלבו בפרק ל"א מהמאמר הד' מספר העקרים שלו, וחשב לעשותו סמכים למברא ולא הבין המדרש ולא פירוש הרמב"ן עליו, והנה הנשמה בעודה שם אין כוונת הייחוד והתפשטות המציאות נשלמת, ואין הכבוד משתלם, ועל הדרך שבארנו כבר ובבואה להשלים כל זה הנה שעה אחת שתעסוק להשלים השלמות ההוא יפה מכל חיי העולם הבא שהיתה שם קודם בואה, שהיה כל זה נעדר בהיותה שם וזה טעם בואה: והנה התשובה תאמר על שני פנים, האחד נאמר על הנזהר מהחטא, והטעם כי טבע האדם לחטא, והנה הוא נזהר ולא חטא הנה שב מטבעו ואין תשובה כזו, ועוד יש בידו תורה ומצות שהם מעשים טובים שהם הדרך להשלים מה שבא להשלימו, והפן הב' תאמר על השב מחטאו כמשמעה, והנה בראשון יותר הספק הראשון, ובשני יותר הספק השני והיתה חכמתו לכלול בלשונו שני הפנים בהם יותרו שני הספקות, ובאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה בא להתיר ספק אחר ראוי שיסופק, כי אחר שביאת הנשמה לאלה החיים לייחוד השם הגדול ולעבוד עבודתו ולתקן הכבוד שהוא התכלית המשובח, ראוי היה אם כן שתהיה העבודה והייחוד ותקון הכבוד תמידי נצחי באין הפסק, ולזה היה מן הדין שיחיה העובד חיים נצחיים: ובואלה שמות רבה פרשה ל"ה אתה גוזר ואומר קדושים תהיו, וכן וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם רבון העולמים אתה מבקש שנהא קדושים הסר ממנו המות, שנאמר הלא אתה מקדם יי' אלהי קדושי ולא נמות, והכוונה בזה מה שאמרנו כי אחר שהוא מבקש ממנו שנהיה קדושים, והכוונה הוא תקון הכבוד ראוי היה שלא נמות, כדי שתהיה הקדושה באין הפסק אחר שהיא צורך גבוה, לזה אמר ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, לפי שאז נשלם התכלית שהוא תקון הכבוד בנשמה ההולכת שמה כלולה ושלמה, מה שאין כן כשיחיה חיים נצחיים בזה העולם עם שהוא מייחד ומתקן את השם, לפי שעדיין אין הכבוד כלול ושלם מכל הצדדין עד שתפרד הנשמה מן הגוף ותשוב אל המקום אשר באה ממנו שהוא ארון הברית כמו שהתבאר למעלה ואז נשלמה הכוונה: ואמרו קורת כאמרו אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגם הנשמה תזכה אל מה שאמר הנביא ע"ה עין לא ראתה אלהים זולתך וגו', מה שאי איפשר לה להשיג עד שתתפשט מזה המלבוש ותתלבש במלבוש שהכינה לה במעשיה הטובים: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) ולית חידו לרוחא בר בההוא גופא אחרא, וחדי על דאתפשט מהאי גופא דהאי עלמא לאתלבשא בלבושא אחרא שלים כגוונא דהאי עלמא, וביה יתיב ואזיל ואסתכל למנדע ברזין עלאין, מה דלא יכיל למנדע ולאסתכלא בהאי עלמא בגופא דא, וכד אתלבשת נשמתא בההוא לבושא דההוא עלמא כמה כיסופין וכמה עדונין דיילה תמן, והיא הכוונה באמרם ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה וקורת רוח סתם לכלול את הכל ודי למבין, ובזה הותרו כל הספקות, והתבאר מה שהיתה אליו הכוונה מתחלתו הוא שהתכלית שהוא צורך גבוה יגיע על כל פנים ואין המות מעכב בזה, והוא מה שבקשנו באורו בזה הפרק: חלק ב פרק כג אנשי המחקר התחכמו במהות הנפש, ואמרו שהיא הכנה לקבל החכמה, וראיתם כי מתחלת היצירה עיר פרא אדם יולד לא ידע ולא יבין, וכל זמן שהגוף הולך וגדל היא מתחכמת והולכת, וזה יורה שהנפש אינה אלא הכנה בלבד, ואלו היתה הנפש חכמה מיום שחלה בגוף האדם יתחייב שיהיה הגוף חכם בצאתו מרחם אמו, זה דעתם בנפש האדם ואליו נמשך הרמב"ם ז"ל כנראה מדבריו בפרק א' משמונה פרקים שהקדים למסכת אבות אמר שם, ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחמר והשכל לה צורה, וכשלא הגיע לה הצורה יהיה כאלו מציאות ההכנה בה לקבל הצורה ההיא לבטלה, וכאלו היא מציאות הבל הוא אמרו גם בלא דעת נפש לא טוב, ר"ל שמציאות הנפש שלא תגיע אליה צורה אבל תהיה הנפש בלא דעת לא טוב עד כאן: וזה הדעת גלהו גם כן בפרק ד' מהלכות יסודי התורה, ואנחנו אל חכמי ישראל הקדושים נשמע אשר קבלו האמת מפי נביאי האמת והצדק, והם אשר ידעו האמת על בוריו כי הנפש בבואה אל הגוף חכמה היא מתחלת היצירה, והכתוב מעיד לנו כן באמרו ויפח באפיו נשמת חיים, והיודעים מקום אצילותה ידעו כי באה משם כלולה בחכמה ובינה והסוד ונשמת שדי תבינם: ואמרו בפרק המפלת ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי וגו', ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, ומלמדים אותו כל התורה כלה שנאמר ויורני ויאמר לי וגו', וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ: הנה רז"ל כנו החכמה לנר ואמרו שהוא צופה בו, רמז למה שמשיג מהעבר והעתיד והוא אמרם מסוף העולם וכו', ובהקדמת זה הספר פירשתי בו פירוש אחר על דרך הסוד ידרש משם, ואמר שהנר הזה על ראשו, רמז על נשמתו שהיא מאירה בחכמה עליונה, ואמרו שמלמדים אתו כל התורה כלה הנה גלו לנו כי החכמה והתורה שעתיד ללמוד בבאו באלה החיים אם יזכה, עודנו שם מתחכם ויודע הכל: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ס"א ע"ב) תאנא אפילו כל אינון נשמתין דבני נשא עד לא יחתון לעלמא כלהו גליפאן קמיה ברקיעא, בההוא דיוקנא ממש דאינון בהאי עלמא, וכל מה דאוליפאן בהאי עלמא כלא ידעי עד לא יחתון לעלמא: ואמרו במדרש ילמדנו פרשת פקודי מניחין לו נר דלוק על ראשו וצופה בו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי וגו', בבקר נוטלו המלאך ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים שהם יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והמלאך אומר לו תדע מי הללו שאתה רואה, הללו נוצרו כמותך בתוך מעי אמן ויצאו בעולם ושמרו מצותיו של הקב"ה, ולכך זכו ונזדמנו לטובה זו, ואתה סופך לצאת בעולם, ואם תזכה ותשמור את התורה תזכה לישיבתם, ואם לאו תשב במקום אחר. לערב מוליכו לגיהנם ומראה לו הרשעים שטורדין אותם מלאכי חבלה במקלות של אש, וקורין וי וי והמלאך אומר לו תדע הללו שנשרפין כי הם נוצרו כמותך, ויצאו לעולם ולא שמרו מצותיו של הקב"ה, ולכך נענשו ובאו לחרפה זו, ואתה סופך לצאת לעולם הוי צדיק, ואל תהי רשע למען תחיה, ומנין שכן הוא שנאמר וירני ויאמר לי יתמך דברי לבך וגו': כשהגיע זמנו לצאת לאויר העולם מיד המלאך מכה אותו ומכבה נרו ומוציאו בעל כרחו, ושוכח כל מה שראה ומוציאו לאויר העולם, ועל זה התינוק בוכה תכף שיוצא לאויר העולם עד כאן: הנה בארו כי הנשמה אינה הכנה לקבל החכמה, אבל היא חכמה ויודעת ומשגת טרם בואה אל הגוף, ומה שאין הגוף חכם בגיחו מרחם יצא, לפי שהמלאך מכבה נרו שהיא ההשגה והמדע ומשכחה ממנו בגזרתו של הקב"ה, והטעם בזה כי כבר התבאר בזה החלק, כי האדם עשוי ומתוקן בדמות הכבוד העליון, והיה זה כן כדי שיתקן הכבוד בתורתו ומעשיו הטובים, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו וזה יעלה בידו בלמוד החכמה האמיתית המקובלת מן הנביאים ובעסק התורה וקיום מצותיה, מה שאי איפשר לתקן הכבוד ולהשלים הכוונה בייחוד בזולת זה, ואלו יצא לאויר העולם והוא חכם ויודע וזוכר כל מה שראה ולמד שם, הנה לא היה מקום אל ההשתדלות בתקון הכבוד ולא תשלם הכוונה בייחוד: והתכלית בביאת הנשמה לאלה החיים להתעסק בייחוד ובעבודה, כדי שתהיה כלולה מכל הצדדים להשלים הכבוד כמו שבארנו בפרק הקודם לזה, לא היה נשלם וכדי שיעלה כל זה ויבא וישלם מיד האדם, כי כן היה הרצון מתחלה הוצרך המלאך לכבות נרו ולשכחו זה כל מה שראה וידע, ואז יטרח וישתדל להשלים הכוונה בבריאתו ומידו יבא וישלם היחוד בהיותו משתדל תמיד להשיב את אשר נסתם ממנו בגיחו מרחם, ולזכור את אשר שכח ולא יסור מלטרוח תמיד בזה, ובזה תשלם הכוונה בבריאתו ויעלה הייחוד שלם בידו באין הפסק, ואם כן לטובה חשבה אלהים השכחה ההיא כדי שיהיה יגע תמיד: וכבר רמזתי מזה בהקדמת זה הספר בסיעתא דשמיא ולזאת הסבה היתה השכחה גם אחרי צאתו מרחם אמו לכוונה זו עצמה, ולזה רמזו במדרש קהלת רבה באמרם לטובתו אדם למד תורה ושוכח, שאלו היה אדם למד תורה ולא שכח, היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם למד תורה ומשכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה עד כאן: התבאר אם כן כי אין הנפש הכנה כדעת הרב, אבל היא עצם רוחני דק מאד יודעת ומשכלת וחכמה טרם צאתה לאויר העולם, אלא שגזרת עליון לכבות נר חכמתה ולשכח ממנו תורתה מן הטעם שכתבנו: ודעת הרב בשכל שהוא צורת הנפש הוא השגת חכמת הנמצאות בדרך העיון והחקירה כפי שרשי הפלוסופיא אשר חשקה נפשו בה מאד, וכמו שנראה מדבריו בפרק ד' מהלכות יסודי התורה, אמר שם ועל צורה זאת נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם עד שידמה להן, ואמר עוד שם אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגלמים ויודעת בורא הכל: ובפרק ח' מהלכות תשובה אמר, כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה הבורא כפי כחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שבארנו עניינה בפרק ד' מהלכות יסודי התורה. ולמעלה מזה אמר, זה שאמרו ועטרותיהם בראשיהם כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהם, והיא העטרה שלהם כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמהת עולם על ראשם כו': הנה גלה הרב דעתו, כי ידיעת הנפש האל יתברך ומלאכיו ושאר מעשיו, והוא הנקרא אצלו מעשה מרכבה ומעשה בראשית, היא העטרה שבגללה זוכה לחיי העולם הבא, אם כן יש להוליד מזה הדעת, כי הצדיק אשר הוציא כל ימיו בעיון התלמוד המקודש ובמעשה המצות, עדיין לא זכה אל העטרה ההיא אחר שלא הוציא שכלו מן הכח אל הפועל בחכמת הנמצאות, והרי הוא בכלל גם בלא דעת נפש לא טוב, והרי ההכנה בה לבטלה וכאלו מציאותה מציאות הבל וכמו שכתבנו מדבריו למעלה, ואם זה כן חס ושלום הנה זו הריסה רבה ונפילת התורה בכללה והפכת קערה על פיה, ואנחנו כבר הוכחנו הפך זה ובארנו, כי הטובות וההצלחות נמשכות ומחוייבות אל עסק התורה והמצות והתורה הקדושה תשרישנו זה בכמה מקומות: אלא שכבר נמצא בדברי הרב ז"ל מה שהסכים בו אל האמת ושרשי התורה, כי בפרק ד' מהלכות יסודי התורה כתב, שהויות אביי ורבא היא הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העה"ז, כדי לנחול חיי העולם הבא, ועדין אין דעתו זה מכוון שאין תכלית הויות אביי ורבא ישוב העולם הזה בעצם, כי אם צורך גבוה וכמו שהתבאר כבר ומצד זה היא הזכיה לחיי העולם הבא: ובפירושו למסכת מכות אמר בזה הלשון, מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן, ולא שתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא עד כאן, ומי יתן והיו אלה כל דבריו: כבר כתבנו בפ' הקודם לזה, כי הנפש באה לגוף כלולה מן העליונים, ואם כן היא דוגמת המקום שבאה ממנו, ולזה יש בה כח הדבור וכח המעשה כמו שיש במקום ההוא אשר באה ממנו, וכבר התבאר טעם ביאתה אל הגוף, כי היא אמנם באה לתקן הכבוד ולהשלימו והתקון והשלמות ההוא צריך שיהיה בדבור ובמעשה, ובזולת זה אין שם תקון ואין שם שלמות: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ר"כ ע"ב) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, בגין דבההוא כח אית מעשה אשתדלותא לאשתדלא בהאי עלמא דאיקרי מעשה עלמא דעובדא למשלם סופא דמחשבה, וחשבון דא הוא עלמא דדבורא, דהא חשבון בדבורא תליא, ועל דא כל גימטריאות ותקופין ועבורין דעלמא דסיהרא הוו, ודעת דא איהו רזא דשית סיטרין דתליין במחשבה, ואיקרון עלמא דההוא מחשבה וחכמה דכלא תליין מניה, וכל אילין כלילן בההוא כח, דלאו הכי בסטרא דשאול דרגא דגיהנם, דהא כל בר נש דלא אשתדל בהאי עלמא לאעלא ביה במעשה וחשבון ודעת וחכמה, סופיה לאעלא בשאול, דלית ביה מעשה וחשבון ודעת וחכמה, דהא סטרא אחרא ארח שאול איהי, כדכתיב דרכי שאול ביתה מאן דאתרפי מהאי כח קדישא אתתקף כח דסטרא אחרא דשאול ביתה: הנה בארו כי בכח ההוא שהוא סוף המחשבה העליונה יש בו מעשה וחשבון ודעת וחכמה, לפי שהוא כלול מהכל. וכבר כתבנו כי הנשמה באה משם, והיא כלולה מהכח ההוא, ולזה תצטרך להשתדל במעשה לפי שבו מתתקן ונשלם הכח ההוא, ובחשבון ודעת וחכמה שהכח ההוא כלול מהם למעלה, וגם צריך לכללו בהם למטה וכשהנשמה נכללת בכל זה נותנת און וחיל בכח ההוא, והוא סוד באלהים נעשה חיל, והנה הוא כלול ונשלם מעליונים ותחתונים, ואם כן המעשה וקיום המצות הוא יסוד גדול לתקון ושלמות הכח ההוא, בסוד ויעש דוד שם ועשיתם אותם, ולזה נקראו הצדיקים אנשי מעשה, לפי שבמעשיהם הטובים מתקנים ועושים הכבוד סוד הכח ההוא, בסוד ועתה יגדל נא כח אדני, וכמו שהתבאר בפרק א' ובפרק ב' מזה החלק בסעייתא דשמיא, וגם בכלל מה שבארנו בזה נעמוד על אמתת מה שכוונהו מתחלה, והיא שהנשמה טרם בואה אל הגוף כלולה בכח המעשה, וגם בחשבון ודעת וחכמה, ואם כן אינה הכנה כדעת המתפתים אחר שכלם והוא מה שבקשנו דעתו בזה הפרק: חלק ב פרק כד הדבור והמעשה שאמרנו שהנפש נכללת בהם בבואה אל הגוף היא מתעצמת בהם בהיותה במקום ההוא אשר באה ממנו, ובזה היא דוגמתו ממש כמו שכתבנו, ולזה נקראת נפש חיה ותרגם אונקלוס לרוח ממללא וזה הוא הדבור הפנימי שהוא מעשה וחשבון ודעת והחכמה נכללה מהם, וכשהיא מוציאה אותם אל הפועל בשלמות אשר בזה היא נשלמת ונכללת מכל צד, אז כח בה למלל לפני מלכו של עולם, וכמו שהתבאר למעלה בפרק עשרים: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג תוספות ש"א ע"א) תא חזי בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארץ קדישא משכה לה בגוה ואתכלילת קרינן לה נשמה, ודא היא דסלקא לעילא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידה, ועל דא אתקריאת רוח ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמיה מלכא בר האי, ושנים אלה החלקים הם כלל התורה כלה, חלק ממנה צריך אל הדבור, וחלק ממנה אל המעשה: הנה כי התורה והנפש שתיהן נכללות בדבור ומעשה דוגמת המקום ההוא מקום מוצאן, כי מוצא אחד להן וכשהנפש נשלמת ונכללת בהם למטה, הנה הם ישיבוה למקומה בתוספת מעלה וכבוד להשלים המקום ההוא אשר באה ממנו לזה התכלית, ובזה תזכה למעלה יותר עליונה ממה שהיתה בה טרם בואה אל הגוף בהיותה כלולה ושלמה מכל הצדדין, וכמו שהתבאר למעלה פרק כ"ב, ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו תורת יי' תמימה משיבת נפש, בהיותה שלמה ביד עוסקיה: וכבר כתבנו בפרק הקודם לזה, כי מעשה וחשבון ודעת וחכמה שהם נכללים בדבור ומעשה הם תלויין במחשבה העליונה, כי ממנה יצאו ובה הם נאחזין ומתייחדין בלי שום פרוד, והנפש הזאת הואיל והתכלית בבואה הנה הוא להשלים הכבוד, תצטרך אם כן שתתעסק בשלמות ההוא על הדרך ההוא עצמו שהוא נשלם למעלה, ולזה צריך כל אחד משני אלה שיהיה נשלם במחשבה שלמה, ובכוונה ראויה, ובזה הוא דוגמת השלמות והתקון העליון, וצריך ליחדם בלי שום פרוד, כמו שהם מיוחדים למעלה, כי הדבור שאינו נשלם במעשה ומחשבה, או מעשה שאינו נשלם בדבור ומחשבה אינו שלם, ואין התקון עולה כראוי, והנה נפרד ונחלק הייחוד ונקצצו הנטיעות, והרי הוא מקצץ נטיעות נפשו: ואמנם חלק הדבור ממנו מה שנכלל בעבודת התפלות והמחשבה הראויה המכשירתן לעלות לרצון, וכבר הרחבנו בו הדבור והבאור בזה החלק בסייעתא דשמיא. וממנו מה שנכלל בעסק תורה שבכתב ופירושה שהוא התלמוד המקודש תורה שבעל פה והחכמה האמיתית, שהיא הקיום והנשמה לשתיהן וההגיה וההתבוננות בהן, וזה דעת וחכמה הנזכרים בפסוק כי אין מעשה וגו', ובפרק במה מדליקין פלפלת בחכמה רמזו על העסק וההגיה בחכמת הקבלה הנקראת חכמה לחכמי האמת, הבנת דבר מתוך דבר והרי רמזו בזה לתורה שבעל פה, והעוסק בהם בכוונה הראויה שהתבאר עניינה בזה החלק, הוא מייחד את השם הגדול בכבודו והוא העושה נחת רוח ליוצרו: ואמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה, ובמה יכול לו דוד בגרסתו שלא היה שותק יומם ולילה והיה מחבר, ומה היה מחבר תורה של מעלה היה מחבר להקב"ה, והיינו דאמרינן, לעולם ילמד אדם תורה אפילו שלא לשמה וכו', מאי ניהו תורה דאמרת, היינו כלה שמקושטת ומעוטרת ומוכללת בכל המצות והיא אוצר התורה, והיא ארוסתו של הקב"ה, דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורסה, ואל תקרי מאורסה אלא מורשה, הא כיצד בזמן שישראל עוסקין בתורה לשמה היא ארוסתו של הקב"ה, ובזמן שהיא ארוסתו של הקב"ה היא מורשה לישראל, הדא הוא דכתיב מורשה קהלת יעקב עד כאן: הרי אמרו שבזמן שישראל עוסקין בתורה לשמה והעסק לשמה היא הכוונה שבארנו עניינה בזה החלק, אז היא ארוסתו של הקב"ה, והוא סוד הייחוד ואז היא מורשה לישראל שהיא שוכנת ביניהם ומחבבת ומקרבת אותן לפי שהם גורמין ייחודה בארוסה: ואמרו עוד שם, ובמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה, שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו, דכתיב רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז אתה עוזר לי ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים, מאי שחקים הוי אומר בחדרי חדרים, כדמתרגמינן ומימריה בשמי שמיא עד כאן, ובנסחאות שלנו ותוקפיה בשמי שמיא, והענין א' רמז לייחוד הכבוד הסוף בראש, והוא העזר הנזכר כאן וגמילות החסד. ובסוף פרק היה קורא אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, כי בכוונה לשמה מייחד את השם בכבודו, ואז יורד הרוח מהמקור סוד השפע והאור הגדול, ובפרק חלק אמר ר' אלכסנדראי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, רב אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה שנאמר ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסור ארץ, רבי יוחנן אמר מגן על כל העולם כלו שנאמר ובצל ידי כסיתיך, ולוי אמר אף מקרב את הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי אתה: הנה רמזו ע"ה כי העסק בתורה לשמה והיא הכוונה שבארנו, גורם אל הייחוד וחבור אותיות השם הגדול, ובזה משים שלום בפמליא של מעלה חבור השלום סוד צדיקו של עולם בכנסת ישראל, ובפמליא של מטה סוד שמרי היין שלא יקטרגו למעלה ולמטה ובזה שלום בכל, ומה שאמר לי בשניהם, לפי שבהיות הסיג במקומו ואינו נכנס לפנים ממחיצתו, אין שם טומאת המקדש, ולא קצוץ נטיעות, ובזה שלום למעלה והעוסק בתורה לשמה בונה פלטרין של מעלה, והוא ייחוד השם בבנין אותיותיו, ובזה בונה פלטרין של מטה והוא סוד שמים וארץ העליונים, ובזה מגן על כל העולם כלו ומקרב את הגאולה למעלה ולמטה, ובזה נכללו כל הטובות אשר עסק התורה לשמה גורם להם, וכשחלק הדבור נשלם על זה הדרך אז נשלמה הכוונה בו ועל הדרך שהוא נשלם למעלה: ואמנם חלק המעשה יצטרך גם כן אל זה השלמות, והוא לכוין בעשיית המצוה אל הייחוד ואל בנין אותיות השם הגדול, ובכוונה שכבר התבאר עניינה בזה החלק, ובזה ישתלם המעשה למטה כדרך שלמותו למעלה, כי הכל תלוי במחשבה למעלה, ולזה יצטרכו אל המחשבה והכוונה גם כן למטה, ובזה תשלם הכוונה בעבודה, וזה סוד עשיית המצוה כמאמרה כדאמרינן בפרק במה אשה, אמר רב חיננא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, אמר ר' אסי ואי תימא ר' חנינא אפילו הקב"ה גוזר גזרה הוא מבטלה, שנאמר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה וגומר: ולפי שכל אלה שהם מעשה וחשבון ודעת וחכמה תלויין במחשבה ומיוחדים בה, והיא תלויה ומיוחדת בשרש הכל אין סוף, לפי שאין מחשבתו דבר זולתו, והכל תקוע ותלוי ומיוחד בו צריך לשלמות הכל לתקוע המחשבה והכוונה בכל דבור ומעשה בו, כי אחר שהוא מייחד את השם הגדול באותיותיו ובבנינו בין בדבור בין במעשה במחשבה ובכוונה הראויה, צריך לשלמות הכל להעלות הכל עד אין סוף וליחד את שמו בו, ולתקוע בו המחשבה וזה תכלית העבודות כלן: ובספר היכלות בתחלתו אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רמ"ד ע"ב) אית סדורא דקיימא למנדע ולאסתכלא, ואית סדורא דקיימא ברעותא בגין לאסתכלא לעילא לעילא עד אין סוף, דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין ולא קיימא במלה כלל, אלא כמה דאיהו סתים הכי כל מלוי בסתימו, וכשהעבודה בדבור ומעשה בכוונה על זה הדרך, הנה מעשה וחשבון ודעת וחכמה על השלמות והכוונה למטה כדרך שהם למעלה, והוא השלמות המכוון מהעובד כמו שהתבאר זה היטב בסייעתא דשמיא והוא המכוון בזה הפרק: חלק ב פרק כה הנפש הזאת כמו שהיא צריכה אל כלי שהוא הגוף אשר היא שוכנת בו באמצעותו תפעל פעולותיה ותוציא לאור כחותיה, ותשלם בשלמות מעשה וחשבון ודעת וחכמה אשר בזולת זה הכלי אי איפשר לה כלל להשתלם בזה השלמות אשר הוא תכליתה להיותה כלולה מכל הצדדים ושלמה בשלמות עליון ותחתון להשלים הכבוד כמו שהתבאר, כן אי איפשר לה להקביל האור הבהיר והעדון הרוחני הנתן לה חלף עבודתה בזולת כלי, במצועו תזכה ותוכל להכיל ולהקביל האור והזיו ההוא: ולפי שהנפש אשר נשלמה בשלמות מה שאמרנו, והוא מעשה וחשבון ודעת וחכמה היא העולה וזוכה אל שני מיני עדון זה למעלה מזה כפי עבודתה, תצטרך אם כן אל שני מיני כלים האחד יותר דק ויותר בהיר מהאחר, ויהיה ערך כלי אל כלי כערך עדון אל עדון, ואמנם הראשון תזכה אליו מצד קיום המצות והעסק במעשים טוכים, ולזה באו מצות עשה בכוונה נפלאה למנין רמ"ח אברים שבאדם, וכשמשלים כל מצות עשה אז נשלם ונעשה לו מלבוש רוחני כדמות הגוף אשר היתה הנפש שוכנת בו בזה העולם, ותכף הפרדה מהגוף וצאתה מזה העולם מתלבשת בו ובמצועו זוכה ומתעדנת בעדון התחתון, ואמנם זה המלבוש מצד שהוא נארג ונעשה מן המעשה מספיק לזכות את הנפש להתעדן בעדון התחתון, ובהגיע תור עלותה לראות ולהשתחוות לפני המלך יי' צבאות כאשר היתה באמנה אתו מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, תצטרך לשלמות זה אל מלבוש יותר זך ויותר רוחני מן הראשון להתעדן בעדון העליון, אשר אי איפשר זולתו לזכות אליו, ואמנם המלבוש ההוא נארג ונעשה מפנימיות כוונת עסק התורה וקיום המצות, והכוונה בהם בשעת עשייתם, והכוונה בעבודה התפלה, ועל הדרך שבארנו בספר תולעת יעקב והודענו בשלמות בזה הספר: נמצא אם כן שתצטרך אל שני מיני מלבושים לזכות אל שני מיני עדונים כפי עבודתה, הראשון נעשה מחמר עשיית המצות וקיומם בפעל גמור ושלם כפי התורה, והשני נעשה מרוחניות כוונת המחשבה הראויה בהם, במיצוע הראשון זוכה להתעדן בעדון של מטה, ובמיצוע השני זוכה להתעדן בעדון של מעלה: ובענין המלבוש הראשון כתבו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) כד מטא זמניה לנפקא מהאי עלמא לא נפיק עד דמלאך המות אפשיט ליה לבושא דגופא דא, כיון דאתפשט ההוא רוחא מהאי גופא על ידא דמלאך המות, אזלא ומתלבשא בגופא אחרא די בגנתא דעדן, ולית חדו לרוחא בר בההוא גופא אחרא וכו', כמו שכתבנו למעלה בפרק כ"ב: ובענין המלבוש השני כתב המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל שני שהוא היכל עצם השמים, (ח"ב רמ"ז ע"א) הכא קיימן כל אינון מלבושין דנשמתהון דצדיקייא דסלקין לאתחזאה קמי מאריהון ולקיימא קמיה, וכד נשמתא סלקא ומטי להאי היכלא כדין אזדמן חד ממנא דאתפקד על אינון מלבושין וצדקיא"ל שמיה, דהא בזמנא דבר נש עביד פקודין דאוריתא בהאי עלמא כגוונא דאיהו אשתדל גרמיה, הכי אתעביד ליה בהאי היכלא לעילא מלבושא לאתלבשא בו בההוא עלמא, וכד נשמתא סלקא, ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא דילה ואזיל עמה עד דמטא לנהר דינור, די נשמתא אצטריכא לאסתחיא ולאתלבנא תמן, ולזמנין דטבעה נשמתא תמן ואתוקדא ולא סלקא, עד דכל יומא בצפרא כד אתער רוחא דסטרא דדרום כדין קיימו כלהו ומתחדשן ואמרי שירתא ומזמרן, כגוונא דאינון מלאכין דאתעבר שולטנהון ואתוקדן וקיימן ומתחדשן כמלקדמין, ואמרי שירתא ואזלי לון הכי נמי אלין נשמתין, ואי זכאת ההיא נשמתא ואסתלקאת האי ממנא צדקיא"ל נטיל לה לההיא נשמתא ואלביש לה בההוא לבושא ואתתקנת ביה, וסלקא לקורבנא על ידא דמיכא"ל כהנא לקיימא תדיר כל יומין קמי עתי"ק יומי"ן, זכאה חולקא דההיא נשמתא דקיימא וזכאת להאי, וכבר כתבתי מזה: ומי שלא זכה אל שני מיני מלבושים אלה שבארנו ענינם ולא הכינם במעשה וחשבון ודעת וחכמה ובמחשבה וכוונה, הנה הוא שלול וערום מכל טוב וידחה אל מקום הנחש הערום והוא שאול ואבדון, שנאמר בו ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) וקב"ה עביד טיבו עם בריאן דלא פשיט ליה לבושין אלין, עד דאתקין ליה לבושין טבין ויקירין מאלין, בר לאינון חייבי עלמא דלא אהדרו בתיובתא שלימתא למאריהון, דערטילאין אתו להאי עלמא וערטילאין יתובון תמן, ונשמתא אזלא בכסופין לגבי אחרנין דלית להו לבושין כלל, ואתדנת בההוא גיהנם די בארעא מגו ההוא אשא דלעילא: ויש רמז לאלה המלבושים ממה שכתוב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור, ומרדכי יצא משל על הנשמה שעולה מקוטרת מר ולבונה וזוכה בדינה ויוצאה מלפני מלכו של עולם בלבוש מלכות, כפי מה שהכינה בעבודתה בזה העולם, תכלת שהיא כלולה מכל הצדדין מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה במעשים טובים, וחור הוא משל על לבון המעשים במחשבה וכוונה ראויה, ועטרת זהב גדולה משל על העטרה עטרת תפארת שהצדיקים מתעטרים בה, והעיר שושן היא עיר יי' צבאות עיר אלהינו, שהיא כלולה מששה קצוות ונקראת שושן לסוד זה ובשושנה יש ששה עלין, צהלה ושמחה כי אז נשלמת בנשמת הצדיק, ורמז על הפשטת החמר שהם הבגדים הצואים והלבשת הלבוש הוא שהכין כפי עבודתו, הוא שנאמר ביהושע הכהן הגדול ויסירו הבגדים הצואים מעליו שהוא החמר הזה, וילבישהו בגדים הוא לבוש הנשמה שמתלבשת בו בצאתה מן הגוף שהכינה לה בעבודתה, ומלאך יי' עומד רמז על העטרה שמתעטרים בה הצדיקים הנקראת מלאך יי': ובמגלה פרק ראשון אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר ביום ההוא יהיה יי' צבאות לעטרת צבי וגומר, יתבאר ממה שכתבנו בענין זה, כי כמו שהנפש תפעל פעולותיה במיצוע הגוף ותשתלם בשלמות המעשים הטובים על ידו, כן צריכה גוף שהוא הלבוש הרוחני שהכינה בעבודתה במיצועו תקבל ותכיל הגמול הרוחני, והם שני מיני עדון, ולזה צריכה להכין שני מיני לבושים כמו שבארנו, ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק : חלק ב פרק כו ממה שכתבנו למעלה שהנפש מתלבשת בשני מיני מלבושים להתעדן בשני מיני עדונין, יתבאר שהנפש צריכה תמיד אל מלבוש ואל גוף להשתלם בו, ולא שיובן מזה שהנפש כח היולאני, ולזה צריכה תמיד אל גוף להתקיים ולהשתלם בו, כי כבר התבאר למעלה בפרק כ"ג כי הנפש עצם רוחני עומד בעצמו יודעת ומשגת טרם בואה אל הגוף, וכן האמת מצד שרשה ומקורה: ואמנם קיומה תמיד בגוף, הן טרם בואה אל הגוף הזה הגס, הן אחר הפרדה ממנו כמו שהתבאר בפרק הקודם לזה: וזה להיותה דוגמת המקום שיצאה ממנו ואשר באה אליו ושקולה בשקל עליונים ותחתונים, והוא כי התחתון אצל העליון ממנו כדמות גוף ומלבוש, והעליון כדמות נשמה אליו ובשקל זה כל העולמות כלם עד עליון על כל, שהוא נשמה לכל והעליונים כשיורדים למטה ובאים לזה העולם מתלבשים בלבוש דק מאד, ובשובם פושטים אותו, וגם התורה כשירדה מן העליונים נתלבשה בכמה מלבושים מהם חיצוניים ומהם פנימיים, החצוניים הם ספורי התורה נקראים, והפנימיים גופי תורה נקראים, והנשמה שהיא התורה ממש לפנים מכלם. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קנ"ב ע"א) תא חזי עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו, ישראל לתתא, מלאכי עלאי לעילא, מלאכי עלאי כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, האי באתר עלאה, בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא, ואי לאו מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכין כך אוריתא די ברא להו ולעלמין כלהו וקיימין בגינה, כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל, ועל דא האי ספור דאוריתא לבושא דאוריתא הוי, מאן דחשיב דההוא לבושא היא אוריתא ממש ולאו מלה אחרא תפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, בגיני כך אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, בתחות לבושא דא דבאוריתא, תא חזי אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלאן יתיר חשיבו דההיא לבושא גופא חשיבו דגופא נשמתא, כהאי גונא אוריתא אית לה גופא ומלין באוריתא דאיקרון גופי תורה, האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלאן אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאוריתא, דידעי יתיר לא מסתכלאן בלבושא, אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדוי עילאה אינון דקיימי בטורא דסיני לא מסתכלאן, אלא בנשמתא דאיהו עקרא דכלא אורייתא ממש. ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאוריתא, תא חזי הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא דנשמתא, שמיא וחיליהון אינון לבושא, כנסת ישראל גופא דמתקבלא לנשמתא דאיהי תפארת ישראל, ועל דא איהי גופא לנשמתא, נשמתא דאמרינן דא תפארת ישראל דאיהי אוריתא ממש. נשמתא דנשמתא, דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא בדא עד כאן: הנה הורו בפי' שהעליונים מתוקנים כדמות תקון גוף ולא שיש למעלה גוף או גשם חלילה אבל הדבר כמו שבארנו שהתחתון אצל העליון כגוף אצל הנשמה והעליון ממנו בדמות נשמה אליו ועל דרך זה נבנו כל העולמות וגם הנשמה האצולה מלמעלה בהיותה שם עומדת ומשמשת מתלבשת בלבוש דק מאד בדמות הלבוש שהיא עתידה לחול בו בבואה הנה שהוא הגוף הגס ובבואה הנה מתפשטת מהלבוש ההוא ומתלבשת בגוף הזה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) וכולהו רוחין מתלבשן בלבושין וגופין ופרצופין כגוונא דהאי עלמא, ומסתכלן תמן בזיו יקרא דמאריהון עד דאתייאן להאי עלמא, בשעתא דנפקי מתמן למיתי להאי עלמא מתפשטין אינון רוחין מההוא גופא ולבושא דתמן ומתלבשן בגופא ולבושא דהאי עלמא, ועבדין דיוריהון בהאי עלמא בלבושא דגופא דא, דאיהו מטפה סרוחה עד כאן: וכבר התבאר בפרק י"ח מהחלק הראשון מזה הספר כי אלו הצורות יש להם גויה רוחנית, והיא מחברת בין הצורה והגוף, ושהיא המקיימת לגוף הגס הזה, לפי שיש לה שתוף עם שניהם, לפי שלא היה איפשר שיתחברו שני הפכים כי אם על ידי אמצעי, כמו שכתבנו שם, וקבלו חכמי האמת כן, גויה זו המלאך הממונה על ההריון לוקח אותה מגן עדן של מטה, ומלביש בה הצורה ההיא: התבאר אם כן שהנפש קיומה תמיד בגוף עם שהגופים מתחלפים כפי חלוף המדרגות, ואחר הפרדה מהגוף הגס הזה מתלבשת במלבוש שהכינה לה כפי עבודתה, והם שני מיני מלבושים שצריכה להכין, כדי שתזכה לשני מיני עדונין זה נעלה ומשובח וזך יותר מזה, כי אין המלבוש שלובשת בהיותה מתעדנת למטה מתלבשת להתעדן בעדון של מעלה, אבל פושטת ולובשת כפי המקום שמשמשת ומתעדנת שם כמו שכתבנו בפרק שלפני זה: ויש רמז לזה בתורה מעבודת יום הכפורים שבגדים שכהן גדול משמש בהן בחוץ אינו משמש בהם בפנים, בחוץ משמש בבגדי זהב, ובפנים עובד בבגדי לבן כמוזכר במקומו, הנה כי חלוף ושנוי הבגדים כחלוף ושנוי המקומות, וכן בעדון ושמוש הנשמה אחר הפרדה מהגוף תלבש הבגדים הרוחניים שהכינה בעבודתה כפי המקום אשר תתעדן ותשמש בו, ואף בשובה אל זה העולם תתלבש בלבוש דק מאד, ויש בו ממש תראה בו לאשר תחפוץ וזו המדה אינה נוהגת כי אם בקדושים אשר כח בהם לבא אל זה העולם בשליחותו של הקב"ה, והוא סוד מה שכתוב ביהושע הכהן הגדול ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה שתהיה מעלתו אחר הסתלקו להשתלח במלאכות יי' כשאר העומדים שהם המלאכים: וכמו שמצינו דרבינו הקדוש ע"ה שהיה בא מערב שבת לערב שבת לביתו כמוזכר בפרק הנושא, כל בי שמשי הוה אתי לביתיה, ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא אמרה אמתיה שתיקי דר' יתיב כיון דשמע שוב לא אתא, שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים: ובשבת פרק שואל הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו ר' אחאי בר יאשיה אתו ואמרו ליה לרב נחמן נחר בן גברא, אתא ואמר ליה מאן ניהו מר, אמר ליה אנא אחאי בר יאשיה וכו' גששיה חזייה דאית ביה מששא, אמר ליה ליקום מר לגויה ביתא וכו' כל זה מצד שהנשמה מתלבשת בגוף דק רוחני תראה בו לזכי העין ולאשר תחפוץ כאחד המשרתים העליונים, ושאר הצדיקים עם שלא עלו אל המדרגה העליונה הזאת, מכל מקום נשמתם מתלבשת במלבוש ההוא שהכינו כפי עבודתם להקביל ולהכיל האור והזיו הגדול ההוא המעותד ולהיותם בענין ההתלבשות שקולים בשקל העולמות כלם ונבנים בדמותם כמו שהתבאר וזה להם שלמות ומעלה לא שבאו לידי מדה זו להיותם הכנה או כח היולאני לבד כמו שחשבו קצת החכמים: האמנם ראיתי אל הרב ר' אהרן הלוי ז"ל דברים יראה מפשטן שהוא נוטה אל דעת האומרים שהנפש כח היולאני, כי הוא ז"ל בפירוש ברכת הלבנה שבפרק היו בודקים הביאה הרי"ף ז"ל במסכת ברכות פרק תפלת השחר אמר שם בזה הלשון, שהכוונה באדם שיחיה לעולם, לפי שאין שלמות האדם בלתי הגוף אלא בגוף כעין הגלגלים, ואלו היה שלמות האדם בלתי גוף נמצא שהוא שכל נבדל ושלם יותר מן הגלגלים שהם בעלי גוף וכו', ואולם צריך הוא לגוף, ועל זה נאמר שנפשות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד ולשון גניזה לעולם אינו אלא על דבר חסר, והוא כענין שאמרנו שהם צריכים גוף שאין שלמותם בלתי זה עד כאן דבריו בזה: והחכם ר' יוסף אלבו ז"ל בספר עקרים מאמר רביעי פרק ל' כתב עליו בזה הלשון, והנך רואה כמה הרחקות יש בזה הדעת לפי הדרך הזו, ראשונה שזה הדעת נוטה לדעת האומרים שהנפש כח היולאני, ועל כן צריכה תמיד אל גוף שתתקיים בו, שנית שאחר שהם יאמרו שאין קיום לנפש האנושי בזולת גוף איך תתקיים הנפש אחר המות מיד כשתפרד מן הגוף, והם יאמרו שקיומה הוא קיום חסר בגן עדן שאין בו תענוג שלם לנפש והשגת מדרגה כלל: עוד כתב ועוד כי זה חולק על דעת רז"ל שאומרים כי הנפשות הם נמצאות טרם המצאן בגוף האנושי, כמו שאמרו בבראשית רבה עם המלך במלאכתו ישבו שם עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותיהן של צדיקים, שבהם נמלך וברא את העולם ואינו אם כן כח היולאני, אבל נבראו ביום ראשון כמו שאמרו ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של אדם הראשון עד כאן, ולכאורה יורו הדברים שכן הוא ותשובתו עליו נצחת, אבל עם ההתבוננות הטוב יתבאר לנו, כי דעת הרא"ה ז"ל הוא שהנפש עצם משכיל עומד בעצמו לא כח היולאני חלילה לו מזה הדעת, וכוונתו ז"ל הוא מה שאומר כי הוא ז"ל יראה לפי האמת, וכמו שכתב שם כי בני תחית המתים אחר השיגם תכלית מה שאיפשר להם להשיג מהשלמות כל אחד ואחד לחפצו ולדעתו יעלה לענין אליהו, וענין זה שעתיד גופן שהוא חמר ד' יסודות להשתנות ולקבל תכונה אחרת ויהיה חומר גופן כעין יסוד פשוט קיים קל התנועה בהיר במראה כמעשה לבנת הספיר נעלם הראות כענין אליהו מוכן לקבל זוהר אלהים ואור פני מלך חיים כמעשה הלבנה שהוא גוף מקבל אורה, ודוגמתן בעולם הזה רבים מבעלי חיים שנשתנה תכונת גופם ויקבלו תכונה אחרת, ויש מהם לענין זה צריכים לאכול מאכל מיוחד, וזה ענין פשט עץ החיים אשר האוכל מפירותיו נכון גופו לקבל תכונה זאת ואכל וחי לעולם, וזה נרמז במעשה בראשית שהכוונה באדם שיחיה לעולם וכו' וכיון שכן אי איפשר שלא יבא האדם לשלמות זה כעין כוונת יצירתו מתחלה: ולפי דעתו זה יאמר הרב ז"ל כי כשנעריך זאת המעלה והשלמות הנפלא משוב היצירה אל שלמותה וכוונתה הראשונה שהיתה להיות האדם חי וקיים לעולם לטעם שכבר בארנוהו בזה החלק, ונוסף לו עוד מעלה יותר נפלאה וכבוד יותר עצום עד שילבש מלאכות ועודנו בגוף ונפש, וכאמרם ז"ל הקב"ה עושה להם כנפים וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל בשער הגמול שכוונתם ז"ל בכנפים שתלבש הנפש מלאכות ותלבש הגוף עמה ולא תתבטל עוד: הנה כל זמן שעדיין לא הגיע זה השלמות אל הנפש, קיומה חסר עם שהיא תחת כסא הכבוד או בגן עדן בתענוג נפלא ושלם, לפי שלא נשלמה הכוונה בה עד הגיעה אל זאת המדרגה מהשלמות שהיא יותר גדולה לאין שעור מהמעלה והעונג שיש לה והיא שם בלי ספק, לא שיובן מדברי הרב ז"ל באמרו שהגניזה הוא דבר חסר שאין אל הנפש בגן עדן תענוג שלם והשגת מדרגה כלל, כמו שחשב החכם בעל העקרים ז"ל ודומה לענין זה הוא מה שכתבנו למעלה בפרק כ"ב בפירוש משנת יפה שעה אחת וכו', כי טעם ביאת הנשמה אל הגוף היה ליחד את השם המיוחד וכדי שיתפשט מציאות אדון הכל ממעלה למטה, ולזה היה בואה אל הגוף שלמות וטוב מהיותה שם במקומה ולא יובן מזה שקיומה שם קיום חסר, כי הנה בהיותה שם מתענגת בזיו יקרא דמארה כמו שכתבתי למעלה, אלא שבערך השלמות הנפלא שהיא משלמת ונשלמת בבואה אל הגוף נאמר שקיומה שם טרם בואה קיום חסר, וגם מה שיאמר הרא"ה ז"ל שהגניזה אל הנפש דבר חסר הכוונה לו מפני שעדיין לא באה ולא הגיעה אל שלמות הכוונה ביצירה, ועל הדרך שבארנו למעלה לא שיובן מזה שהנפש כח היולאני כמו שיחס לו זה הדעת החכם בעל העקרים ז"ל, וזה שעור מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ב פרק כז העדון התחתון שאמרנו שהנפש זוכה אליו במצוע הלבוש הרוחני שהכינה לה במעשיה הוא בגן עדן של מטה, ותכף צאתה והפרדה מן הגוף זוכה להתעדן שם, ובמסכת תמורה פרק יש בקרבנות אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספקות שיש לך: ובבראשית רבה סוף פרשה ס"ה נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרדה וראה מטתו פורחת באויר, אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן, ובפרשה ט"ו אדם נברא בששי, גן עדן בשלישי, הה"ד ואלהים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ, פעלא טבא שהתקין לי הקב"ה שכרי עד שלא עמדתי לפעול, ובגן עדן זה הונח אדם הראשן קודם שחטא להיותו בתכלית השלמות להשתעשע בו לחזות מתוכו בנועם יי' סוד גן עדן עליון שזה התחתון כסא אליו: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בתחלת ספר היכלות, (ח"ב רמ"ה ע"א) זכאה חולקך אדם קדמאה ברירא דכל נבראין קיימין בעלמא, דרבי לך קב"ה על כלא ואעיל לך בגנתא דעדן ותקין לך שבע חופות ביה לאשתעשעא בענוגא דנועם עילאה, כמה דאת אמר לחזות בנועם יי' ולבקר בהיכלו, לחזות בנועם יי' לעילא, ולבקר בהיכלו לתתא, לחזות בנועם יי' באינון שבעה רקיעין לעילא, ולבקר בהיכלו באינון שבעה היכלין לתתא, ואלין קיימי אלין לקבל אלין, ובכולהו קיימת בגנתא דעדן אינון שבע חופות עלאין קדישין קיימין עלך לעילא לאתעטרא בהו, ואינון שבע תתאין קיימת בהו לאשתעשעא בהו, ובכלהו אשלים לך מארך למהוי שלים בכלא: הנה באר ע"ה כי מתוך גן עדן של מטה היה משתעשע בשל מעלה, וזה היה כל מה שבעליון מצוייר בתחתון מעשה ידיו של הקב"ה, כי לחשיבותו נטע בשם מלא כעין העליון: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ק"נ ע"א) גן עדן איהו בארעא נטיע דנטע ליה קב"ה, כמה דאת אמר ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם, איהו נטע ליה בשמא שלים כגוונא עלאה לעילא, וכל דיוקנין עלאין כלהו מרקמאן ומתציירין בהאי גן עדן דלתתא, ותמן אינון ולאו אינון גליפו כגליפו בני נשא מדהבא, או ממילא אחרא, אלא כלהו נהורין דלעילא גליפין ומתציירין בציורא מרקמא עובדי ידי אומנא דשמא שלים דקב"ה, וכלהו מחקקן תמן וכל דיוקנין וציורין דהאי עלמא באתר דא איהו מדורא דכלהו כגוונא דהאי עלמא, ואתר דא איהו מדורא לרוחין קדישין, בין אינון דאתו להאי עלמא, בין אינון דזמינין למיתי להאי עלמא: ולפי שהיתה הכוונה באדם שיחיה לעולם, כמו שכבר התבאר הושם במבחר המקומות אשר בזה העולם השפל להבין משם ולהשיג כל מה שאיפשר לו להשיג בבראו, כי המקום מוכן מצד המוצק אשר עליו ומכין ליושבים שם אל ההשגה ואל הדבקות, כי כמו שיש למטה מטע יי' להתפאר גן עדן ובו עץ החיים ועץ הדעת עם ארבע נהרותיו כפשטי הכתובים המעידים זה במעשה בראשית, כן למעלה יש השגות אלהיות נקראות גן ועדן ועץ החיים ועץ הדעת עם ארבע נהרות בסוד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, והתחתונים נשאו שמות אלו מן העליונים שהם כסא אליהם ודוגמתם, וגן עדן של מעלה הוא בסוד יי' אלהים שם מלא בסוד שבעה רקיעים, והם הנקראים נועם יי', ודוגמא זו גן עדן של מטה נטע בסוד יי' אלהים שם מלא מעין העליון, ובו היכלות והם שבעה, והם נקראים היכל יי', ובו היה אדם הראשון רואה מראות אלהים ומשיג השגות מופלאות בסוד גן עדן העליון, ומצד דבקותו ופנותו למעלה בהשגות ההם הנקראים גן עדן ועץ החיים ועץ הדעת, היה מוכן אל החיים הנצחיים, כי המקום גורם, ומאז נטו אשוריו מני הדרך דרך החיים האלה, והלך אחר עצת הנחש גורש מגן עדן זה ושולל ממלבושיו הנעימים והזכים, ופשט אור הנעימות שהיה בהם, ונסתלק מעליו הוד והדר הכבוד העליון שהיה חופף עליו, ונשאר בדד ושומם מכל טוב, והביא על עצמו כל מה שנגזר עליו מהרעות וסוף אדם למות, ואי איפשר לו לשוב אל המעלה אשר היה בה עד שיתפשט ממלבושיו וגופו, ותפרד הנפש מחברת משכנה ושכנה ואם ממולא במעשים טובים ועבודה שלמה, תזכה אל המעלה והכבוד הגדול אשר היה בו אדם הראשון קודם חטאו בגן עדן זה התחתון, ובבא עתה תזכה עוד להתעלות ולהדבק למעלה בהשגות העליונות הנקראות גן עדן של מעלה אשר שם, ובם צרור החיים אשר הנפשות הזכות זוכות להיותם שם צרורות, כענין והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך ותתהלך לפני יי' בארצות החיים, שמורה בכ"ל וערוכה עד ישני אדמת עפר יקיצו הזוכים לחיי עולם לקום בתחיית המתים לשוב אל המעלה ההיא אשר היה בה אדם הראשון, ונוסף עליה ללבוש מלכות ומלאכות כמו שכתבנו בפרק שלפני זה, וכמו שיתבאר עוד בסייעתא דשמיא, ואז תשלם הכוונה העליונה ביצירה: ואמנם היתה הכוונה בעדון זה למטה בגן עדן, ולא תתעלה הנפש תכף אל גן עדן של מעלה, לפי שהיתה עד עתה מורגלת עם הגוף ומחשכיו ואפלתו כאשר היתה באמנה אתו, ולא תוכל תכף להכיל ולסבול האור הגדול ההוא העליון אשר לא ישוער גדלו ופליאתו, עד אשר תורגל לאטה בגן עדן זה התחתון אשר הוא אמצעי בין זה העולם הגשמי, ובין אותו העולם הרוחני הבהיר והזך להיותו כלול ומשוכלל מכלם, ורמז לזה נרמז בתורתו הקדושה בענין נבואת משה רבן של נביאים ע"ה, כי לא עלה מתחלה אל המעלה העליונה סוד אספקלריא המאירה, אבל פתח נבואתו היתה באספקלריא שאינה מאירה, בתחלה וירא אליו מלאך יי' סוד המלאך הגואל, ואחר הרגילו לאטו עלה אל מעלת הנבואה בשם הגדול אשר לא עלה אליה שום נברא: כן ועל זה הדרך יקרה אל הנפש הזכה שלא תעתק מקצה החשך שהוא העולם הזה האפל, אל קצה האור הזך והבהיר, כי לא תוכל שאתו עד שתורגל זמן מה במקום מה אמצעי בין שני אלה העולמות שהוא גן עדן אשר בארץ, ובהגיע תור הנפש הזכה לבא אל המלך יי' צבאות להשתחוות לפניו, אזי תתעלה אל צרור החיים הוא גן עדן של מעלה: זאת המדרגה שאמרנו שהיא גן עדן של מטה שהנפש זוכה אליה תכף הפרדה מהגוף, נקרא לחכמי האמת ז"ל עולם הנשמות, אמרו במדרש רות הנעלם (ז"ח צ' ע"א) ר' יהודה ב"ר סימון אמר, זכאה מאן דאשתדל למנדע בההוא עולם דנשמתין תמן, מאן דידע ביה ואשתדל למנדע ביה לית שעור לחכמתיה, ר' פרחיה הוה אמר כל זמנא דגופא לא נח בדוכתיה נפשא דיליה אוף הכי, ואיהו הוה משתדל תדיר למנדע בההוא עלמא דנשמתין, יומא חד הוה אזיל בחקלא ואשכח חד גופא תחות אילן חד מית אשגח ביה ואשכח דאיהו יודאי אשכח ביה כריכין דמצוה וספרא דאגדתא בהדיה, אמר ודאי תלמיד חכם איהו אשתדל בקבריה גניז ליה, ואזל למתא ואתקין ליה תכריכין וקברא, וזמין בני נשא ובכה עליה ואשתדל עליה ואפיק כל מה דהוה בידוי כיון דאגניז ואתקבר ההוא גופא נפשא דיליה עלאת לגו מתיבתא עילאה, אמרו לה זיל ואשלים טיבו למאן דאשלים לך, יומא חד ר' פרחיה הוה יתיב אבבא דפתחא דלוד והוה עציב דדחיקא ליה שעתא, אתא חד בר נש לגביה, אמר ליה ר' תבעי למהך לדוך פלן בהדאי ואתן לך מאני כסף בגין דנשתדל באוריתא כחדא באורחא, אמר ליה נזיל כד הוו אזלין פתח כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, והכי איתמר כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים, והמתים אינם יודעים מאומה אלו הרשעים, אמר ליה חייך ר' ואפילו הרשעים ידעי בההוא עלמא, ידעי בצערא דידהו וידעי בצערא דאחריני, וידעי במה דעבדו בהאי עלמא וידעי ביקרא דצדיקייא ובדינהון דרשיעייא, אמר ליה אי הכי מאי והמתים אינם יודעים מאומה, אמר ליה בהאי עלמא יתיב דהא צדיקייא דאקרון חיים מסתכלי וידעי דימותון וזמינון למיהב דינא דאית דין ואית דיין, כמה דאת אמר והחי יתן אל לבו, אבל חייביא דאקרון מתים לא ידעי ולא משגיחן ולא מסתכלאן בעובדי דההוא עלמא כלום, ומאן דלא ידע בעובדין דההוא עלמא אקרי מת, בגין דההוא עלמא לאו מן בני חייא איהו, ההוא עלמא עלמא דנשמתין ורוחי איהו ההוא עלמא דדיירי ביה רוחיהון דבני נשא, ודמיין בדיוקנין ואשתמודעאן דא לדא וידעי מה דזמין למהוי בהאי עלמא, ומשתדלי למנדע ביקרא דמאריהון תמן בההוא מלבושא דההוא עלמא ע"כ: והרבה למדנו מזה המעשה כי החי הוא אשר יתן אל לבו תמיד, כל עוד נשמת אלוה באפו להתבונן בענייני העולם ההוא, עולם הנשמות ולהשתדל תמיד בהשגתו, ובעודו משתדל ומתבונן בו לדעת אותו הוא נכנס בו בכח וההשתדלות וההתבוננות בו הוא הוצאת הזמן בתשובה ומעשים טובים, עם ידיעת העולם ההוא שעריו והיכליו מוצאיו ומובאיו וכל ציוריו ותכונותיו אשר הם עשויים ומתוקנים ומצויירים לסודות העליונים אשר הם רמוזים באלה התכונות והציורים, ומזה התחתון יבא להתבונן בעליון כי זה לעומת זה עשה האלהים בשם מלא, והנה הוא מתעלה מזה אל זה בכח עודנו בחיים האלה בלי שום הפסק, עד בא עתו אשר אז יכנס בו בפועל, והאיש אשר הוציא כל זמנו והשלים נפשו בזה הוא החי אף אחרי מותו וזולתו הוא המת אף בחייו: ולמדנו עוד שנפשות הצדיקים נדמים שם בדיוקניהם ומכירים זה לזה, ונודעים זה לזה ויודעים העתיד לבא בזה העולם, ולמדנו עוד שמשתדלים שם לדעת ולהשיג במיצוע הלבוש ההוא שמתלבשים שם כל האיפשר להם בבראם, ויושג להם זה ממה שהשתדלו והוציאו בו זמנם ועודם באלה החיים, ושם משיגים בברור אמתת מה שהשתדלו בו בהיותם בזה העולם, כי הכינו והוליכו בידם על מה שתשרה הברכה והשפע שם, מה שאי איפשר לחול על שולחן ריקן. ולמדנו עוד שהעולם ההוא נקרא עולם הנשמות לפי שבו הנשמות והרוחות עושות דיורם. ומדברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשער הגמול, נראה שגם העולם העליון הוא גן עדן של מעלה נקרא עולם הנשמות, והכל אמת כי הנשמות מתעלות מזה אל זה ובשניהם עושים מדורם כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא: ולמדנו עוד שכל זמן שהגוף לא נח והוא שלא נקבר גם הנפש לא תמצא מנוח לכף רגלה ואינה זוכה לגן עדנה עד שיקבר ויגנז הגוף בקברו, ואז תעלה ותשוב הנפש אל מנוחתה, ונראה מזה שאין עכול הגוף ושובו אל עפרו מעכב במנוחת הנפש, שאף אם יהיה קיים הואיל ונקבר תלך ותנוח. ודבר זה מחלוקת אמוראים בפרק שואל אדם אמרו שם אמר ר' אבהו כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל, פליגי בה ר' חייא ור' שמואל בר אבא חד אמר עד שיסתם הגולל, וחד אמר עד שיתעכל הבשר, מאן דאמר עד שיתעכל הבשר, דכתיב אף בשרו עליו יכאב וגומר, מאן דאמר עד שיסתם הגולל דכתיב וישב העפר על הארץ כשהיה, כי לדעת האומר עד שיסתם הגולל נראה כי כשנקבר הגוף מיד והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, וזה דעת המדרש כמו שכתבנו למעלה, ולדעת האומר עד שיתעכל הבשר נראה, שכל זמן שבשרו עליו יכאב ולא נתעכל נפשו עליו תאבל ואין לה מנוח כי עדיין נקשרת בגוף ונשארת עמו, וזה גם כן דעת חכמי האמת במדרש רות הנעלם, וגם במדרשו של רשב"י ע"ה הסכימו לזה, ויש לתת לב כי האחד הביא ראיה מהפסוק שנזכר בו רוח, והאחד מהפסוק שנזכר בו נפש עד שיש לומר שנראים כחולקים ואינם חולקים בנסתר כי אם בנגלה, ועליו אמר התלמוד פליגי, והאמת בזה יתברר ויתלבן בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק כח אמרו במדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ג ט"א וט"ד) בזה הלשון, אמר ר' אלכסנדראי בשעה שנפטר אדם מן העולם, הנפש הולכת אחר הגוף ונשארת בתוכו, והרוח פורחת ממנו לתוך גן עדן ופוקדת מקום הנפש תמיד ומעוררת אותה ויודעים המתים ומספרים זה עם זה, ויודעים המתים דברים שבזה העולם ודברים רבים אחרים, ולעולם אין הנפש מתפרדת מן הגוף לא בחיים ולא במות כדוגמא זו נפש אומרת לגופה בנמוסין קטירין דלא מתפרשאן, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך וגו', ודאי דתמן איהי ההוא נפש ולא מתפרשאן מן קברא בהימנו סגי דא בדא, באשר תליני אלין בזה העולם כשאדם שוכב על מטתו, והרוח עולה ומשוטטת הנפש נשארת בגוף, ולעולם נמשכת אחריו וכשאדם מפקיד לקונו אינו מפקיד ופוגע למקום בשביל הנפש, אלא בשביל הרוח שהיא עוזבת לגוף ומשוטטת לעלות למעלה, אל תפגעי בי לא תצלי בגיני לעזבך לשוב מאחריך, ולא למהך לאתר אחראי חי יי' כי המות יפריד ביני ובינך, והא אמרן דאפילו בקברא לא תזוז מניה, אלא ודאי הכי הוא, אבל גופא יתרקב ויתעבד עפרא, וההוא נפש אשתאר תמן הא אתפרשאן בגין דגופא לא קאים איהו, אבל לא מתפרשאן מתמן לעלמין בגין דלית רחימו בכל עלמא כרחימו דנפש עם גופא, מאי טעמא בגין דאינון כחדא אתבניאו ואשתתפו בחד עד כאן: כבר כתבנו בפרק י"ח מהחלק הראשון ובפרק ב' מהחלק השני הזה, כי האדם יש בו נפש ורוח, ולפי מעשיו יזכה אל מעלה יותר עליונה הנקראת נשמה, וכשהצדיק השלם נפטר מן העולם הנשמה עולה אל מקומה בלי שום עכוב, והרוח הולכת אל גן עדן שלמטה כדברי המדרש שכתבתי, והנפש נשארת עם הגוף עד יפסד ויתעכל הבשר, והוא שהביאו במדרש באמרם כי המות יפריד וגו', שהוא נאמר על זמן שהבשר קיים, וכששב לעפר ומתעכל שהוא המות המפריד בינה לבין הגוף, אז הרוח נחה בגן עדן מהפקידה שהיתה פוקדת אל הגוף בעודו קיים בשביל הנפש הנשארת שם, והנפש נקשרת עם הרוח והרוח בנשמה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה. (ח"ג ע"א ע"ב) תאנא והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך נשמת אדני מיבעי לה, אלא כמה דאמרן, זכאה חולקהון דצדיקיא דכלא אתקשר דא בדא, נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בקב"ה אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים: וממה שכתבנו יתבאר מה שהבאנו בפרק שלפני זה מדעות האמוראים, כי אינם חולקים בנסתר, כי האומר עד שיסתם הגולל כוונתו מה שאמרו במדרש רות הנעלם, כי כשנקבר הגוף הרוח הולכת מיד לגן עדן, ולזה הביא ראיה מהכתוב שאמר וישוב העפר שהוא הגוף על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והאומר עד שיתעכל הבשר כוונתו על הנפש הנשארת עם הגוף, עד אשר יתעכל הבשר כמוזכר במדרש עצמו, ולזה הביא ראיה מהכתוב שאמר אך בשרו וגו' ונפשו עליו תאבל, ומה שאמרו שם בפרק שואל אדם והכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אמר ליה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים, זה נאמר על העצמות הנשארות אחר עכול הבשר שאין הנפש נקשרת ונשארת שם עמהן, שאם לא כן נמצא שאין לנפש מנוח עד השעה ההיא, ואין זה דעת האמת שהוא דעת רבותינו ז"ל, ושם מוכיח שעל העצמות נאמר שהן נרקבות ונעשות עפר שעה אחת קודם תחיית המתים: וממה שאמרו במדרש שכתבתי למעלה שהרוח פוקדת מקום הגוף תמיד, יתבאר מה שאמרו בפרק שואל אדם כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת, כי זה אמנם נאמר על הרוח הפוקדת את הנפש בהיותה שם עם הגוף בעודנו קיים עד שיתבטל ויתעכל הבשר, שאז הנפש נקשרת ברוח ואין שם מקום אל הפקידה ועולה ושוב אינה יורדת, והכל נקשר זה בזה, נפש ברוח, רוח בנשמה, ונשמה בהקב"ה, כמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה שכתבתי למעלה, וכמו שכתוב והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך, ומה שאמרו נשמתו ולא אמרו רוחו, לפי שכל אחת נקראת בשם כלן, לפי שכלן נכללות זו בזו ונקשרות זו עם זו להעיד ולהווות על מקורן שהוא האחדות שבאו משם: והרמב"ן ז"ל בשער הגמול פירש אמרם ז"ל, ונשמתו עולה ויורדת לפי שכל י"ב חדש עדיין כח הגוף קיים, והנשמה נוטה לדעתו ולמעשיו כאשר היתה באמנה אתו, בהצטיירות מחשבה גשמיות, ואף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיתה כבר, לאחר י"ב חדש בטלה מדעת גשמיות ולבשה מלכות ונתעטרה בעטרת עולם הנשמות, ואין רצונו לומר במה שאמרו גופו קיים שיהא גופו קיים ממש, כי יש נשרף לסיד מיד, ויש החנוט אשר גופו קיים ימים, אלא כמו שפירש כן הוא, ובאותן י"ב חדש חלק נשמה הוא בגן עדן ומתענגת בעונג העולם העליון בענין הנוטה לגשמיות עד כאן דבריו. והרב ז"ל נמשך בזה אחר השכל, והראוי והנאות לנו לשום קבלת רבותינו ז"ל עטרת תפארת לראשנו ולהמשך אחריה, כי הם קבלו מהנביאים ואין לנטות ימין ושמאל, וגם הרב ז"ל יודה ויאמין זה כי גדול המאמינים היה, וכמו שדבריו מעידים בהרבה מקומות בפירושיו, ואין השרפה והחניטה מצויה, ואם תמצאנה הוא מעט ודברי רבותינו ז"ל ברוב ואין מביאין ראיה מהמועט על הרוב אבל מהרוב על המועט, וראוי לפרש דברי רבותינו ז"ל מדבריהם ולהעמידם על תוכן הכוונה, אשר יראה שהם ז"ל מכוונים ואמרם גופו קיים, כן הוא כפשטו ואינו משל לציור מחשבות גשמיות: וענין אמרם שי"ב חדש הוא זמנו מוגבל יש לו ענין בזה המספר של י"ב, והוא כי האדם נבנה ונהיה מסוד י"ב הויות עליונות של שם אהי"ה, וי"ב צרופים של שם יהו"ה, ושנים עשר גבולי אלכסון, ושולח אל זה העולם שהוא תחת הזמן הנהיה תחת שבעה כוכבי לכת, וי"ב מזלות ברצון בורא הכל יתברך, ולפי שסבת הויתו היו הי"ב גם הם סבת הפסדו וכמו שכתוב עושה שלום ובורא רע, וראוי היה שיהיה מהיר העכול וההפסד לעוצם יד הפועל, אלא מפני שבא תחת הזמן ונמשך אחריו והוא סבת מותו נתאחר ההפסד והעכול בו, עד שיגמרו הי"ב מזלות מהלכם וסבובם שהוא נגמר בי"ב חדש, ואם יקרה שקודם זה הזמן יפסד ויתעכל, הנה יהיה על המעט, ורבותינו ז"ל נתנו השעור והגבול לרוב הנפסדים בזה הזמן, נמצא אם כן שאמרם גופו קיים אינו משל וחידה. וגם אמרם נשמתו עולה ויורדת הוא כפשטו, והוא שהרוח פוקדת את מקום הנפש ומעוררת אותם כל זמן שהגוף קיים כמו שכתבנו למעלה, ומזה יודעים המתים ומספרים זה עם זה כמו שאמרו במדרש שכתבתי למעלה, וכמו שמוכיח בפרק מי שמתו: ומזה אמרו בברכות פרק ראשון אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, ובפרק שואל אדם כל שאומרים לפני המת יודע עד שיסתם הגולל, ולדעת האומר שם עד שיתעכל הבשר כל זמן שהבשר קיים הנפש שם עמו והרוח פוקדתה, ולזה יש מציאות לספור המתים זה עם זה, ואין זה נמנע, שהרי הנפש והרוח שם יחד ובהם נשלם הדבור כי הדבור תלוי ברוח, וכבר התבאר בזה החלק כי הדבור החצוני הרוח סבתו, ואף אם יש הרבה שאינן זוכים אל הנשמה שתאצל עליהם מלמעלה, מכל מקום אין הדבור נעדר מהם אחר שיש בהם נפש ורוח שהם סבת החיות והדבור, ומזה פירש רש"י ז"ל בפרק שואל ונפשו עליו תאבל כל זמן שיש לו בשר יש לו נפש צד חיות להבין עד כאן. משמע שעם הרוח ישלם החיות, וכשפוקדת את הנפש במקום הגוף החיות נשלם והספור איפשר: ובפרק ארבע מיתות רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא, הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה, אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך, ופרש"י ז"ל ברא גברא על ידי ספר יצירה, שמלמד צרוף אותיות של שם, ולא הוה מהדר ליה שלא היה בו דבור עד כאן, לפי שלא היה בו רוח לא היה בו דבור, אבל נפש היה בו שהרי הלך אצל רבי זירא, ואלו היה בו רוח היה מדבר, ואם כן המתים שהרוח פוקדת את הנפש כל י"ב חדש הספור בהם איפשר ויש לו מציאות, וזה ענין אשת בעלת אוב, וגם שמואל ע"ה שהעלתה אותו תוך י"ב חדש כמוזכר בפרק שואל אדם שרוחו היתה פוקדת את נפשו, ובזה היה איפשר לה להעלותו ודבר עם שאול והגיד לו את אשר יקרה לו, והענין כלו כמשמעו אין בו משל וחידה חס ושלום. ומצאתי לאחד מהחכמים בזה הלשון, ושמעתי שבהראות המת בבעלת אוב או בענין אחר, אם היה אדם בודק בקברו באותה שעה לא היה מוצא דבר עד אחר חזרתו שפשט מלבושו, וכן מצאתי בלקוטי החסיד הרב ר' יהודה ז"ל עד כאן: וראיתי להאריך בזה להועיל ולהודיע כי אין בכל דברי רבותינו ז"ל בזה שום משל וחידה, ושהספור אל המתים זה עם זה יש לו מציאות תוך י"ב חדש הואיל והגוף קיים, ולאחר י"ב חדש הוא גם כן איפשרי ויש לו מציאות וכמו שמצינו בר' אחאי בר יאשיה בפרק שואל עם רב נחמן, ועל הדרך שבארנו למעלה בפרק כ"ו. ועם זה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק כט כבר כתבנו למעלה בפרק כ"ז כי כל מה שבא במעשה בראשית מנטיעת הגן בעדן, ועץ החיים ועץ הדעת, והארבע נהרות דברים כמשמעם אין בהם חידה חלילה, וגם חובה על כל מי שבשם ישראל יכנה להאמין כי כל דברי חז"ל בענין גן עדן אמונה אומן אין בהם משל, או דברי הבאי, אבל דברו בו בענין שיש לדעת ולהאמין באין ספק שגן עדן הוא בארץ ממש, וכמו שמוכיח מעשה רבה בר אבוה עם אליהו ז"ל בפרק המקבל ואמרו שם דבריה ועייליה לגן עדן וכו', ובמעשה דרבי יהושע בן לוי בסוף פרק המדיר, ובמעשה דאלכסנדרוס במסכת תמיד פרק לא היו כופתין, איכא דאמרי אידלי כוליה עד דמטא לפתחא דגן עדן רמא קלא פתחו לי בבא, אמרו ליה זה השער ליי וגומר: ובסוף פרק אין עומדין מאי עין לא ראתה, אמר רבי יהושע בן לוי זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ריש לקיש אמר זו עדן שלא ראתה עין מעולם, ואם תאמר אדם היכן היה דר בגן, ושמא תאמר גן זה עדן, ת"ל ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, גן לחוד ועדן לחוד, יין המשומר בענביו הוא השפע הזך והנקי והוא היין המשמח אלהים הנשמר והגנוז בעולם הנעלם סוד ה"א ראשונה שבשם הגדול, והוא משומר מששת ימי בראשית שאינן מתפשט שם מפני החטא הגורם הקצוץ והפרוד בין אחים, והוא גנוז לצדיקים, ויש אומרים משומר מלשון שמרים כי אין יד השמרים נוגעת שם כי יצאו ממנו ונברר היין הטוב והוא סוד נעלם ידוע לחכמי לב: והנביא ע"ה העיד כי היין הטוב הזה לא שלטה בו עין, ולא השיגוהו הנביאים ולא דברו בו לעוצם מעלתו וגדלו אלהים זולתך כי הוא לבדו היודע והמבין דרכו, והוא המזון והעונג המעותד לתלמידי חכמים הצדיקים לעולם הבא, והוא אמרם שם כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אבל תלמיד חכם עצמן עין לא ראתה וכו': ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ש"א ע"ב) ודא הוא חדו דתלמידי חכמים ומזונא דילהון כיון דיעברון מהאי עלמא כמה נחלין עלאין בעולם הבא סחראין לדוכתיהו וישתרשון ביה ויסלקון לעילא לעילא כדין עין לא ראתה וגו', יעשה, מאן יעשה דא יובלא ההוא דאקרי העולם הבא, למחכה לו ודאי דלא בעיין מזונא לעלמא דא עד דאתיין למזונא דילהון ומאן מזונא דילהון העולם הבא, ועל דא זכאין אינון בכלא דעליהו כתוב עין לא ראתה וגו' עד כאן, וריש לקיש אמר כי אין צריך לומר שהיין הזה עין לא ראתה כי הוא גבוה מעל גבוה, ולא הוצרך הנביא להודיענו זה, אבל הכוונה באמרו עין לא ראתה על עדן שעם שהוא בזה העולם לא שלטה בו עין שום נביא ולא נבאו בו, ועליו אמר עין לא ראתה אלהים זולתך ואמר שאדם לא היה דר כי אם בגן, לא בעדן והגן נטוע בעדן, שנאמר ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם מכוון כנגד גן עדן של מעלה, שהגן גם כן נטוע בעדן ומיוחד בו, וכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, נמצא אם כן שהם שתי מדרגות זו לפנים מזו, וזו למעלה מזו, בין למטה בין למעלה, וריש לקיש דבריו בגן של מטה ורומז לגן של מעלה שאדם הראשון היה דר בגן של מטה וגן של מעלה, סוד גן נעול אחותי כלה חופף עליו, למדנו אם כן שגן עדן הוא למטה בזה העולם מכוון כנגד של מעלה: ודברי החכמים בו הכל אמת ואמונה כמשמעם אין בהם משל וחידה, עד שלרוב פרסום זה אצלם כתבו החכמים כפי קבלתם, כי המקום ההוא רחב ידים מאד ובריכה של מים גדולה שם ונעשת מטל השמים העליונים סוד שמו של הקב"ה ושם אור גדול ואינו נחשך לעולם שהוא נאצל ונמשך מאורה של מעלה, ובו היה אדם צופה מסוף העולם ועד סופו, והוא האור הנערב אשר בו הצדיקים והישרים מכתירים, וקרקעיתו רצוף באבנים טובות ומרגליות. מתנוצצות כמראה הלפידים, ואמרו כי סביב הבריכה ההיא גדלים וצמחים כל מיני אילנות ועשבים שיש בהם רפואה וריח טוב מאד, ושם סביבה שבע כתות של צדיקים, מהם פניהם דומים לחמה, ומהם פניהם דומים ללבנה, ומהם פניהם דומים לרקיע, ומהם פניהם דומים לכוכבים, שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגומר, וכן כל אחד כפי פעולותיו ומעשיו אשר סגל בעולם הזה, ובו שבעה דירות לצדיקים והם ההיכלות שכתבנו כבר, שהם מכוונים כנגד גן עדן של מעלה שיש בו שבעה רקיעים: והרבה מאד האריכו החכמים ז"ל בשבח המקום ההוא ובמעלתו, והעניינים הנוראים אשר בו כי הם לתבנית הדברים הרוחניים העליונים אשר בגן עדן של מעלה והכל מכוון זה כנגד זה ובגן עדן זה מתענגות ומתעדנות נפשות הצדיקים מהאור והזיו העליון הנמשך שם מגן עדן העליון עד בא עת התעלותן להצרר שם: ובמדרש רות הנעלם (ז"ח צ' ע"ב) תרין זמני בכל יומא נחית עליהו טלא מעל רישא דמלכא, ובההוא טלא אכלי מיכלא דמלאכי עילאי וידעי מה דהוה ומה דהוי ומה דזמין למהוי עד זמנא דקב"ה יוקים לגופי סריחי דהאי עלמא עד כאן: עוד שם (זהר חדש צ"א ע"ב) חלון דא איקרי חלון נוגה ולית רשו לאסתכלא ביה בר אינון דדיוריהון תמן, וכלהו חמאן ומסתכלאן ויכלי לאסתכלא, וכל אינון דחמאן אזלי במלבושין בדיוקנין דהאי עלמא ותמן חמינא סגיאין מן חברייא ולא אתיהב לי רשו לקרבא לגביהו וכלהו אשתמודעאן דא לדא, ואכלי מיכלא דתקיפי עליונין רקיע דא נטיל בכל יומא לארבע סטרי עלמא, וכד נטיל אטיף טלא דחיי לגו גנתא ואתיין כלהו צדיקייא דתמן ואתסחן ביה ואזדהרן ביה כזוהר הרקיע, ועאלין קמי משיח ולקמי אבהן עד כאן: כל זה הכבוד והמעלה והעדון מעותד לנפשות הצדיקים בגן עדן של מטה, ששני פעמים בכל יום יורד עליהם אצילות טל חיים מעל רישא דמלכא, סוד ראש דברך אמת והוא הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא, ובו נזונין כמלאכי השרת שנזונין מזיו השכינה, ובו משיגין ויודעין העבר וההוה והעתיד עד תחיית המתים ואחר כל הכבוד והשבח הזה זוכות להתעלות ולהראות לפני המלך יי' צבאות במקום קדשו בגן עדן שלמעלה: ואמרו עוד במדרש רות הנעלם (זהר חדש פ"ב ע"ב) בזה הלשון, למעלה מזה השער נגלה לפני שער גדול, ועשרה שערים סביביו שאלתי על זה אמר לי השער הזה אין לי רשות עליו, ולא יפתח אלא בראשי חדשים ושבתות וימים טובים, באותו זמן כשנכנס שבת או ראש חדש או מועד קול מתפוצץ בכל הני רקיעים ואומר, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, מפני שכל הרוחות שבגן עדן שבארץ כל ימי השבוע עומדות שם ומטיילות בתוכו, ובאותו זמן בההוא רקיע שעל גבי גן עדן נפתחו ארבעה חלונות רשומות בארבע אותיות של שם המפורש המיוחד בגנזי מרומים, וכל אותן הרוחות מתלבשות בלבוש יקר באותו גן עדן בדמות אותו העולם שהיו עומדות במלבוש בשר מטפה סרוחה, באותה שעה שהחלונות נפתחים כלם פושטים מלבושיהם ועולות למעלה באותם חלונות ועולות אל המקום הזה, וששה בעלי כנפים בכמה ממונים עמהם פותחים השער הזה בכל אלו העשרה שערים והרוחות נכנסות לשם בחדוה ועולות למעלה, וכן בכל רקיע ורקיע כענין זה: בשעה שאלו הרוחות עולות רוחות אחרות יורדות שנתוספו בין החיים באותו עולם, אלו עולות ואלו יורדות, באותו מקום שירדו אלו שם חונות האחרות, ואין המקום נשאר פנוי. במוצאי שבת בשעה שאומרים ישראל ויהי נועם אותן הרוחות שירדו להם בשבת עולות מהם אלו עולות ואלו יורדות, אלו עולות למקומן ואלו יורדות למקומן, וכן תמיד בענין זה עד כאן: ומכאן יתבאר סוד העליה והירידה הנזכרת בפרק השוכר את הפועלים אחזי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיעא וכו' בכלהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי וכו', זה שעור מה שראיתי לדבר בו בענין עדון הנפשות ובענין גן עדן. ואל אמת ינחנו בדרך אמת ויראנו נפלאות מתורתו: חלק ב פרק ל ההשגחה שהיא היסוד החזק שכל התורה עומדת ונכונה עליו נודעת ומתפרסמת מאד מצד העונשים, שהרשעים נענשים על מעשיהם הרעים ועל עברם חק והפרם ברית התורה, ולזה נברא מקום העונש לחטאים בנפשותם הנקרא גיהנם בלשון רבותינו ז"ל קודם שנברא העולם, וכמו ששנינו בפרק ג' מפרקי ר' אליעזר שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם, ואלו הן, תורה וגיהנם וגן עדן, ובפרק מקום שנהגו ובפרק אין בין המודר הובאה ברייתא זו, ובפרק מקום שנהגו העלו שחללה נברא קודם שנברא העולם, ובענין אורה אמרו שם תניא אמר ר' יוסי, אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כביה עולמית, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו, ואמר ר' בנאה מפני מה לא נאמר כי טוב בשני בשבת מפני שנברא בו אור של גיהנם, ובפרק אין דורשין ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, וסוד הענין, כי כמו שעה במחשבה הטהורה ובחפץ הפשוט להאציל ולהמשיך מאורו הגדול צד הקדושה והטהרה אשר ממנו הטוב והחיים, ובו הקיום והשלום אל הנמצאים, כן מן החפץ הפשוט בא להמציא צד החול והטומאה ולא שיש שם צד טומאה חלילה, אלא מפני שמן הצד ההוא נמשך היצר הרע המפתה והמסית את בני אדם לחטא ולעבור רצון יוצרם ולטמא עצמם במעשיהם הרעים, נקרא הצד ההוא בפי חכמי האמת צד הטומאה, לפי שממנו ומסבתו החטאים והטומאות והמות והרע וההפסד וכל נגע וכל מחלה, והרשעים בחטאתם ובפשעיהם דבקים בצד ההוא, וממנו ממשיכים על עצמם הטומאה וממנו ובו ענשם ולהם נברא גיהנם, כי ממנו ומיסודו וסודו נמשך למטה מקום הנקרא כך, לענוש בו הרשעים הנמשכים אחר הצד ההוא: אבל הצדיקים הנמשכים אחר צד הקדושה והטהרה במעשיהם הטובים ועבודתם ממשיכים על עצמם הטוב והחיים והשלום ממנו, ובו שכרם בגן עדן הנמשך מן הצד הטוב ההוא כי הצדיק נמשך אחר מקורו והרשע אחר מקורו, גם כי אין שם מכריח לשום אחד מהם, כי הבחירה נמסרה ביד האדם להטות את עצמו אחר איזה צד שירצה, וכמו שכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, הרי שני הדרכים מסורים ביד האדם בלי שום מכריח הדרך האחד הוא הטוב והוא צד הקדושה והטהרה, סוד האצילות הקדוש והנמשך אחריו ממשיך עליו ממנו החיים, והדרך השני הוא הרע והוא צד החול והטומאה, והנמשך אחריו ממשיך עליו ממנו המות, והכתובים הבאים מפרשים כל זה, אם המביא אל דרך הטוב אמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יי' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו, הרי הטוב, לפי שהתורה והמצות נתנו מן האצילות שהוא האלהות והם הגורם הגדולה אל הדבקות בו, וכענין שאמר בסוף לאהבה את יי' אלהיך לשמוע בקלו ולדבקה בו, כי הטוב נמשך מן הטוב, והוא אמרו וחיית ורבית הרי החיים: ובהקדמת זה הספר פירשתי עוד בזה ענין נפלא ידרש משם, ואם המביא אל הדרך הרע אמר, ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם כי כל זה נמשך מצד הטומאה הרי הרע, כי כל האזהרות שבאו בתורה הם להרחיק את האדם מן הצד ההוא שלא יכשל בו והיה שכרו, הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון וגו' הרי המות הנמשך ממנו, ואחר כך העיד בהם את השמים ואת הארץ, שהיה מתרה בהם על שני אלה הדרכים ומסרם בידם וברשותם, ושיבחרו להם באיזה מהם שירצו, והוא אמרו העדתי בכם היום וגו' החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ולא עוד אלא שהעמידם על החלק היפה והטוב, והוא אמרו ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך: אשר יתבאר מכל זה כי שני הדרכים ביד האדם אין אונס אם כן הנמשך אחר צד הקדושה והטהרה שהם התורה והמצות והיה שכרו, והנמשך אחר צד הטומאה שהם העברות והיה שכרו, והוא ששנינו ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה, וכמו שמצד הקדושה נמשך מקום השכר למקדשים עצמם שהוא גן עדן, כן מצד הטומאה נמשך מקום למטמאים עצמם שהוא גיהנם, והוא אמרם ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם: ורשב"י ע"ה (ח"ב רס"ג ע"א) אמר בזה הלשון, והא אוקימנא דכמה דאית דרגין והיכלין לסטר קדושה הכי נמי לסטר מסאבא, וכלהו משתכחי ושלטי בעלמא בסטר שמאלא, שבעה היכלין אינון דאינון לקבל ז' שמהן דאקרי בהו צד הרע לקבל ז' שמהן דאיקרי בהו גיהנם, וכלהו קיימי לאסטאה עלמא ולדינא בישא ולסאבא בני נשא אינון דדבקי בהו ולא אסתמרן ארחיהו בהאי עלמא, דהא מאן דאתי לאתדכאה בהאי עלמא בסטרא דדכיא מדכאין ליה בההוא רזא דמהימנותא, דכמה דרגין אינון וכמה ממנן דכלהו קיימן לקרבא ליה לבר נש לפולחניה דקב"ה ולדכאה ליה, ומאן דאתי לאסתאבא מסאבין ליה בהאי סטרא אחרא, דאיהו מסאבא, דהא כמה דרגין וכמה ממנן כלהו קיימי לסאבא לון לבני נשא, מאן דיקרב בהו ואתי לאתמשכא בתר ההוא סטרא כו': באר הקדוש ע"ה שכפי הצד אשר יטה האדם את עצמו אליו וידבק בו, הוא מושך ממנו עליו אם טוב ואם רע, אם קדושה ואם טומאה והוא שכרו, ואם הטה את עצמו לצד הקדושה והטהרה מקדשין ומטהרין אותו והוא שכרו, ומתעדן אחר מותו במקום הנמשך מן הצד ההוא הקדוש אשר דבק בו בחייו והוא גן עדן תחתון ועליון כמו שהתבאר, ואם הטה את עצמו לצד הטומאה מטמאין אותו והוא שכרו, ומענישין אותו כפי מעשיו והמשכו אחר הצד ההוא במקום הנמשך ממנו, והוא גיהנם תחתון ועליון: וכמו שיש גן עדן למטה בזה העולם להשכיר בו את הצדיקים כפי מעשיהם, כן יש למטה בזה העולם מקום להעניש בו את הרשעים כפי מעשיהם ונקרא גיהנם בלשון רז"ל, ואמרו בפרק עושין פסין שלשה פתחים יש לגיהנם אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלם, ואמרו עוד תאנא דבי רבי ישמעאל אשר אור לו בציון זו גיהנם, ותנור לו בירושלם זה פתחה של גיהנם, יאמרו עוד שני תמרים יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם, וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזהו פתחה של גיהנם, הרי סיימו מקומו ופתחיו ואם כן אין דבריהם בו משל וחידה. ואלו היה זה משל לא היו דנין ממנו לענין אסור והיתר, אמרו בפרק כירה אמר להו ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפתחא דגיהנם. ואמרו במדרש רות הנעלם (זהר חדש ע"ט ע"א) באורים בשתי אשות שהם בציון ובירושלם דכתיב נאם יי' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם ואין בני אדם יודעים בהם, בציון סלקא דעתך אלא דמה ציון וירושלם, דא עם דא, הכי נמי אלין דא עם דא, והם כעין זכר ונקבה וההוא אש זכר חלש, ושל נקבה חזק, זה אצל ציון, וזה אצל ירושלם, ואין לך אדם בעולם שאין בו רמז שתי אשות הללו, והם נקראים יצר הרע והקב"ה נתנם לבני אדם כדי לנסותם בהם, והא כתיב על כן באורים כבדו יי' בהם האדם מכבד לקונו, שער אחד יש תחת ציון הוא מחילון תחת הארץ אלפים אמה על אלפים, והוא התחלת האש דק וחלש, והשער ההוא נקרא הצפוני ומשם הולך ומתפשט עד ירושלם מקום הר הבית, עד מקום שעומד כל זכר לראות את פני האדון יי', מאי טעמא מפני ששם תחת הר הבית בפנים העזרה מתחתיו שעור שלש מאות וששים וחמשה אמות כפלים האש בוער כתנור חזק, והוא דוגמת הערלה החופפת על הברית שהיא מלמטה ועל כן כל זכר שיש בו ברית נרשם עומד עליו לפני האדון יי', ומפני כך באורים כבדו יי'. שער התנור חזק נקרא ערל וכשהזכרים עומדים נשקע אתו האש עד תהום רבה והוא אש של גיהנם עד כאן: אשר נשמע מדבריהם ע"ה כל מה שאנו משתדלים לבארו בזה הפרק, והוא אמרם בציון סלקא דעתך אלא דמה ציון וירושלם דא עם דא וכו', והסוד בזה כי ציון וירושלם הם צדיק וצדק והם אחים ולא יתפרדו בייחוד אחד בסוד איש ואשה חתן וכלה אשר הם כלל הקדושה כלה כן אור ותנור הם סוד זכר ונקבה, סמ"אל ובת זוגו לילית אשר הם סוד גיהנם בסוד מפחד בלילות תרתי, והוא אמרם ז"ל מפחדה של גיהנם הדומה ללילה, והם כלל צד הטומאה זה אצל ציון וזה אצל ירושלם, במארב חצרים והם סוד יצר הרע ומהם נכלל האדם והאדם מכבד בהם לקונו בסוד ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך, בשני יצריך להעלות הכל אל מקום הייחוד, כי זה הוא הכבוד והחפץ העליון והם כדמות הערלה שהיא מבחוץ חופפת על הברית שהוא סוד צדיקו של עולם, ולזה כשהזכרים שהם נמולים נראים לפני האדון יי' אז אין מקום אל הערלה ונדחת מהם ונשקעת בתהום רבה, והוא סוד שאש של גהינם נשקע, למדנו אם כן שהשכר המעותד לצדיקים בהפרדם מן הגוף בגן עדן אשר הוא נמשך מצד הקדושה, אשר נמשכו אליה בחייהם והעונש המעותד לרשעים בגיהנם, אשר הוא נמשך מצד הטומאה אשר נמשכו אחריה בחייהם והיא שכרם: ועוד למדנו שגיהנם למטה בארץ וכפשט הכתוב אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם, והוא מדבר בתחתונים ורומז אל העליונים, כי כמו שיש גן עדן למעלה ויש גן עדן למטה, כן יש גיהנם למעלה ויש גיהנם למטה, והנה גן עדן של מעלה כסא אל האצילות, וממנו נמשך משך עונג ועדון לנפשות הצדיקים למטה בארץ, כן נמשך מן האש של מעלה הקדושה והטהרה סיג כסיג היוצא מן הכסף ומן הזהב למטה והוא הצד השמאלי הנקרא צד הטומאה שזכרנו למעלה, והוא הנקרא גיהנם של מעלה, ואליו רמזו במסכת תמיד פרק לא היו כופתין באמרם תאנא דבי אליהו גיהנם [למעלה] מן הרקיע [וכו'], וזה סוד אמרם בבראשית רבה פרשה ד' למה אין כתיב בשני כי טוב, ר' יוחנן תני לה בשם ר' יוסי ב"ר חלפתא שבו נבראת גיהנם, שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום, וראוי היה גיהנם ליברא בשני שממנו השניות והשנויים, ולזה לא נאמר ביום הבראו כי טוב כי אין טוב בצד ההוא, אבל ממנו הרע וההפסד והוא הנקרא סערת יי' וחמתו וממנו יחול על ראש רשעים והוא גיהנם של מטה אשר הוכן להעניש בו הרשעים כל אחד כפי מעשיו הרעים כמו שגן עדן של מטה הוכן להשכיר בו הצדיקים כל אחד כפי מעשיו, ואלו ואלו כלם נכנסים בפתח אחד ואחר כך מתפרשים הדרכים זה הולך לגן עדן וזה לגיהנם. ובמדרש רות הנעלם (ז"ח צ' ע"א) א"ר פרחיא כד מטינא עמיה לאמצעו דהאי פרדס חמינא תרין ארחין ומשריין מסטרא דא ומסטרא דא, אמרתי מאי האי, אמר לי הכא מתפרשן ארחין, מאן דאזיל לגן עדן ומאן דאזיל לגיהנם, מאן דאזיל לגן עדן אלין אזלין בהדיה ואקדימו ליה שלם, ומאן דאזיל לגיהנם אלין נטלין ליה למידן ליה בגיהנם, ולמדנו שזה וזה הם למטה בארץ והוא מה שרצינוהו בזה הפרק: חלק ב פרק לא אין דין עונש הרשעים בגיהנם שוה, אבל עונש כל אחד נבדל משל חברו ושל זה חמור משל חברו, ולזה יש בגיהנם מקום המשפט שבעה מדורות: ורבותינו ז"ל העלו להם שמות כמוזכר פרק עושין פסין, אמר ר' יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו לגיהנם, שאול, ואבדון, ובאר שחת, ובור שאון, וטיט היון, וצלמות, וארץ תחתית, וכל אחד מהם מדור בפני עצמו, וכלל כלם נקרא גיהנם, והם נגד שבעה שמות שיש לו ליצר הרע כמוזכר פרק החליל: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב רס"ג ע"א) בהיכלות של צד הטומאה שבעה שמהן אינון ליה, רע, טמא, שונא, אבן, מכשול, ערל, צפוני, אלין אינון שבע שמהן לקבל שבע דרגין דהיכלין, דכלהו סטר מסאבא כדקאמרן, לקבל אלין שבעה שמהן אינון דאיקרי בהו גיהנם, אתר דאתדנו בהו חייביא דעלמא, ואלין אינון בור, שחת, דומה, טיט היון, שאול, צלמות, ארץ תחתית, כל אלין אנון דרגין אלין לקבל אלין, והיה מהיושר והמשפט הצודק שהאדם המתפתה מן היצר הרע הנמשך מן הצד ההוא שיענש בגיהנם הנמשך ממנו גם כן, אבל כפי חטאו כמו שכתבנו כי אין כל החטאים בנפשותם נדונים במדור אחד ובאש אחת, אבל לכל אחד נותנין לו מדור כפי כבודו בעונש, ולזה היה אש מדור זה קשה וחזקה משל חבירו, עד שאמרו שאש מדור ראשון אחד מששים בשל חברו וכן כלם, וכן אמרו העובר עברה זו יענש בעונש זה, כדי שלא יאמן שאין הפרש בין העובר עברה קלה לעובר עברה חמורה, כי אין מן הדין הישר שיהיה עונש המקיף את הראש או משחית פאת הזקן, או הלובש כלאים עם שהם חמורות, שוה לעונש ההורג את הנפש, או המחלל את השבת במזיד או העובד עבודה זרה ובמסכת עדיות פרק ב' אמרו, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש: ובמדרשו של רשב"י (ח"ב רס"ג ע"א) בהיכלות של צד הטומאה אילין שבעה היכלין דאינון שבעה מדורין דגיהנם, תריסר ירחי אקרון בגין דהא כמה דאית לסטר דכיו לסטר מהימנותא תריסר ירחין קדישין, הכי נמי אית לסטרא דא אחרא תריסר ירחין דחייביא אתדנו בהו, ונשמתא דלהון אתדנת בהו: ממה שכתבנו בזה הענין נשמע, כי הנפש נגבלת במקום הנקרא גיהנם, ושהאש הגדולה והחזקה ההיא שולטת בה, וזה דבר צריך שיתבאר שהרי הנפש עצם רוחני דק מאד, עד שחכמי האמת ע"ה מעלין דקותה למקום גבוה מעל גבוה, כמו שכתבנו בזה החלק ובחלק הראשון, והאש שוטלת על הדברים שיש בהם ממש ושורפתם אבל לא על הדברים הרוחנים הדקים מאד כנפש האדם, ואמנם קבלת רבותינו ז'ל שהיא נתפשת במקום עם הפלגת דקותה ונענשת באש גיהנם, כמו שכתבנו, ואין בדבריהם ז"ל בענין גיהנם שהוא מקום העונש לנפשות החטאים משל וחידה, אבל הכל אמת ואמונה להודיע נאמנה ופנת ההשגחה שהשם מעניש העוברים על תורתו ומצותיו, ומגביל נפשותיהם במקום הנקרא גיהנם, כדי שיקבלו שם עונש כפי חטאתם עם הפלגת דקותם ורוחניותם: ואמנם איך יתכן זה, הרמב"ן ז"ל נתן אפשרות לזה בשער הגמול והאריך במציאותו, והעולה מדבריו כפי הכוונה, כי אדון הנשמות בראן בתכלית הזכות והדקות והן רוח דקה מן הדקה שאינן גוף נגבלות ולא נתפשות בשום מקום, ועם היותן בתכלית העלוי מן הדקות למעלה מן המלאכים, הוא יתברך ברא המקום הנקרא גיהנם, וברא בו אש דקה מן הדקה שאינו גוף נתפש, והוא תופש הדברים הדקים ומכילם, וכמו שברא הנפשות הזכות והטהורות בתכלית הדקות, כן יש ביכלתו לברא אש דקה מן הדקה להעניש ולכלות בה הנפשות החוטאות, ומה שיקשה מהגבלת הנפש שבמקום הנקרא גיהנם התיר זה במה שאמר כי כמו שאנו יודעים שנפש כל אדם שוכנת בו ומחוברת בגופו כדברי קצת החוקרים, כן יש לדעת ולהאמין כי מי שהצמיד בינה ובין הגוף וחברה בחומר זה, הוא יכול להגביל אותה במקום ההוא על ידי הצמד בינה ובין האש הדקה שבמקום ההוא כדפי': והר"ם דיליאון ז"ל בספר משקל נתן טעם לשבח בדבר, ואמר כי לפי שהמשכת האש הזאת ממדת שמאל סוד פחד יצחק האש היסודית, שעליה נאמר כי יי' אלהיך אש אכלה הוא, יש בה יכולת לשרוף ולכלות הנפשות עם שהן דקות עד מאד, והיה זה כן מפני כי מקום שהנפשות יוצאות ממנו מקבל מהאש הזאת היסודית, והנה היא אש אוכלת אש, ונצטרך לומר שעם שהנפשות נדונות בגיהנם של מטה מאחר שהמשכת האש ההוא מהאש היסודית העליונה לגיהנם של מעלה, וממנו לגיהנם של מטה, עדיין היא בתקפה ובגבורתה לשרוף ולכלות הנפשות, זה כלל דבריו וכוונתו והוא טעם נכון ומספיק: ויש בזה הענין עוד טעם נפלא מספיק מאד ומסלק כל הספקות והמבוכות, והוא סוד נעלם גנוז באוצרות המעמיקים בחכמה העליונה ראיתיו לאחד מהחכמים האחרונים, והוא כי כבר התבאר בזה הספר כי הנפש בבאה אל הגוף מתלבשת בגויה אחת רוחנית לקוחה מגן עדן של מטה, והיא המחברת בין הנפש הדקה ובין הגוף הגס. והתבאר בפרק שלפני זה ענין שני הדרכים הנמסרים ביד האדם וברשותו אין אונס אותו על שום אחד מהם, אבל הוא עצמו בבחירתו יטה עצמו אל איזה מהם שירצה, ואם בחר דרך הטוב הנה הטוב מתרבה על ידו וצורתו וגויתו נעשית כסא למקורה הטוב, והרי הענף רבה בשרשו ויונק תמיד מזיוו והדרו, ואפילו החמר עצמו יזדכך ויזהיר בזוהר הרקיע ויעשה בשרו לפידי אש, וחנוך, ואליהו, ופניו של משה.יוכיחו, ואם חס ושלום נטה אל הרע מצד החלק הקטן שבו, שהוא יצר הרע, הנה נעשית צורתו וגויתו כסא לאותו אילן הרע והמר, והנה בעברה שעושה מושך רוח רעה מהמקור ההוא, ומלפפת נפשו שהיא אחוזה בגויה הרוחנית ההיא, והנה שכר עברה עברה שלפוף שמלפפת העברה ההיא שהיא זוהמת האילן ההוא את הנפש, מוליכתה למקורה שהיא המדרגה ההיא שנמשך אחריה, והנה המדרגה ההיא מקטרגת עליה ונוטלת רשות ונוטלת אותה לפי שהמשיכה רוח ממנה עליה, ואם לא עשתה תשובה הרי גיהנם כלה והיא אינה כלה שנאמר וצורם לבלות שאול, אבל אם עשתה תשובה וישארו בה עדיין לכלוכים ממקור המדרגה ההיא, צריך לתת אותה לכובס שיסיר ממנה לכלוכה להשיב הלכלוך ההוא למקורו, והזוהמה ההיא שמשארת שם נקראת צואה רותחת, ובעוד שמסירים הזוהמא ההיא הנפש מצטערת שם, והרי כל דבר שב לשרשו, ומאחר שהסירו מעליה הבגדים הצואים שנתלפפה בהם, זכתה לצאת ולחזור לשרשה ולהתלבש בגן עדן של מטה באותה הבגדים שהותקנו לה על ידי זכיותיה, ובהם זוכה ליהנות מזיו השכינה, זולת שאם צריכה לעלות לגן עדן של מעלה פושטת אותם ועוברת על גיהנם של מעלה, כמו שעברה על גיהנם של מטה, ואם ישאר שום ריח מהאילן ההוא אוחזין בה על ידו ומתלבנת שם: והנה הנפש שהיא מהפנים הקדושים אי איפשר שישלוט עליה, אבל על ידי הגויה הרוחנית שמתקשרת תמיד עם שרשה ועקר שרשה בעץ הדעת טוב ורע שהוא בגן עדן, והיא הנמשכת אחר הרע הנה על ידיה תופסין ואוחזין בה עד שתכלה ממנה הזוהמא ההיא, והזוהמא הניחתה בגיהנם של מטה, והדקה שלא היה יכולת בגיהנם של מטה לכלות, בגיהנם של מעלה מנקים אותו בהחלט, ואז זוכה להכנס בגן עדן של מעלה, וקודם שתכנס צריכה לטבול מריח אותו האילן בנהר דינור הנמשך מפחד יצחק לקרבה אל הקדש, ואם יש בה זכות מטביל אותה הממונה ההיא ומלביש אותה מלבוש אחר הראוי לה לחזות בנועם יי', ואם לאו נהר דינור מלהט אותה כי הוא דק מאד, והוא אש אוכל אש, ועם כל זה מתחדשת בכל יום עם אותם המלאכים שנבראים בכל יום ואומרים שירה, והאש מלהטת אותם עד כאן דבריו: הנה כי הנפש להיותה מפנים הקדושים סוד האצילות אילנו של הקב"ה, אין רשות אל האילן ההוא הרע והמר עליה ואין גיהנם שולט בה, כי אין לצד הטומאה יכולת על שום דבר שהוא מצד הטהרה והקדושה, אם לא שימשיך עליו רוח טמא ממנו על ידי מעשיו הרעים, וזה אמנם הסבה בו היא הגויה הרוחנית ההיא שהוא האמצעי המחבר בין שתי הקצוות וההפכים, שהם הנפש הרוחנית הדקה, ובין הגוף הגשמי הגס, לפי שהיא מצד שרשה שהוא עץ הדעת טוב ורע, שהיא מתקשרת בו מוכנת אל הרע, ואם נמשכה בפעל אחר הרע ההוא שבעץ הדעת, הרי המשיכה עליה הזוהמא מן האילן ההוא הרע ונדבקה בו ונטמאה, וטומאתה נוגעת עד הנפש שהיא משכן לה, וזה אחיזה ובית יד אל המדרגה ואל קץ כל בשר לאחוז בה וללכדה ברשתו, ואז יש כח בגיהנם הנמשך מכחו לשרוף אותה ולכלותה עד אשר יוציא ממנה את אשר גזלה ממנו, כי כל דבר שב לשרשו, ואלו השיבתו בעודה מחוברת בגוף בסוד והשיב את הגזלה לא היה לו רשות עליה, כי לא תקום פעמים צרה כי תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות, זה שעור מה שראיתי לבארו בענין גיהנם ומציאות עונש הנפשות בו, ואב הרחמים ברוך הוא יצילנו מדינה של גיהנם ויתן חלקנו בגן עדניו ויזכנו לחיי העולם הבא לאור באור פניו אמן: חלק ב פרק לב קבלו אנשי האמת והצדק, כי הנפש אשר עותה, ומרדה בבראה, וקלקלה דרכיה, תשוב לימי עלומיה, לתקן עוותיה, ולגדור פרצותיה, ואם בראשונה לא הצליחה תשוב שנית ושלישית: ובמדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ט ע"א) אמרו על זה משל לאדם שנטע אילן, ראה שלא הצליח עקרו ושתלו במקום אחר, וכן פעמים רבות הה"ד הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר עד כאן, ובפרק שואל אדם רמזו זה, אמרו שם תנו רבנן והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה,. תננה לו כאשר נתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה, משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו, פקחים שבהם קפלום והניחום בקופסא, טפשים שבהם הלכו ועשו בהם מלאכה, לימים בקש המלך את כליו, פקחים שבהם החזירום לו כשהם מגוהצין, טפשים שבהם החזירום לו כשהם מלוכלכים, שמח המלך לקראת פקחים, וכעס לקראת טפשים, ועל פקחים אמר ינתנו כלו לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום, על טפשים אמר כלי ינתנו לכביסה והם יתחבשו בבית האסורין, אף הקב"ה על גופן של צדיקים אומר יבא שלום וגו', ועל נשמתם אומר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, על גופן של רשעים הוא אומר אין שלום אמר יי' לרשעים, ועל נשמתן הוא אומר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע עד כאן: הנה רמזו אל הענין הזה שאנו בו, כי כוונת הכתוב להודיע כי הנפש החוטאת נקלעת כאבן וחוזרת אל זה העולם: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה אמרו, אמר ר' מאיר מאי דכתיב ימלוך יי' לעולם אלהיך ציון לדור ודור, אמר ר' פנחס דכתיב דור הולך ודור בא ואמר ר' עקיבא מאי דור הולך ודור בא שכבר בא, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו עבדים והלבישם כפי יכלתו בגדי משי ורקמה, קלקלו השורה והשליכן ודחפן מעליו, והפשיטן בגדיו והלכו להם, הלך לקח הבגדים ורחצן היטב עד שלא נותר בהם סיג והניחם אצלו מזומנים, וקנה עבדים אחרים והלבישם הבגדים ההם, והוא לא ידע אם הם טובים אותם העבדים אם לאו, והרי זכו בבגדים שכבר באו לעולם ולבשום אחרים לפניהם, אבל הארץ לעולם עומדת, והיינו וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה עד כאן: ועוד אמרו שם כשישראל טובים לפני המקום אביא זרעך ויתחדש לך זרע חדש, וכשישראל רעים מן הזרע שכבר בא לעולם דכתיב דור הולך ודור בא, מלמד שכבר בא עד כאן, פירוש כי כפי פשוטו של מקרא היה ראוי לומר דור בא ודור הולך, ואמר דור בא, לרמוז כי ההולך הוא הבא, וזהו לשון דור מלשון כדור אל ארץ רחבת ידים. וזה סוד מה שאמרה האשה התקועית לדוד המלך ע"ה, כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וסוד הכתוב כי מות נמות מיתה אחר מיתה, ולסוד זה נכפלה המיתה באדם הראשון, באמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ולסוד זה אמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי החטא גורם שישוב: וכתב הרב המקובל ר' בחיי ז"ל ואל עפר תשוב, הכוונה הוא בסוד הכתוב שהזכיר אליהו על תשובות באנשי און והמשכיל יבין, וזהו שאמרו במדרש ואל עפר תשוב, תבא אין כתיב כאן אלא תשוב, מכאן רמז לתחית המתים שכבר הזכיר עד שובך, ואיפשר לומר ואל עפר תשוב שירמוז לאותו שעתיד לומר ואנכי עפר ואפר עד כאן, וכמים הנגרים ארצה כן תגר הנפש ארצה ולא תאסף אל מקומה, כי לשון אסיפה נאמר במיתת הצדיקים ויאסף אל עמיו, והאסף אל עמך, אבל הנפש החוטאת תגר ארצה ולא תאסף, והוא אמרה ולא ישא אלהים נפש לא יקבלנה, כי חטאה גורם ויקלענה בתוך כף הקלע, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, כאן גלתה הסוד כי הנפשות לו הנה מעשה ידיו להתפאר בהן, ואם חטאה וקלקלה מעשיה ולא תוכל לבא במחיצתו חשב מחשבות ותקן זה בשתשוב לימי עלומיה, אולי תתקן את אשר עוותה כדי שלא ידח ממנו נדח ותשוב לשרשה, ויש במשמע וחשב מחשבות כי סוד הענין תלוי במחשבה העליונה אשר לא תושג לזולתו ית', כי הוא בסוד העבור אשר עקרו בחכמה העליונה סוד המחשבה, ואפילו אדון הנביאים ע"ה לא עמד עליו ושאל ולא הודיעוהו: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו משל למלך שהתאוה לבן ומצא עטרה נאה וקלס משובח אמר זה לבני לראשו כי לו נאה, אמר לו ויודע הוא שבני ראוי, אמר לו שתוק במחשבה עלה ונודע שנאמר וחשב מחשבות וגו': והרב בעל התמונה ז"ל כתב בספר הייחוד בזה הלשון, ואין האדם נקרב כי אם בגלגול דכתיב ממזרח אביא אם זכו שלא לערב, וממערב אקבצך שערבו ואותם שכתוב פעמים שלש עם גבר, גם המתערבים בחוץ גם בפנים בערוה ובעברה ובאסור כגון פושעים ועזי פנים וממזרים שלא באו ממזרח ורגלי אבותם לא עמדו בסיני, או מתתקע"ד דורות השתולים בכל דור ודור נצים ונצבים, ופירוש דבריו כפי מה שפירש אחד מחכמי האמת, אמר ולכן פרצופי ישראל כפרצופי הגוים דומים אלה לאלה, ולכן כשמתערבים אלה עם אלה דרך גלגול צריך השם לקבצם מהם, שנאמר ממזרח אביא זרעך שהוא רמז לנשמות שהיו במתן תורה, וממערב אקבצך, רמז לאותם שנתערבו בתוך גופי הגוים שעליהם נאמר פעמים שלש עם גבר, כענין הגליות כי גם כן יש גולים מישראל בישראל עצמם, כגון אלו שבאו על גלוי עריות שהזרע ההוא הם עזי פנים ופושעים וממזרים, שעליהם אמרו חז"ל פנים שלא עמדו בסיני, או הם מאותם תתקע"ד דורות שעמדו להבראות ולא בראם הש"י, אלא ששתלם בכל דור ודור והם הנקראים בתורה נצים ונצבים: עוד כתב הרב ז"ל ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו עד כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו, והיו פנימיים בסוד ועמך כלם צדיקים, והחוץ ילך בחוץ הפנים בפנים כי סוף האדם למות, ופי' שיש נפשות רשעים שהיו בראשונה, ועוד באו פעם שנית בדרך הגלגול בגופים של ישראל, כמו שנאמר ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו ממקום קדוש וגו', ר"ל שבאו מן האצילות ולשם הם חוזרים כי לא חפץ השם במיתת הרשעים כי אם בשובם מדרכם וחיו, שהם מכח האצילות שלא יפול בהם השחתה כמו הבהמות, או אומות העולם שכחותם חוץ מן האצילות, ומי שבא בחוץ ילך בחוץ, והבא מן האצילות ילך אל האצילות, כמו שכתוב בתורה עד כאן: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בספר התקונין, (ח"ז ו' כ"ב ע"ב) ואם שלש אלה לא יעשה לה לשכינה ויצאה חנם אין כסף, אין לו בשת פנים מהשכינה חצוף הוא, והן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ובשביל כך כי היא כסותה לבדה זהו גלגול ראשון, היא שלמתו לעורו וזה גלגול שני, במה ישכב זה גלגול שלישי, עד כאן, ומלבד שענין זה מקובל ביד חכמי המשנה והתלמוד מן הנביאים עד משה בסיני, עוד ראתה החכמה העליונה לרשום רשמים וסימנין בתורתו הקדושה, ולרמוז רמזים מהם יתגלו שערי אורה למקבלי האמת בסוד המופלא הזה מהם הרמז באמרו הן האדם היה. ואמרו חכמי האמת ז"ל כי הוא כמו איש היה, ומשה היה, ומכאן למדו שאין אנו בראשונה וכן ומשה היה רעה בסוד ויהי הבל רעה, ויובן הענין משם משה כלומר אותיוו, כי הסכימו למעלה בו עם בתיה בת פרעה לקראו בשם זה בחכמה עליונה ולא נשתנה בסוד "ממכון "שבתו "השגיח ובסוד "מה "שהיה "הוא, והוא ע"ה אמר ויתעבר יי' בי, ואמרו חכמי האמת כי הוא מלשון עבור והוא בסוד העבור, וכן אמרו במה שכתוב פוקד עון אבות על בנים וגו' כי הוא בסוד העבור, כי יפקוד על הרשע פעמים שלש ועמו הם רבעים, ומצות היבום הוראה עצומה ועדות גדולה על הענין הזה, ואי איפשר לשום חולק לחלוק עליו מדרך סברה, כי הוא קבלה מפי החכמים והחכמים מפי הנביאים עד משה ע"ה בסיני: והרב ר' בחיי ז"ל כתב בזה הלשון, וצריך אתה לדעת כי הענין הזה חסד המקום על ישראל כדי שיזכו הנפשות לאור באור העליון, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, והענין הזה תמצאנו במליצת אליהו מפורש שאמר, הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים, יאמר הכתוב פעמים שלש היא מאירה באור החיים אשר על פני האדמה כדי להשיבה מני שחת, ומפורש גם כן מפי הקב"ה בעצמו שאמר לאיוב לקיים דברי אליהו לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה, תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש אמר המימיך צוית כמוני לאחוז בכנפות הארץ ולנער הרשעים ממנה, ולהעמיד אחרים תחתם ותתהפך הארץ מהם, כחומר חותם שהוא מתהפך ומשתנה לצורות משתנות, ויתיצבו כל אחד ואחד מהרשעים כאדם שהוא לבוש בגדים חדשים, ואחרי כל הבאורים האלה יוכל האדם להעיד שהמצוה הזאת שהיא מצות יבום מיוסדת על הענין הזה עד כאן: ואמרו חכמי האמת כי בזה הענין תלוי סוד צדיק ורע לו רשע וטוב לו: אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, מפני מה רשע וטוב לו צדיק ורע לו, מפני שהצדיק כבר היה רשע לשעבר ועתה יש לו עונש, וכי מענישין על ימי הנערות, והא אמר רבי סימון שאין מענישין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, אנא לא בחיי אמרי אנא דאמרי שכבר היה לשעבר אמרי, אמרו לו חבריו עד מתי תסתום דבריך, אמר להם צאו וראו משל לאדם שנטע בגנו כרם ויקו לעשות ענבים ויעש באשים, ראה שלא הצליח נטעו וגדרו ופרצו ונקה הגפנים מן הבאשים ונטעו עוד שנית, ראה שלא הצליח גדרו ונטעו פעם אחרתי אחר שנקהו, ראה שלא הצליח גדרו ונטעו עד כמה אמר להם לאלף דור דכתיב דבר צוה לאלף דור, והיינו דאמרינן תתקע"ד דורות חסרו בעולם, ועמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור עד כאן: ומה שאמר עד כמה אמר להם לאלף דור, אין הכוונה שלא יזדקקו הנפשות עד אלף דור, אלא לומר שיתנהג מנהג זה עד אלף דור שהוא סוד ימות עולם, אבל בלי ספק בכל שמטה יזדקקו הדורות, שהרי אמרו במדרש עצמו שקודם בא משיח בן דוד יכלו הנשמות שבגוף, ואז יזכו החדשות לצאת, ואז בן דוד זוכה להולד כי נשמתו חדשה בכלל האחרות, ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק לג עם שענין הגלגול שאמרנו הוא חסד המקום ברוך הוא על ישראל, כדי שיזכו כלם לאור באור החיים, עוד יש טעם עמוק ואמיתי בדבר, והוא כי כבר התבאר בזה החלק כי ביאת האדם לעולם הזה צורך גבוה, והוא תקון הכבוד והתקון ההוא אי איפשר שישלם כי אם בעסק התורה וקיום מצותיה, וההשמר מעבור על כל מה שהוזהר עליו ממצות לא תעשה, ואז בהיותו משלים התקון ההוא כראוי דבק בפאת הטוב שבעץ הדעת שנמשך אחריו באלה החיים וזוכה אל המלבוש ההוא שבארנו, ובו נהנה מזיו השכינה, וכמו שמצינו בתחלת צמיחת האומה שנשאב בהם זוהמת הנחש הערום בסבת חטאו של אדם הראשון כתיב בהם ואת ערום ועריה, לפי שעדיין לא נשלמו במצות והיו ערומים מהכבוד והזיו העליון ואחר שנצרפו מהזוהמא ההיא בכור הברזל במצרים מקום שנלקחה משם לו החזירוה אז זכו להתלבש בזיו השכינה וכמו שכתוב ועננך עומד עליהם: ואם האדם לא השלים התקון ההוא ועבר על מה שהוזהר עליו בתורה, הנה הוא גרם הקצוץ והפרוד בייחוד ובלבל צורתו וקצץ נטיעותיה והחריבה, כי דבק בפאת הרע שבעץ הדעת ומעתה נמסר בידו וברשותו להענישו וליסרו, ואחר שבפעם הראשונה שבא לא זכה לתקן מה שנברא לתקנו ולהשלימו והוא צריך על כל פנים לתקנו כי לא די בזולת זה ואי איפשר באופן אחר כלל, לזה ראתה החכמה העליונה שישוב לימי עלומיו שנית ואם לא נתקן בשנית שיבא גם פעם שלישית, וכענין הן כל אלה יפעל אל וגו', והנה הוא מקבל עונש וייסורין בזה העולם חלף עברותיו שעבר כבר, ומשתדל לתקן את אשר עוותו בתשובה ומעשים טובים, ובזה נתקן וזוכה להתלבש בזיו השכינה לאור באור החיים, וענשי גיהנם יספיקו ליסר הנענש על עברו חק והפרו ברית התורה ואז ינקה מאלתו, אבל תקון הכבוד שהוא התכלית שנברא בעבורו ואין שלמות בזולת זה כלל ולא סגי בלאו הכי במה יתוקן ובמה ימלא החסרון והוא לא טרח ולא הכין בערב שבת, יתאמת אם כן שאי אפשר להשלים ולמלאת החסרון, כי אם בשובו לימי עלומיו פעם אחר פעם עד אשר יצליח אשר שלחו ונברא בעבורו שהוא תקון הכבוד ועקר התכלית, וממנו ימשך התועלת העצום אל הגורם שיאכל בטובה יגיע כפיו יאכל ויהנה מזיו השכינה, ובזה נעשה ונשלם החפץ והרצון העליון, וכל עוד שלא נשלם על ידי האדם הרי הוא כאלו לא בא ולא נברא, וצריך על כל פנים שיבא ויברא להשלימו, כי כן היה הרצון מתחלה, וכן פעם אחר פעם עד השלימו את דבר יי' דבר יי' ממש: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה (ת"ז ו' נ"ב ב') אמר בספר התקונין, ועוד הם שואלין מזון כסות ועונה שהיא עונת זווגם שנאמר בה שארה כסותה ועונתה וגו', ואין מי שיבקש מזון שהוא שאר השכינה, כסותה זה כסות של מצוה, כסות של ציצית ועטוף שלו, ותפילין של יד, שנאמר בה תפלה לעני כי יעטוף, ועונתה קריאת שמע בעונתה, ואם שלש אלה לא יעשה לה לשכינה ויצאה חנם אין כסף, אין לו בושת פנים מהשכינה חצוף הוא, והן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, ובשביל כך כי היא כסותה לבדה זהו גלגול ראשון, היא שמלתו לעורו זה גלגול שני, במה ישכב זה גלגול שלישי עד כאן שלא בלשונו. וכבר כתבתי למעלה בפרק שלפני זה קצת זה הלשון: ואמנם דעת הקדוש ע"ה וכוונתו להורות בדכריו אלה מה שהשתדלנו בבאורו בזה החלק מהיות העבודה צורך גבוה והוא אמרו כאן, ועוד הם שואלין וכו' ואין מי שיבקש מזון שהוא שאר השכינה וכו', נראה דעתו וקבלתו ע"ה שעקר מה שיצטרך העובד השלם לבקש ולשאול ולכוין בעבודתו הוא צורך הכבוד והוא מזון השכינה, והוא נשלם בשני דברים, האחד עסק התורה והוא אמרו שארה שהוא המזון האמיתי וכענין לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, השני עסק קיום המצות והוא אמרו כסותה זה כסות של מצוה וכו', והיוצא מבין שני אלה העסקים הוא הייחוד בין שני דודים, והוא אמרו ועונתה עונת קריאת שמע, והוא שלמות המזון כשהוא נדרש ומכוון לזה התכלית שהוא צורך גבוה לא לצורך הדיוט עם שהוא נמשך ממנו כמו שהתבאר בזה החלק, כי העובד השלם ידרוש ויכוין תחלה ועקר הדבר שממנו ובעבורו ימשכו כל הטובות וההצלחות שהוא צורך גבוה, ואחר שב לבאר מה שהנחנו מתחלה והוא שהוצרך הגלגול פעם אחר פעם עד השלימו תקון הכבוד שהוא צורך גבוה, והוא אמרו ואם שלש אלה לא יעשה לה לשכינה וכו', והן כל אלה וכו', ובשביל כך וכו' לומר כי בשביל שלא תקן יצטרך לגלגול עד שיתקן: והוא מה שבקשנו לדעתו מתחלה, ולשלמות מה שאנו בבאורו מענין הגלגול אכתוב מה שמצאתי לאחד מהחכמים ז"ל תשובת שאלה בענינו, וז"ל כבר ידעת כי כל דבר שב לשרשו וזה דוקא בשלא הוסיף עליו או גרע ממנו, דכתיב והרוח תשוב וגומר, אבל כשהשחית האדם דרכו הנה נתבלבלה צורתו והמשיכה עליה רוח ממקום טמא, לפיכך אינה ראויה שתשוב לשרשה הקדוש כי כסתה כלימה פניה ועלתה חלודה עליה, וצריך למסור אותה ביד המדרגה החצונית שחטא בה והמשיך מרוחה עליו ועל צורתו כאמרם ז"ל יורד ומשטין עולה ומקטרג נוטל רשות ונוטל נשמה: והרי המדרגה ההיא חוזרת לנקות ממנה מה שהמשיכה זאת הצורה עליה ממנה, והרי הצורה ההיא מתלבנת שם, ואזי אחר לבונה זוכה לשוב לשרשה שהוא גן עדן של מטה שמשם לקחה מלבוש שהיא גויה רוחנית וגן עדן זה כסא לגן עדן של מעלה וגן עדן של מעלה כסא לאצילות ושואבת שם משרשה וזוכה לעלות לחזות בנועם יי' ולבקר בהיכלו בתוספת גדולה מאשר היה לה קודם שבאה לזה העולם השפל, ולפעמים המלאך המלמד עליו סניגוריא זוכה בדין שתצא זאת הצורה מגיהנם מתוקף הצער ההוא ויחזור לימי עלומיו ויתלבש בטפה הראויה לה ותזדקק בזה העולם על ידי יסורין, ולפעמים על ידי יבם או על ידי אחר קרוב אל היושר, ולפעמים יוצא מן היושר לפי מעשיו הראשונים בנקות ממנו קצת ויבא בממזר או בחלל או בנתין או בגוי גמור לפי המשכו אחר מדרגות האילן החצוני: ויש מי שמתקן ובטל ממנו ענפי האילן והוא בהחלט או על הרוב ויתקן באחרונה, ויש מי שיוסיף על חטאתו פשע להשמדו עדי עד כי הכל צפוי והרשות נתונה, וכשבא לפעמים בגוי לפי מעשיו הראשונים בא בגוי עז פנים משחית ומחבל, הנה מצד בחירתו איפשר שחוזר ומתקן ובאין עליו יסורין ונתקן בצד מה, וראוי שיתגלגל פעם אחרת במציאות גוף יותר קרוב אל הקדש, אבל עדיין בא בגיות והוא מחסידי אומות העולם, והנה יזדקק פעם אחרת לבא בקהל אחר שיתגייר על דרך גלגול, והנה שב כל דבר לשרשו אם בנקיון של גיהנם או בנקיון של גלגול: ולפעמים יתגלגל על היותו בלי ענף שהניח בעולם הזה, ואם בשביל שהוא חסר מלהשלים אי זה אבר מאבריו לפי שבחסרון הרי הוא פגום ואין ראוי שישרה השלם על הפגום, ולהשלים הפגימה והחסרון ההוא חוזר ומתגלגל בגלגולן של נביא וכיוצא, וחלוקי הגלגול אי אפשר לעמוד עליהם שהם סוד העבור שעקר שרשם הוא בחכמה עליונה שהיא המחשבה, ואפילו משה רבינו ע"ה לא השיג בשלימות סוד רשע וטוב לו וכו' צדיק וכו' שהוא סוד הגלגול כאשר נאמר לו בגלגול של ר' עקיבא שתוק כך עלה במחשבה: והנה מציאות חבור נפשות בזה הגוף על דרך גלגול לא היה הרצון בכך, אבל בחירת האדם בידו להמשיך מאוצר זה או מאוצר זה, והנה הוא יתברך קדם והמציא השרשים זה לעומת זה עד כאן דבריו: ואחר הדברים והאמת האלה יש להאשים אל הר"י אלבו על מה שכתב נגד מה שקויים וקובל בענין הגלגול וכמו שהתבאר. אמר בפרק כ"א מאמר הרביעי מספר העקרים שלו בזה הלשון, ומכאן יצא לחכמי הקבלה דעת הגלגול, וזה כי לפי שהם ראו שהדעת הנכון כפי התורה הוא שאין הנפש כח היולאני אלא עצם עומד בעצמו כמו שאמרנו, דנו מזה שכמו שהעצם הרוחני יכנס בגוף האנושי בתחלת יצירתו, כן איפשר שהנפש שכבר שמשה בגוף האנושי תחזור עוד לשכון בגוף, אבל אין זה נכון שאם גזרה החכמה העליונה להשכין העצם הרוחני שאין בטבעו להיות בעל בחירה בגוף האנושי כדי לשומו בעל בחירה, לפי שזה מעלה גדולה אליו בלי ספק עד שבדבר זה טעו המלאכים באדם כמו שאמרו רז"ל בבראשית רבה כשברא הקב"ה את האדם בקשו מלאכי השרת להשתחוות אליו וכו', וזה להיותו בעל בחירה יותר מהם שאינם בעלי בחירה, מכל מקום הנפש שכבר שמשה בגוף האנושי והיתה בעלת בחירה למה תחזור עוד אל הגוף ובמה תוכן הטפה הזרעיית לקבל הנפש שכבר שמשה בגוף יותר מלקבל הנפש שלא שמשה בגוף ולא היתה בעלת בחירה, והיותר רחוק מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות הבעלי חיים, והשם יודע עד כאן: הנה באמרו ומכאן יצא לחכמי הקבלה וכו' דנו מזה וכו', חשדם שענין הגלגול דבר בדוי בדוהו מלבם כדרכו ודרך חבריו שבדו מלבם דעות ודברים ויאמרו שהם דעת התורה ודעת רז"ל, ואם כן איך יחסם אל הקבלה וכנם בשם חכמי הקבלה, הלא היה לו לדעת כי ענין כזה נמנע הוא לבא עד תכונתו אם לא יקובל מן הנביאים עד משה רבינו ע"ה, וכמו שהתבאר מדברנו ולא יצא להם דעת הגלגול מהיות הנפש עצם רוחני ולא דנוהו ממה שחשב, אבל הוא יחסו אליהם ושקר ענה בהם: ובמה שכתב ובמה תוכן הטפה הזרעיית וכו' שנראה שללא סבה וללא תורה חוזרת אל הגוף, גלה דעתו שסבל האמת בו ולא ידעו ואם לא השיגו היה לו בשמעו לתור ולבקש אחר החכמה ולא יבהל ברוחו להשיב על בעליה האמיתיים ולומר מכל מקום הנפש שכבר שמשה בגוף וכו', ואלו שמש חכמי האמת הכניסוהו בסוד העבור, ואז יבין האמת ויקבל וישתוק וישמח, ומדרך השקר לרחוק ולהמשך כי המאמר שיחס לרז"ל בבראשית רבה לא אמרוהו כך מעולם, ואין לשונם בקשו מלאכי השרת להשתחוות אליו כמו שכתב, אבל לשונם ז"ל בבראשית רבה פרשה ח' כך הוא: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון טעו בו מלאכי השרת, ובקשו לומר לפניו קדוש, מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם הה"ד חדלו לכם מן האדם וגו', ובפרק י"א מפרקי ר' אליעזר יחסו ההשתחויה אל הבריות התחתונים, אמרו שם ראו אותו הבריות ונתייראו כסבורין שהוא בראן ובאו כולן להשתחוות לו וכו' כדאיתא התם, וחלילה למלאכי השרת מסבור שהוא בוראן, ומעתה אין לטעות בזה המאמר לומר שמלאכי השרת בכלל הבריות הבאים להשתחוות לו, ומה שאמר והיותר רחוק מזה וכו' הנה אם היה רחוק אצלו להיות שכלו שכל פלוסופי, הנה הוא קרוב אצל החכמים ששכלם שכל נבואי אלהי וקבלה היא בידם, ומלבד קבלתם יש להם על מה שיסמוכו בתורה ובדברי רבותינו ז"ל כמו שיתבאר בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק לד כמו שבדיני גיהנם הזה היושר האמיתי שכל אחד מהרשעים ידון ויענש כפי חטאו אם קל ואם חמור וכמו שהתבאר, כן היה מן היושר ההוא האמיתי שבענשי הגלגול יענש ויתגלגל כפי חטאו, כי יש עברות שהעובר עליהם יבא מן הדין שיתגלגל בפנים, כלומר בישראל, ויש עברות שהעובר עליהן יבא מן הדין שיתגלגל בחוץ, כלומר בגוי מגויי הארצות, ויש עברות שהעובר עליהן יבא מן הדין שיתגלגל בבהמה, והכל דין אמת וצדק ידוע ליודע האמיתי ב"ה: ואמנם שזה הדעת רצוני שהנפש תתגלגל בבהמה מקובל ביד חכמי האמת, הנה אמרו בספר קנה בזה הלשון, מכון לשבתך פעלת יי' וגו', מלמד שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, ובבית המקדש של מעלה מיכאל ונקרא כהן גדול שיניקתו מגדול"ה היא החס"ד עומד ומקריב נפשותיהם של צדיקים, ר"ל הקרבנות שנקרבים בבית המקדש של מטה, נפשותיהם של בהמות הנקרבים הם הנקראים נפשותיהם של צדיקים, כי קבלו ענשם אם הריגה נהרגו, ואם סקילה נסקלו, שמשליכו בכח לארץ לשחטו, ואם חנק נחנקו שדוחק הסכין מעט כששוחטו, ואם שרפה נשרפו ונמחלו עונותיהם, ומיכאל איש החס"ד מקבלם ומכניסם, כי הוא המרחם כפי יניקתו אך גבריאל שהוא יונק מן הפחד דוחה, ולכן עומד מיכאל לעכב הדיחוי, ובית המקדש מכוון נגד בית המקדש של מעלה מפני האורבים, כי על הכוון אין שטן ואין פגע רע בהליכת הנפש ההיא, ולכן העשן עולה מבלי נטיה והכתוב מעיד על זה, אדם כי יקריב מכם, מכם ממש קרבן ליי'. ואין לומר קרבן רק אדם כי יקריב מכם ליי', שלא תאמר ליי' בבי"נה אמר קרבן אותיות ר"ק ב"ן שהוא היסוד בין הבי"נה, כי הצדיקים בצדיק יבאו שמין אוהב את מינו עד כאן שם מפי אליהו ז"ל: עוד שם וראה והבן בני, אם יאכל האדם הבהמה הראויה להתעלות ואין בה עוד חטא משפט מות ולא דחיה אלא עליה מעלוי לעלוי, כי תם עונה הנה האוכל אותה עונו ישא, כי הוא מוריד הראוי לעלוי זהו שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר, ר"ל נפש קרובך אשר היא כנפשך בכל אות נפשך וגומר, ר"ל שים כוונתך להעלות נפשך היא נפש הנאכל אשר היא נפש ממינך, ולכן צריך האוכל להיות מעולה להשיב הנפש ההיא, ואז הקב"ה מזמן לו נאכל הראוי לו, ואם האוכל אינו מכוין רק אוכל לשובעו, הנה הנאכל יתגלגל ממעלה למעלה עד שישוב למעלה הראויה, והאוכל ישוב בנאכל ההוא, והנה הפנים מתחלפים פני אדם לבהמה ופני בהמה לאדם: ואם תעיין בני לבד התנאים והאמוראים הותר להם אשר כל מעשיהם לשום שמים, הוא שאמרו ז"ל ואנן אימת נאכל והשיבו מערב שבת לערב שבת, שאז הרחמים גמורים, והכוונה שלימה והמקיים נפש מישראל כאלו קיים כל התורה: אך בדורות אשר להם המצות כמצות אנשים מלומדה אפילו בעלי התלמוד והישיבה אין להם לאבד נפשם מצד הנאכלים, אך היודע ענין האכילה וסדר סוד מה שאמרה תורה בכל אות נפשך תאכל בשר, הוא שמותר לאכול בשר, הלא תראה שחכמינו ז"ל נתעוררו על זה ואמרו עם הארץ אסור לאכול בשר אחר שכבהמה נדמה למה יאכל הגדול ממנו ויתחלף בפני בהמה ויאכל לעם הארץ אחר ולא יטהר כי הוא יאכלנו בלא כוונה עד שילך גם הוא לאבדון, טוב לו לאכול עשב הארץ ממה שיגרום לנפשו הרעה הזאת עד כאן: והרב בעל התמונה בספר הייחוד כתב בזה הלשון, לכן את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, בסוד בעוף ובבהמות הנקרבות שבם כח הידוע, בסוד הנפלא בקרבנות, בסוד כל מתקרב לנרתקו אם נפשו ואם תמורתו בסודו ע"כ, ופירוש דבריו כפי מה שפירשו חכמי האמת, ר"ל שעל כן צותה לנו התורה שלא נאכל דברים המטמאים את הנפש כו', ועוד על דבר אחר כי לפעמים נמצאים נפש שום צדיק בשום בהמה או עוף טהורים שהיא מגולגלת נפש הצדיק ההוא בגוף הכהמה או העוף ההוא, ולכן צוה לנו בתורה שיביאו לקרבן על נפש אותו הצדיק שיעלה על דרך אותו הקרבן לרצון ליי' עד כאן, ויש להם ז"ל על מה שיסמוכו בתורה, ממה שאמרה בשור שהמית את הנפש סקול יסקל השור, ואמרו בו שיש לו טעם בסוד הגלגול: וגם בדברי רבותינו ז"ל ממה שאמרו במסכת עדיות פרק ששי רבי יהודה בן בבא העיד וכו', ועל תרנגול שנסקל בירושלם על שהרג את הנפש, ואמרו חכמי האמת על ואת הבהמה תהרוגו כי ראויה היתה לכך בעוברה על אחת מן העריות, וזהו שאמר בעריות ונכרת מעמיו כי אין לה הכר יותר בעמיה רק בבהמה לכך ואת הבהמה תהרוגו כי כל דרכיו משפט: ועוד אמרו בעונש הבא על הבהמה סופו לבא בעטלף, כי נתעטף בעברה ודוקא בשלא עשה תשובה, ואמרו עוד כי ענין חמשה דברים המפסידין את השחיטה שהם היכה למשה מסיני וכל דקדוקי השחיטה שבאו בדברי רבותינו ז"ל, ובדיקת הסכין כדי שלא תהיה פגומה לתועלת הנפשות המגולגלות בבהמות ובעופות, שלא תפסל השחיטה ותדחו עוד ושלא תצטערנה: והרב בעל התמונה בחלק השלישי באות הה"א אמר בזה הלשון, וראוי לנו לתקן הסם חיים לצער בעלי חיים בסוד חמשה דברים המפסידים, וברור לו מיתה יפה דכתיב ואהבת לרעך כמוך ושלא תפסיד את השחיטה ותפסל הבהמה על ידך, ואוי נא לנו כי חטאנו. ופירוש דבריו כך, וממנה יהיו תקון לנפשות הצדיקים שלא יהא צער לבעלי חיים כי הם ראויים לחיים, ולכן תקנו שתשחט הבהמה הזאת בלי צער משום דבר מחמשה דברים, על כן צורך שתהיה השחיטה יפה ובדוקה בעבור שכתוב ואהבת לרעך כמוך, וצריך שתהיה אותה הבהמה שחוטה על דרך הישר ושלא תפסל על ידו, ועל זה אמר אוי נא לנו כי חטאנו, והמשכיל ידום ואוי לשוחטים עד כאן: ועוד קבלו כי מה שאמר משה רבינו ע"ה בתורה אל אלהי הרוחות לכל בשר, כי רמז בזה שהגלגול הוא בכל בשר, כלומר בבהמות ובשרצים ובעופות, ואמרו לכל בשר ר"ל בכל בשר, ואמרו כי לסוד זה נצטוינו בתורה לפדות בכור פטר רחם באדם, כדי שלא יצטרכו למדה זו: וגם בכור בהמה קדש ליי' וזה למעלת הבכורות, כי הם דוגמא עליונה ובחרם השם לו, ואמרו שלא בחרם כי אם שלא תתגלגל נפשם, וברוך אשר לו נתכנו עלילות אשר מאד עמקו מחשבותיו, והם מופלאים ומכוסים מדעת בני אדם וקצור קצרה יד שכלם לדרוש ולחקור בהם, וכמו שאמרו בפרק אין דורשין במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, אלא מפני שהם דברי קבלה וחובה עלינו לקבל, ומן הקבלה בזה הענין נדע כמה צריך האדם להזהר מן העברה, ומן הדברים האסורים אשר באו בתורה ולשמור נפשו שלא תתגאל בהם, כדי שלא תבא לידי מדה זו, וזו מעלת היודע עקר הדבר על הבלתי יודע, ולכן חוייב כל אשר בשם ישראל יכנה, לבקש החכמה ולרדוף אחריה ולשמש בעליה ולהוציא בה כל זמנם, כי בה יראו אור והיא תישירם ותדריכם אל העבודה השלמה ועשיית המצות לשמן, ותודיעם חומרת העברות ותרחיקם מהן, כי ידעו רעתן וטומאתן עד היכן מגעת, ובלתה אי אפשר להשיג השלמות כלל, וזה ידוע דעת נכון לבעלי החכמה האמיתית, זה שעור מה שראיתי לדבר בו בענין הגלגול, והאל יראנו נפלאות מתורתו אמן: חלק ב פרק לה התשובה היא קיום העולם ויסודו, ולולא התשובה לא נברא העולם, וכמו שלא יצוייר עמידת הבנין בלתי יסוד, כך לא יצוייר עמידת העולם וקיומו אם לא שתקדם התשובה לקיימו, כי היא הרפואה אשר ראתה החכמה העליונה להקדימה אל החלאים הרעים והנאמנים, הם מדוי יצר הרע המחטיא את האדם, והוא המחליא והמכאיב את הנפש והמחריבה וזה חרבן העולם בכללו: ובפרק ג' מפרקי רבי אליעזר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, ועלה במחשבה לברא את העולם והיה מחריט את העולם לפניו ולא היה עומד, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהוא רוצה לבנות פלטרין שלו, אם אינו מחריט בארץ יסודותיו ומובאיו ומוצאיו אינו מתחיל לבנות, כך הקב"ה החריט לפניו את העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה: ובאור הענין בסודו כי תמימי דרך ההולכים בתורת יי' ושומרים מצותיו, הם מקיימים הקיום העליון ומתמידים החבור שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו ומשלימין בנין אותיותיו זה עם זה, ואין שם סלוק רוח הקדש ולא פרוד, וזה קיום העולם ובנינו והתמדתו כי נשלמה הכוונה בבריאתו, ואז אם הבנים שמחה ראשונה חופפת עליהם ושורה ביניהם ומאצלת עליהם האור ושפע הברכה, ואין שם גלוי ערוה, ולא קצוץ ופרוד, כי אם ייחוד שלם, והשני דודים ממתיקים סוד יחד איש באחיהו ידובקו, ואם חס ושלום אינם נמשכים לרצון קונם ואינם מתנהגים על פי רצונו ועוברים על תורתו ומצותיו, הנה רעתם רבה ונוגעת עד השמים העליונים, ואז אם הבנים עולה מעליהם וגולה מהם בסבת המקצצים והמפרידים בין אחים, והמלך כועס על בניו ושולח את אמם ומגרשה מהיכלו, בסוד ובפשעכם שולחה אמכם, ואז האם העליונה מונעת ברכותיה בשבילה, כי אין ברכה מצויה כי אם במקום שזכר ונקבה מתיחדים והרי הברכה נמנעת מן הזכר לפי שאין הנקבה שרויה עמו, וזה סוד שאוג ישאג על נוהו, סוד כנסת ישראל שהיא נוה ו' שבשם, ואז רחל הקטנה מבכה על בניה כי איננו, כי אינם היה לו לומר אלא כי איננו בעלה עמה כי עלה מעליה על בניה ולסבתם כי חטאו ולזה מאנה הנחם על בניה כי איננו: וכשבא הקב"ה לברא את העולם היה מחריט את העולם לפניו, ולא היה עומד מפני שעתידים הרשעים לקלקל מעשיהם ולגרום בקלקולם הריסת הבניינים העליונים וחרבנם, ובמה יתקיים ויעמוד העולם, עד שראה בחכמתו הנפלאה לתקן זה וברא את התשובה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ט"ו ע"ב) תאנא בשעתא דקב"ה אשגח בעלמא וחמא דמתכשרן עובדיהון לתתא אתגלי עתיקא בזעירא ומסתכלן כל אינון אנפין באנפין סתימין ומתברכאן כלהו, מאי טעמא מתברכאן משום דמסתכלן אלין באלין באורח מישר דלא סטאן לימנא ולשמאלא, הדא הוא דכתיב ישר יחזו פנימו, ומתברכן כלהו ומשקיין דא לדא, עד דאתברכן כלהו עלמין ואשתכחו עלמין כלהו כחד, וכדין אקרי יי' אחד ושמו אחד, וכד חובי עלמא סגיאו אסתים עתיקא קדישא ולא משגחן אנפין באנפין, וכדין דינין מתערין בעלמא וכורסוון רמיו ועתיק יומין אסתים, ולא אתגליא הדא דכתיב חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב כרסוון רמיו אינון כתרין עלאין דאשקיין לאינון אחרנין לא קיימי בקיומיהו, ומאן אינון אבהן ועתיק יומין יתיב ולא אתגליא, וכדין מהפכי חייבי עלמא רחמי לדינא: וכמו שהקלקול שהתחתונים מקלקלים במעשיהם הרעים נוגע למעלה, ואם הבנים מסתלקת מהם בסוד לא תקח האם על הבנים, והבנים גולים גם הם מעל שולחנה, כן כשהאדם חוזר בו ממעשיו הרעים ועוזב דרכיו המקולקלים ויודע ושב ומתקנם כראוי, כן התקון ההוא עולה ונוגע עד אם הבנים ושבה על בניה, כי ראתה אותם מתוקנים בתקון המעשים וכשרונם העולה מן האדם השב בתשובה שלמה, ואז בשובה עליהם נקראת תשובה, וזה סוד והשיב את הגזלה אשר גזל, כי בחטאתו מנע הברכות והייחוד למעלה והיא הגזלה אשר גזל, וכששב ותקן את אשר עוותו אז והשיב את הגזלה, והנה בתקונו שבה אם על בניה ואשה לבעלה כבתחלה, והגורם זה בתשובתו הוא הנקרא בעל תשובה שלמה, ועליו אמרו בפרק אין עומדין במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדין: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ט"ז ע"ב) זכאין אינון צדיקייא דאינון מקיימי קיומא דלעילא, וזכאין אינון מאריהון דתשובה דתייבין כלא לאתריהו, ועל דא תנינן אתר דבעלי תשובה יתבין צדיקייא גמורים לא יתבין ביה, מאי טעמא אלא אלין אתבנו באתר עלאה באתר דשקיו דגנתא אשתכח מתמן, ומאן הוא תשובה ועל דא אקרון בעלי תשובה, ואלין אתבנו באתר אחרא דאקרי צדיק, ועל דא אלין יתבי באתר עלאה ואלין יתבי באתר תתאה, מ"ט אלין תייבין מיא לאתריהו מאתר עלאה דנהרא דעמיקא עד ההוא אתר דאקרי צדיק, וצדיקים גמורים נגדין לון מההוא אתר דאינון יתבין להאי עלמא, ועל דא אלין עלאי ואלין תתאי, זכאה חולקהון דמארי תשובה, וזכאה חולקהון דצדיקייא דבגינהון עלמא מתקיימא עד כאן: ובפרק יום הכפורים גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד יי' אלהיך. הנה כי התקון נוגע עד התשובה העליונה שהיא כסא כבוד למה שלמעלה לה והרי הוא נבנה שם, ומשם מאציל וממשיך האור למטה, והרי הוא מביא גאולה, צדיקו של עולם מתייחד בכנסת ישראל הנקראת העולם, והוא אמרם שם גדולה תשובה שמביא גאולה לעולם, שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע וגו', ובזה גם כן תקן והשיב בנים לגבולם ואם הבנים שמחה ורובצת עליהם: וידוע כי בסבת הקצוץ והפרוד החיים מסתלקים והמות ממשמש ובא, כי החטא ממית, ובשובו והשיבו האם על בניה הרי החיים, כי היא סוד התשובה, והיא מקור החיים בהאחזה עם מה שלמעלה ממנה, והדבק בה הרי דבק בחיים שאין עמהם מות, והוא אמרם שם גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, שנאמר חיה יחיה: ולפי שהשב בתשובה שלמה משיב את הגזלה, והוא סבת התקון העליון והייחוד בין שני דודים, ובזה מגביר הרחמים על הדין והאף מסתלק מן המקדש, ובזה אין שם ערעור ולא קטרוג כי אין מי שעורר מדנים כי הקטיגור נסתלק. והגורם זה מעורר הרחמים על העולם והוא כפרתו, והוא אמרם שם גדולה תשובה שאפילו יחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם, שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו: ומטה שבארנו יותר ספק עצום שיש לספק בענין התשובה, והוא כי איך. איפשר שתועיל התשובה להעביר החטאת ולמחות הפשע שנעשה בפעל, מי שחלל את השבת, או עבד עבודה זרה, או הרג את הנפש, איך יצוייר שהתשובה תתקן מעוות גדול כאחת מאלו העברות, עד שנאמר שהם כאלו לא נעשו כלל, האם עושה אחת מכל אלו בתשובתו ישיבנה כאלו לא נעשת, השבת כאלו לא חללו, והע"ז כאלו לא עבדה, ואם הנפש תשוב למקומה שהוא הגוף בתשובה, והיותר קשה מזה אמרם בפרק יום הכפורים גדולה תשובה שזדונות נעשות להן כזכיות והוא שעשאה מאהבה: ובמדרש חזית פסוק חכו ממתקים אמר רבי יוחנן ולא עוד אלא שכל עברות שעשה, הקב"ה מונה אותן לו זכיות, אבל כשנדע ונבין שהעברות מפרידות בייחוד, ומקצצות הנטיעות, ומסלקות ולוקחות אם על בניה, ומגלות ערות הבנים, והגורם זה מחריב העולמות, ומקלקל הסדרים העליונים כמו שכתבנו, נדע ונבין כי בשובו בתשובה מאהבה, וסוד האהבה בארנוהו בחלק הראשון מזה הספר, הנה יתקן כל מה שעוות תשוב האם למקומה ותכסה על בניה ותניקם, וזה סבה שיתיחד השם הגדול בכבודו ותחזור עטרה עטרת תפארת ליושנה כבראשונה, וכמו שהיה קודם החטא, והנה זה בנה בנין חדש גם הוא בריה חדשה יחשב, וכאלו נולד עתה ולא חטא מעולם, וכשעשה זה מאהבה הנה הוא סבה שימשך המעין ויאצל אצילות האור והברכה בשם הגדול, ויתיחד בכבודו, וזהו תקון הכבוד ועשיית השם שהתבאר בזה החלק כל זה צדקה תחשב לו וזכות רב, והתשובה גורמת כל זה וזדונות נעשות לו כזכיות: ולפי זה הנה הבעל תשובה במדרגת הצדיק שלא חטא מעולם, ויש לו עליו מעלה גדולה לפי שהוא נבנה ונקשר למעלה הרבה ממעלת הצדיק, כי כל אחד כפי מעשיו ודרכיו נקשר ונדבק במדתו, כי הצדיק נקשר ונבנה ביסוד עולם צדיק חי העולמים, ובעל תשובה נקשר ונבנה בתשובה העליונה הם חיי המלך, נמצא זה ממשיך ומספיק מים ומזון מן המקום אשר הוא חונה שם עד מקום הצדיק, והצדיק שואב ודולה ממקומו להשקות עולמו, וכמו שמוכיח המדרש שכתבתי למעלה: ויש לדעת כי בכניעת יצר הרע, הקב"ה מתעלה ומתכבד, וסוד הענין כי כשהצד ההוא שהיצר הרע נבנה ונאצל ממנו, והוא צד הטומאה נכנע ונשפל, זה עלויו וכבודו של הקב"ה וצד הקדושה מתכבד ומתעלה בכל העולמות: ולזה רמזו רבותינו ז"ל בפרק נגמר הדין באמרם, אמר ר' יהושע בן לוי כל הזובח יצרו ומתודה מעלה עליו הכתוב כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמות העולם הזה והעולם הבא, דכתיב זובח תודה יכבדנני, ופירוש זובח שוברו ומכניעו כשמסיתו לחטא, ומתודה בשעה שמכניעו על מה שעבר, ובבעל תשובה הדברים אמורים שהעברה שהורגל בה כבר בא לידו ונכנע ולא עשאה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג כ' ע"א) חטאתי אודיעך וגו', מכאן אוליפנא דכל בר נש דמכסי חטאוי ולא מפרש לון קמי מלכא קדישא ויתבע עליהו רחמי, לא יהבין ליה למפתח פתחא דתשובה. בגין דאי איהו איכסיף מנייהו ואיהו פריש לון קב"ה חייס עליה ויתגברון רחמי על דינא, וכל שכן אי איהו בכי דהא כל פתחין סתימין איהו פתח ואתקבל צלותיה, ועל דא פרישו דחטאוי יקרא הוא דמלכא לאתגברא רחמי על דינא, ועל דא כתיב זובח תודה יכבדנני מאי יכבדנני, תרין כבודין אינון חד לתתא וחד לעילא, חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי עד כאן: הנה בארו כי הוידוי ופרישת החטא מגביר הרחמים על הדין, והוא יחודו וכבודו של הקב"ה, כי תגבורת הרחמים על הדין סבה שהצד ההוא המחטיא נשפל ונכנע, כי אין לו מקום להתעורר אחר שמדת הדין נכבשת למעלה גם הוא נכבש למטה, והרי הכבוד מתרבה למעלה ולמטה והוא אמרם תרין כבודין אינון חד לתתא וחד לעילא, ומזה נמשך הכבוד בע"ה מצד תקון התשובה הכבוד העליון ולעולם הבא הוא גדול, וכמו שהתבאר בזה החלק בסייעתא דשמעיא. והוא שסיימו חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי: ואמרו בפרק יום הכפורים היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא דבר עברה לידו ופירש הימנה, מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותה אשה ובאותו פרק, והנה הבעל תשובה שבאה העברה שהורגל בה וערבה לו, ובאה לידו והוא משלים נפשו לקונו ולכבודו מאהבה מכניע וזובח יצרו, ומכוון להכניע ולהשפיל ולשבר צד הטומאה המסיתו להכעיס את בראו, הנה זה לו נסיון גדול ועומד בו בזה הוא מעלה ומכבד את הקב"ה, ובזה מעלתו אצל בראו גדולה ממעלת הצדיק הגמור שלא חטא מעולם, כי לא נתנסה ולא נתגר בו השטן ההוא ולא טעם מתיקות העברה ההיא, ולא בא לידו להכניע הצד ההוא כדי שיתעלה ויתיחד השם בכבודו כמו שבא ליד הבעל תשובה, ואיפשר שגם זה במשמע אמרם מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדין: ובשני דברים שהם שלמות התשובה נכנע הצד ההוא, והקב"ה מתעלה ומתיחד בכבודו בכניעתו, האחד מה שאמרנו, והשני כשהוא מתודה על מה שעבר ומתחרט ותוהא על הראשונות, הרי הוא מודה ומראה בעצמו שהעונות ההם שהם פרי הצד ההוא הוא הרע הגמור וההשחתה והכליון חרוץ המכלה את עושיהם והמפסידם, ולפי שהם הרע הגמור ואין בהם שום טוב ושלמות הוא תוהא עליהם ואומר הלואי לא עשיתים מעולם, ובזה הוא מכניע ומשפיל הצד ההוא והקב"ה מתעלה ומתקדש בחרטתו ווידויו על מה שעבר מן העברות, ובזה נמנות לו כזכיות: ויש לי להוכיח עוד שזדונות נעשות לו כזכיות מהתוהא על צדקותיו שאבד כל הראשונות, כדאמרינן פרק קמא דקדושין ונעשות לו כל זכיותיו כזדונות, וכן מוכיח במדרשו של רשב"י ע"ה שהתוהא ההוא נופל במצולות ים, ואם אינן נחשבות לו כזדונות למה נופל במצולות הים הידוע, ומכאן נלמוד שהתוהא על זדונותיו ושב עליהן מאהבה נעשות לו כזכיות, והשרש אצלנו שמדה טובה מרובה ממדת פורענות: ובהיות הבעל תשובה תמיד דבק במדתו שהיא התשובה העליונה הנה הוא למעלה מכל בתי דינין, ומכל מיני העונשין ונצול מהם ואינו ירא מדינה של גיהנם ולא מדין בני חלוף, כי אין דבר עומד בפניה כי הוא התקון הכולל תקון עליונים ותחתונים וקיומם: וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קכ"ב ע"א) כי יפתח איש בור וגו' מה כתיב בתריה בעל הבור ישלם, ומה על דא כך, מאן דגרים לאבאשא לעלמא בחובוי על אחת כמה וכמה, אלא תנינא אף על גב דאבאיש עלמא אית ליה תשובה, דהא כתיב איש או אשה כי יעשו וגו' וכתיב והתודו, אלא ודאי דא מהניא להו בגין דעביד תשובה כביכול עבד ליי' ממש, וההוא מאן דפגים לעילא אתקין ליה ובמה בתשובה, ותשובה אתקין לעילא ותתא ואתקין לגרמיה ולכולי עלמא עד כאן, הורו בזה כל מה שרצינו לבארו בזה הענין, ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק לו כשנשקיף השקפה נפלאה בעד חלון החכמה בפרשת התשובה הכתובה במשנה תורה, נשיג ונדע באמת כי התכלית העצום הנדרש מן התורה כולה הוא עצמו יגיע מן המצוה הזאת הפרטית שהיא התשובה, והוא כי תכלית כל התורה ומצותיה הוא יחוד השם הגדול בכבודו, והון תקון הכבוד שהוא צורך גבוה אשר בארנוהו בזה החלק, הנה התכלית ההוא עצמו יגיע מן התשובה כמו שיתבאר, ועוד לה נוספות ביתר שאת ומעלה על שאר מצות עשה שבתורה להיות לאל ידה לכנס פזורים, ולהשיב נדחים, ולקרב רחוקים, ולקבץ נפוצים, עליונים ותחתונים, ולכן נקראת תשובה כשם התשובה העליונה, וממנה נשאה שם זה, כי העליונה נקראת תשובה: ואמרו חכמי האמת הטעם לפי שהנחת הרוח הטהור הזך הפנימי הבא מן החכמה והיראה שם תמיד בלי הפסק, ולשון תשובה מלשון בשובה ונחת תושעון, ועוד כי עדיה ואליה ישובו כל שבי פשע ביעקב, ואז תשוב היא על בניה, ולזה הטעם נקראת גם כן תשובה וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה, ומן הלשון הראשון שהוא הנחת הרוח ימשך ויגיע הייחוד העליון ותקון הכבוד כשהתחתונים מעוררים הרוח ההוא במעשיהם וכמו שהתבאר בזה החלק. ומן הלשון השני המפורסם ימשך ויגיע שוב כל הגליות וקבוצם, כי היא המוציאה עבדים לחרות יובל היא שנת החמשים שנה, ומן המצוה הזאת הפרטית הנקראת תשובה ימשכו ויגיעו גם כל אלה התועלות, ולכן נקראת בשם העליונה: ולפי שבפרשה ההיא נכללים שני אלה התועלות אשר הם כל חפץ וכל ישע, וממנה מתבארים, לכן ראיתי לבארה באר היטב על דרך החכמה העליונה, אשר אי איפשר להגיע אל האמת ואל כוונת התורה כי אם בה, ואומר כי השם הגדול ברוך הוא הבטיחנו ויעד לנו כל הטובות בשובנו אליו וגם הוא ישוב אלינו להצליחנו בהצלחתו הנפלאה ולהושיענו תשועת הגוף והנפש יחד, וכמו שיתבאר מן הפרשה ההיא אשר ראשה, והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יי' אלהיך שמה, ושבת עד יי' וגו', ולפי פשטן של דברים וכפי המשך וסמיכות פרשה של מעלה היה ראוי לכתוב כך, והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה ושבת עד יי' אלהיך וגו', כי אמרו הברכה נראה שהוא מותר כי מה הברכה אצל הקללה אשר ממנה עלה ובא, ועליה באו הייסורים אשר צריך לשוב מהמסבבם שהם העברות להנצל מהם, וגם הקללה אין צורך להזכירה מן הטעם הזה עצמו, וגם אמרו והשבת אל לבבך נראה בלא טעם, אחר שהיה עתיד לכתוב ושבת עד יי' אלהיך וגו' בכל לבבך וגו', כי מן הידוע שאין תשובה אם לא תקדם השבה אל הלב, כי העברות סבת הייסורין והגליות: ועוד אמרו ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך, הוא כפל גמור, כי היה די בושב הראשון, ועוד ושב וקבצך היינו ושב את שבותך, ועוד מה חסר הכתוב באמרו ושב וקבצך מכל העמים וגו' עד שהוצרך לכפול עוד ולומר אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו', ועוד הכפל אשר בא בפרשה בענין התשובה כי אחר אמרו ושבת עד יי' וגו', אמר עוד שנית ואתה תשוב וגו', ושלישית כי תשוב וגו', והיתר כל זה וישובו הוא מה שאומר, כי הכוונה באמרו והיה כי יבאו וגו' הברכה והקללה, הוא כי אנחנו בזה הגלות הארוך והקשה נחזור על הראשונות בראותנו כי בנטותנו אחר הטוב וייחוד השם הגדול בכבודו כמו שהיה בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום, הנה היה הטוב ההוא והייחוד מתרבה על ידינו והיינו אוכלין בטוב ההוא, כי הוא שכרנו והיא הברכה המיועדת לנו בתורה הנמשכת ומחוייבת מן העבודה והייחוד, וכמו שהתבאר בזה החלק וכשחזר אחור לבנו ונטינו אחר הרע שבעץ הדעת, אז גבר צד הטומאה ומצא מקום להתפשט ולהתרבות באמצעות העון והפשע אשר עוינו ופשענו וצד הקדושה והטהרה נעלם דרך שעבוד כי חטאנו בצד ההוא והוא שכרנו כי יצאנו בגלות בין האומות חלק הצד ההוא אשר חטאנו בו ונמשכנו אחריו, וגם הכבוד יצא עמנו בגלות וכביכול נשתעבד אל האומות גם הוא, והוא סוד אמרו אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך, והיא הקללה המיועדת בנטותנו אחר הצד ההוא, כשנעמוד על כל זה בראותנו כי באו כל הייעודים כפי הצד אשר נטינו אליו הובטחנו גם כן שנשיב אל לבנו בכל הגוים אשר הדיחנו שמה, כי אז נעמוד על האמת כי הטעם הוא מפני שנמשכנו אחר חלקם וחטאנו בו הדיחנו ביניהם, ונאמר אחר שממנו הכל ומידינו היתה זאת לנו ואנחנו הסבונו לנו הטוב וגם הרע הנה גם בידינו לתקן המעוות ולמלאת החסרון ולהשיב הגזלה אשר גזלנו האם אשר לקחנו על בניה, ונשוב בתשובה למטה ונשיב התשובה למעלה, והוא אמרו ושבת עד יי' אלהיך, וסודו בסוד שובה ישראל עד יי' אלהיך כי תגיע תשובתנו עד העליונה ואז תשוב גם היא על בניה ולפי שזאת ההכרה וההשבה אל לבנו לא תשלם כי אם בבא כל המיועד בתורה מהטוב והרע, כי אז נעמוד על האמת כי הכל תלוי בנו, הוצרך לומר הברכה והקללה אשר נתתי לפניך ואז והשבות אל לבבך ושב יי' אלהיך וגו' ושב וגו': כבר כתבתי כי העברות סבה שתסתלק האם העליונה ובהסתלקה מושכת אליה האמת והשלום סוד הוי"ו ומשך הוי"ו היא סוד יו"ד זעירא בסוד הו"י ואז ה"א אחרונה מתרחקת ויוצאת בגלות עם בניה כי בעלה איננו ובשובם בתשובה שלמה יתקנו המעוות ותשוב האם על בניה וישוב האמת והשלום למקומו, ולהורות על זה בא ושב הראשון ובשוב העליונה על בניה גם התחתונה תשוב אל בעלה אשר שלחה בסוד ובפשעכם שלחה אמכם ויתיחדו ביחוד אחד שלם כבראשונה, והנה בזה נתקן התקון העליון ושבו הדברים למקומן, ולהורות זה בא ושב השני. הנה כי מן המצוה הזאת הפרטית יגיע התכלית ההוא המגיע מכל התורה כולה שהוא תקון הכבוד וייחודו כמו שהקדמנו: ועוד לה נוספות ביתר שאת ומעלה בהיות לאל ידה לקבץ ולהשיב כל הגליות הנכללים בגלות הזה שהם גלות הנפש וגלות הגוף ולזה כפל וכתב ושב יי' אלהיך את שבותך והוא שתשוב הנפש מגלותה אחר שתזדקק מדין בני חלוף ושב וקבצך שישוב הגוף גם כן מגלותו והיא הגאולה השלמה שאנו מקוים: אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' אם זה אין משמעו משמע אפילו כמו ואם יהיה היובל אבל משמעו שיחוייב ויהיה כן שיהיה נדחנו עד קצה השמים ומשמעו כמו אם כופר יושת עליו, אם כסף תלוה את עמי, וסוד הענין כי הודיענו עד היכן יגיע וימשך גלותנו זה אמר שימשך ויגיע בקצה השמים שהם הרגלים רגלי המטה אשר הם יורדות מות עד שם ירדו הגליות ויגיעו ובהגיעם שם אז ועמדו רגליו, והוא שצפו בני קרח ברוח הקדש באמרם כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות ששם מקום התנין סוד הנחש הידוע אשר הגלנו והוא הצלמות: ואמרו כי שחה לעפר נפשנו והוא העפר שבקרקע המשכן, דכקה לארץ בטננו והיא ארץ עיפתה כמו אופל, עד שם יגיעו הגליות וימשכו ואז קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך: והוא סוד אמרו אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך יי' אלהיך ומשם יקחך והביאך וגו' ומל יי' אלהיך את לבבך וגו' מן הרע שבעץ הדעת נמשכות התאוות ובו נכשלים בני אדם וחוטאים כי משם היצר המחטיא והיא סוד הערלה המאטמת ומטממת את הלב לבל יבין דבר לאשורו ועתיד הקב"ה למול הערלה ההיא ולהעבירה מן העולם בסוד בלע המות לנצח וגו' ואז והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר הבטיחנו שהלב לא יהיה לו שום נטיה אל הרע ההוא לחטא בו כי איננו אבל יעשה מה שיחייבהו השכל על פי התורה לא יסור מן הדבר ימין ושמאל כי ישוב הזמן לאיתנו הראשון קודם שחטא אדם הראשון זמן השלמות בטבעו, והוא אמרו ומל יי' אלהיך את לבבך וגו' לאהבה את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך, כי אין מיתה עוד אחר שנסתלקה הסבה שהוא הרע ההוא והוא המות הרי החיים והטוב חיים שאין עמהם מות וטוב שאין עמו רע: ובספר היכלות היכל ששי אמר המאור הקדוש ע"ה (ח"ב רנ"ח ע"א) ובכלהו נחתו ישראל ואתגלו וכדין כד יסתיים גלותא במשיכו עד רגלין כדין ועמדו רגליו ויתעבר ההוא רוחא מסאבא ערלה מעלמא ויתהדרון ישראל בלחודיהו כדקא יאות בגין דההוא ערלה נחית לון לתתא עד השתא ומכאן ולהלא דההוא ערלה אתקצץ ואתעבד מעלמא כדין וישכון ישראל בטח בדד, בההוא עין יעקב ולא אשתכח מקטרגא עלייהו עד כאן: ונתן יי' אלהיך את כל האלות האלה על איביך וגו' האלות סבתם החטא והחטא סבתו הערלה ההיא והוא הבטיחנו למול אותה ולהעביר הכסוי ההוא המכסה את הלב ואם כן לא יחולו האלות עלינו כי לא נחטא עוד אבל יחולו על חלק הערלה ההיא שהם אויבינו ושונאינו אשר רדפונו: ואתה תשוב ושמעת בקול יי' וגו' אחר שהודיעם הנמשך משני הדרכים ותועלת התשובה הכל כמו שבארנו למעלה שב עתה להזהירם ולהשיאם עצה טובה לומר שיש דרך אחר משובח מאד ולא יצטרכו אל האמור למעלה וזה יותר טוב להם והוא אמרו ואתה תשוב וגו' ויש לדעת כי התשובה הנזכרת כאן באמרו ואתה תשוב אינה על חטא קדם אבל היא ההשמע וההכנע אל התורה ואל המצות וההמנע מחטא בבא לידו עון אשר חטא וזו היא התשובה המעולה הנדרשת מהם פה ובזה הם מתמידים ומקיימים הייחוד העליון וממשיכים אותו משך תמידי בלי שום הפסק ומשאירים אותו תמיד על האופן ההוא עצמו שהוא במחשבה העליונה, ואמר שימדוד להם במדתם והוא אמרו והותירך יי' אלהיך וגו' וכמו שהם במעשיהם גורמים התמדת הייחוד ההוא והשארותו בענין אחד בלי הפסק כן הוא ישאירם ויתמידם בשלמות וההצלחה ההיא הנמשכת מן התקון והייחוד ההוא בלי הפסק, ובאר הכשר זה ואמר כי ישוב יי' לשוש עליך לטוב אמר כי זה אמנם ימשך ויגיע כי ישוב יי' לשוש בשבילך ולצרכך ולמי ישוב לטוב למדת טובו כלומר יתמיד ייחודו בה בלי הפסק וזה אמרו כי ישוב כאשר שש על אבותיך שזה דרכם עמו וזה דרכו עמהם: כי תשמע בקול יי' אלהיך וגו' כי תשוב אל יי' אלהיך וגו' באר עוד כי ההשמע בקול יי' ושמירת מצותיו היא התשובה המעולה וזה טוב להם משיחטאו ויגלו מעל שולחן אביהם ואחר ישובו אליו עם שישיגו מעלה יותר עליונה בסבת תשובתם ועל הדרך שהתבאר למעלה: ואם יהיה ענין הפרשה כולה לעתיד יהיה ושבת עד יי אלהיך, ואתה תשוב ושמעת, כי תשוב אל יי אלהיך הנזכרים בפרשה שלש פעמים רמז שישובו עד שלש פעמים כנגד פעמים שלש עם גבר שדין זה נוהג בהם ותשובה צריכה לכל פעם ופעם למרק: הגה"ה וברעיא מהימנא יובן זה במצות לפדות פטר חמור: או נזכרו שלשה פעמים תשובה בפרשה לרמוז על שלש אותיות שבשם הגדול שכל אחת תשוב למקומה והם ה' ראשונה אם הבנים תשוב על בניה ואז וא"ו תשוב אל מדת הטוב וה' אחרונה תשוב ותעלה מגלותה עם בניה להתיחד עם דודה ובזה שב כל אחד למקומו ונתקן, ולסוד זה נזכרה תשובה בהם שלש פעמים לרמוז כי כשישובו למטה ישובו למעלה ולפי שהתשובה צורך גבוה גם כן מזהירם עליה פעם אחר פעם כי ממנה ימשך ויגיע יחוד השם הגדול ותקון הכבוד, ועוד כי היא מוציאה עבדים לחירות ותשיב הגליות כל אחד למקומו וממנה יגיע התכלית העצום הנדרש מכלל התורה כלה וכמו שהתבאר והיא הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק לז יש לרבותינו ז"ל באחור הגאולה ועכוב ביאת המשיח סוד גדול גלוהו באמרם בפרק הבא על יבמתו ובעבודה זרה פרק ראשון אמר רב אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, וחכמי האמת קבלו בסודו כי כל הנשמות יזדקקו קודם בא המשיח בסוד העבור והוא אמרם עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ואז יזכו החדשות לצאת ושבגוף אמרו בו שבגוף האדם: ובאור הכתובים כך כי לא לעולם אריב עם ישראל ולא לנצח אקצוף שלא לגאול אותם ומה המעכב שאיני גואל אותם, הרוחות שהם יוצאות מלפני שעדיין לא כלו כלומר לא נזדקקו ובהכרח הן צריכות להזדקק והוא אמרו יעטוף, הרוח הוא מאחר ומעכב הגאולה מלשון העטופים ללבן: וכשיזדקקו, אז הנשמות חדשות שאני עשיתי יצאו ואז יצא המשיח בכללן וזה דעת חכמי האמת: אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה ובשעה שישראל טובים הנשמות זוכות לצאת ולבא לעולם הזה ואם אינם טובים לא יצאו, והיינו דאמרינן אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, מאי כל הנשמות שבגוף הוי אומר שבגוף האדם ויזכו החדשות לצאת ואז בן דוד זוכה להולד היאך כי נשמתו תצא חדשה בכלל האחרות עד כאן: ודעת הרמב"ן ז"ל כי לכך נסמכו ושבת עד יי' אלהיך וגו' אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושבת עד יי' אלהיך לרמוז לזה כלומר כשתשובו אתה ובניך וכל נפשות ישראל יזדקקו וישובו עד יי' אז ושב יי' אלהיך את שבותך, וזה אמרו אתה ובניך רמז לכל ישראל וסמך ובכל נפשך אל ושב יי' וגו' לרמוז כי כשישובו נפשות כל ישראל אליו כלומר שיזדקקו כי אז ישובו אליו אז ושב וגו' והוא סוד אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף כמו שזכרתי: ובכפר היכלות בהיכל אהבה אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב רנ"ג ע"א) בהאי היכלא קיימן כל נשמתין וכל גופין דזמינין לנחתא בבני נשא מיומא דאתברי עלמא ועל דא היכלא דא נקטא כל אינון נשמתין דנפקי מההוא נהר דנגיד ונפיק ובגין דא היכלא דא לא קיימא לעלמין בריקניא ומיומא דאתחריב בי מקדשא לא עלו הכא נשמתין אחרנין וכד יסתיימון אלין היכלא לא קיימא בריקניא ויתפקד מלעילא וכדין ייתי מלכא משיחא יתער היכלא דא לעילא ויתער היכלא לתתא, וכוונתו ע"ה כי מן החבור העליון הנשמות יוצאות ואל זה ההיכל באות והוא לוקט שושנים וראשי בשמים וכל הנשמות שנבראו עם האור הראשון שם בזה ההיכל והוא אמרו ועל דא היכלא דא וכו' דנפקי מההוא נהר דנגיד וכו' והיכל זה כדמות גוף אל הנשמות. וכן פירש רש"י ז"ל אוצר יש ושמו גוף ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות ליולד ונתנו שם עד כאן: ויש נסחאות במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה שכתוב בהן שבגוף האדם העליון ירמזו לזה, ואמר שהיכל זה לא יהיה ריקן כלל לעולם, ולפי שמיום שחרב בית המקדש של מטה חרב גם למעלה כי אין האיש בביתו ולזה רמזו רז"ל בתעניות פרק ראשון באמרם בקרבך קדוש ולא אבא בעיר, אמר הקב"ה לא אבא בירושלם של מעלה עד שאבא בירושלם של מטה ואין שם חבור לא באו משם ואילך נשמות אל זה ההיכל ולא יבאו עד שיגלה המלך המשיח כי יכלו ויזדקקו הנשמות אשר היו בו מקדם ואי איפשר שיהיה ההיכל ריקן אז יתפקד מלמעלה כענין ופקדת נוך ואז יצאו החדשות ויבא המלך המשיח: ובאור הענין בסודו יש לדעת כי חטאו של אדם הראשון גרם קלקול הסדרים וחרבן העולמות של מעלה ושל מטה והכוונה העליונה לא נשלמה בו כי הניח דעת בוראו ועצתו ועבר על מצותו כי נמשך אחר דעת הנחש והלך אחר עצתו והמשיך על עצמו מרוחו וטומאתו, וזה כי הוא האדם הוזהר שלא ימשך אחר הכתות החונות סביבות עץ הדעת טוב ורע והם פאת הרע שבו והן אחוזות בנחש הערום וגם הן ערומות כי נשללו מנרתקן בסוד בונה עולמות ומחריבן ולפי שהן ערומות אינן נכנסות בפלטרין של מלך כי אם על ידי האדם כשיחטא ואדם הראשון הועד בו שאם ימשך אחר הכתות ההן שיתחייב שימשכו עליו ועל כל תולדותיו מהצורות ההן הנחרבות הערומות והן שכרו, ויתחייב גם הוא שיתפשט ממלבושו היקר שהוא זיוה של שכינה וגם שתחרב צורתו הקדושה מהבנין ההוא לפי שנקשרה צורתו אחר הצורות ההן הערומות ויתחייב גלגול שהוא לו כור מצרף, ואדם הראשון עזב חוק הפר ברית ולא נמשך אחר עץ החיים להמשיך ממנו צורות קדושות להשלים הכוונה בבריאתו אבל דבק בעץ הדעת בפאת הרע והנחש המסית הטיל זוהמא בחוה ואדם בליעל נקשר באדם ולזה חוייב שישוללו ממלבושם הם וכל הבאים אחריהם: ומיד שנפתח המעין הנרפש והמקור המשחת ההוא היה מן הראוי שימשך ויתפשט בעולם עד אלף דור ויהיה נעלם התפשטות עץ החיים כל הדורות ההם, אלא שגברו רחמיו אחר צרוף וזקוק ולא נשאר עולם עץ החיים נעלם כי אם כ"ו דורות ושאר הדורות קמטם בלא עתם ובקבלת התורה פסקה הזוהמא ההוא ונתבסם העולם וחזר למה שהיה קודם שחטא אדם הראשון ונשלמה הכוונה בבריאה, אבל כאשר חזרו ישראל לקלקולם ועשו העגל חזרה הזוהמא ונשתאבה בהם ונשארו הצורות ההן שנתרבו אחוזות וקשורות בנחש הערום והן מתלבשות בגופות בני אדם והם עזי פנים שבדור, ואל הכל חוייב והוצרך הצרוף והזקוק ומשם ואילך נתפשטה רוח הטומאה בעולם ונתקלקלו הסדרים והדורות הבאים הרעו מאבותם בעבדם עבודה זרה ועברם על התורה ונתערב הטהור בטמא והטמא בטהור ונכנס צלם בהיכל וטמאוהו כחות הטומאה כי נכנסו בו על ידי החוטאים הנמשכים אחריהם ולא סר זה הקלקול הולך ומתפשט בעולם, כי נפתח המעין: ולזה הוצרך הצרוף והזקוק להעמיד כל דבר על כנו כי המר יצטרך שיפשוט ממנו פרק המלך המשיח שיגלה במהרה בימינו הוא אשר יחזיר עטרה ליושנה והוא אשר ישיב הממשלה הראשונה למכונה ואז תשלם הכוונה בבריאה ויחזור העולם על מה שהוטבע בו מהטוב והשלמות קודם שמרה וחטא אדם הראשון, והנביאים עדים נאמנים וכמו שכתוב וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה, וכן אמר במקום אחר בלע המות לנצח וגו', נראה שיתחדש ענין וענינים אינם בעולם הזה וכבר באו פסוקים רבים מזה הענין אמר הנביא כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם כלומר לא כמו שהם היום אבל כמו שהיו קודם שחטא אדם הראשון ועתיד המלך המשיח להחזירם ליושנם: וכן דעת רז"ל בבראשית רבה פרשה י"ב אמרו שם אמר ר' שמואל בר נחמן כל תלדת שבמקרא חסרין בר מן תרין אלה תולדות פרץ וגו' והדין, ומפני מה אינון חסרין ר' המתוק כשקבלו על דרך גזל והמתוק צריך גם כן שיפשוט ממנו המר ובזה יתוקן הכל ועד שיתוקן הכל אי אפשר שיבא המלך המשיח, ועל זה גזרו ואמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף: ואמרו חכמי האמת שגם זה מכוון למה שאמרו בפרק חלק אמר ר' יוחנן אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב, בדור שכלו זכאי דכתיב ועמך כלם צדיקים גו', בדור שכלו חייב דכתיב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, כי זה ראוי להיות בהכרח כשיכלו כל הנשמות שבגוף ואז יבא בעל המשפט ויעביר רוח הטומאה מן הארץ כמו שיתבאר בפרק הבא אחר זה בס"ד: חלק ב פרק לח יודן בשם ר' אבין אמר כנגד ששה דברים שנטלו מאדם הראשון ואלו הן. זיוו, חייו, וקומתו, ופרי הארץ, ופירות האילן, ומאורות, עד כאן. נראה מכאן שעתידין לחזור בימי המלך המשיח הבא מפרץ ולפיכך תולדותיו מלאים שהוא ימלא חסרון העולם. וכן אמרו שם ר' ברכיה בשם ר' שמואל אמר אף אל פי שנאמרו הדברים על מליאתן כיון שחטא אדם הראשון נתקלקלו ועוד אינן חוזרין לתקונן עד שיבא בן פרץ שנאמר אלה תולדות פרץ מלא בשביל ששה דברים שיחזרו אליו: ובספרא שנינו ונתנה הארץ יבולה לא כדרך שהיא עושה עכשו אלא כדרך שעשת בימי אדם הראשון ומנין שהארץ עתידה ליזרע . ועושה פירות בן יומו תלמוד לומר זכר עשה לנפלאותיו וגומר, וכשהוא אומר תדשא הארץ דשא וגומר, אם מזריע למה זרע מלמד שבו ביום שנזרעת בו ביום עשת פירות. ועץ השדה יתן פריו לא כדרך שהוא עושה עכשו אלא כדרך שעשה בימי אדם הראשון ומנין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומו תלמוד לומר זכר עשה לנפלאותיו וגומר, ואומר עץ עושה פרי למינו מלמד שביום שהוא נוטע בו ביום הוא עושה פירות עד כאן דעתם עליו השלום שיתחדשו בימות המלך המשיח טובות אינם בעולם הזה אבל יהיו אז כמו שהיו בימי אדם הראשון כלומר קודם שחטא שהרי החטא קלקל הכל ושנה הטבע: אלא שיש לספק על מה שכתבנו בזה ממה שאמרו רז"ל בפרק אין עומדין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. שנראה דעת שמואל שלא יתחדש דבר בימות המלך המשיח על מה שהעולם נוהג בו היום ואל זה הדעת נטה הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלכים ומלחמותיהם, אמר שם בזה הלשון אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חדוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו הולך וכו'. הגה"ה דעיין ברעיא מהימנא כי מתרץ זה יפה וזה לשונו דמסטרא בעמי הארץ אין בין העולם הזה וכו'. ואיפשר לתקן זה בשנאמר כי כוונת שמואל שלא יחדש הקב"ה דבר חוץ מן הטבע אבל יהיו הדברים על טבעם ושרשם כמו שהיו בתחלת הויתם ובריאתם, והנה ידוע כי בתחלת הבריאה כבר הוטבע העולם לטובת האדם והנאותיו על השלמות והטוב שבפנים שאיפשר לו, גם כוון בו שיחיה חיים נצחיים כמו שכתבנו כבר, וחטאו גרם לו שישתנה טבעו של עולם עליו ועל כל הבאים אחריו וסוף אדם למות וכמו שהעיד הכתוב באמרו ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ואמרו רבותינו ז"ל בפרק אין דורשין כיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו, נראה מכל זה שבכח האדם היה כל השלמות האפשרי לו, לולא שמיעטו על חטאו וענשו וכמו שיראה מעונש אדם ואשתו, וכן האדמה נענשה גם כן וכמו שכתוב ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וגו' וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו'. הרי גם היא נענשה בשלא תוסף תת כחה ומה שהוטבע בה בתחלת הבריאה: ובזה יתוקנו הכתובים שמעידים כי לעתיד לבא ישובו המעלות והטובות אל טבעם ושלמותם שהיו בו בתחלת הבריאה ונתמעטו בסבת החטא והוא שדייקו באמרם הגפן תתן פריה כלומר הפרי הראוי לתת לה כמו שהיה בתחלת הבריאה וכן הארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם שנעצר בסבת חטאו של אדם וכל הדברים יחזרו ליושנם כמו שכתבנו בתחלת זה הפרק: ולסוד חזרת כל הדברים ליושנן ולתקונן וצאתם ממעוטם וקללתם בסבת החטא ושובם למלואם ולשלמותם כמו שכוון בהם בוראם אמר הנביא ע"ה רנו שמים כי עשה יי' וזה כנגד מעוט המאורות שלקו ונתמעטו בסבת החטא ולזה בא מארת חסר על חסרונן הריעו תחתיות ארץ, כנגד פירות הארץ ופירות האילן, וקללת האדמה שנתקללה בסבת החטא. ולזה המשיך פצחו הרים רנה יער וכל עץ בו ובאר סבת זה ואמר כי גאל יי' יעקב ובישראל יתפאר כי אז ישובו כל הדברים לתקונן וימלאו כל החסרונות וזה כשימחה החטא הגורם כל זה והוא שהקדים באמרו מחיתי כעב פשעיך וגו' רנו שמים וגו' כי החטא הקדום גרם מעוט וקלקול עליונים ותחתונים ובשובן אל יושנן כמו שכוונה בהם החכמה העליונה השלמות ההוא שישובו אליו הוא רנתן ושמחתן בהיותם על הכוונה שכוון בהם בבריאתם, וכל הכתובים שבאו בדברי הנביאים והמדברים ברוח הקדש בענין זה הכוונה בהם זה הפירוש עצמו: ואין ספק שיודה שמואל שאין העולם נוהג אחר החטא כמו שהיה נוהג קודם החטא כי החטא ממית וגורם קלקול העולמות והפסד סדרי בראשית ושנוי טבעו של עולם ויאמין עם זה שהכוונה העליונה בבריאה לא הגיעה עדיין ולא נשלמה והכרח שתשלם ותגיע על כל פנים והנה לא בא זה ולא הגיע עד היום ולא יבא עד אשר יגלה אשר לו המשפט ואז תשוב הממשלה הראשונה ממשלת הרצון והחפץ העליון אל יושנה: ויישוב המאמר כמו שאומר כי דעת רבי יוחנן כי מה שנבאו הנביאים מטובות ונחמות יהיו דברים יתחדשו בימות המלך המשיח שלא היו בזמן הבריאה וקודם שחטא אדם הראשון, ודעת שמואל כי אין בדברים ההם שנבאו הנביאים כי אם חזרת העולם אל טבעו ומנהגו הראשון שהיה נוהג בתחלת הבריאה קודם החטא וכשחטא אדם הראשון נשתנה הטבע ויחזור ליושנו בימות המלך המשיח כי תשלם אז הכוונה העליונה כי עד עתה נמשכה ונתפשטה כוונת רוכב נחש אשר רמה את אדם הראשון והחטיאו ועתיד הקב"ה בבא עת דודים להעבירו מן העולם ואז תשלם כוונתו בבריאה: ואל זה רמזו אנשי כנסת הגדולה ע"ה בתפלות ראש השנה באמרם על כן נקוה לך יי' אלהינו לראות מהרה בתפארת עזך וכו'. והכוונה בזה לרמוז כי השם הגדול ושכינת עוזו יראו פנים בפנים לעינינו ויגלו בעולם אחר שהיו נעלמים עד עתה ולא היה הייחוד מתגלה מפני קלקול התחתונים וזה הגלוי וההראות יהיה להעביר גלולים שהם התמורות סוד צד הטומאה מן הארץ העליונה כי היו נאחזים בה ויונקים ממנה בסבת התחתונים בקלקולם וחטאם בצד ההוא, ואז והאלילים כרות יכרתון למטה כי בהעביר הצד ההוא למעלה אז תכרת כל עבודה זרה שבעולם למטה כי משם היא נמשכת העבודה זרה והטומאה והקלקול בעולם וכל זה הסבה בו לתקן עולם במלכות שדי שלא נתקן עד עתה ולא נשלמה כוונתו בעולם כי אם כוונת הצד ההוא ומלכות שדי נעלם דרך שעבוד וכשיעבירנו הקב"ה מן העולם אז יתוקן במלכות שדי והיתה ליי' המלוכה, והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ואז יחזור העולם למה שהיה קודם שחטא אדם הראשון: וכל בני בשר יקראו בשמך, מה שלא היו קוראים עד עתה כי אם בשם הטומאה ההיא ואז יתקיים מה שכתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם יי' לעבדו שכם אחד. להפנות אליך כל רשעי ארץ כי אל ייחודו יפנו ותחת עול מלכותו יבאו כי יסתלק המונע אותם מלבא עד עתה שהוא צד הטומאה, וכשיבערנו הקב"ה מן העולם אז יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך לבדך תכרע כל ברך וכו' ולכבוד שמך יקר יתנו מה שלא היו נותנין הכבוד עד עתה כי אם לצד ההוא ויקבלו כלם את עול מלכותך ולא עול מלכות אחר, ואתה תמלוך עליהם לעולם ועד כי המלכות שלך היא ואתה תחזירנה למקומה: וזה תקון העולם וחזרה עטרה עטרת תפארת ליושנה כמו שהיתה קודם שחטא אדם הראשון שהיו כל העולמות שקולים ועולים בקנה אחד והשם הגדול בייחוד אחד בשכינת עוזו, ובחטאו של אדם הראשון נפרד הייחוד ונהרסו הבניינים ונתקלקלו העולמות ויצאו פנימיים לחוץ ונכנסו חיצוניים לפנים ורוח הטומאה נתפשטה בעולם ובסבה זו קלקלו הבריות וקצצו הנטיעות היפות והפרידו בייחוד הקדוש עד שנעלם דרך שעבוד. ובביאת המלך המשיח יתוקן הכל כי אז יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ ולא ישאר דבר בו יקלקלו ויקצצו הנבראים וכלם יפנו אל הייחוד כי נסתלק המסך המבדיל והמונע ואז תשלם הכוונה בבריאה וזה שעור מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ב פרק לט האמונה בתחיית המתים ראויה ומחוייבת על כל אשר בשם ישראל יכנה, והוא שיש להאמין אמונה אומן שהקב"ה עתיד להחזיר נשמות לפגרים מתים: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רכ"ב ע"א) כל נפשתא דצדיקיא גניזן וטמירן תחות כורסיא דמלכא ואיהי נטרא לון לאתבא לון לדוכתייהו הדא הוא דכתיב ופקודתך שמרה רוחי מאי ופקודתך כמה דאת אמר פקודתו יקח אחר פקודתך ודאי מטרוניתא דמלכא שמרה רוחי איהי שמרה לה, והכוונה על כנסת ישראל סוד ה"א אחרונה היד החזקה ששם מתכנסות נפשותיהן של צדיקים בסוד אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש ועליה אמר דוד המלך ע"ה בידך אפקיד רוחי וגו' והיא פקודתו של המלך שהשלום שלו לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, הוא הכסא המתנשא. ובפרק שואל אדם, תניא ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך. ויש בכאן מקום שאלה כי אחר שהנשמות הטהורות נצררו בצרור החיים את יי' אלהיהם והם בעונג הנפלא ההוא הלא טובה להם המנוחה והנחלה ההיא ולמה ירדו מהמעלה והכבוד ההוא לשוב אל גופותיהן אשר בלו ושבו לעפרן: והסוד הנכון בזה למוצאי דעת המאמינים הברים ואינם מסתפקים בילדי נכרים כי כבר התבאר בפרק כ"ב מזה החלק טעם ביאת הנשמה אל העולם הזה והוא לתקן הכבוד ולהשלימו כדי שיהיה כלול ומשוכלל מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה וזו היתה הכוונה בבריאה, ואדם הראשון בחטאו פתח המעין הנרפש והמקור המשחת צד הטומאה אשר נמשך אחריו ונתפשטה הזוהמא והטומאה בעולם והיצר הרע הבא מהסבה ההיא אורב תמיד וצופה לצדיק להחטיאו להמיתו כי חטא ממית והמלחמה הזאת ערוכה בכל ושמורה לדורות אין נקי ממנה, ובסבתה אין הכוונה העליונה נשלמת ואין תקון הכבוד נתקן כראוי והזוהמא נשאבה בגוף ונגעה עד הנפש ונטמאת, והיא סבת המות כי הנשמה הטהורה לא תשכון במשכן שהטומאה שוכנת בו והוא שאמרו רבותינו ז"ל בפרק המדיר באמרם אין אדם דר עם נחש בכפיפה כי האדם האמיתי היא הנשמה ולא תדור בכפיפה שהוא הגוף שנטמא בזוהמת הנחש המסית והמדיח עד שיחטא וימות ופרוח תפרח מן הגוף ותשוב למקומה: ולתקן המעוות ולמלאת החסרון הזה ראתה החכמה העליונה להעביר המקטרג ההוא המשחית הנקרא קץ כל בשר ולבלעו ממקומו ולהתם פשע היצר הרע להכחידו שלא יקרא עוד בשמו ולכלות זוהמתו ואז ינער ויקים הקב"ה הגוף מעפרו אחר שכלתה טומאתו ועברה זוהמתו ונקה כי בעבור היצר הרע הגורם תעבור זוהמתו וישאר הגוף זך ונקי והכלי והמשכן אשר היה מעון אל הנשמה מתחלה, כלו הפך לכן טהור הוא והנשמה קודם עלותה אל מקומה כבר עברה וכלתה זוהמתה וטבלה מטומאתה והנה היא זכה ונקיה ברה כחמה אז תרד הנשמה ותשכון בגוף ההוא שהיה מקום מנוחתה מקדם כי תמצאנו נקי מן הטומאה והזוהמא, ובזה תהיה מוכנת אל העבודה ואל תקון הכבוד בשלמות בלי שום מעיק, כי המונע חלף הלך ובטל מן העולם ואז ישובו העולמות להיות שקולים בשקל הקדש והכוונה העליונה תשלם תבא ותגיע אל הרצון והחפץ המכוון בבריאה: כי אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה היה בראו וכוננו על השלמות ונפח בו נשמת חיים ובסבתה השיג בעליונים מה שלא השיגו מלאכים ומשרתים כמוהו ולרוב מעלתו נתקנא בו רוכב נחש ולא סר מלהתעולל עלילות ברשע עד שהדיחו מעל אלהיו והחטיאו והשאיב בו ובכל הבאים אחריו זוהמתו ונתפשטה הטומאה ההיא בעולם ובסבתה המות ושאר כל הרעות והצרות אשר מצאו את אבותינו ואותנו, ובהגיע תור הזוהמא והטומאה ההיא לעבור מן העולם בזמן התחייה יקומו נקיים הזוכים אליה ויהיה מעין היצירה הראשונה כי אותה היצירה מעשה ידיו של הקב"ה היתה ולא חלו בה ידי הריון ותולדת זכר ונקבה, גם האחרונה תהיה מעשה ידיו: ולזה רמזו רבותינו ז"ל בתעניות פרק ראשון באמרם שמפתח תחיית המתים בידו של הקב"ה ולא נמסרה ביד שליח שנאמר וידעתם כי אני יי' בפתחי את קברותיכם, וסוד הכתוב כי בזמן התחייה ידעו דעת שלמה את יי' כי יסור המסך המבדיל והיא זוהמת הנחש בסבת יצר הרע אשר בו יבערו ויכשלו מלדעת ומהכיר את השם הגדול ובזמן התחייה בהסתלק המונע תרבה הדעת את יי' כמים לים מכסים: ובפרק חלק תניא ר' מאיר אומר מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל, שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב נ"ד ע"א) 'שיר שר מבעי ליה אלא מלה דא תליא ואשלים לההוא זמנא ואשלים לזמנא דאתי דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא, משה ובני ישראל, מכאן אוליפנא דצדיקייא קדמאי אף על גב דאסתלקו בדרגין עלאין דלעילא ואתקשרו בקשורא דצרורא דחיי זמינין כלהו לאחייא בגופא ולמיחמי אתוון וגבוראן דעביד קב"ה לישראל הדא הוא דכתיב אז ישיר משה ובני ישראל, רבי שמעון אמר יוסיף יי' שנית ידו לקנות וגומר כמה דאת אמר יי' קנני ראשית דרכו, את שאר עמו אילין אינון צדיקייא דבהון דאקרון שאר כמה דאת אמר וישארו שני אנשים במחנה ותנינן לית עלמא מתקיימא אלא על אינון דעבדין גרמייהו שירים, ואי תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי ומתענגי בתענוגא עלאה לעילא דקב"ה אמאי נחית לון לתתא, תא חזי כד הוה בקדמיתא כד ברא עלמא דאף על גב דכל אינון רוחין קדישין הוו אחידן בכורסיה יקריה אוחית לון להאי עלמא בגופא, כל שכן השתא דבעי קב"ה לישרא עמיקא כמה דאת אמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואי תימא אינון דמיתו בעטיו דנחש אפילו אינון יקומון ויהון מארי דעיטא למלכא משיחא, ועל דא תנינן משה זמין למימר שירתא לזמנא דאתי מ"ט בגין דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אראך נפלאות מבעי ליה אלא אראנו ממש למאן דחמא בקדמיתא יחמי ליה תניינות ודא הוא אראנו וכתיב אראנו בישע אלהים, וכדין אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליי' שירתא דמטרוניתא לקב"ה עד כאן: הנה כי עם שנצררו בצרור החיים יחיו ויקומו בתחיית המתים לראות אותות וגבורות שעתיד הקב"ה לעשות וכמו שקנה בראשית מעשיו יוסיף עוד לקנות, ועם שעלו אל העליונה שבמדרגות ירדו לפי שעתיד הקב"ה לישר ולתקן המעוות אשר עותו החטא הקדום הכל כמו שכתבנו למעלה, ואף אותם הארבעה שלא נטמאו בסבת הזוהמא ההיא כי לא חטאו חטא ימותו בו אלא בעצתו של נחש, כלומר אותה עצה נבערה שיעץ את אדם הראשון סבבה להם שימותו ולא היו ראויין למות אלא מפני הגזרה ההיא יקומו להיות מאנשי עצתו של המלך המשיח ואפילו משה אדון הנביאים ע"ה עם שמעלתו גבוה מכולם יבא בתחיית המתים וכמו שהוכיחו מהכתוב שאמר אז ישיר שר לא נאמר וכמו שכתוב אראנו למי שראה לשעבר. ועוד יש בענין משה רבינו ע"ה סוד נעלם בסוד העבור וכתיב אראנו בישע אלהים והיא הכוונה בזה הפרק: חלק ב פרק מ תהייה זו צריכה באור שעם שאנו מאמינים אמונה אומן שהקב"ה יחיה המתים וינערם מעפרם והגוף עצמו שמת הוא אשר יקום כדי שיתפרסם שזו תחיית המתים ממש לא יצירה חדשה כיצירה הראשונה: אמנם יש לאומר שיאמר שזה יצדק במתים שיהיו כאותם שהחיה יחזקאל הנביא ע"ה בבקעת דורא שהיתה מלאה עצמות שהיה שם יסוד להקים ולבנות הבנין עליו אבל המת מהיום כמה שנים שכלה ונרקב ושב לעפרו ולא נשאר ממנו שום דבר והוא בהכרח שיחיה ויקום וימנה עם שאר הצדיקים ואם כן הנה זו יצירה חדשה ממש כיצירת אדם הראשון לא תחיית המתים: ובאור זה כפי מה שקבלו חכמי האמת אמרו כי הקב"ה משאיר בגוף האדם עצם אחד קטן והוא התחתון שבשדרה והעצם הזה אינו כלה ולא נפסד לעולם ונקרא בלשון רבותינו ז"ל תרווד רקב אמרו בפרק ל"ד מפרקי ר' אליעזר, ר' שמעון אומר כל הגופות נוגעין בעפר הארץ עד שאינו משתייר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב והוא מתערב כעיסה וכו', והנה זה יסוד חזק על מה שיבנה בנין הגוף ועליו ישלם מציאות התחייה בענין שלא תהיה יצירה חדשה כי אם תחיית המתים: ואמנם התחייה תהיה על זה הדרך אמרו בפרקי ר' אליעזר פרק ל"ד ומאיזה מקום הוא יורד מראשו של הקב"ה ולעתיד לבא מנער שער ראשו ומוריד תחיית טל ומחיה את המתים שנאמר אני ישנה ולבי ער וגו' שראשי נמלא טל וגו' עד כאן. והטל ההוא יכנס בתוך העפר עד שיגיע אל העצם ההוא וירטבנו עד שיעשה כעיסה זו בתוך העפר, ויתפשט לכל צד וימתחו ממנו כל האיברים וגידים ועצמות ובשר ועור מלמעלה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רכ"ב ע"א) זמין קב"ה לבתר דאתכלי בר נש בעפרא ומטי זמנא דתחיית המתים דההוא גרמא דאשתאר למעבד ליה כעיסה דא ונביע כחלב דא ומההוא נביעו נקי מצוחצח בצחותא יתערב ההוא גרמא ויתמחי כחלבא ובתר יקפיא ליה ויתצייר בציורא דא כגבינה דא בקפיאותא ולבתר יתמשך עליה עור ובשר ועצמות: ובמקום אחר במדרש ההוא אמר ר' אלעזר תפח רוחיהון מאינון דאמרי דלא זמין קב"ה לאחיא מתייא ואיך יתעביד מניהו בריה חדתא יתון ויחמון אנון טפשין רחיקין מאוריתא רחיקין מניה, בידיה דאהרן הוה חוטרא אעא יבישא וקב"ה לפום שעתא אהדר ליה בריה משניא בגופא ורוחא, אינהו גופין דהוו בהו רוחין ונשמתין קדישין ונטרו פקודי אוריתא ואשתדלו באוריתא יממא וליליא וקב"ה טמיר לון בעפרא לבתר דיחדי עלמא על אחת כמה וכמה דיעבד בריה חדתא, אמר ליה רבי חייא ולא עוד אלא דההוא גופא דהוה יקום ממש דכתיב יחיו מתיך ולא כתיב יבראו דמשמע דבריין אנון אבל יחיו דהא גרמא דא אשתאר בגופא תחות ארעא וההוא לא אתרקב ולא אתכלי בעפרא לעלמין ולההוא זמנא קב"ה ירכך ליה ויעבד ליה כעיסה בחמירא ואסתלק ואתפשט לארבע זוין ומניה אשתכלל גופא וכל שיפוי וקב"ה יתן בהו רוחא לבתר, א"ר אלעזר הכי הוא, ותא חזי ההוא גרמא במה אתרכך בטל דכתיב כי טל אורות טלך וגו' וצדיקים שבחוצה לארץ נעשות להן מחילות ועומדים על רגליהם והולכים עד ארץ ישראל ושם חיים כי הרוח תנתן בהם שם לפי שהיא קדושה וטהורה לא חוצה לארץ שהיא טמאה, והוא שכתוב הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל וגו' ואחר כך ונתתי רוחי בכם וחייתם. ובמדרש ר' יהודא בן אלעזר שאל לר' חזקיה אמר ליה מתים שעתיד הקב"ה להחיות למה לא יהיב נשמתהון באתר דאתקברו תמן ויתון לאחיא בארעא דישראל, אמר ליה נשבע הקב"ה לבנות ירושלם ושלא תהרס לעולם דאמר ר' ירמיה עתיד הקב"ה לחדש עולמו ולבנות ירושלם ולהורידה בנויה מלמעלה בנין שלא יהרס, ונשבע שלא תגלה עוד כנסת ישראל, ונשבע שלא יהרס עוד בנין ירושלם שנאמר לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה ובכל מקום אתה מוצא לאא שבועה, הה"ד ולא יהיה עוד המים למבול ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול וכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח, מכאן דלא לא שבועה ומכלל לאו אתה שומע הן: ועתיד הקב"ה לקיים עולמו קיום שלא תגלה כנסת ישראל ולא יהרס בנין ירושלם ובית המקדש לפיכך אין מקבלין נשמתן אלא במקום קיים לעולמים כדי שתהיה הנשמה קיימת לעולמים בגוף, ודא הוא דכתיכ הנשאר בציון והנותר בירושלם שהוא מקום קיים קדוש יאמר לו: א"ר חזקיה מהכא הקב"ה קדוש, ירושלים קדוש, הנותר בה קדוש, הוא קדוש דכתיב קדוש קדוש קדוש יי' צבאות וכתיב בקרבך קדוש. ירושלם קדוש דכתיב ממקום קדוש יהלכו. והנותר בה קדוש דכתיב והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, מה קדוש הראשון קיים, אף הנותר קדוש וקיים: הנה כי לקיום ונצחיות הגוף צריך שיקבל הנשמה בארץ מקום הקיום והקדושה כדי שיהיה קיים נצחי כקיום ונצחיות הארץ הקדושה, ואולי כי לזה יצטרכו הצדיקים ללכת במחילות תחת הארץ עד הארץ הקדושה ושם יבצבצו ויעלו כדי שיוכנו גופי בני התחייה אל הקיום הנצחי באמצעות הנשמה הקדושה מה שלא היו מוכנים לזה אלו היו מבצבצים בארץ הטמאה: והמאור הקדוש רשב"י ע"ה כתב בזה הלשון (ת"ז מ' פ"א ע"א) כל אינון דגופא דילהון בארעא מסאבה אינון גופא בלא רוחא עד די יתגלגלון תחות ארעא וימטון לארעא דישראל ויפקון מתחות הר הזתים ותמן יקבלון נשמתא ולא ברשו אחרא כדי דיתקיימון בעלמא דאתי עד כאן: ובכתובות פרק אחרון אמר רבי חייא בר רבי יוסף עתידין צדיקים שמבצבצין ועולים בירושלם שנאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ, ואין עיר אלא ירושלם שנאמר וגנותי על העיר הזאת, וכאלו גופי בני תחיית המתים נוצרים בארץ הקדושה אחר שמבצבצים ועולים בה וכמו שהיתה היצירה הראשונה כדי שתוכן אל הקיום והנצחיות ובזמן התחייה תחזור עטרה ליושנה, וצדקו דברי רבינו הגדול הרמב"ן זכרונו לברכה ודברי הרב ר' אהרן הלוי תלמידו ז"ל באמרם כי בני תחיית המתים לא ימותו עוד וכמו שיתבאר עוד במה שיבא בסייעתא דשמיא, זה שעור מה שרצינו לדעתו בענין תחיית המתים ימהר יחישה מעשהו במהרה בימינו אמן: חלק ב פרק מא העולם הבא הוא התכלית אשר אליו יכוונו הצדיקים והוא תקותם ותוחלתם והוא עולם הגמול הקצוי וסוף מתן שכרן של מצות ועסק התורה לבני תחיית המתים ודבר זה עקרו בתורה ויש לו פירוש ארוך מדברי סופרים בהרבה מקומות, גם בדברי הנביאים ע"ה הענין רמוז קרוב לבאור אלא שליוקר ועלוי העולם ההוא והעלמתו מעין כל נברא אי איפשר להרחיב ולהאריך הדבור בו. אמר הנביא ומעולם לא שמעו ולא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, ואמרו בפרק אין עומדין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו' נראה כי למעלת העולם ההוא אין שולט בו זולת עין של מעלה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (תוספות ח"ג ש"א ע"ב) מאי יעשה דא יובלא ההוא דאקרי העולם הבא ודאי, כי העולם ההוא לא השיגהו נביא ולא נבא עליו, ולמדנו כי העולם הבא בא אחר ימות המשיח לא קודם. ובמדרש קהלת ר' אמר, סעודה ראו מתן שכר לא ראו, ורבי יוסי אמר לא סעודה ולא מתן שכר ראו, הנה כי לדברי הכל מתן שכר המעותד לצדיקים על עמלם בתורה ובמצות באותו עולם שהוא סוף הגמול לא ראוהו הנביאים ולא נבאו עליו, וממה שנחלקו בסעודה נראה שאינה משל ולא חידה וכל שכן לדעת ר' שחלק בין סעודה למתן שכר שהוא סובר שאין הסעודה משל. ובפרק המוכר את הספינה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן שנאמר יכרו עליו חברים: ומדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פרק ח' נראה שהיא משל שכתב וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל ואמר ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה וטובה היתה לו השתיקה עד כאן: הגה"ה ועיין בספר הזהר הנגלה פרשת תולדות יצחק [מדרש הנעלם ח"א קל"ה ע"ב] ותראה פשוטי הענינים בענין הסעודה כדברי הרמב"ם ז"ל לית נגר ובר נגר די יפרקנון ובהיות שהרב ז"ל היה בקי במדרש רשב"י ע"ה תמה אני איך לא הביא זה ואפשר שהענין הוא כמו שתירץ רעיא מהימנא (ח"ג קכ"ח ע"א) בענין אין בין ימות המשיח לעולם הזה אלא שעבוד מלכיות בלבד וזה התירוץ נוכל לתרץ עליו והכל אמת פנימי וחיצון ולא פליגי. יהודה גדליה: והרמב"ם ז"ל לדעתו שהוא מאמין שגם אם יש לצדיקים הגמורים בעולם הזה שכר טוב כפי מעשיהם מכל מקום עיקר השכר הוא רוחני ולנפש בלבד בעולם הבא, ולדעתו ז"ל העולם הבא המוזכר בדברי רבותינו ז"ל בכל מקום הכוונה להם בו העולם הבא לאדם אחר המות מיד בהפרד הנפש מן הגוף שאין בו אכילה ושתיה ולא שום תענוג ושמוש משמושי הגוף ותענוגיו: והוא שכתב בפרק ח' מהלכות תשובה בזה הלשון העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה וזה שאמרו צדיקים יושבין על דרך חידה כלומר נפשות הצדיקים מצויים שם בלא עמל ולא יגיעה וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעה שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצוייה עמהם והיא העטרה שלהם. כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הדעה ומהו זה שאמרו ונהנין מזיו השכינה שיודעין ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינן יודעין והם בגוף האפל והשפל עד כאן שם: ויאמין עם זה שעם היות עקר השכר הזה לנפש בלבד עוד יש שכר אחר גשמי לעולם הזה לימות המשיח וזה בתחיית המתים שיחיו אז הצדיקים הגמורים והטעם לדעתו ז"ל אם כדי לפרסם נסי הקב"ה ואמונתו בעולם ואם כדי שישיגו קצת תענוג גשמי אז כימים שנצטערו בהם או יותר כפי מה שתגזור החכמה העליונה או כדי שיקנו שלמות יותר מאשר קנו בתחלה כאשר לא יכלו להשיג בחייהם המעלה שהיתה ראויה להם לפי יושר לבם מפני המעיקים ועול הגלות: אבל מכל מקום לדעתו ז"ל כפי מה שכתב בפרק חלק בפירושו למשנה, וכפי מה שנמצא לו ז"ל באגרת תחיית המתים ימותו אחר שיחיו וישובו לעפרם ויזכו אז הנשמות ההן למדרגה יותר גדולה בעולם הבא ממה שהיו בה קודם התחיה כפי מה שהשיגו בחיים השניים מאמתת הקב"ה. ולדעתו ז"ל גם על זה אמרו העולם הבא אין בו לא אכילה וכו' לפי שאין שם גוף וגויה שאלו היה שם גוף וגויה יהיו אם כן הכלים לבטלה אחר שאין משתמשים בהם הפעולות הגשמיות כאכילה ושתיה ותשמיש, ובאגרת תחיית המתים אמר שאין להביא ראיה מהפליאה שמצינו במשה רבינו ע"ה ואליהו ז"ל שעמדו זמן הרבה בלא אכילה ושתיה והם בגוף וגויה לומר שכן תהיה הפליאה בבני העולם הבא שיהיו גוף וגויה ויתקיימו כקיום משה ואליהו, אמר שאין לומר כן ואמר הטעם לפי שאם נתבטלו הכחות הגשמיות מהם ע"ה היה זה לפי שעה ואין בזה כלים לבטלה שהרי נשתמשו בכליהם קודם הפליאה ואחריה, אבל בבני העולם הבא שאין שם אכילה ושתיה ושאר שמושי הגוף שנאמר שיברא אלהים חדשה ויהיו שם בגויות וכליהם ישובו ריקם, זה מן הנמנע כי אין הפועל החכם מדרכו שיפעול דבר לבטלה חלילה: ולכך יש לכל משכיל להאמין שאין בבני העולם הבא גוף וגויה כי אם נפשות בלבד זה כלל דעתו והעולה מדבריו ז"ל. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וכתב עליו בזה הלשון דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא נשמות בלבד, וחיי ראשי לא היה דעת חכמי התלמוד על זה שהרי אמרו עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם ק"ו מחטה, וכן היו מצוין לבניהם אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה וכו', והצדיק אמר שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדים בגויתם, וכן אמרו במומם עומדים ומתרפאים, וכל אלה מוכיחין כי בגויתם הן עומדים חיים, אבל איפשר שהבורא ישים גויתם חזקות ובריאות כגויות המלאכים וכגוית אליהו ז"ל ויהיו העטרות כמשמען ופשוטן ולא יהיה משל עד כאן דבריו: וגם רבינו מאיר בן ר' טודרוס הלוי ז"ל כתב לחכמי לוני"ל אגרת תלונות על הרמב"ם ז"ל וצעק עליו צעקה גדולה ומרה ואמר מתרעם אני עליו שבזה כפר בתחיית המתים שהוא נקרא העולם הבא באמת ואם קבלנו שאין בו גוף וגויה אם כן אין שם תחייה, והשיבו הרב ר' אהרן, שאולי על העולם הבא שאמרו וחד חריב אמר. וזו הלצת הבל על הרב ז"ל שבפרק ההוא יש להוכיח מדבריו שעל העולם הבא לאדם תכף הפרדו מזה העולם אמר שהוא עולם הנשמות שמיד זוכה אליו, ועוד שהרב ז"ל מאמין שהגלגל ומה שבתוכו הווה ואינו נפסד כלל ואם כן אין מקום להלצת הר' אהרן על הרב ז"ל בזה ושבה התלונה בעינה למכונה, ודעת הרב ז"ל בכל זה נגד דעת חכמי התלמוד וחכמי המדרש ז"ל ונגד הקבלה האמיתית המקובלת עד משה בסיני: והר"י אלבו בספר עקרים שלו פרק ל"א מהמאמר הרביעי אמר כי העולם הבא המוזכר לרז"ל שם נאמר בכללות וייחוד נאמר בכלל על כל מדרגה ממדרגות שכר הנפשות אחר המות, ויאמר בייחוד על המדרגה היותר גדולה שאפשר שתושג לנפש הצדיק שהיא מדרגה באה אחר תחיית המתים, ואותה מדרגה ביחוד תקרא חיי העולם הבא: ועל כן יאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כלומר כי בעולם הנשמות הבא לאדם אחר המות ישיג כל אחד ואחד מישראל בו מדרגה מה לפי מעשיו. וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק ומדרגה מה בעולם הבא. אבל המדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העולם הבא לא יזכה אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחיית המתים, ואמר שהראיה על זה הוא אמרם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ואם לא היה העולם הבא אלא המדרגה הבאה לאחר תחיית המתים איך יאמרו שחסידי אומות העולם זוכין לה והנה המדרגה ההוא אינה מושגת אלא לצדיקים גמורים בלבד: הנה גזר אומר ששם בעולם הבא יאמר על עולם הנשמות ועל העולם הבא אחר התחייה ושחז"ל ישתמשו בו לכל אחד משני העניינים וזו פשרת הבל כי אין המחלוקת בשמות כי אם בענין עצמו לדעת אם שכר המצות יקנם הצדיק בעולם הבא אליו מיד אחר המות, ויפורש לפי זה העולם הבא עולם הנשמות ושם הוא סוף מתן שכרן של מצות והגמול האחרון, או אם הוא אחר תחיית המתים והזמן ההוא יקרא. עולם הבא, שעם שבעל הגמול ברוך הוא משלם שכר טוב ליראיו בעולם הנשמות הנקרא גן עדן הנה השכר העצום והטוב הצפון הוא אחר התחייה והזמן ההוא סוף השכר ותכליתו האחרון ובו ישולם השכר ההוא לגוף ולנפש ויתענגו יחד כמו שיבא: וכתב עוד בפרק ההוא בזה הלשון ומצאתי סמך לדברי אלה ממה שנמצא במדרש רבי נחוניא בן הקנה ישב רבי ברכיה ודרש מאי האי דאמרינן כולי יומא העולם הבא ולא ידעינן מאי קאמינא העולם הבא מתרגמינן עלמא דאתי ומאי עלמא דאתי מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לבורא אור להאיר ונברא אור גדול שאין עין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקב"ה שאין יכולין לסבלה לקח שביעית ושם להם במקומו והשאר גנזו לעולם הבא אמר אם יזכו בזה השביעית וישמרוהו אתן להם זה לעולם האחרון, והיינו דאמרינן העולם הבא שכבר בא מששת ימי בראשית הה"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך וגו' עד כאן לשון המדרש: וכתב עליו הרמב"ן ז"ל בשער הגמול וזה לשונו פירוש העולם הבא שכבר בא וזכר לשון תרגום שלו שקורין אותו חז"ל עלמא דאתי ללמד שהוא ממשמש ובא וביאר שזה העולם הבא הוא אור והוא האור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה לומר שהוא ההשגה האחרונה שאדם משיג ומתעלה בה עד כאן לשונו שם: וזה מפורש כמו שכתבנו שהעולם הבא הוא ממשמש ובא תמיד, כלומר לכל אדם אחרי מותו, וקודם התחייה, ועליו נקרא עלמא דאתי, וגם יש מדרגה אחרונה שאדם מתעלה בה נקראת גם כן עולם הבא עד כאן דברי הר"י אלבו ז"ל: ואין כוונת המדרש מה שחשב ולא פירוש הרמב"ן עליו, כי צריך קבלה איש מפי איש ורצה לשקלו בדעתו כדרכו בשאר דבריהם ז"ל ולא ישוקל כלל במשקל השכל כי הוא למעלה ממנו, וסודו כי קודם שנברא העולם הוא עולם הבנין עלה במחשבה היא חכמת אלהים לברא אור היא אם הבנין ואם הבנים ה"א ראשונה והוא אמרם שכבר בא בסוד ויהי אור או שכבר היה כלומר קודם ששת ימי בראשית והוא הטוב הצפון לצדיקים, ומה שאמר רבינו הגדול שהוא ממשמש ובא, קבלתו ז"ל לרמוז שהוא בא תמיד ואינו פוסק ששם הנחת הרוח העליון ומשם מתאצל ובא על שבעת אבני הבנין תמיד בלי הפסק והאור הזה הוא סוף מה שאדם משיג והיא המדרגה האחרונה שהוא מתעלה בה והיא אשר יתעלו בה בני התחייה. והוא שאמר המדרש אתן להם זה לעולם האחרון והוא רמז לעולם הבא שאחר התחייה ואין כוונתם במדרש הזה לרמוז על עולם הנשמות הבא לאדם אחר מותו מיד כלל: והפלא על החכם הזה איך עלה על לבו כי רבינו הגדול יביא מדרש ויפרשנו פירוש יסתור בו דעתו דעת האמת שהוא שבכל מקום שהזכירו רבותינו ז"ל עולם הבא הכוונה להם על הבא אחר התחייה, לא על הבא לאדם אחר מותו מיד וכמו שהוכיח זה בשער הגמול בראיות אמתיותך ותימה עליו כי הוא עובר על דבריו ועל אזהרתו שהזהיר בפרק כ"ח מאמר שני על דברי חכמי הקבלה שלא יהרוס אדם לסבור בהם סברות מדעתו אם לא יהיה מקובל מפי חכם בעל קבלה והביא ראיה לזה מדברי רבינו הגדול בפתיחתו לחדושי התורה יעויין שם, וכבר כתבתי עליו בזה בפרק ז' מהחלק הראשון מזה הספר: עוד כתב בפרק ההוא בזה הלשון ומה שנזכר בתפלת יוצר של שבת, ד' לשונות מתחלפים לקבול השכר יראה שהם ד' מיני שכר על הדרך שכתבנו, שאמר אין ערוך לך, ואין זולתך, אפס בלתך, ומי דומה לך, ופירוש מיד אלו הד' לשונות על הד' זמנים החלוקים לד' מיני השכר ואמר אין ערוך לך יי' אלהינו בעולם הזה, אין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא, ואלו הב' זמנים הכוללים לקבול השכר ואחר כך פירשו מבחר השכר שבעולם הזה שהזכיר ראשונה ואמר אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואחר כך מבחר השכר שבעולם הבא אחר המות שהוא בתחיית המתים. והזכיר אחר העולם הזה העולם הבא, לפי שהוא בא מיד אחר המות לכל אחד ואחד קודם ימות המשיח ותחיית המתים: וזה מסכים יותר לדעת הרמב"ם ז"ל שאם כדברי הרמב"ן ז"ל היה לו להזכיר גן עדן אחר העולם הזה שהיא המדרגה הבאה אחר העולם הזה ולא חיי העולם הבא שהיא האחרונה שבמדרגות לפי דבריו, אבל אחר שלא הזכיר גן עדן כלל, יראה שלשון העולם הבא כולל כל המדרגות הבאות לאדם אחר המות והזכיר העולם הבא שהיא הנבחרת שבכלן עד כאן: ולא יקשה התקון ההוא על רבינו הגדול אבל הוא מסכים לדעתו והוא נגד הרמב"ם ז"ל ויש לי בזה טעמים מהם כי לפי שהעולם הבא הוא תקות כל מקוה בעבודתו וכשרון מפעליו ועסקו בתורה בעולם הזה לזה סמך העולם הבא שאחר התחייה לעולם הזה לפי שזה תכלית זה ומהם לרמוז כי כמו שהיתה העבודה כן יהיה קבול השכר, והעבודה היתה בגוף ונפש בעולם הזה כן יהיה קבול השכר בגוף ונפש וזה לא יתכן בעולם הנשמות אבל יתכן בעולם הבא שאחר התחייה ולזה סמכם זה לזה ואין מקום להזכיר גן עדן בכאן: ומהם כי כוונת המתקנים ע"ה לכלול הזמנים שבהם יראו נפלאות הקב"ה לעין כל והפליאה תהיה גדולה ומפורסמת בבני העולם הבא שאחר התחיה להיותם קיימים קיום נצחי בגוף ונפש ולפי שזאת היתה הכוונה אף בעולם הזה לולא החטא ועתידה עטרה זו לחזור ליושנה בעולם הבא לזה סמכם זה לזה לומר כי מה שחסר בזה יושלם בזה. וזה שעור מה שרצינו לבארו בזה הפרק: חלק ב פרק מב שנינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. העולם הבא שהזכירו כאן הוא הבא אחר תחיית המתים ואינו הבא לאדם אחר מותו מיד, והראיה על זה הכתוב שהביאו באמרם לעולם ירשו ארץ כלומר לעולם באין הפסק שאין שעור אל אריכות הימים והטוב בעולם ההוא: ובקדושין פרק ראשון, ובחולין פרק שלוח הקן תניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, ובשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה והכין הטבת ימיו של זה, אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך בעולם שכלו טוב: ואם זה נאמר על העולם הבא מיד אחר המות אינו ארוך ואינו טוב שהרי יש עוד הפסק ושעור לאריכתו ולטובתו שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט ועדיין היכן אריכות ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה, אלא ודאי לא נאמר זה אלא על העולם הבא שאחר תחיית המתים שאין הפסק ואין שעור לאריכותו ולטובתו, וממקומו הוא מוכרח באמרם שאין תחיית המתים תלויה בה ואמרו לעולם שכלו ארוך ולעולם שכלו טוב לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים והוא תלוי בו מפני שבא אחריו והוא סוף מתן שכרן של מצות לגוף ולנפש יחד: ואמרו במדרש אין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא שנאמר ותשחק ליום אחרון ואין עולם הבא לאדם אחר המות מיד ראוי להקרא יום אחרון שהרי בא אחריו העולם הבא שאחר התחייה, ולדעת הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו הגוזרים מיתה על בני תחיית המתים מודים שהעולם הבא להם אחר מיתתם מיד הוא ראוי שיקרא בשם יום אחרון לא הבא לאדם בעולם הזה אחר מותו מיד: אם כן מה שאמר הכתוב לעולם ירשו ארץ הכוונה בו באין הפסק ירשו ארץ החיים שהוא העולם הבא ובו יזכו אל שכר התורה והמצות בגוף ונפש: ובאמרו נצר מטעי באר הטעם שיתן הקיום והנצחיות אל הגוף והנפש יחד בעולם ההוא אמר כי הטעם שיגזור בו הקיום והנצחיות לפי שהוא נצר מהמטע העליון סוד האצילות בסוד ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע, והאדם נעשה בדמותו כצלמו וכמו שהתבאר בחלק הראשון מזה הספר, והנצר יפרה וירבה ויתקיים בשרשו וממנו ימשך ויאצל עליו הנצחיות: ואחר זה אין להשיב ולומר אחר שהעולם הבא אין בו שום שמוש משמושי הגוף ואתם גוזרים הקיום והנצחיות עליו הנה יהיו כליו לבטלה ואין במעשה השם פועל בטל, כי הכלים האלה עשויים לתבנית כלי המרכבה מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם סוד האצילות כמו שבארנו ולזה הוא מוכרח שיתקיימו הכלים האלה קיום נצחי לפי שהם מושכים הקיום ממקורם ושרשם ואין קיומם תלוי באכילה ושתיה כי אם בדבקותם בשרשם ויוכנו לזה תכלית ההכנה בזמן ההוא שהוא זמן בטול יצר הרע המונע הדבקות ההוא הגורם הקיום והנצחיות ולפי שהדמות התחתון כעין העליון צריך לגזור בו הקיום להעיד עליו ועל אחדותו ואלו היה נפסד היה בזה הכחשה ומעוט דמות חלילה: ולהעיר על זה ולהשרישו בלבות המאמינים תמימי דרך אמרו בפרק היה קורא, מרגלא בפומיה דרב לא כהעולם הזה העולם הבא העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אליכם אישים אקרא הביטו וראו, אם העולם הבא אין בו גוף וגויה איך ישיאנו רב לדברים בטלים באמרו לא כהעולם הזה וכו' העולם הבא אין בו לא אכילה וכו' ומי לא ידע כידיעת רב בכל אלה השמושין שאינן אלא לגוף ואם אין שם גוף בטלו כל שמושיו וכי דברים בטלים בא להשמיענו ומה מרגלא בפומיה: אבל אם קבלנו שיש שם גוף וגויה הנה החדוש שבא רב להשמיענו גדול מאד, שעם שיש שם גוף וגויה אין שם שמוש משמושיו לפי שאינו צריך בקיומו לאכילה ושתיה כי אם בדבקותו בשרשו ואז יחול עליו האור העליון ויקיימנו בסוד באור פני מלך חיים והוא אמרו אלא צדיקים יושבים והישיבה הזאת הוא הקיום הנגזר בהם ועטרותיהם בראשיהם היא עטרת תפארת המקיים אותם והיא אשמחה שנאמר ושמחת עולם על ראשם לפי שנעשו מעון אליה וכסא כבוד כי בנין של מטה מעין בנין של מעלה והוא קיומם: ובפרק המוכר אם הספינה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, צדיק יסוד עולם נקרא כ"ל בסוד כי כ"ל בשמים ובארץ הוא הקושר השמים עם הארץ, והדבקים בו נקראו צדיקים על שמו כי הם הקושרים ומיחדים השמים עם הארץ, ואמר כי הם נעשים בדמות הכבוד העליון כי הכבוד העליון יש בו בריאה יצירה עשיה אף הצדיק למטה נכללו בו כל אלה לתקן הכבוד למטה וכמו שהתבאר כל זה היטב בחלק הראשון מזה הספר וגם בחלק השני הזה: והנה הם נעשים לתבנית המאורות הנכללים בשם יי' ליודעי סודו וכמו שבארתי כבר, ולעתיד לבא השם ההוא יגלה עליהם ויחול בהם לקיימם קיום נצחי ואז יקראו בשם יי' באמת שיהיה שמם יי' ולהיות הקיום והנצחיות מוכרח ומחוייב בשם יי' כן יהיה בצדיקים לפי שהם מעידים עליו והוא מתפרסם על ידם כמו שכתבנו למעלה: ועוד שם אמר ר' אלעזר עתידים צדיקים שאומרים לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, והוא הקיום הנגזר בהם כמו שכתבנו עד שמלאכי השרת יאמרו לפניהם קדוש שיהיו קיימים בהם: והוא אמרם גם כן בפרק חלק, (דף צב) תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים, ואם תאמר אותם אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהם את עולמו שנאמר ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, צדיקים מה הם עושים הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ, ושמא תאמר יש להם צער תלמוד לומר וקוי יי' יחליפו כח יעלו אבר וגו': הנה בארו כי בעולם הבא שאחר התחייה ישוב העולם להווייתו וליושנו והוא שיתקיימו בגוף ונפש ולא ישובו לעפרן לעולם עוד כי יהנו בזיו העליון והאור הבהיר ההוא וקיימם, והוא אמרם ונהנין מזיו השכינה והיא האכילה והמזון האמיתי אשר בו הקיום הנצחי: וכבר ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים מאד ומי שהוא זך מן הזכים ויותר רוחני, נזון ביותר דק ויותר זך מהם, כי אנשי המדבר נתקיימו במן הנבלע באיברים שהוא תולדת האור והזיו העליון אשר היה יורד ומתגשם לצרכם להעלות נפשם ומאז נתעלתה נפשם במה שהשיגו על הים זכו אליו, ואדון הנביאים שנעלה יותר מהם ונתייחד בידיעת בראו לא הוצרך אל תולדת האור אבל נתקיים באור עצמו והוא זיו השכינה וגם אנחנו נאמין אמונת אומן בבני העולם הבא שיתקיימו באור ההוא קיום נצחי והוא קיום הרצון העליון ורוחו בהם והוא קיומם: והוא שרמז להם משה רבינו ע"ה באמרו ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם ופירושו כי לא היה המן מוטבע ומכוון אל טבעם ומזגם שיתקיימו בו כל הזמן הארוך ההוא אבל הכוונה במזון ההוא להודיעם כי הלחם ואף אם הוא שוה לטבעם ומזגם אין החיות והקיום ממנו כי אם ברצון השם הדבק בו ומקיימים: ולהעמידם על זאת האמונה האכילם את המן שהוא מוצא פי יי' בסוד הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והיה מתגשם והיו נזונים בו וכאלו הם נזונים ממוצא פי יי' ומרוחו והיו מתקיימים בו ואלו נזונו באור עצמו שהמן ההוא תולדה ממנו יזכו אל העלוי בנפשם ואל הדבקות באור ההוא עד שיתקיימו בגוף ונפש קיום נצחי, ובני העולם הבא שיזכו ליהנות וליזון באור ההוא יקנו הנצחיות ויזכו אל הקיום בגוף ונפש: והוא אמרם שוב אינם חוזרים לעפרם כי אז יצדק בהם מעשה ידי להתפאר בשביל הקיום הנגזר בהם כי הוא ההתפארות האמיתי שאין מעשה ידיו נפסדים ולא נשחתים להיותם נצר מטעיו וכמו שבארנו למעלה והכנפים פירשו רבינו הגדול לבישת הנפש מלאכות ותתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בבטול היסודות: התבאר אם כן שהעולם הבא המוזכר לרז"ל באמרם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הכוונה להם בו על העולם הבא שאחר התחייה: ומה שאמרו חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא ואם הוא כמו שאמרנו שהוא העולם הבא שאחר התחייה איך יזכו לו חסידי אומות העולם וכבר אמרו שתחיית המתים אינו אלא לצדיקים גמורים, יש לומר כי חסידי אומות העולם הם אשר קיימו כל תורת בני נח שהן שבע מצות שנצטוו ואחר שקיימו תורתם הנה קנו המדרגה ההיא כמו שהצדיקים הגמורים הם אשר קיימו כל תורת משה ע"ה אלה כתורתם ואלה כתורתם הואיל וקיימוה כמו שנצטוו כלם יקנו המדרגה בעולם הבא כפי תורתם ואם כן למה לא נאמין שיזכו אל תחיית המתים הואיל וקיימו תורתם: עוד יש לומר כי חסידי אומות העולם שאמרו שיש להם חלק לעולם הבא הם אשר ימצאו בזמן התחייה אשר ישארו קיימים ולא ימותו: ובבראשית רבה פרשה כ"ו אמר רבי חנינא אין מיתה לעתיד לבא אלא בבני נח בלבד, רבי יהושע בן לוי אמר לא בישראל ולא באומות העולם שנאמר ומחה יי' אלהים דמעה מעל כל פנים מה עבד ליה רבי חנינא מעל כל פנים מעל פניהם של ישראל, והא כתיב כי הנער בן מאה שנה ימות ודא מסייעא ליה לרבי חנינא, מה עבד ליה ר' יהושע בן לוי ראוי לכלל עונשים והא כתיב כצאן לשאול שתי וגו' ודא מסייעא ליה לר' חנינא, מה עבד ליה ר' יהושע בן לוי לפי שבעולם הזה פרעה בשעתו סיסרא בשעתו סנחריב בשעתו אבל לעתיד לבא הקב"ה עשה מלאך המות אסטטיונר שלהם הה"ד וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו, מלמד ששאול בלה וגופן אינו בלה וכל כך למה על שפשטו ידיהם בזבול הה"ד בנה בניתי בית זבול לך: הנה כי לדעת ר' יהושע בן לוי אין מיתה לעתיד לבא אפילו באומות העולם ורבי חנינא שסובר שיש מיתה באומות העולם מודה שאין חסידי אומות העולם בכלל מיתה, ואף אם אותם אשר מתו לא יחיו בתחיית המתים, מכל מקום אותם אשר ימצאו בזמן התחייה לא ימותו ויהיה להם חלק לעולם הבא: ובמה שכתבנו בזה יותר ספקו של הר"י אלבו ז"ל שספק מענין אמרם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, עד שאמר שהעולם הבא יאמר בכללות ויחוד וכמו שכתבתי מדבריו בפרק שלפני זה ויתבאר שהעולם הבא, הבא בדבריהם ז"ל לא יאמר כי אם ביחוד על העולם הבא אחר תחיית המתים לא על הבא לאדם אחר מותו מיד: ובין רבי חנינא ובין ר' יהושע בן לוי כלם מודים שאין מיתה בישראל לעתיד לבא: וכן דעת חכמי התלמוד ע"ה אמרו בפרק חלק ובפרק תמיד נשחט, עולא רמי כתיב בלע המות לנצח וכתיב והנער בן מאה שנה ימות לא קשיא כאן בישראל כאן באומות העולם: ובבראשית רבה פרשה כ"א אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך לכשיקיץ אותו שנברא בדמותך באותה שעה אני מצדקו מאותו גזרה באותה שעה הן האדם היה כאחד ממנו. הנה בארו כי בעולם הבא אחר תחיית המתים הקב"ה מצדיק לאדם הראשון מהגזרה שגזר עליו והיא גזרת מות ושלוח מגן עדן ויזכה אל הקיום והנצחיות בגוף ונפש כמו שהיתה הכוונה בו קודם שחטא, ובאותה שעה יתקיים בו הן האדם היה כאחד ממנו בנצחיות, והיתה זאת אמונה חזקה והבטחה גדולה כי אדם הראשון הוא אשר הפך קערה על פיה וקלקל העולמות בחטאו והוא סבה ראשונה ליפתח המעין הנרפש שהוא החטא ולהמשיכו שיכשלו בו כל הבאים מכחו אשר זה היה סבת המות, והיה מן הדין שאחר שהוא היה סבה אל השחתת העולם וקלקולו שלא יהיה בכלל התקון והזכות וצדק עולמים ועם זה היה מחסד בראו לצדקו מאותה גזרה ולהביאו אל שלמותו ואל תכליתו אשר כוון בו מתחלה שיהיה קיים נצחי בגוף ונפש: וזו תקוה רבה ותוחלת עצומה לכל הבאים מכחו שיגיעו אל שלמותם בעולם הבא אחר התחייה לחיות באלה החיים הנעימים זמן רב וחיים ארוכים ובבא עתם יזכו אל העלוי בגוף ונפש ויתקיימו לעד בזיו העליון והוא אכילתם המקיימת אותם כי קיום הנפש והגוף אז יחד בהיותם זוכים ליזון מזיו הכבוד העליון כקיומם בעולם הזה באכילה ושתיה ויותר נעלה לאין חקר: ובאלה שמות רבה פרשה מ"ז להם לא אכל, אלא מאין היה אוכל, מזיו השכינה היה נזון, ואל תתמה החיות שנושאות את הכסא מזיו השכינה הן נזונות ועוד שם לטובתו של משה נתענה ק"כ יום שקבל את התורה ומאין היה משה אוכל מזיו השכינה שנאמר ואתה מחיה את כלם: ביארו ע"ה כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו וכשהנפש מתעלה על הגוף בדבקות ההוא, הגוף גם הוא נמשך אחריה כי אין שם מעיק כי היצר הרע המונע ההתיחדות חלף הלך לו ואז מתבטלות כחות הגוף עד שיתקיים הגוף בלא אכילה ושתיה כקיום משה בהר ארבעים יום, ודאי אלו עמד שם לעולם היה מתקיים כקיומו בימים ההם: וכן אליהו ז"ל ושאר צדיקים שנכנסו בחייהם בגן עדן וכמו שאמרו באבות דרבי נתן תשעה נכנסו בחיים בגן עדן חנוך אליהו ז"ל ומשיח ואליעזר ועבד מלך הכושי וחירם מלך צור ויעבץ בנו של ר' יהודה הנשיא וסרח בת אשר ובתיה בת פרעה וי"א הוצא חירם והכנס רבי יהושע בן לוי, והנה אלה הצדיקים נזדכך גופם ונתעלה אחר נפשם והם קיימים בהיותם נזונין מזיו השכינה בגוף ונפש וכן עתידים להתקיים בני העולם הבא בבא עתם יכנסו בגן עדן בגוף ונפש ויתקיימו לעד כי יראו עין בעין הכבוד ויהנו ויזונו מזיוו והוא קיומם וכמו שיתבאר עוד בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא: חלק ב פרק מג הרמב"ם ז"ל שפט משפט מות על בני תחיית המתים ועל המשיח ודורו וזה גרם לו הסתבכותו בשרשים הפלוסופיים והדבקו בהם וחשבו שהם אמיתיים כאמתה של תורה חס ושלום ולזה פירש דברי התורה באופן שיסכימו עם דברי ארסטו וזיופיו והבליו וכן עשה בדברי מקבלי האמת ע"ה כמפורסם בספריו וחשב שמופתי ארסטו ופתויו אי אפשר לחלוק עליהם ולהכחישם ולזה כשיראה בתורה או בדברי מקבליה ע"ה דבר כנגדם יפרשהו באופן יסכים עמהם וחשב לפתי וסכל ועקש הבא כנגד דבריו: כללו של דבר על הזמן האבד אשר בו זרחה זאת הצרעת אמר הנביא ע"ה וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה וזה אמת אין ספק בו ידוע לחכמי האמת היותו כן. ואש קנאת התורה הביאתני אל זה: ואשוב אל הענין אשר הייתי והוא כי הרב ז"ל כתב בפרק חלק בזה הלשון, ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו עד כאן. זהו השרש והיסוד אשר עליו בנה טירת כספו במה שאמר שם עוד והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו וכבר באר הנביא את מיתתו לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט: ובאגרת תחיית המתים כתב בזה הלשון וכן יראה לנו מן המאמרים מהם שאלו האנשים אם ישובו נפשותם לגופותיהם יאכלו וישתו ויולידו וימותו וכו' ואמנם החיים שאין מות אחריהם הם חיי העולם אחר שאין גוף בהם שאנחנו נאמין והוא אצל כל בן דעת שהעולם הבא נפשות מבלתי גופות כמלאכים עד כאן: ומי לנו בן דעת כרבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום ואמר באותיוו בזה הלשון ומהו יד מלמד שעתיד הקב"ה להראות לכל הצדיקים שמו ונותן להם כוס של חיים כדי שיהיו קיימים לעולמים. עוד שם יד זה כוס של חיים שמשקהו הקב"ה למשיח ולצדיקים לעתיד לבא: ובמדרש ילמדנו לעולם הבא אני נגלה בכבודי על כל ישראל והם רואים אותי וחיים לעולם שנאמר כי עין בעין יראו בשוב יי' ציון. וקכלת רז"ל במשיח בן דוד שהוא חי בגן עדן עד היום: וכבר כתבתי בפרק שלפני זה כי קבלת רז"ל שאין מיתה לעתיד לבא, ואל קבלתנו נשמע ולא נחוש למופתי היוני המפתים ומשגים ישרים בדרכם הרע, וכבר כתבנו כי קיום הנפשות הזכות באור העליון והזיו הקדוש ואף אם יהיו בגופות בקיומם באכילה ושתיה ויותר נעלה ויותר עצמי עד מאד: ובויקרא רבה פרשה כ' ויחזו את האלהים מלמד שזנו עיניהם מן השכינה ויחזו את האלהים כאדם שמביט בחברו מתוך מאכל ומשתה רבי יוחנן אמר אכילה ודאי כמה דאת אמר באור פני מלך חיים, ובבני העולם הבא יהיה האור ההוא חופף עליהם ודבק בהם תמיד באין הפסק ולזה יהיה הקיום בהם תמידי באין הפסק כי הנפש במצאה המנוח אשר ייטב לה מאצלת על הגוף אור וזוהר ומקיימת אותו בקיומה, וכבר הארכנו לאמת זה למעלה ואין צריך להשיב הדברים ולשנותם כך ענין זה שאנו בבאורו אמת גמור מקובל ביד אנשי האמת והצדק ולא תוסף אמתתו בכפול הדברים ושנותם פעמים הרבה וגם לא יחסר אמתו בשלא יוכפלו: וראית הרב מפסוק לא יכהה ולא ירוץ אינה מחייבת דעתו ומובנם לא יתרשל ולא יתרפה עד ישים בארץ משפט, לומר שיהיה מהיר צדק. ועד זה, כעד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ועד כי יבא שילה, ופירושם כי הענין ההוא יתחייב עד הזמן ההוא וכל שכן משם ואילך שלא יעזבנו וכל שכן שבבא שילה לא יסור שבט מיהודה וכן בכאן לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט וכל שכן משם ואילך שלא יכהה ולא ירוץ: ומה שאמר הרב ז"ל שהעולם הבא שאחר התחייה נפשות מבלתי גופות כמלאכים, הנה הוא הולך לשטתו שמפרש שבין העולם הבא לאדם אחר מותו מיד בעולם הזה ובין העולם הבא אחר התחייה, הוא הבא אחר המות ושניהם עולם הנשמות לדעתו וכמו שהוכיח ממאמר רב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ופירש הואיל ואין בו אכילה אין בו גוף וגויה וכבר פירשנו המאמר לדעת האמת הפך דעתו, וכל שכן שבאמרו צדיקים יושבים וכו' אינו מורה על שהעולם הבא הוא עולם נפשות בלתי גופות, כי רז"ל כשמזכירים עולם הנפשות בלתי גופות אין מזכירים צדיקים אלא נשמתן של צדיקים או נפשותן של צדיקים וכשמדברים בעולם הבא אחר התחייה שיש שם גוף וגויה מזכירים צדיקים: אמרו בפרק שואל אדם, תניא ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו' ובפרק אין דורשין, ערבות שבו צדק ומשפט וכו' ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידות להבראות: ובספרי יפקד יי' אלהי הרוחות מגיד שכל הרוחות אינן יוצאות אלא מלפניו רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא בידך שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו שנאמר אשר בידו נפש כל חי ואומר בידך אפקיד רוחי מת נתונה באוצר שנאמר והיתה נפש אדוני וגו' שומע אני בין צדיקים בין רשעים תלמוד לומר ואת נפש אויביך יקלענה: ובמדרש שיר השירים תוכו רצוף אהבה אלו נפשות הצדיקים, הנה כל זה מבואר שהענין הוא בנפשות בלתי גופות והוא עולם הנשמות שהרב ז"ל קורא העולם הבא, בין הבא מיד אחר המות בעולם הזה בין הבא אחר המות אחר התחייה, ואמנם כשרז"ל מדברים בזמן שישתמשו בו אנשי העבודה בגוף ונפש שהוא בעולם הבא שאחר תחיית המתים כי בזמן ההוא אחר שיאריכו ימים בעולם בבא עתם יתעלו בגוף ונפש כעלוי אליהו ז"ל וזה יהיה בגן עדן של מטה שהוא המקום המוכן אל האור והזיו העליון שבו יתקיימו הצדיקים הזוכים בגוף ונפש ולרמוז לזה מזכירים צדיקים להעיד על קיומם והיותם בגוף ונפש בתענוג שאין לו סוף ותכלית: אמרו בסוף תעניות אמר ר' חלבו אמר עולא אמר רבי אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו וגו'. ובויקרא רבה פרשה י"א עתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא הה"ד שיתו לבכם לחילה לחולה כתיב, ומראין עליו כאלו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות בעלמות בזריזות עלמות כאלין עולימתא כדכתיב בתוך עלמות תופפות תרגם עקילס אתניסאה עולם שאין בו מות עלמות בשני עולמות ינהגנו בעולם הזה וינהגנו בעולם הבא, ועי בירושלמי דסוכה ומחול וחולה עגולה שאין לה ראש וסוף, והוא משל אל התענוג שאין לו סוף ותכלית, ולזה נקרא העולם הבא אחר תחיית המתים עולם שכלו טוב עולם שכלו ארוך, ואז ישיגו הצדיקים תכלית ההשגה כי השכינה באמצע והם סביב והוא המחול והחולה, ולרמוז אל ההשגה הנפלאה ההיא אמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו: ובפרק המוכר את הספינה עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, והרמז להשגה שישיגו בכל עשר מאורות הנכללים בשבעה חופות כידוע לחכמי לב: ובויקרא רבה פרשה י"ג עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים סעודה לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא: ובפי"ב בהמה אחת רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה מאכל לאכילתן של צדיקים, ובפרק י"א מפרקי ר' אליעזר בששי הוציא מן הארץ בהמות שהוא רבוץ בהררי אלף וכו' והוא מוכן לסעודה גדולה של צדיקים שנאמר העושו יגש חרבו: ובפרק המוכר את הספינה עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, ובאותיות דרבי עקיבא מלמד שעתיד ישעיהו לומר לפני הקב"ה בסעודתן של צדיקים בגן עדן בשעה שהוא מרקד לפניהם רבונו של עולם רמה ידך לא יבאו רשעים ויראו בטובתן של צדיקים וכו': אשר יתבאר מכל זה כי בזכרם צדיקים, הכוונה שהתענוג העתיד לעולם הבא הוא בגוף ונפש בגן עדן כי אז תהיה ההשגה שלמה ותגיע עד האור הראשון שהיא החכמה העליונה: ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ששי כסא הכבוד המעוטר המוכלל המהולל המאושר הוא בית העולם הבא, ומקומו חקוק בחכמה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ואמר ר' יוחנן שני אורים דכתיב ויהי אור ועל השנים נאמר כי טוב,לקח הקב"ה האחד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא הה"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' מלמד שאור ראשון אין כל בריה יכולה להסתכל בו דכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ראה הקב"ה כל אשר עשה וראה טוב מאוד מזהיר ומבהיק, לקח מאורו טוב וכלל בו ל"ב נתיבות החכמה ונתנו בעולם הזה, והיינו דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו לקח טוב נתתי לכם אם תורתי אל תעזובו הוי אומר אוצרה של תורה שבעל פה, ואמר הקב"ה אם ישמרו את זו המדה בעולם הזה שזו המדה נחשבת בכלל העולם הזה והיא תורה שבעל פה יזכו לחיי העולם הבא שהוא הטוב הגנוז. ומאי ניהו עוזו של הקב"ה דכתיב ונוגה כאור תהיה, עתיד הנוגה שנלקח מהאור הראשון להיות כאור אם יקיימו בניה התורה והמצוה נתנה להורותם, דכתיב שמע בני מוסר אביך וגו' וכתיב וקרנים מידו לו ושם חביון עוזו מאי חביון עוזו אלא אותו האור שנגנז והוחבא שנאמר צפנת ליראיך וזה הנשאר לנו פעלת לאותם שחוסים בך בעולם הזה ושומרים תורתך ומקיימים מצותיך ומקדשים שמך הגדול ומיחדים בסתר ובגלוי שנאמר נגד בני אדם עד כאן: הכסא הזה הוא סוד העטרה שהצדיקים מתעטרים בה הוא בית העולם הבא ומקומו חקוק בחכמה, כי חכמה מחכמה, והוא האור שנלקח מהאור הראשון והוא ההשגה העליונה שישיגו הצדיקים ויזכו לה לעולם הבא והוא האור הגנוז להם, והאור השני הלקוח ממנו הוא הכסא והיא תורה שבעל פה אשר היא כלולה מל"ב נתיבות החכמה העליונה, והאור השני הזה נמסר לצדיקים בעולם הזה ואם ישמרוהו כראוי בעסק התורה והמצות יזכו בו אחר פטירתן מן העולם הזה ולעולם הבא אחר התחייה תגיע השגתן עד האור הראשון הגנוז והוא הטוב הצפון ויתענגו בו בגוף ונפש. ואמר עוד שאם יקיימו ישראל שהם בניה של התורה הזאת שהיא תורה שבעל פה התורה והמצוה אשר כתבה להורותם, הנה יגרמו לה שתהיה כאור הראשון כלומר שתתרבה עד ראשית חכמה בסוד ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, והסוד כי רבוי החכמה התחתונה שהיא חכמת שלמה והוא האור שנלקח ונאצל מהאור הראשון הוא מחכמת בני קדם כלומר מהחכמה הקדומה העליונה והוא אמרם במדרש הזה ונוגה כאור תהיה כי רבויה מסור ביד בניה וזה סוד העבודה וכוונתה שהיא צורך גבוה אשר בארנוהו בזה החלק, וכמו שהם במעשיהם הטובים גורמים לאור הזה שיהיה כאור הראשון ברבוי ומעלה וייחוד גמור, כן יזכו הם להתענג באור השני הזה אחר פטירתן בעולם הנשמות שהוא גן עדן של מטה ובעולם הבא אחר תחיית המתים יזכו אל השגה יותר עליונה שהוא האור הראשון והוא הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא והרי הם זוכים בכל בגוף ונפש בגן עדן של מטה גם כן: ובפרק אין בערכין תניא רבי יהודה אומר כנור של מקדש של שבע נימין היה שנאמר שובע שמחות את פניך אל תקרי שובע אלא שבע, ושל ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית על נימא שמינית, ושל העולם הבא עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל: והסוד כי ההשגה במקדש ראשון היתה בכל שבעת אבני הבנין, ולימות המשיח תרבה ותעלה ההשגה עד השמינית שהיא אם הבנין, ולעולם הבא אז תהיה ההשגה שלמה בכל העשר, ומזה יתבאר כי העולם הבא גוף וגויה שהרי מקדש וכנור מצויין: ובפרק המוכר את הספינה אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזלינן במדברא חזינן הנהו תרי אווזי דשמיטן גדפיהו משמניהו וקא נגדי נחלי משחא מתותיהו, ואמינא להו אית לי מניכו, לעלמא דאתי, חדא דליא לי אטמא וחדא דליא לי גדפא כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר אמר לי עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. כבר אמרו רז"ל הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה: ורבה התבודד במדבר שהוא מקום ההתבודדות והעמיק בסוד האמונה בחכמה עליונה שהיא חכמת אלהים ובחכמה תחתונה שהיא חכמת שלמה והם סוד השני אווזים שראה ברוח הקדש שמהן השמן והאור הזך והבהיר נמשך מזו לזו ומזו אל התחתונים וזה בעת רצון, אבל בזמן הגלות אין חבור למעלה לפי שהנוצה והכנפים נכנסים ומפרידים בין שני דודים בפשע התחתונים והכבוד מתעלם והכנפים מונעים השפע והשמן הטוב שלא ירד על הראש ומשם בארה, ובזמן שיסורו הכנפים ותפול הנוצה ותשמט ימשכו נהרי נחלי דבש וחמאה. וכשהשיג רבה שהאור והשפע והקיום נמשך מהם אל כל העולמות רצה לדעת איך תהיה הזכיה וההשגה בהם בעולם הבא שאחר תחיית המתים שהוא תקות כל מקוה והוא התכלית והוא סוף שכר התורה והמצות וראה והשיג שאמנם תהיה ההשגה בהן בגוף ונפש, והוא שראה שהאחת הגביה לו הירך לרמוז שיתעלה ויזדכך הגוף אחר הנפש, והאחת הגביה לו הכנף שהוא רמז אל הנפש הירך כנגד הגוף שהוא החלק התחתון שבאדם והכנף כנגד הנפש שהיא רוחנית יותר מהירך לקלות התנועה ולמשל ההתעופפות ולזה נשאלו הכנפים למלאכים והירך כנגד האווז התחתון כי הירך סוף ואחרית הגוף גם היא סוף ואחרית הבנין העליון, והכנף כנגד העליון ללמד שההשגה תגיע עד חכמה עליונה בעולם הבא אחר התחייה, ועתידין ישראל ליתן עליהם את הדין לפי שמעכבין החבור והייחוד למעלה לפי שבגלות הזה הכל בהסתרת פנים ואין הקב"ה בא בירושלם של מעלה עד שיבא בירושלם של מטה והגאולה מתעכבת בעונות ישראל כי השכינה עמהם בגלות כי אין האם עוזבת את בניה ובכל מקום שגלו היא עמהם וכמו שהם גרמו להוציא אותה ואתהם בין האומות בגלות שהוא בית האסורים כן צריכים לגרום שובה ושובם ממנו והסוד אמרם ז"ל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים: והגאולה שלה ביד ישראל שהיא התשובה וכשיעוררו התשובה למטה תתעורר התשובה העליונה למעלה סוד היובל המוציא עבדים לחירות כי כן היה בגאולת מצרים בסוד ותעל שועתם אל האלהים וגומר ואז תגאל גאולתה ויגלה המלך המשיח ותחזור עטרה ליושנה ותשלם הכוונה העליונה בבריאה ואחר כך תהיה התחייה ובני תחיית המתים לא ישובו עוד לעפרם ויתקיימו בגוף ונפש כי כן היתה הכוונה מתחלה באדם הראשון שיחיה לעולם כמו שכתבנו כבר, והחטא גרם לו ולכל הבאים אחריו המות, ואחר התחייה שיבוער היצר הרע מן העולם אין עוד מות כי הגורם חלף הלך לו, ולפי שאין יצר הרע אין חטא, ואם אין חטא אין מות, כי אין הרכבת היסודות מחייבת ההפרדה בהכרח כדעת היוני והנמשכים אחר דעתו המזוייף, אבל החטא הוא המפסיד והמפריד ההרכבה כי מתחלה כוון בהרכבה זו שלא תפרד לעולם והחטא גרם לה להפרד, ולעולם הבא אחר התחייה אין חטא אין מות ולזה אין חטאות ואשמות ושום קרבן לעתיד לבא, זולת תמידין ומוספין וקרבן תודה שלא יתבטלו לעולם כי חטאות ואשמות באות על חטא ובזמן שאין חטא, חטאות ואשמות למה: ובמדרש שוחר טוב באו שעריו בתודה וגו' הודו לו ברכו שמו אמר ר' פנחס בשם רבי לוי כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם שנאמר אשלם תודות לך שתים אחת כנגד התפלה ואחת כנגד הקרבן וכן הוא אומר קול ששון וקול שמחה קול אומר הודו את יי' הרי תפלת ההודייה ומביאים תודה בית יי' הרי קרבן תודה: וסוד הענין כי החטא הוא הגורם הרחקת הארץ העליונה והקצוץ והפרוד בייחוד ולזה הוצרכו הקרבנות לבסם העולם ולפתוח המקום להאיר באורו ולקרב רחוקים ולהרחיק כל דבר רע וטמא מן המקדש, ולעתיד לבא שיתבער יצר הרע המחטיא, ויתמו חטאים מן הארץ, לא יצטרך לקרבן עוד, כי תתעלה מדת דינו ברחמים, והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד: ובספר תולעת יעקב הארכנו עוד בסוד זה הענין יעויין משם: ולפי שאין חטא אין מות כמו שבארנו, ובני תחיית המתים תרבה השגתם עד האור הראשון והוא הטוב הצפון לצדיקים לזמן ההוא ויתענגו בו בגוף ונפש כמו שבארנו, ואל זה רמזו רז"ל באמרם למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך, ואם זה הוא אחר המות לנפש בין אחר המות בעולם הזה בין אחר המות אחר התחייה ואין לגוף חלק בטוב ההוא ולא באריכות הימים ההם עדיין היכן הטבת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה והרי הגוף עשוק במשפטו שהרי טרח בערב שבת ולא אכל בשבת, חלילה לאל מרשע ושדי מעול, אבל כשנקבל ונאמין שהשכר יהיה לגוף גם כן וכמו שטרחו שניהם יחד כן יתענגו ויאכלו בטובה יחד אז יצדק למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך, וכל הדברים ישובו להויתן ולקדמותן והשלם בהם החפץ והרצון העליון כי אדם הראשון מבחר הנבראים היה והושם בג"ע להסתכל ולהשתעשע בו במראות העליונות מראות אלהים והגיעה השגתו עד האור הראשון העליון: ולזה רמזו באמרם ע"ה בפרק י"ב מפרקי ר' אליעזר, ובפרק המוכר את הספינה, עשר חופות עשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן שנאמר בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך וגו' כי מתוך עשרה של מטה היה משתעשע ומסתכל בעשרה של מעלה והוא סוף ההשגה. והנה אדם הראשון בגוף ונפש היה משיג ההשגה הנפלאה ההיא, גם בני העולם הבא אחר תחיית המתים ישיגו ההשגה ההיא ויזכו להתענג באור הראשון הטוב הצפון לצדיקים בגוף ונפש. זה שעור מה שראיתיו הגון בענין העולם הבא המקום ברוך הוא ינחנו בדרך אמת ויזכנו לימנות מכת יריאיו וחסידיו לאור באור החיים חיי העולם הבא אמן: חלק ב פרק מד השמחה תאמר על ערבות הפקת רצון האדם והשלם כוונתו בקיום מעשיו, והעצב יאמר על הפך זה, ועל זה הדרך נשאלו שנים אלה, השמחה והעצב אל השם, כי כשלא נשלמה כוונתו במעשיו נאמר וינחם יי' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו כי מתחלה היתה הכוונה באדם העבודה והייחוד כדי שיתפאר בראו בו כענין מעשה ידי להתפאר והוא הרצון והחפץ בקיום הנבראים בצלם ודמות וכמו שהתבאר למעלה, וזה סוד בן חכם ישמח אב, כשהוא הולך בדרך ישרה והוא חכם ישמח אב, אב סתם זה הקב"ה לפי שהוא מיחד את השם הגדול בכבודו וזאת היא השמחה האמורה כלפי מעלה ישמח יי' במעשיו והרי השמחה בכל, בסוד "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ וזה סוד ישמח אביך ואמך, אביך זה הקב"ה ואמך זו כנסת ישראל והם סוד שמים וארץ, ולזה בא השם הגדול חתום בזה הפסוק בראשי תיבות כי בעבודה הראויה, לב השמים שמח בסוד שמן וקטרת ישמח לב, ואמר שלמה המלך ע"ה ושבחתי אני את השמחה, זו שמחת מלכות שמים. אבל כשלא נשלמה הכוונה העליונה באדם נאמר ויתעצב אל לבו, הרי העצבון בכל באמרו ויתעצב ובאמרו אל לבו הן עצב הן שמחה הכל נוגע אל הלב הזה: ובמדרש איכה, זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה הקב"ה, א"ר יוחנן היכן מצינו שהקב"ה נקרא לבן של ישראל מן הדין קריא צור לבבי וחלקי אלהים לעולם: והנה עצב ושמחה זה הפך זה, העצב נמשך מהרע שבעץ הדעת טוב ורע והוא מקורו כי משם נמשך העצב להולכים בדרך מצוה או לעושים צדקה מהונם כדי שלא יעשוה, ואם יעשוה שיהיו עצבים בדבר ועל זה נאמר עבדו את יי' בשמחה, כי העבודה בשמחה למטה מעוררת השמחה למעלה, והאור הזך נמשך מהמקור עד לב השמים ושמח כי השמחה בלב, וצד הרע עצב בזה כי ממנו העצבון וכשהוא עצב, מלכות שמים שמחה בסוד אם הבנים שמחה כשבניה עושין רצון אביהם שבשמים, ואם חס ושלום משחיתים את דרכם ואין משלימים מה שכוון בהם ואין עושין רצונו של מקום אז ויתעצב אל לבו וצד הרע שמח ונמסרים בידו וביד אומות העולם הבאים מכחו, ועל זה נאמר תחת אשר לא עבדת את יי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו', כי לא נשלמה הכוונה בהם וכביכול אין שמחה לפני כסא כבודו: ובויקרא רבה פרשה כ' כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו שמח יי' במעשיו אינו אומר אלא ישמח, עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקים לעתיד לבא: ובמדרש שוחר טוב יהי כבוד יי' לעולם וגו' א"ר ברכיה בשם ר' לוי אמר הקב"ה אני לא שמחתי בעולמי ואומות העולם שמחים, והוא מה שאמרנו כי כשאין ישראל עושין רצונו של מקום ואין משלימים הכוונה העליונה כביכול יש עצב למעלה בסוד ויתעצב אל לבו, וצד הרע שמח ומשם מתפשטת השמחה אל האומות הבאים מהצד ההוא ושמחים, כי זה לעומת זה עשה האלקים זו שמחה מצד הטוב, וזה עצבון מצד הרע, כשזה שמח זה עצב, וכשזה עצב זה שמח: והשמחה שלמות העבודה ואז עולה למעלה על השלמות ומעוררת השמחה בכחות השם הגדול ומתיחד בכבודו והשמחה על זה הדרך היא הנותנת הקיום אל העבודה והמצות והם עולין לרצון, והכוונה העליונה נשלמת בעבודה כזו שהיא עולה מתוך שמחה ומתוך שמחת העבודה כשהיא על הכוונה הראויה, והיא אשר בארנו עניינה בזה החלק המחשבה עולה ודבקה למעלה ובדבקותה בעבודתה גורמת הייחוד והדבקות בכחות השם הגדול, והרוח העליון הקדוש יורד ומתנוצץ בהם והשמחה נוגעת עד הלב: והסוד והעיר שושן צהלה ושמחה, והעובד השלם הגורם אוכל בטובה ההיא אשר הכין ולזה כתוב אחריו ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, כי בעבודתם בשמחה המשיכו האור העליון על בנין השם המיוחד ובזה גדלה השמחה בו וגם הם נמשך להם אורה ושמחה וגו': ולהיות שלמות העבודה בשמחה התנו ואמרו אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה כי באותה כוונה תשלם התפלה ותעלה לרצון ותעורר השמחה למעלה כמו שנכללה ונעשה בשמחה למטה, ולפי שהמצוה צריכה שתעשה בשמחה אף אם יוציא בה כל הון ביתו התנו ואמרו מתוך שמחה של מצוה: ובברכות פרק ראשון אמר ליה ר' אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זמנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא, הנה כי רב ברונא סמך גאולה לתפלה והוא הייחוד הנדרש מהעובד השלם וכענין שכתבנו בספר תולעת יעקב ובזה החלק בסייעתא דשמיא, וגדלה שמחתו והתמידה אף לאחר עשיית המצוה, להודיע כי כל חפץ וכל ישע העבודה לשם הגדול בשמחה ובטוב לבב: ובבראשית רבה פרשה ג' ר' שמעון בן יוחאי פתח, שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, שמחה לאיש זה הקב"ה שנאמר יי' איש מלחמה יי' שמו במענה פיו ויאמר אלהים יהי אור, ודבר בעתו מה טוב וירא אלהים את האור כי טוב: כבר התבאר בפרק עשרים מזה החלק, כי האור הראשון נתגלה ונאצל כדי שיהיה בו הקיום המתמיד לאדם, וכבר בארנו למעלה כי השמחה נאמרת על השלם הכוונה בקיום המעשים ולפי שהכוונה באדם מתחלה ההיות והקיום, לכן כשנתגלה גורם הקיום ההוא שהוא האור שמח הקב"ה והוא אמרו שמחה לאיש במענה פיו שהוא האור שהתחיל בו, ודבר בעתו מה טוב לומר שהרצון היה כי מעת שנתגלה האור ההוא יתחיל הקיום וימשך ולא יפסק כלל ולזה נאמר בו כי טוב, והדבר שיש לו הפסק אינו טוב, וכשחטא אדם הראשון נגנז האור ונפסק הקיום ולא נשלמה השמחה ובא העצבון כי נאמר וינחם יי' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו על שלא נשלמה בו הכוונה שהוא הקיום וגרם ההפסד והחרבן בדמות כביכול, אבל לעתיד לבא שיבוער היצר הרע מן העולם ויבולע המות אז תשלם הכוונה בבריאה ואז ישמח יי' במעשיו כשיהיו קיימים לפניו: והוא שכתוב יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו, ולמעלה אמר תסתיר פניך יבהלון, כי בהסתרת פני הרחמים מפני הדין יבהלון כי מדת הדין שולטת וכשאין הכרובים פנים בפנים הרעה והחרבן שולטין, תוסף רוחם לשון כליון כמו ספו תמו, יגועון כי המדה השולטת רגליה יורדות מות בסבת החטא הקדום ואל עפרם ישובון והוא סוד ואל עפר תשוב בסוד העבור ומדה זו נוהגת עד התחייה, והוא שאמר תשלח רוחך יבראון בתחיית המתים ותחדש פני אדמה בעולם הבא שאחר התחייה ואז שמים חדשים וארץ חדשה בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים העליונים ושני מלכים משתמשים בכתר אחד והוא הייחוד השלם והוא חדוש פני האדמה העליונה כי אין פרץ ואין חסרון בלבנה ואז יהי כבוד יי' לעולם ואז ישמח יי' במעשיו בהיותם קיימים לפניו כמו שהיתה הכוונה מתחלת הבריאה וכמו שכתבנו למעלה: המביט לארץ ותרעד וגו' אולי הוא רמז על חד חרוב, אשירה ליי' בחיי וגו' כי תכלית החיים הנצחיים הקיימים כדי שהעבודה והשרות יהיו בלי הפסק ולזה יערב עליו שיחי ובזמן ההוא הקיים אנכי אשמח ביי', כי בזמן הקיום והנצחיות תרבה השמחה למעלה ומשם תתפשט למטה אל המשמחים אלהים, ואחר כך אמר הטעם יתמו חטאים מן הארץ כי יבוער היצר המחטיא מן העולם ואז רשעים עוד אינם ואז יתיחד השם הגדול בכבודו וכמו שכתב והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק ובו נשלם החלק השני הזה, שבח לאל אשר עד כה עזרנו הוא יעזרנו על דבר כבוד שמו ויזכנו לאור באור פניו עם ידידיו וחניניו ההולכים לאורו ועומדים לפניו. אמן: תם ונשלם חלק העבודה. ה' לדביר ביתו ישיב העבודה:

Navigation

• Chelek haYichud
• Chelek haAvodah
• Chelek haTakhlit
• Chelek Sitrei Torah