Translation talk:Kuntres haHosafoth

Source texts

1999.01.20

http://www.na-nach.net/2009/01/blog-post_7015.html

עוד השמטה השייך לספר הקדוש חיי מוהר"ן בענין מפרסמים של שקר!

[These pertain to Avaneiha Barzel in Kokhavei Ohr]

עז

מנימוס המדינה והבעטלירס שהמליכו

פעם אחת היתה מדינה, שהנימוס היה, שכל שלש שנים היו לוקחים מלך אחר, בזה האפן: היו יוצאים לשדה, והראשון שפגעו בו היו ממליכים אותו, אפלו סומא וחגר. פעם אחת יצאו, ופגעו ראושן בבעטליר (קבצן) אחד שהיה שכור, ותכף לקחו אותו בכבוד והביאו אותו לפלטין המלך, והפשיטו את מלבושיו והלבישו אותו בגדי מלכות והכתירוהו בכתר מלכות, והיה שכור ולא ידע כלום, ויישן. וכשנעור משנתו, וראה שהוא בפלטין של המלך ומלבש בגדי מלכות והמשוררים מזמרים, התפלא מאד אם זה חלום. הלוא הוא זוכר שהיה מטל באשפה. והכה באצבעו, שיכיר אם זה חלום או לא, וראה שיאן זה חלום. על כן חשב שהוא באמת מלך, ורק שהוא בעטליר היה חלום. אבל הוא זכר, שהוא התקוטט עם בעטליר אחר ונעשתה לו חבורה. ראה שעכשו יש החבורה, וראה ששניהם אינו חלום, ונתבלבל מזה. ובא על המצאה חדשה, שילך לבית האחר שיש שם ספרים ויראה אם מבין בספרים – זה סימן שהמלך הוא אמת והבעטליר הוא חלום, ואם לא – אינו יודע מה הוא. ולקח הספרים, ולא הבין הכתוב בהם. ונתישב בדעתו ואמר: אמת הוא שאני מלך, ומה שאינני מבין – מפני שהכל אינם מבינים, והספרים אינם אלא רק לתכשיט.

וסים רבנו ז"ל: כך הוא בהמפרסמים של שקר, שרואים שעושים להם כבוד כזה ואינם מבינים מפני מה, ומתבלבלים בדעתם אם באמת הם מפרסמים או זה חלום. ואם אמת הוא כך, מדוע אינם משיגים שום דבר? ומתישבים בדחק, שבמאת הם צדיקים, ומה שאינם משיגים – מפני ששום צדיק אינו משיג ויודע. ובזה פוגמים באמונת חכמים. ע"כ

אמר המעתיק לאתר:

ויש להעיר, שאיזה רב שבא למסקנה כזו שהו רב אמיתי כמו הצדיקים אמיתים, הלוא יש תוצאות חמורות ביותר מזה, מצדו מגם מצד כל אלו שהוא יטעה, ועם כל זה רבי נחמן דאג ביותר על הנקודה הזו שרב השקר יפגם באמונת חכמים!

נ נח נחמ נחמן מאומן

1999.01.27

http://www.na-nach.net/2009/01/blog-post_2413.html

עוד דיבורים השייכים לספר הקדוש חיי מוהר"ן

עח

לענין שטות עמל הפרנסה בחנם, בזה הלשון ספר רבנו ז"ל: זהו סוד גדול בעולם: אוכלים בחנם, וגם עובדים בחנם, (“עס איז א גרויסער סוד אין דער וועלט: מען עסט אומזיסט און מע ארבעט אומזיסט") וספר על זה המעשה (הבא): שהיה גבור נדיב, בעל מכניס אורח (מדקדק במצות הכנסת אורחים), וכל מי שנכנס לביתו, היו ממלאין לו כל משאלותיו: אכילה ושתיה ושנה, והכל כיד המלך, בסבר פנים יפות, ומפני זה ידעו כל העמים ממנו, וכלם היו הולכים אליו הויו יוצאים שבעי רצון. ולא רחוק ממנו דר גם כן גביר גדול, אבל קמצן גדול, שלא נתן אפלו חתיכת לחם לעני. ופעם אחת שמע איש עני אחד – שכמה ימים לא אכל – מזה הנדיב וגדל נדיבת לבו, על כן כתת רגליו לבוא אליו להחיות נפשו הרעבה, אבל בתר עניא אזלא עניותא (אחר העני רודף הר של עניות), שנזדמן שבא דוקא לבית הגביר הקמצן הנ"ל, והוא חשב שזהו הנדיב הנ"ל, והתחיל לכרע ברך אליו בפיוסים ותחנונים ובכל מיני לשונות של כבוד וכו': הלוא אתם הנדיב הגדול ונדיבת לבכם אין לשער, וכו' וכו', כדי שיתן לו לאכל. וזה הקמצן תמה על זה, והבין שהעני חושב שהוא הנדיב, ואמר לו: כן הוא, ברצוני לתן לכם לאכל, אבל בראשונה, תעבדו מעט ואחר כך יתנו לכם לאכל. והתחיל לעבד אתו כמה מיני עבודות, לחטב עצים ולשאב מים, ועבד אצלו כמה שעות עד שנתיגע מאד, ואחר כך הראה לו בית הנדיב הנ"ל ואמר לו, שיכנס לשם ושם יתנו לו לאכל, והוא חשב שזהו בית הדביר שעבד אתו, שאחר שעובדין אצלו – בבית האחר שיש לו נותנין לאכל. ותכף כשנכנס, יצאו לקראתו המשרתים ולקחו אותו ורחצו אותו, תכף הביאו שלחן עם כל מיני מאכלים ומטעמים, והכל בכבוד גדול, כעבד לאדוניו.

ובאמצע הסעודה אמר: אמת כי עבדתי והתיגעתי, אבל זה כדאי (“אמת טאקי זיק אנגעהארעוועט, אבער עס איז כדאי"). אמר לו הגביר הנדיב: ידידי הטוב, היכן התיגעתם? אצלי הרי לא התיגעתם! (מיין גוטער פריינד, ווי האט איר זיך אנגעהארעוועט? ביי מיר האט איר דעך ניט געהארעוועט?”) וספר לו מזה הגביר שעבד אתו. אמר לו: אתם עבדתם בחנם, וכן אתם אוכלים בחנם. שם במקום בו עבדתם לא אכלתם, ובמקום שאתם אוכלים, בו לא עבדתם (“ידידי איר האט געארבעט אומזיסט, און איר עסט אומזיסט. דארט ווו איר האט געארבעט האט איר ניט געגעסען, און דארט ווו איר עסט האט איר ניט געארבעט"). וסיים רבנו ז"ל: עובדים בחנם, ואוכלים בחנם. במקום בו עובדים, אין אוכלים, ובמקום בו אוכלים, שם אין עובדים (“מען ארבעט אומזיסט, און מען עסט אומזיסט. דארט ווו מען ארבעט עסט מען ניט, און דארט ווו מען עסט ארבעט מען ניט").

והנמשל – כי האדם, בשביל הפרנסה או שאר צרכיו, הוא טורח ועובד, בזה שהוא חושב שבזה תלויה פרנסתו או צרכיו, ובאמת הוא כנסכר לעיל, שהכל מהשם יתברך, וכשבא הזמן (או כשפעל בתפלתו ובבטחונו), אז ממילא בא בנקל לפיו ממש, וכשהוא שוטה ועובד בכל כחו ויגיעו, זה הכל לריק, כי העבודה לא מועילה לו כלום, בגלל שבמקום בו הוא עובד, שם אינו אוכל (“ווארום דארט ווו ער ארבעט, עסט ער ניט"), בגלל שלא יוצא שום דבר מזה (“ווארום עס לאזט זיך גאר ניט אויס דערפון אחרי כל העבודה"), ואם לא היה עובד, גם כן היו נותנים לו, (כי זה הנותן, אצלו לא צריכים לעבד), וכמו שכתוב בזהר: “שטו העם ולקטו" – בשטות, הינו: אצל המן היו אנשים בעלי אמונה ובטחון ולא טרחו כלל הבמן, רק נפל לפיהם, ואנשים מחסרי אמונה – טרחו ולקטו כל היום, ולבסוף לא היה רק עמר לגלגלת, כמו מי שלא טרח. ואיתא בספרים, שאפלו בזמן הזה כך הוא בענין הפרנסה, שכפי שנקצב לאדם שירויח הוא ירויח, בין אם יעבד עבודת פרך כל היום ובין שלא יעבד, רק בסבה קלה יזמין לו השם יתברך פרנסתו. ומי שיש לו בטחון חזק ואמי. בה/ ואינו רוצה להבטל מעבודת השם יתברך כלל, ומאמין באמונה ובבטחון שהשם יתברך יפרנסו, ובטוח לעמד בכל מיני נסיונות בזה – בודאי יגמר בעדו השם יתברך כרצונו. וכמו שרואין, שיכולים לישב כל היום בחנות ולא למכר כלום, וכשבא הזמן, ברבע שעה ירויח בעד כל העת. וכן על פי רב, כשצריך לאיזה דבר, וטורח בשביל זה אצל מי שחושב שאצלו ישיג את זאת, ולבסוף לא יוצא מזה שום דבר (לאזט זיך אויס גאר ניט) ולשוא עמל, והשם יתברך עוזר לו ממקום אחר, אשר משם לא צפה ולא עלה בדעתו כלל שממקום ההוא תבוא לו ישועתו (און השם יתרך העלפט אים פון איין אנדער ארט, וואס ער האט זיך גאר ניט געריכט און עס איז אים גאר ניט איינגעלפאלען אז פון דארט קען קומען זיין ישועה). כן יושיענו השם יתברך במהרה, אמן כן יהיה רצון.

נ נח

2000.02.02

http://www.na-nach.net/2009/02/blog-post_02.html

עוד מה ששייך לספר הקדוש חיי מוהר"ן - חודש שבט 3

ספורים על רבי נתן זצ"ל

עט. אדיל בת רבינו ז"ל באה פ"א לר' נתן וסיפרה לו חלום שהבית הכנסת בברסלב היה מלא אנשים ועמדו מחוץ לפתח ודיברו שם שרבינו ז"ל צריך להגיע והחליט ביניהם שלא יתנו לו להיכנס בתוך זה הגיע רבינו ז"ל והלך לבית הכנסת כדרכו והראשון שעמד שם שהוא צריך לא ליתן לרבינו ז"ל להיכנס כשרבינו ז"ל הגיע אליו תכף פנה לצד ובכל זאת אמר לא אתן לרבינו ז"ל להיכנס כשרבינו ז"ל הגיע אליו גם הוא פנה לצד ואמר השלישי אבל אני לא אתן לו להיכנס וכך עבר על כולם ורבינו ז"ל הלך כדרכו עד מקומו ואמר ע"ז מוהרנ"ת כך הם הפסיעות שמוכרחים לפסוע פוסעים אבל לראות את הרגל עד הארץ לא רואים (אנ"ש אמרו על אמרה הזאת שתלויים בה הרבה דרכי חיים למי שמבין כידוע אצלנו).

פ. פ"א שאלה בת רבינו ז"ל למי שייך פתיחת הארון קודש קודם כל נדרי ואמרו שזה שייך לר' נתן אמרה היא ואתה באמת בחלום של ר' נתן יש השי"ת (פירשו אנ"ש עניין זה שבחלום האדם אפשר להכירו משום שזה מה שחושב באותו יום אז יש נייחא למוחין מה שהאדם אוהב הוא חולם בעיקר ואז רואים האהבות נפולות אבל הוא היה צריך לחלום מר' נתן כדי שיבין באמת למי שייך הפתיחה משום שר' נתן הוא היה חוללם על השי"ת כביכול ודי למבין).

פא. בעניין בצלים שרבינו ז"ל ציווה שלא לאכול היה מעשה כך פ"א נסעו ר' נתן ור' נפתלי בדרך והוציא אחד מהם בצל ורצה לאכול ואמר לו השני הרי הבעש"ט אמר שלא לאכול בצל רק בשבת וענה לו השני איני יודע כלום רק מה שאני שומע מרבינו ז"ל. מרבינו ז"ל לא שמעתי זאת כשבאו לרבינו ז"ל שאלו לו ואמר להם בלשון בתמיהה ובשבת מותר לאכול דבר המזיק?

פב. פ"א נסע רבינו ז"ל עם ר' נתן בדרך ויצא לקראתם כלבים וצעקו והוציא רבינו ז"ל את ראשו מהעגלה ואמר להם אני יודע אני יודע אני יודע מי אתה והלכו להם. פ"א נסע ר' נתן לבד (אחר הסתלקות רבינו ז"ל) על אותה הדרך ויצאו שוב כלבים ואמר להם ר' נתן כשנסעתי עם רבינו ז"ל יצאתם אמר לכם רבינו ז"ל אני יודע אני יודע אני יודע מי אתה והסתלקתם ואני אומר איני יודע איני יודע והלכו להם.

פג. מוהרנ"ת ז"ל סיפר לפני רבינו ז"ל איך שהוא נוהג בכל ליל שבת לחכות עד שכל הקהל ילכו מבית הכנסת ולקחו אורחים לביתם ואח"כ אם היה נשאר איזה אורח בזוי שלא לקחו שום אדם היה הוא לקוח אותו לביתו, פ"א היה לוקח אורח אחד לביתו בזוי מאד והיה בנו מסרב לשב אל השולחן כי היה מאוס לו והכה אותו מוהרנ"ת שישב דווקא אל השולחן אח"כ סיפר זאת לרבינו ז"ל כנ"ל ואמר לו רבינו ז"ל ראשית אני (חסר...), ע"כ

פד. ר' יצחק לייב תלמיד רבינו ז"ל ורבינו ז"ל אמר לר' נתן שאם הייתי מגלה לר' יצחק לייב חצי ממה שגליתי לכם היה נישרף הוא וכל העולם כולו ואמר ר' נתן שלא היה לו כלים לקבל.

ספורים על הרב מבארדיטשוב זצ"ל

פה. הרב הצדיק ר' לוי יצחק הרב מבארדיטשוב זצ"ל הי' תמיד עבודתו ותפלתו בהתלהבות גדול ונורא כידוע ובפרט ביום הכיפורים הקדוש. ופעם אחד הי' לו איזה אורח על יום הכיפורים ובמוצאי יום כיפורים נתן לו לשתות קאפי [קפה] ושכח ובמקום הקאפי נתן טאבאק ומזג לעצמו כוס קאפי כזה ולאורח ג"כ כוס קאפי כזה והוא שתה הקאפי הזה ולא הרגיש כלל. והאורח לא הי' יכול לשתות, ושאלו הרב מבארדיטשוב ז"ל מדוע אינו שותה והשיב לו שזה אינו קאפי רק טאבאק ונתפעל הרב מבארדיטשוב זצ"ל ואמר אינו מבין איך איש יהודי יכול במוצאי יום כיפור להרגיש ולידע בין קאפי לטאבאק (“איך פאר שטייא ניט וויא אזוי איוד קען מוצאי יום כיפור נאך אזא יום הקדוש פילין א חילוק צווישען קאפי אין צווישען טאבאק").

פו. וכן הי' פעם אחד מעשה כנ"ל אצל הרב הצדיק מבארדיטשוב ז"ל שהרב מוולעדניק בעת שהי' עדיין ילד הי' אצל הרב מבארדיטשוב ז"ל ובן אותו בלימודו והתפלפל עם הצדיק מבארדיטשוב ז"ל ולא רצה להודות על האמת ואמר לו הרב מברדיטשוב ז"ל לא, עדיין אתה נער ואין לך שכל ורח"ל יצא מהשכל ואח"כ כשהי' הר' מרדכי מטשערנוביל ז"ל בבארדיטשוב והלכו אתו אצלו שיעשה לו טוב לקח אותו בין כל העולם והעמיד אותו על חתיכת עץ האילן שעמד שם ואמר לו שיזמר לו איזה זמר של הרב הצדיק מברדיטשוב ז"ל (כי הרב מוולעדניק בילדותו הי' הרבה אצל הרה"צ מבארדיטשוב ז"ל וידע לנגן היטב כל הנגונים והזמירות שלו וכו') וזמר איזה זמר עד שפנים שלו נעשה עם זיעה והר' מרדכי מטשערנביל ז"ל קנח את פניו במטפחת ואמר: הרב מבארדיטשוב, תרחם עליו (בזה הלשון "בארדיטשובר רב האט אוף איהם רחמנות") (כי אז הי' כבר אחר פטירתו של הרב מבארדיטשוב ז"ל ) וכן אמר לו שינגן עוד איזה ניגון של הרב מבארדיטשוב ז"ל והי' ג"כ כנ"ל שקנח את פניו מזיעתו ואמר בארדיטשובער רב רחמו עליו וכן הי' כמה פעמים ואח"כ נתרפא.

פז. הרה"צ מבארדיטשוב ז"ל מאר (לענין הגאולה) שיכולים לומר תק"ע בשופר ואמר רבינו ז"ל מה שיכולים לומר, הלא יכולים לומר ג"כ תרחם וכו' (ובל"א "וואס יען קען זאגין אלא מאי מען קען זאגין תרחם"). ואמר ר' אברהם ז"ל שאמירה זו של רבינו ז"ל אינו פשוט ובוודאי מרומז איזה פקודה בשנה זו, ובשנה זו נתגלה התכלת ע"י הרב מראדזין (ועוד רמזים הי' לו לר"א ז"ל מרבינו ז"ל) ונעשה הרכבת לאומן שקודם הי' מוכרחין ליסע בטלטולים גדולים וכו', והתחיל לפעול בעולם ענין הציונות ליסע לארץ ישראל.

אמר המעתיק שמחה נ נח, יש כמה דעות כמה היו שני חייו של האי סבא קדישא ר' ישראל בער אודסר זצללה"ה, יש דעה אחד שהוא היה בן 114, ויש דעה אחד שהיה פחות ממאה, אבל הרבה פעמים הסבא אמר על עצמו (ונדפס בספר ישראל סבא) שהוא בן ק"ו שנים 106, וכיון שהסתלקותו מעולם הזה היה בח"י חשון תשנ"ה, לפי חשבון שהיה בן ק"ו שעכ"פ כולי עלמא צריכים להודות שמאיזה בחינה זה היה גילו, כי כך אמר בפירוש, יוצא שהסבא הקדוש נולד בשנת תרח"ם! ובזה לא צריכים לכל הדחוקים הנ"ל, כי שפיר י"ל מה שאמר רבינו ז"ל שיכולים לומר שהגאולה יהיה בשנת תרח"ם, כי כוון על לידת ישראל סבא זיעוכי"א.

פח. והרב הק' מבארדיטשוב ז"ל היה לובש השטריימל בערב תשעה באב ומצפה ומחכה קרוב לצאת הכוכבים שיבא משיח שיצא לקראתו וכשהגיע ועדין לא בא היה משליך מעליו הבגדים הללו

1999.11.30

http://www.na-nach.net/2008/11/blog-post_30.html

השמטות מסה"ק חיי מוהר"ן

קונטרס ההוספות

ספורים על הבעש"ט זיע"א

א

וכמו ששמעתי מעשה מהבעש"ט ז"ל, שהי' שואל למעלה אם יש מכווין כ"כ בתפלה בדור הזה כמוהו והשיבו לו שיסע לזה העיר וימצא א' ששמו כו"כ שהוא מתפלל יותר בכוונה ממנו. ונסע הבעש"ט ז"ל לזה העיר ושאל את עצמו על זה האיש ואמרו לו שהוא איש פשוט מאד והראו אותו בביהמ"ד איך שישב ואומר מעט והעמיד א"ע והרים שתי ידיו למעלה וכל פעם הי' עושה כן ושאל אותו הבעש"ט ז"ל למה עושה כן ומה הוא אומר. השיב לו שהוא אינו יודע רק א"ב ואמרתי להשי"ת מהו כל התפלה הלא רק א"ב רק שצריכין לידע איך לצרפם ולשמוע תיבות מהם ולצרף התיבות ביחד. ואמרתי רבש"ע הלא אני אינני יכול לצרף אבל אתה יכול לצרף היטב ע"כ אני מוסר לך שאתה תצרפם. וע"כ אני אומר כל הא"ב ומרים ידי ונותן אותם להשי"ת שיצרפם ויעשה מהם תפילה וכן עוד פעם הא"ב ונותן להשי"ת וזהו שחושב הא"ב ומה שמעמיד עצמו ומרים ידיו זהו שמוסר זאת להשי"ת. אבל מבקש ממנו (מהבעש"ט ז"ל) שלא יספר זאת שלא תתוודע לאשתו שלא תגרש אותו. וסיים ע"ז הבעש"טץ עכשיו כבר מובן לו כי השי"ת בוודאי יודע לצרף התפלה ולכוונה יותר ממנו. כי הוא הנ"ל מוסר להשי"ת שהוא יעשה את התפלה כמו שהוא יודע שצריך לעשותה ובוודאי השי"ת כשעושה את התפלה הוא עושה אותה יותר יפה מהבעש"ט ז"ל

ב

פעם אחד נסע הבעש"ט ז"ל דרך עיר אומן וסבבו אותו מחנות מחנות יונים והוא עמד את עצמו אצלם ואמר להם אני לא אוכל להשאר אצלכם לתקן אתכם רק נכדי הוא יתקן אתכם וסבב להם בידיו שיכלו ממנו ופרחו ממנו. וכן מצאו פעם אחד קמיע של הרה"צ ר' נפתלי כ"ץ ז"ל שהי' כתוב שם לך ליער גרעקוב אצל עיר אומן ושם תמצא תיקונך

ספור על רבי נחמן מהארידענקא זצ"ל

ג

מעשה מהרב הצדיק מורנו רבי נחמן מהארידענקא ז"ל, זקנו של רבנו הקדוש, שהיה מתלמידיו הגדולים וממש מנהל הבית של הבעל שם טוב הקדוש ז"ל, ושכל מפתחות מבית הבעל שם טוב היו אצלו, כידוע. והרב רבי נחמן הנ"ל היה לו אחות באיזו עיר (נראה לי, בהארידענקא), ופעם אחת בא עם הבעל שם טוב הקדוש והתאכסן בביתה. והבעל שם טוב היה לו לולקע (מקטרת) ארכה עד הארץ, וען את הלולקע בטיטון (בטבק), וכשהצרך להדליק הלולקע, לקח רבי נחמן הגחלת אש ופשט את עצמו בפשוט ידים ורגלים והעריך את הלולקע. ואחותו ראתה זאת והיה לה חלישות הדעת, ואמרה לו: מילא להדליק הלולקע, שהוא רבך, אבל כל כך בהשתטחות ופשוט ידים ורגלים?! ענה ואמר לה: מה אמר לך מגדלותו? אם את היית יודעת מגדלותו, היית אומרת שהוא קדשא בריך הוא בעצמו, אבל אני, שיש לי יותר דעת ממך, אני יודע שהוא עובד את הקדשא בריך הוא

ספורים על רבינו זיע"א

ד

שייך לח"מ סימן קצז

פעם אחת היה זקן אחד, מחשוביו של הבעל שם טוב, ושמע ממנו, שהוא יהיה לו נכד שיוכל לעשות טובה לבעל בחירה. ואחר פטירת הבעל שם טוב נסע לכל נכדי הבעל שם טוב, לראות אל מי כון הבעל שם טוב בדבורו מענין בעל בחירה. ובא אצל הרב הקדוש רבי ברוך ז"ל, ושמע בעת שהיה בחו. איך שהרב הקדוש מתאונן ואומר: “רבונו של עולם, איך עושין טובה לבעל בחירה?” ואמר הזקן: לא עליכם התכון זקנכם, הבעל שם טוב (“אם כן, ניט אייך מיינט איער זיידע) וכו'. וכשבא לרבנו ז"ל, בחו. שמע שרבנו ז"ל אמר בתנועה עמקה, כדרך תנועות רבנו ז"ל: “הן הבעל בחירה", כאומר: אני יכול לעשות טובה לבעל בחירה. ואמר הזקן: עליכם כון זקנכם, שתוכלו לעשות טובה לבעל בחירה! (אמר המעתיק: להבין זאת – הלוא כל הצדיקים מתלמידי הבעל שם טוב היו עושין בעלי תשובה שהם בעלי בחירות, אלא "לעשות טובה לבעל בחירה" – לא לטל ממנו את הבחירה (ניט צונעהמען דיא בחירה), ורק לסעדו ולסמכו בעצות וכו', שהוא בעצמו יטה בחירתו לטוב ודוקא שתהיה לו בחירה, וזהו עקר תשובת המשקל ממש, וזה לא היה רק קצל רבנו ז"ל, כי שאר הצדיקים עשו בעל תשובה, ולקחו אותלם על כתפם, ולא החזירו להם הבחירה לילך שוב באלו המקומות שעברו וכו'. ויש הרבה לדבר ולבאר בזה ולהראות בעליל שכן הוא, ודי למבין).ע"כ

1999.12.1

http://www.na-nach.net/2008/12/blog-post_624.html

עוד הוספות לספר הקדוש חיי מוהר"ן

השמטות מהסה"ק חיי מוהר"ן

מלדת רבנו

ה

ואצל רבי שמחה (אבי רבנו ז"ל) היה המעשה, שנסע עם שירה ותעו כלם בדרך, ונתפרדו כלם למקום אחר לחפש הדרך, ובין כך מצאו הדרך. והוא, רבי שמחה ז"ל, נשאר ולא מצא המקום, ובין כך נשארלבדו מכל השירה, וכל מה שהלך יותר נתעה יותר, והיה בצער גדול, ונרדם בשנה. ובא אחד אצלו ונתן לו תינוק, והוא לא רצה בשום אפן, ואמר: אני תועה בדרך ואתה נותן לי תינוק? ולקחו זה התינוק, והביאו לו תינוק אחר (ממקום גבוה יותר) והוא לא רצה, ולקחו גם זה התינוק והביאו לו אחר, וכן היה שבע פעמים, ובפעם השמינית כשלא רצה לקח, אמרו לו: הלא זה כבר השמיני, למעלה מכל השבעה! וכשלא רצה, הניחו לו התינוק בעל כרחו והלכו ממנו. ובין כך הקיץ משנתו וראה והנה הוא קרוב לישוב, והלך לשם וראה שזאת העיר הארחוב, מקום של הרב הצדיק רבי יצחק מדראהביטש ז"ל, אבי הרב הצדיק הר' יחיאל מיכל מזלאטשוב (שידועה גדלתו של הרב ר' יצחק ז"ל הנ"ל, שהבעל שם טוב ז"ל אמר עליו, שיש לו נשמת הרשב"י וכו' וכו'), ואז היה דמוך לפטירתו, ונכנס רבי שמחה, אבי רבנו ז"ל, אליו, ואמר הרב ר' יצחק ז"ל אליו: מכיון שאתה כבר פה, אם כן יכול אני כבר ללכת (“אזוי אז דוא ביסט שוין דא, מעג איך שוין גיין!”), (כמובא שעד שלא נפטר הצדיק בא צדיק אחר), וכונתו היתה על רבנו ז"ל שהיה כבר במחו, ולא הבין רבי שמחה, ואמר לו: מה אתם אומרים, שאלך מפה? אמר לו: לא, רק אמרתי: כין שאתהכבר פה, יכול אני כבר ללכת (אז דו ביסט שוין דא, מעג איך שוין גיין"). ואמרלו: אי, האם זאת כבר הפעם השמינית? (הינו מהתינוקות הנ"ל) (“איא, עם איז שוין דאס אכטע מאל?”). הוא לא הבין את כל הענין. והוכיח אז הרב ר' יצחק הנ"ל לר' מיכל בנו ואמר לו: כן, יש לך כבר לפני מי להביע את עצמך, הנה נוסע ובא בעל הבית (והראה על רבי שמחה) (“יא, האסט זיך שוין פאר וועמין צו טעמין, אט פארט דעם בעל הבית"), מעתה יכול אתה להתביש (מעגסטו זיך שוין שעמין"). ובין כך נפטר הרב ר' יצחק ז"ל. ור' מיכל בנו הצרך אז ביום שאחר כך להניח תפלין, ונתודעו מהסופר, שרבי יצחק ז"ל הנ"ל לקח מאתו הבתים של התפלין שלשים יום קדם ומלא אותם כליום עם דמעות (להניח שם מחו, כי תפלין הם מחין, והדמעות הם מותרי המחין). ואז בעת הפטירה נתעורר ר' מיכל ז"ל מאד, ואמר אז לפני כל האנשים, בי ביתו וכו': עדים אתם, וכן אבי הנפטר עד, (המת שהיה מנח לפניהם) שאני נפרד עכשו לתמיד מן היצר הרע, מעתה אין לי עמו שום עסק (“איהר זענט עדות, און דער טאטי איז איין עדות, אז איך גיזעגין מיך מיט דעם יצר הרע, מער האב איך מיט איהם קיין בעשעפט ניט"!). והיתה אז התעוררות גדולה, ולמחר היתה הנחת תפלין בהתעוררות גדולה. ומכל זה נתעורר רבי שמחה מאד. ואחר כך נסע ובא לביתו, ואז נתעברה זוגתו, מרת פייגה עם רבנו ז"ל. (נלע"ד המעתיק האחרון שיש בספור הזה להבין הידוע שכל פעם שנולד לר' יצחק הנ"ל בן היה בא לראותו והבן היה מסתלק, ובלדת ר' מיכל, אשת ר' יצחק הפציר בו ליתן לו להישאר בחיים, ור', יצחק הלך לראותו, ואמר להתינוק הלוא היו הרבה יותר נאה ממך, ואעפ"כ ר' מיכל נשאר בחיים, וע"פ הכתוב כאן י"ל שר' יצחק היה רוצה להביא בעצמו את נשמת רבינו לעולם), ע"כ

ו

שייך לח"מ סימן קד שמעתי מאנשי שלומנו: פעם אחת היה מוהרנ"ת מדבר ביחד עם אנשי אדמו"ר ז"ל בחיים חיתו, מגדל נוראות קדשת אדמו"ר ז"ל, והלכה דרך שם המפרסמת פייגה, אם רבנו ז"ל, ושמעה איך מדברים מקדשת אדמו"ר ז"ל. ענתה ואמרה להם: אספר לכם איז רבי יש לכם, ותדעו קדשתו וקדשת נשמתו: הנה בעלי הצדיק ר' שמחה נסע פעם אחת לדרכו, ויתמהמה שם כשתי שבועות, ואמר לי, על שבת קדש יבוא לביתו. ועל אותו השבת שאמר לי שיבוא, עמדתי קדם אור הבקר ללוש החלות הקדושות על שבת קדש, ובעת הפרשת החלה חפשתי לראות באיזה מקום הוא, כדי לדעת אם יבוא על שבת קדש לביתו (כי היא היתה כאחת הנביאות, כידוע אשר אחיה, הרב הקדוש רבי ברוך ממעז'בוז ז"ל, קרא אותה בשם נביאה, ואחיה הקדושים, רבי ברוך ורבי אפרים מסדילקוב, היה להם דרך ארץ גדול מפניה), ולא ראיתי אותו. וכן אחר כך כשעשיתי איזה דבר על שבת קדש, חפשתי אותו גם כן ולא מצאתיו, וכן כמה פעמים (והלילה היה ליל טבילה, והתישבתי אם לילך לטבל, והלכתי לטבל, וחפשתי גם כן ולא מצאתיו), ובעת הדלקת הנרות לכבוד שבת קדש, גם כן חפשתי ולא ראיתיו (ומנהגה היה להדליק נרות לכבוד שבת קדש שעות הרבה קדם הזמן). ואחר הדלקת הנרות שכבתי על מטתי (מחמת גדל הנער) ונתנמנמתי, ובאה אלי אמי הצדקת אדיל, עם כל האמהות, שרה רבקה רחל לאה, ואמרו לי: אל תצטערי, כי בעלך יבוא עוד היום ערב שבת קדש לביתו! ולקחו אותי והוליכוני לחדר הנשמות, וראיתי נשמה אשר אורה גדול מאד ושאלתי אותן: מי זאת הנשמה? ואמרו לי: זאת היא נשמת זקנך הבעל שם טוב ז"ל. ואחר כך הוליכוני להלן יותר, וראיתי נשמה אשר אורה היה גדול מאד מאד בלי שעור, ושאלתי אותן: מי היא הנשמה הזאת? ואמרו לי: נשמה זו רוצים לתן לך, וכו' וכו'. ותכף הקיצותי, ובעלי בא מדרכו לביתו, ושאלתי אותו: מה זאת שחפשתי אותך ולא ראיתיך בשום מקום? והשיב לי וכו' וכו', ביום ששי בבקר נסע בדרכו, והיה רחוק ממעז'בוז' ערך חמש עשרה פרסאות, ותעה על הדרך כל היום, ולעת ערב הביט – והנה הוא קרוב לעיר מעז'בוז', ונתפלא מאד, ובא לביתו בעוד היום גדול. ובאותו הלילה, שהיה ליל טבילתי, נתעברתי עם בני, אשר הוא הרבי שלכם. ומעתה תוכלו לידע גדלת הרבי שלכם וגדלת נשמתו.

כבר מבאר לעיל, היאך שרבי שמחה היה בדרך ונתעה, והיאך שאשתו פייגה היה לה צער, וחפשה אותו בכל מה מה שעשתב לכבוד שתב ולא מצאה אותו, והיתה בצער מאד. ובא אצלה כמה פעמים רשב"י זי"ע ונחם אותה ואמר לה: הבעל דבר הניח עצמו לארך ולרחב, שלא להניח הנשמה (נשמת רבנו ז"ל) בזה העולם, ואני נשתטחתי ובכיתי לפני השם יתברך, עד שפעלתי שהנשמה תלך בזה העולם. ופעם אחת אמר לה רשב"י בזה הלשון: גם אני צריך להנשמה בזה העולם. וכן בא אצלה הבעל שם טוב וספר לה איך שהקטרוג היה, שהנשמה לא תרד לזה העולם, רק רשב"י טרח הרבה ופעל שהנשמה תרד בזה העולם.

1999.12.15

http://www.na-nach.net/2008/12/blog-post_4802.html

הוספות לספר הקדוש חיי מוהר"ן

הוספות לחיי מוהר"ן

ז

שמעתי מהרב ר"ח זוננפלד ז"ל (רבי יוסף חיים רבה של ירושלים) שרבינו ז"ל בעת שהי' עדיין קטן ולמד אצל המלמד (שקורין "דרדקי" – מלמד). פ"א בכה ושאלו אביו מדוע הוא בוכה וענה מפני שהמלמד הכה אותו ושאל להמלמד מדוע הכה אותו וענהו מפני שבין הברכות שאמר לא אמר ברכת שלא עשני גוי. ושאלו אותו מדוע לא ברכת ברכת שלא עשני גוי. ענה ואמר שכבר אמר תיכף אחר נט"י שאלהו מדוע ברכת תיכף אחר נט"י ולא בסדר הברכות ענה ואמר שעפ"י הגמרא נסתדר סדר הברכות עפ"י הקדמת עשייתן למשל בעת שמלביש א"ע מלביש ערומים וכו' ואצלו מובן שכיון שתיכף שקם נוטל ידיו א"כ זה קודם לכל הברכות לברך שלא עשני גוי שגוי אינו נוטל ידיו א"כ זהו צריך להיות הברכה הראשונה (“דיא הערשטי ברכה אז מען איז ניט קיין גוי'), הברכה הראשונה היא שאיננו גוי. (ומאנ"ש לא שמעתי כלל הסיפור הזה וכן יש בענין א' בהפרפראות לחכמה מהרב מטשעהרין שסיפר בשם העולם שמספרין בשם רבינו ז"ל והוא לא שמע זאת מאנ"ש). ע"כ.

ח

שייך לח"מ סימן צא

אור ליום י"ד שבט תק"ע ברסלב

סיפר שחלם לו בלילה של אתמול חלום משונה, שלא חלם לו חלום מימיו כזה. כי חלם לו אות וכו', ויש בזה מעשה שלימה ולא סיפר וכו'. היה אדם גדול מאש והיה יודע, אך שכח. גם נתנו לו מלבוש והזהירו אותו שלא יסיר המלבוש בשום פעם. גם הזהירו אותו שיסיר הבתי שוקיים (שקורין 'זאקען') שהוא לבוש בהם. אך אינו משגיח על חלומות. גם היה אבל לפניהם על ענין חלישותו, וסיפר להם כל ענין החולאת שלו של ההוסט שכואב לו צד הגוף וכו' והייתי שמח מאד אז.

ט

שייך לח"מ סימן צו

בענין השופר של רבניו ז"ל שחאר שהלך רבינו ז"ל וסיפר מההתעוררוות שנתעורר ע"י השופר ששמע ביום א' אלול ושבתו נכנסה אח"כ ואמרה לו אבי סמוך הי' לי התעוררות גדול מתקיעת השופר היום כמובא המעשה בשיחות הר"ן ורבינו ז"ל אמר על זה תורה (בליקוטי מוהר"ן סי' קמ"א) המתחיל אם יזכה שירגיש ככב חטאיו (וזאת התורה והתפילה שעליה בליקוטי תפלות סי' פ"ה שייכים לאלול) ואחר שסיפר רבינו ז"ל ההתעוררות הנ"ל שהי' לו וכו' התמרמר מוהרנ"ת ונתנמנם וחלם לו שעוסק עם רבינו ז"ל בתורה יוד ואלה המשפטים והי' לו התעוררות רב ובפרט בהדיבור המובא שם בתרועה דאיהי רוחא אתעביר אל אחר וכו' וכשבא לרבינו ז"ל סיפר אז רבנו ז"ל החלום שחלם שרצה לשמוע קול שופר ושמע שבאיזה בית מזמרים ונהג ומרקדים בקול גדול ואמר רבינו ז"ל הלא טוב ליכנס לכאן לשמוע קול שופר ומה אחד ואמר הלא זה מרומז בספרכם בליקוטי מוהר"ן סי' יו"ד שמצות שופר הוא בחי' המחאת כף וריקודין כי זאת תורה מדברת מהחיאת כף וריקודין מבואר שם מאמר הזוהר בתרועה דאיהי רוחא מתעביר אל אחר ועי"ז זוכין להמחאת כף וריקודין נמצא מבואר שתרועה שהוא קול שופר הוא בחי' המחיאת כף וריקודין וכו' ונענע לו רבינו ז"ל ראשו (שכן הוא האמת) (עיין בחיי מוהר"ן מובא זאת המעשה) (ובעת שסיפר רבינו ז"ל זה החלום הי' אז אצלו ר' נתן ור' נפתלי ור' שמעון ור' שמואל אייזיק ור' יודיל. ורצה ר' נתן לספר לרבינו ז"ל החלום שחלם לו שעוסק עם רבינו ז"ל בתו' יוד כנ"ל ובין כך יצאו אלו הקודמים והשיב לו רבינו ז"ל אתה לא צריך לספר אני בעצמי יודע כי הלא אתה הוא שענית ואמרת הראי' שתרועה אתעביר וכו' כנ"ל ואז סיפר לו גמר החלום שענה אחר ואמר כי מקודם לא סיפר רק שרצה לכנוס לבית לשמוע וכו', ואח"כ כשדיבר אלו מוהרנ"ת כנ"ל סיפר לו גמר החלום שענה אחד ואמר וכו') והנה הי' להם התעחררחת רב מאד בהשופר של רבינו ז"ל ואח"כ לקח אותו ר' נתן ז"ל והי' תוקע בו לעצמו כל חודש אלול ורק בראש השנה נתן השופר להקיבוץ לתקוע ודווקא ר' מאיר לייב בלעכיר הי' תוקע עליו ואחר פטירת מוהרנ"ת ז"ל לקח את השופר ר' יצחק בן מוהרנ"ת ז"ל וכשנסע לארץ הקדושה לקח את השופר אתו לצפת עיה"ק ונשאר בצפת וכן נשאר בצפת חלאט וחגורה של רבינו ז"ל.

י

שייך לח"מ סימן קטז

שמעתי מאנ"ש שבעת ששמעו שיוצא הגזירות מנעקריטין ואז היו כולם מרעישין עולמות ע"ז ורבינו עסק הרבה בענין זה ואמר ע"ז כמה תורות וכמובא בחיי מוהר"ן ורבינו ז"ל אמר אז התורה י' ואלה המשפטים שהעצה ע"ז ריקודין והמחאת כף ממתיקין הדינין, ושאל אז הרה"צ הגון ר' דוד צבי ז"ל חותנו של מוהרנ"ת ז"ל מוהרנ"ת ז"ל מה אומר הרבי שלכם שיעשו בשביל הניקרעטין (כי הוא הי' הרב הכולל מכל המדינות וצוה שירבו בתחנות ובקשות כנהוג) והשיב לו מוהרנ"ת ז"ל שרבינו אומר עצה ע"ז ריקודין והמחאת כף (“ער הייסאט גאר טאנצין") ענה ואמר גם לי יישר בעיני שצריכין כך (“מיר גיפעלט אויך אזוי") וצוה אז ג"כ לאנשיו שיעשו ריקודין וכו' והדמעות והבכיות שיצאו מן הריקודין א"א לספר. וע"פי פשוט מובן כי רק בתחינות ובקשות עלול שיפלו לעצבות וחולשה מזה וכל עיקר הדינים והרעות נעשים ע"י העצבות וא"כ כשנוטיים לעצבות אדרבא יתגברו הדינים יותר ויותר ח"ו וע"כ העצה לשבר העצבות ע"י הריקודין וממילא נשבר ונמתק הדין הבא ע"י העצבות וממילא נפתח הלב לבקש מהשי"ת כנ"ל ונמתקין הדינין מלבד סודות הגדולות שיש בכל דברי רבינו ז"ל.

יא

שייך לח"מ סימן קטז

כשהשיא רבינו ז"ל את בתו שרק'ע במעדודיווקא נשאר שם עד אחר פסח (החתונה הייתהבר"ח ניסן) ומוהרנ"ת נשאר שם עם רבינו ז"ל וביקש מוהרנ"ת רשות מרבינו ז"ל לשבת על שולחנו בשעת הסדר ומיאן רבינו ז"ל (דרכו של רבינו היה לשבת על הסדר רק עם בני ביתו) וישב מוהרנ"ת לבדו ומיהר עריכת הסדר אצלו וכשגמר הלך לבית רבינו ז"ל ובא לשם כשרבינו ז"ל אמר הפסוק "שפוך חמתך על הגווים" ופתח הדלת כנהוג ונכנס בחשאי לפנים וראה את רבינו ז"ל ותמידהיהמוהרנ"ת נהנה מזה שראה פ"א את רבינו ז"ל בשעת הסדר.

יב

שייך לח"מ סימן קיז

רבינו ז"ל השיא את בתו מרים לר' פנחס בנו של הרב מוואלטשיסק והחתונה הייתה בוואלטשיסק לכבוד החתונה באו הרבהה אורחים ונשארו שם על שבת והעיר היתה קטנה מאד והיה שם בית מרחץ קטן והיה דוחק גדול בערב שבת ושאל מוהרנ"ת את רבינו ז"ל אם אפשר לסמוך על הטבילה שטבל בבוקר קודם התפלה כי עכשיו דוחק מאד ואי אפשר להשגיח על הבגדים כראוי (כידוע רבינו ז"ל הקפיד מאד על שמירת הבגדים) אמר לו רבינו ז"ל צריכים כן ללכת ולהשגיח דייקא היטב.

יג

שייך לח"מ סימן קכו

רבינו ז"ל אמר לענין גדולת הדבר להיות אצלו על ר"ה אמר ע"ז שהקיבוץ אצלו כ"כ גדול שאפי' שיהי' בהיכל קן צפור (שהוא היכל המשיח העליון מכל ההיכלות) יניח את זה ההיכל וירד להתפלל בר"ה עם הקיבוץ שלו (“אפילו פון היכל קן צפור וועל איך אראפ גיין דאונין מיטן קיבוץ"). ע"כ

יד רבינו ז"ל אמר שענין הר"ה שמתקבצין אליו על ציונו הק' גדול מאד וחביב בעיניו מאד ואמר שאפי' מהיכל קן צפור שבן עדן (היינו היכל המשיח) יבוא להקיבוץ על ר"ה להתפלל עמם ביחד (היינו שזה יותר חשוב בעיניו וכמו שרואין אצל השי"ת בעצמו שמניח כל העליונים ומשבח שכינתו בתחתונים בבחי' ואבית תהלה מגושי עפר מקרוני חומר והיא תהלתך וצדיקי שכיחי יתיר בדמי עלמא בתר דאסתלקו וכו'). ע"כ

טו

שייך לח"מ סימן קעא

עוד אמר איך שהספר הגנוז הוא גדול (כמובא בחיי מוהר"ן מזה באריכות שהוא עין לא ראתה ששום בריאה לא ידע אפי' דבר שם, רק משיח יאמר עליו פירוש וכו') והספר הנשרף גדול. אבל הר"ה שלי הוא עוד יותר גדול (כמו שאמר שאין דבר גדול מזה (“קיין גרעסערס דער פון איז ניטא")) (“וויא דער ספר הגנוז איז גרוס דער ספר הנשרף איז מיין ר"ה נאך גרעסיר") (היינו להיות אצלו על ר"ה): עוד אמר אלמלא הר"ה שלו הי' העולם נעשה תוהו ובוהו (“ווען ניט מיין ר"ה וואלט דיא וועלט גווארין תוהו ובוהו"). ע"כ

טז

רבינו ז"ל אמר רציתי שיהי' לי קיבוץ שלי בארץ ישראל (“בזה"ל ובלא"ה איך ואלט גיוואלט האבין מיינס אקיבוץ אין ארץ ישראל"). ע"כ

יז

שייך לח"מ סימן רכה

תכף אחר סתימת הגולל של רבינו הקדוש אמר ר' נתן שאפשר כבר לקיים העצה של רבינו הקדוש בעניין השתטחות על קיברו הק' ואמרו כולם תכף העשרה מזמורי תהלים הידועים.

יח

שייך לח"מ סימן רצ בהשמטה

1999.12.19

http://www.na-nach.net/2008/12/blog-post_7478.html

עוד הוספות לספר הקדוש חיי מוהר"ן (4)

יח

שייך לח"מ סימן רצ בהשמטה

בעת שנסע רבנו בהעלם ובהסתר, פעם אחת בא לאיזה כפר קודם תפילת שחרית, וביקש חדר להתפלל ובעל הבית הבין שזה איש פלא, וציוה למשרתו שיעשה איזו סעודה עבור רבנו ז"ל, ובעל הבית כיבד לרבנו ז"ל מאוד ואחר כך ערך את השולחן לרבנו ז"ל, ובעת הסעודה קיבל לפני רבנו ז"ל על מצבו ומצוקתו בפרנסתו.

והשיב לו רבנו ז"ל: שיהיה טוב, רק שלא יהיה שוטה (“נער זאלסט קיין נער ניט זיין"), ונסע לדרכו.

ובעוד איזה ימים בא אדון אחד להקרעטשמע (פונדק), והוצרך לצאת לצרכיו, ויצא אחורי הקרעטמע, ושכח הבייגארטעל (ארנק חגור) עם הכסף (ששים אלף זהובים), ונסע לדרכו. ובין כך הוצרך בעל הבית מהקרעטשמע גם כן לפנות והלך גם כן אחורי הקרעטשמע, ונזדמן שבא במקום שהיה האדון הנ"ל, ומצא את הבייגארטעל עם הכסף, ולקחו והביאו לביתו וטמנו בהתיבה שלו. והאדון הנ"ל, כשנסע כמה ווערסט (פרסאות), הזכיר את עצמו ששכח הבייגארטעל עם הכסף, ובא להקרעטשמע ושאל את הערלים, אפשר מצאו את הגארטעל (החגורה) עם המעות? ואמרו שאינם יודעים. ואמר בעל הבית אליו: אני יצאתי אחריך ומצאתי את הגארטעל עם המעות! והחזיר להאדון הנ"ל, ורצה האדון לסע לדרכו, ובתוך כך הוצרך עוד הפעם לילך לעשות צרכיו, והלך אחורי הקרעטשמע, ושכח עוד הפעם הבייגארטעל עם הכסף ונסע לדרכו. ואחר כך הוצרך בעל הבית גם כן לעשות צרכיו וכו', ומצא עוד הפעם את הבייגארטעל עם המעות, וכעת לקחו והטמין אותו היטב. ובאמצע הדרך הזכיר את עצמו האדון עוד הפעם, וחזר ובא להקרעטשמע ושאל להערלים אם מצאו המעות, ואמרו כלם שלא מצאו ולקח הערלים שהיו שם ועשה להם ענויים קשים, ולבעל הבית לא עשה כלום. ואמרו לו הערלים: למה אינו חושד בבעל הבית? וענה האדון: על בעל הבית אני ערב שלא לקחו, כי אם היה לקוח אותו היה תכף ומיד מחזיר לי, כמו מקודם. והשם יתברך עזר לו והצליח מאד.

ואחר כך כשרבנו ז"ל התפרסם, היה נוסע לברסלב וסיפר המעשה, ונתן מעות לאנשי שלומנו.

יט

-א-

שייך לח"מ סימן תקיא

הלא ידוע מספר חיי מוהר"ן שרבינו ז"ל ידע מסופר אחד צדיק גנוז ורצה שכל אנ"ש יהי' להם תפילין מזה הסופר אך לא רצה רק שיהי' באופן שלא ידע מזה שזה בכיוון. וביקש הר' (ספק לי אם ר' שמואל אייזיק או המגיד מטרווצע) מרבינו על שיודיע לו שמו ועירו בכדי שיעשה אצלו תפילין והגיד לו רבניו ז"ל ושהוא דר ביאלסוועט ונסע הרב המגיד הנ"ל אצלו ובא אליו לביתו ועשה עצמו כלא יודע ושאל אותו מה הוא רוצה אצלו?. והשיב לו כאשר צריך לעשות תפילין על כן רוצה שהוא יכתוב לו תפילין והשיב לו שזה דבר קשה מפני שהוא לוקח הרבה כסף וכו' והשיב לו שיתן לו כמה שהוא רוצה ודחה אותו עוד בדחיות והוא הסכים על הכל עד שסוף כל סוף השיג אצלו תפילין וכשבא בחזרה נתקנא בו הר' נתן ז"ל ורצה גם כן לעשות זה ושאל א"ע ג"כ על הסופר הנ"ל ולבסוף חזר מזה כי אמר שהוא יש לו תפילין של רבינו ז"ל וזה חשוב אצלו יותר, והמעשה היה כך: שפעם אחד הי, עם רבינו ז"ל בדרך (בכוונה לא לקח אתו רבינו ז"ל את התפילין כדי שילבוש את התפילין של מוהרנ"ת ז"ל) וביקש את התפילין של מוהרנ"ת ז"ל והלבישם ואח"כ הלביש אותם מוהרנ"ת ז"ל וע"כ היו התפילין שלו יותר חשובים מן התפילין של הסופר צדיק גנוז שהיעד עלו רבינו ז"ל גדולתו וחשיבות התפילין שלו.

-ב-

וכמו שפעם אחת אחרי הסתלקות רבינו זצ"ל שישבו השבת הראשון תלמידי רבינו ז"ל ביחד ואמר הר' יודיל ז"ל שהוא ישב על הכסא של רבינו ז"ל מפני שירש את השטריימיל של רבינו ז"ל והתעורר ר' נתן ז"ל ואמר שהוא ירש את המוחין של רבינו ז"ל כי תפילין הוא מוחין ורבינו ז"ל במכוון לבש תפילין של מוהרנ"ת ז"ל כדי שהוא יקבל מוחין שלו. ואמר אז מוהרנ"ת ז"ל הזמר של אזמר בשבחין בהתעוררות גדול (כמו שנכתב כבר פ"א) וקפץ הרב המגיד מטרווצא מעל השלחן ואמר אני חשבתי שהוא ר' נתן ולבסוף אני רואה שהוא רבינו ז"ל בעצמו.

-ג-

שמעתי שאחר פטירת רבינו ז"ל השבת הראשון היו תלמידי רבינו ז"ל בבית רבינו ז"ל ואמר ר' יודל שהוא ישב על הכיסא כי יש לו השטריימל של רבינו ז"ל וכן עוד אחרים ענהו מוהרנ"ת ז"ל ואמר שהוא ישב על הכיסא כי הוא יש לו התפילין המוחין (כי היו תפילין של רבינו ז"ל כי פעם אחת נסע עם רבינו בדרך וביקש רבינו ז"ל שיתן לו התפילין של ר"ת שלו (דהיינו של מוהרנ"ת ז"ל ולבש אותם רבינו ז"ל ואח"כ החזירם לו) וישב מוהרנ"ת ז"ל על הכיסא ואמר הזמירות ואמר כשבאו לרבינו ז"ל היה יושב מוהרנ"ת ז"ל בצד אחד ור' נפתלי בצד השני ורבינו ז"ל אמר הזמירות אזמר בשבחין חרוז ור' נתן ור' נפתלי חרוז שני וכן הלא "ונזמין לה השתא וכו' וכן הלאה עד סוף הזמר ופניו של מוהרנ"ת היו לוהטים כאז לוהט ויצא הרב המגיד מטיראוויצא ז"ל מתוך השולחן ואמר בהתלהבות חשבתי שזה ר' נתן לבסוף אני רואה שזה רבינו בעצמו.

כ

שייך לח"מ סימן תקמז

ועוד אמר רבינו ז"ל (“מזרח ביים פעקיל") היינו כשמתפללים שמונה עשרה בדרך מחפשים איפוא המזרח להתפלל ואמר רבינו ז"ל שמזרח הוא הציל החפצים שלו שלא יגנבו אותם. וכשאיש אחד מאנ"ש הי' לו היזק או אבידה הי' רבינו כועס עליו ומכריחו לנסוע ולחפש אחר האבידה אפילו כההוצאות מרובות יותר על האבידה וכן הי' נוהג אנ"ש ור' אברהם ז"ל כשאבד אפילו מטפחת נדע בחזרה כמה עד שמצאו המטפחת. נ נח נחמ נחמן מאומן - צריכים כל העולם לעסוק בספרי רבי נחמן מברסלב

1999.12.22

http://www.na-nach.net/2008/12/blog-post_6050.html

הוספות שייכים לספר הקדוש חיי מוהר"ן (5)

כא

שייך לח"מ סימן תקצב

פעם אחת אמר רבינו ז"ל שהמניעה יותר קשה וכבידה מהכל הוא רק מניעות המוח (והלב) כי אם אין מניעות המוח (היינו שאין ספק במוח שמוכרח לעשות דבר זה והרצונות שלו חזקים) אז אפילו איזה מניעות שיהי' אשתו או כל האנשים שבעולם מונעים או כסף או הים וכו' הכל היו משברים עם הרצון החזק (וכמו שאומרים העולם רצון שובר ברזל (“רצון ברעכט אייזין")) וע"כ אם אחד אינו גומר ברצון שלו זה סימן שלא רצה באמת כי אין דבר העומד לנגד הרצון ובזה"ל אמר רבינו ז"ל, העיקר הוא מניעות המוח (“דער עיקר איז מניעות המוח"). (וכאשר פעם אחת אמר אחד לרבינו ז"ל אני רוצה להיות איש כשר וענה לו (“ווילסטו האבער וועלין") היינו שתרצה באמת כי אם יש רצון חזק בוודאי משיגים הדבר שרוצים רק אם אין מניחים הרצון החזק כי העיקר הוא הרצון ואין חזק מהרצון). ע"כ

כב

רבינו ז"ל אמר מה יש לאיש הישראלי לדאוג כשהוא מונח עם רגליו להדלת (היינו קודם פטירתו) עם זקן ופאות (“וואס האט איוד ציא זארגען אז אר ליגט מיט דיא פיס ציא דער טהיר מיט "א בארד אין פאות"), ע"כ.

כג

רבינו ז"ל אמר שלמשיח יהי' יותר עבודה עם החסידים המפורסמים של שקר, מהעבודה שיהי' לו עם החפשיים והפיקורסים כי הם רוצים להבין רק על פי חכמה ומשיח יהיה חכם גדול ויראה להם על פי חכמה שהצדק איתו אז יודו לו. אבל החסידים השקרנים הנ"ל שהם מאמינים באמונות כוזביות. וכשמשיח יראה לו בעין שהוא כך יענה ויאמר לו אני מאמין (“איך גלייב"). אעפ"י שיראה בעיניו שהאמת כך אבל הוא מאמין בהשקר אעפ"י שהוא נגד השכל ובזה"ל אמר. (“אז משיח וועט האבין מער ארבייט מיט דיא פאלשע חסידים וויא מיט דיא פרייעץ ווארין די פרייע וועט ער ווייזין מיט חכמה וועלין זייא מודה זיין אבער דיא פאלשע חסידים ויפול ער וועט זייא אוס ווייזין מיט חכמה וועלין זייא מודה זיין אבער דיא פאלשע חסידים ויפול ער וועט זייא אוס ווייזין דעם אמת וועלין זייא זעגין "איך גלייב" כלמור חאטשי איך פאר שטייא ניט אזוי גלייב איך פארט")ץ השי"ת ישמרנו מזה ומזה אכי"ר.

כד

רבינו ז"ל אמר מקנא אני את ר' יוסקא (היינו לעניין פשיטות שקורין פראסטאק בלי חכמות (“ערינסט")) זה הר' יוסקא הי' איש פשוט מאד והי' לו סידור עב מהסידור הישנים שכתבו כל התחנות והיוצרות והי' לוקח זה הסידור לביהכנ"ס והי' אומרו כולו מתחילה עד סוף ולא הי' מחסר כלום מר"ה ופורים והגדה וכו' הכל כאשר לכל אמר בלי הבנה להבדיל. וזה היה כ"כ בפשיטות ובתמימות.

כה

רבינו ז"ל אמר מקנא אני את ר' יוסק שהי' איש פשוט מאד והי' לו סידור עב וגדול מאד עם כל התחינות הקודמים וכל היוצרות מכל שבתות השנה והי' מנהגו שהי' הולך כל יום לבית המדרש עם הסידור העב שלו ולא הי' מזיז משם עד שהתחיל מהתחלה מודה אני ואמר כסדר (אפי' כל התפילות מראש השנה ויו"כ ופסח וסוכות וכו' וכל הברכות ותקיעת שופר וברכת הנהנין וברכת חתנים ומילה וכו' וכו') הכל עד גמירא (ער האט אויס געאנט דאס ציבור פין טאביל צי טאביל אלע טאג) והי' רבינו ז"ל מקנא אותו כי פשיטות גבוה מהכל (ושמעתי סיפור כזה ג"כ בשם הבעש"ט ז,ל שהי' מקנא ג"כ איש פשטן כזה בימיו ואמר עליו שבכל פעם נעשה למעלה יריד אחר למשל כשאומר התפילות והמזמורים מפסח נעשה למעלה התיקונים מפסח וכן משבועות וכו' וכן הכל וכידוע גם המעשה מלחם הפנים בזמן האריז"ל שהי' איש פשוט ושמע הדרשה מהרב הגדל התיקונים שהי' נעשין בעת שהי' הביהמ"ק קיים מלחם הפנים ושאל אותו מהו ואיך היו עושין אותו ואמר לו הרב כל סדר עשייתו והלך לביתו והסכים עם אשתו לעשות כל שבוע לחם הפנים התנופה בי"ג נפה והביא אותם בכל עש"ק בארון הקודש והי' מבקש מהשי"ת שיאכלן ושיערב ויומתק לו, והשמש הי' מוצאין ואמר מסתמא הניחום בשבילו ואכלם על שבת וכשהוא בא אח"כ ולא מצאם חשב שהשי"ת כביכול אכלם והי' לו שמחה גדולה וכן הי' זמן רב. פעם אחת בא לביהמ"ד עם הלחם שלו והלך ישר לארון הקודש ולא ראה שהרב הוא שם ודיבר כמנהגו בקשות ותחנונים מהשי"ת שיאכלם ושיתקבלו וכו' ושמע הרב וגער בו ואמר לו עם הארץ וכי ה' אוכל וכו' שאל אותו אלא מי אכלם מסתמא השמש וכן הי' א"ל אני חשבתי לטובה וא"כ אעשה תשובה והרב הי' חוזר הדרשה שהי' צריך למחר בש"ק לאמור ושלח הארי"ז"ל אחריו שיצוה לביתו כי מחר בשעה שצריך להגיד הדרשה ימות רח"ל כי הפר את תענוגו של השי"ת כי ממש הי' לו מאת הפשוט הנ"ל תענוג כמו מלחם הפנים בביהמ"ק וכו', ע"כ.

כו

רבינו ז"ל אמר כשאיש הישראלי שהולך לו כמו שהולך (שעל כ"א יש כמה מיני מאורעות וכו') הוא מתאונן שרע לו רח"ל ושהשי"ת עושה לו רע. אומר השי"ת זה נקרא רע ל"ע אני אראה לך מה שנקרא רע ח"ו אבל אם להיפך איך שהולך לו אומר ב"ה תודה להשי"ת על כך (“גלובט השי"ת דער פאר") ומוצא ההרחבות שזה טוב וכו' אומר השי"ת זה נקרא אצלך טוב אני אראה לך מה שנקרא טוב (“דאס היסט בא דיר גוסט איך ועעל דיר ווייזין וואס הייסט גוסט"). ע"כ

כז

רבינו ז"ל אמר שאם עובר על האדם והוא מתרעם על זה ואומר איך רע לו. אומר השי"ת (מדה"ד) זה נקרא רע? אני אראה לך מה נקרא רע ח"ו ונעשה לו יותר רע ח"ו וכן כשמתרעם יותר אח"כ רח"ל נעשה יותר ח"ו. אבל כשכשהאדם מודה להשי"ת איך שעובר עליו ואומר ב"ה טוב. אז השי"ת אומר זה נקרא אצלך טוב? אני אראה לך איך טוב ואז הולך לו יותר טוב וכן הלא הלאה הלאה (ובל"א בזה"ל "אז מע זאגט עס איז שלעכט זאגט השי"ת דאס הייסט שלעכט איך וועל דיר וויזין וואס שלעט איז רח"ל אבער אז מען זאגט ב"ה גיט זאגט השי"ת דאס הייסט בא דיר גוט איך וועל דיר ווייזין וואס הייסט גוט") ופ"א ראה רבינו ז"ל את אחד שהלך באבילות עם קריעה רח"ל ואמר רבינו ז"ל זה נעשה לו מהעצבות שהי' לו וכמובא בס' המדות שצריך לשמור א"ע מעצבות כדי שלא יבא לידי אבילות רח"ל.

כח

מרבינו ז,ל שראה א' שהי' לו קריעה בבגדו על מתו ואמר לו שהעצבות (שהי' איש עצבון) גרם לו זאת הקריעה רח"ל היינו שמת לו מת (וכמובא בס' המדות שצריך ליזהר מעצבות שלא יבא לידי אבילות רח"ל). ע"כ

כט

רבינו ז"ל אמר שלומר הלצה (ווערטיל) צריך שלשה תנאים. א. שלא יהי' נבול פה. ב. שלא יאמר לבזות חבירו. ג. שלא יאמר לשבח את עצמו (“איינס עם זאל ניט זיין קיין ניבול פה. צווייטנס. ער זאל ניט מיינין יענעם ציא טרעפין. דריטינס. ער זאל זיך ניט מיימין") וסיים רבינו ז"ל עכשיו תאמר דברי הלצה (נא היינט זאג שוין א ווערטיל). גם אמר רבינו ז"ל שאין יותר עקום מהלצה ישרה (ניטאקיין קרימערס פין אגלאך ווערטיל). ע"כ

1999.12.28

http://www.na-nach.net/2008/12/blog-post_8930.html

עוד השמטות והוספות השייכים לספר הקדוש חיי מוהר"ן (6)

ל

הר' מיכל מטולטשין זצ"ל סיפר שהכיר מקרוביו של ר' יוסיל שותק זצ"ל זה הר' יוסיל שותק הי' חבירו של הרה"צ ר' לוי יצחק ז"ל הרב מבארדיטשוב זצ"ל והי' גדול והי' מנהגו לומר דברי בדיחותא (“אגלאך וועריטל") ופעם אחד בתווכח עם הרה"צ מברדיטשוב ז"ל באיזה פשט בגמרא והנה הרה"צ מבארדיטשוב ז"ל ואמר לו שך לומדין הפשט למעלה ברקיע (כמו שהוא ז"ל אמר). השיב לו הר' יוסיל ז"ל בלשון הלצה (“ווערטיל") וכי ברקיע לא יכולין לטעות (“אין הימאל קען מען דען קיין טעות ניט האבין") ונתפעל מאד הרה"צ מבארדיטשוב ז"ל מזה וענה לו בהתעוררות גדול יוסיל ראה למה שהביאו אותך הלצותך (“יוסיל דיא האלסט דיך נאך אין ווערטליך? זייא ציא וואס דאני ווערטליך האבין דיך גיברענגט") ונכנסו אלו הדיבורים בעומק לבו ומני אז והלאה גמר בדעתו לא לבד שלא לומר ווערטליך אלא אפילו לשתוק לגמרי שלא לדבר וקיים זה במסירות נפש גמור כי הי' לו חיות מלומר דברי הלצות וכו' וכשעינה עצמו מזה ממש נתייבשו אבריו מסיגוף ועינוי וסיפר קרובו הנ"ל לר' מיכל ז"ל כי כאשר ראה אותו בבית המרחץ היה כ"כ יבש ודק עד שהיו יכולים להכיר האברים הפנימים וענה לו קרובו הנ"ל "ר' יוסיל די לכם לסגף נוחו מעט" השיב לו בהתעוררות, הגוף הוא כ"כ עב וחזק (מגושם) הניח לו יום אחד הוא כבר כמו שהוא (“דער גוף איז אזו מגושם לאז אים נאר אפ איין טעג איז ער שוין דער אייגנער וואס ער איז גווען"). ע"כ

לא

הרשל'ה היה רגיל להסתובב אצל רבנים ואדמורי"ם והיה רגיל מתי שהיה מגיע היה אומר מילתא דבדיחותא פעם בא אצל רבינו ז"ל ורבינו ז"ל אז ישב בחברת חסידיו ורבינו ז"ל ראה את הנ"ל מהחלון ואמר לחסידיו שלא יצחקו והרשל'ה נכנס מיד אמר מילתא דבדיחותא ואף אחד לא צחק אז עשה רבינו ז"ל תנועה שהוא מרוצה כדי שלא לביישו כשיצא אז אמר רבינו ז"ל התורה כשאחד אומר בדיחותא צריך להיות שלושה דברים (א) צריך לחשוב לפני שהוא אומר שלא יהיה ניבול פה (ב) ולא לחשוב את עצמו (ג) שלא יאמר לבזות את חבירו.

לב

רבינו ז"ל אמר שהוא אוהב שענינו יבא על לבות של ליטאים (“ליטוואקיס") כי יש להם לב חזק והם עקשנים גדולים וזה מעלה גדולה בעבודת השם (זיין זאך זאל איבער גיין אוף ליטוושי הערצער"). ע"כ

לג

פעם אחד הי' איזה שאלה אצל רבינו ז"ל בפסח שנפל חתיכת מצה לתוך התבשיל לענין שאין אוכלים (גבראקט) המצה לתוך המים (שרויה) ולא החמיר כל כך.

אמר לענין מצה שמורה העיקר שמירה במכנסיים (“שמירה אין דיא הוזין") היינו העיקר הוא תיקון הברית בזה צריכין להחמיר מאד אבל בשאר דברים לא צריכים חומרות יתירות רק אם ע"פ ש"ע כשר לא צריכים להחמיר הרבה מאד וכמו שאומרים אנ"ש שהראשי תיבות ו'ח'י' בהם הוא ו'לא ח'ומרות י'יתירות.

לד

פעם אחת היו מנחות אצל רבנו ז"ל שתי מצות: אחת של שמורה ואחת בלתי, והשמורה היתה יותר קרובה לרבנו ז"ל. והניח רבנו ז"ל השמורה ולקח הבלתי, ואמר: כאשר לוקחים מצה ביד, לוקחים את קדשא בריך הוא בעצמו ביד (“אז מען נעמט א מצה אין דער האנט, נעמט מען קודשא בריך הוא אין דער האנט"), כי המצות הן בעחדות עם השם יתברך, כמובא בלקוטי מוהר"ן סימן ה'. ע"כ

לה

ספרו לפני רבינו ז"ל על הרב הצדיק מוה"ר נחום מטשערנאביל ז"ל שכאשר הי' מגיע להדלקת נר חנוכה (פעם הראשון) עשה קפיצה מלא קומתו מחמת גודל האור שהי' מרגיש ואאמר רבינו ז"ל שזה מחמת שלא הי' מכין עצמו כ"כ על האור הזה מקודם איזה זמן כמו רבינו ז"ל שהי' מכין א"ע כמה זמן קודם בהתבודדות והכנת כלים לקבל האור ע"כ כשהי' מגיע להדלקת נר חנוכה וכו' אפי' איזה אור שהי' מרגיש לא הי' קופץ כי הי' לו כבר כלים לקבל וכן קודם כל יו"ט עשה הכנות כלים בהתבודדות וכו'. ע"כ

לו

רבינו ז"ל (אמר) השי"ת גדול כ"כ שאפילו מה שהרופא מקלקל השי"ת מתקן (“דער אייבשטער איז אזוא גרויס אז אפילו וואס דער דאקטר מאכט קאליא קען ער אויך פארכעטין"). עוד אמר שאם אעפי"כ הולכין להרופא עכ"פ ילכו להרופא היותר גדול.

לז

רבינו ז"ל אמר שרוחניות הקשור בגשמיות אל יבו בזה (למשל אפי' אכילה של מצות או שאר מצות שיש הנאה בגשמיות אל ירבו מזה). ע"כ

לח

שייך לח"מ סימן קיד

המעשה הידוע בעת שרבינו ז"ל רצה ליכנס לברסלב שהי' אז בעת תוקף המחלוקת מהזקן (כי אז הי' בזלאטפלייע ששם הי' נעשה המחלוקת כמובא בחיי מוהר"ן) ואז נסע רבינו ז"ל מזלאטפלייע (שדר שם ב' שנים ואמר כי סבל שם תרתי גהינם כי משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש והוא הי' שם כ"ד חדשים כמובא בחיי"מ) לטולטשין לדודו הרב הצדיק הקדוש הר' ברוך ז"ל שיבחר בשבילו רבנות באיזה עיר סיבו והשיב לו שיש לו סמוך לטולשין עיר בברסלב (“אפוסטע שטעטיל") ויהי' בשבילו מקום מנוחה. ותיכף כתב הרה"ק ר"ב פייעס והסכימו עם רבינו ז"ל ליתן לו רענדיל לשבוע לפרנסתו ונגמר לשלוח אחרי הב"ב של רבינו ז"ל. ובברסלב הי' חזן א' ואנשי העיר הי' להם חשד עליו בזנות רח"ל והוא כשראה שרבינו ז"ל נבחר לאדמו"ר בעירו התחיל להסתופף לרבינו ז"ל וכו' ובשבת הראשון שנכנס רבינו ז"ל לברסלב כנהוג היו שם כל אנשי העיר ובכל אותו השבת כמעט בכל סעודה ביקש החזן הנ"ל רשות מרבינו ז"ל לנגן איזה ניגון כנהוג ורבינו ז"ל מיאן בדבר ואז אמר רבינו ז"ל התורה ג' מי ששמע נגינה ממנגן רשע קשה לו לעבודת הבורא וכו' והבינו אנשי העיר כי רבינו ז"ל יודע ברוח קדשו את קול הרינון שעליו ורק במוש"ק כשדחק א"ע כ"כ לנגן אמר לו רבינו ז"ל עכשיו נגן המבדיל (“נא זינג המבדיל") והתחיל לנגן ובמקום שהי' צריך לומר ,חלפה עונת מנחתי" כמו שכתוב שם ניגן "חלפה עונת מטתי" ואמרו כולם שמעו מה שמעיד על עצמו ועשה צחוק גדול ונתבייש מאד ומחמת בושה וכעס הלך ונשתמד. ואח"כ איזה זמן בלילה של תקופת טבת שקורין "בלינדע נאכט" שהמנהג שלא לומדין אז וישב אז רבינו ז"ל וסיפר לאנשיו מעשה שאיש פשוט כפרי אחד בא להכומרים שיעשו אותו לכומר על איזה עיר ונתן להם כסף הרבה עבור זה ועשו אותן ולמדו אותו איך שלפני כל חג של חגם צריך לדרוש לפני ההמון את סיבת החג והנס שקרה בו וכו' ובחג הנקרא אצלם ארבעים עוורים ("סאראג סוואטייע") למדו אותו שיספר להם כך כי ארבעים עיוורים (פי' קדושים שלהם) הלכו במדבר ולא הי' להם רק שלשה ככרות לחם ואכלו מזה ארבעים יום ועוד נשאר מזה. והוא שכח איך לומר ואמר בהיפוך כי ארבעים עיוורים הלכו שלשת ימים במדבר ולא היה להם כי אם ארבעים ככרות לחם ואכלו מזה ועוד נשאר להם ונעשה צחוק גדול (כי איזה פלא זה כי אכלו מארבעים לחם שלשה ימים ועוד נותר אצלם) ונתבייש הכומר". וסיים אז רבינו ז"ל כי עכשיו חזר החזן הנ"ל ליהדוותו ונעשה בעל תשובה גמור.

לט

וגם אז כשאמר רבינו ז"ל התורה הזאת סי' ג' הנ"ל המדבר מנגינה וגודל מעלה הנגינה משרשה כיוון על ר' חייקיל החזן שלו כי אמר רבינו ז"ל שהשיך לר' חייקיל הנגינה משרשה ורבינו ז"ל אמר לו אם תיסע עמי לברסלב כמו שאני חידוש בדבר שלי כן אתה תהי' חידוש בדבר שלך וכו' (“אזו וויא איך בין א חידוש אין מיין זאך אזו וועסט זיין א חידוש אין דיין זאך") אבל הוא לא הסכים על זה ולא רצה ואחר הסתלקות רבינו ז"ל ונזדמן פעם אחד מוהרנ"ת ז"ל עם ר' חייקיל וסיפר לו שאמר לו רבינו ז"ל הנ"ל וצייר (שהי' הענין הזה אצלו לביזוי) לו איך הי' (נצרך לילך) הולך עם הפנס הגדול להבעלי בתים מהעיר ולזמר לכל אחד איזה זמר לקבל ממנו בימי חנוכה (“וויא ער וואלט בדארפט גיין מיט דיים גרוסין לסטערין ציא יעדין בזנדר אין זינגן אים אניגון כדי ציא נעשין בא איהם חנוכה געלד") והוכיח אותו ר' נתן ז,ל ואמר לו חשבתי שעכ"פ אתה מתחרט על זה אבל עדיין אינך מתחרט ועודך מחזיק בחכמותיך וכו' והי' מעשה פעם אחד כי הי' לו איזה דין ודברים עם איזה אשה (בחתן מסחרוב) ובזתה אותו וקראה לו (בלשון גנאי) “חייקיל שייגץ" ונתפלא מזה ואמר על זה לא דמיתי כי חשבתי כשאם הייתי עם רבינו ז,ל ביחד כנ"ל היו קוראים לי חייקיל ועכשיו יקראו אותי חייקיל אבל שיקראו אותי "חייקיל שייגף" זה לא חשבתי. ופעם אחד הי' בברדיטשוב ונזדמן להם הר' מרדכי מטשרנביל ז"ל וכלם הגישו אליו בקשות וכו' ור' חייקיל עומד ושותק ואמר לו ה' מרדכי מטשארנביל ז"ל ר' חייקיל מדוע אתה שותק ואינך מבקש (כאומר מה בקשתך) השיב ר' חייקיל בקול עמוק "צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני" ונתפלע הר' מרדכי מטשערנביל ז"ל מאד מזה לאמר ראו החילוק בינכם לבין חסיד ברסלבי (כי הם כל אחד מבקש דברו ז מבקש פרנסה זה שהמחסחר שלו הלך לו בטוב וכו' ואין גם אחד מכולם שיבקש על צרות הנפש וחסיד ברסלבי צועק העיקר על צרות הנפש וכו'). ע"כ

מ

רבינו ז"ל אמר שאצל העולם (העולם אומרים) שאיש כשר אינו יכול לעשות עבירה ואם עשה עבירה כבר אינו איש כשר, ואצלי (אני אומר) שאפי' איש כשר ג"כ יכולליפול לעבירה וכשנפל הוא ג"כ איש כשר. (פי' שאצל עום אם הוא יאש כשר כבר בטוח הוא שלא יהיה לו חסרון, ואם בא לחסרון כבר הוא מיואש מלקרא איש כשר. אבל האמת אינו כן כי הבחירה גדולה ואפי' איש כשר יש לו בחירה ויצה"ר ואדרבא כל מי שגדול יצרו גדול וע"כ יכול להיות שיפול לאיזה עוולה או עוון. וכשנפל לאיזה עוולה חלילה כבר יהי' ח"ו מיואש מלהיות עוד איש כשר כבתחילה והלא אדרבא חז"ל אמרו אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שבוודאי עשה תשובה עכ"פ הוא ת"ח וכמה מצוות שעשה ועל העוולה שעשה בוודאי עושה תשובה וד"ל). ע"כ

מא

רבינו ז"ל אמר כשהוא בריא צריך לעשות ולעשות ולעשות (היינו בעבודת ה' ) וכשנעשה ח"ו חולה אז אין לו מה לעשות רק לקיים מצוה א' (וחי בהם) ונשמרתם לנפשותיכם. והבעש"ט ז"ל אמר כשנהיה חור קטן בגוף, נהיה חור גדול בנשמה. (“אז עס ווערט אקליין לעכיל אין דעם גוף ווערט אגרוסער לאך אין דער נשמה"). ואנ"ש אמרו וחי בהם ר"ת ו'ח'י' ו'לא ח'ומרות י'יתירות.

מב

רבינו ז"ל אמר שהים אינו המניעה של ארץ ישראל רק המוציאי דבה הם המונעים מארץ ישראל ור' אברהם ז"ל כששמע מי שהוא מדבר ח"ו מארץ ישראל הי' קורא לו מוציא דבייניקע'ס .

מג

עוד אמר רבינו ז"ל: עוד יבוא זמן שיודו לה' שיזכו לראות את הציון מרחוק (“ווען וועט אמאל דאנקן אזמען וועט זעהן דעם ציון פין דער וואטינס"). ע"כ

מד

רבינו ז"ל סיפר מעשה שסיפר הבעש"ט ז"ל מפריץ אחד שהי' אצלו רינדאר אחד ישראלי שהי' מחזיק הראנדר אצלו זמן הרבה ואח"כ היה זמן שלא הי' יכול לשלם לו והניח את האיש הישראלי עם ב"ב בבור וכו' וזה הפריץ לא הי' לו בנים כלל ודווקא אחר המעשה הרע הזה נולד לו בן להפריץ וזה עניין הצדקת הדין של השי"ת המובא צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה (היינו אעפ"י שהמשפטיך תהום רבה (היינו שאין רואין בעין המשפט הישר של השי"ת ואדרבא שהמשפט נראה מקובל וכבוש עד תהום רבה) אעפי"כ צריכין לידע ולהאמין שצדקתך כהררי אל שבזה בעצמו צדקתו של השי"ת כהררי אל (גדול מאד ורחמנותו גדולה מאד והכל בצדק ויושר עפ"י שאיננו מבינים מאד וקשה על השי"ת. אעפי"כ אסור להרהר אחר השי"ת כלל וכלל כי כל דרכיו אל אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא). ע"כ

1999.12.29

http://www.na-nach.net/2008/12/blog-post_4224.html

עוד הוספות, (7) תורות וסיפורים, השייכים לספר הקדוש חיי מוהר"ן

מה

רבינו ז"ל אמר שבליל שבועות העיקר הוא התעוררות השינה שלא לישן כל הלילה ובהו"ר העיקר האמירה (“שבועות איז דער עיקר דאס הוף זיין אין הושענא רבא איז דער עיקר דאס זאגין"). ע"כ

מו

רבינו ז"ל אמר הניסיון העשירי אני. היינו שכל הצדיקים כשעוברים כל הניסיונות שלהם הניסיון עשירי שלהם (היינו הניסיון היותר קשה וכבד מכל הניסיונות נקרא היסיון העשירי כמו אצלן אברהם אבינו ע"ה הניסיון העשירי שלו הי' ניסיון העקדה שזה הי' הניסיון היותר קשה מכל הניסיונות שלו) אני היינו שלא יחלוקו עלי, (ובלשון אשכנז "דער צענטער ניסיון בין איך") אפי' כל הצדיקים כשהולכים כבר כל הניסיונות (“אז מען גייט שון דעריך אלוע ניסיונות איז דער גרעסטיר נסיון אוף מיר ניט ציא קריגין"). וכן אמר מוהרנ"ת ז"ל עליו בעצמו כבר יש לו זקן לבן ועדיין הוא חסיד ברסלב (“אווייסע בארד אין נאך אברסלבר חסיד") היינו שכ"כ קשה להיות מקורב לרבינו שתמה על עצמו שכבר זקינו נלבן ועדיין הוא מקורב לרבינו ז"ל כי זה יותר קשה מהכל.

מז

מוהרנ"ת אחז פעם בזקנו ואמר זקן לבן ועוד חסיד ברסלבי (“אווייסע בארד אין נאך אברסלבר חסיד") (היינו שהנסיון להיות חסיד ברסלבי הוא כ"כ תמיד בלי הרף רגע שכבר יש לו זקן לבן ועדיין הוא חסיד ברסלב). ע"כ

מח

רבינו ז"ל ראה פ"א בני הנעורים שלבמדו הרבה אמר להם אם הייתם מקורבים אלי הייתם לומדים רק מעט אבל יותר (“ווען איר זענט ציא מיר מקורב וואלט איהר ווינציגער גלערינט אבער שמתיר מלערינט"). (כי היו לומדים לשמה ובקדושה וטהרה וביראה והיו עושים מתורות תפילות) וכמו שהי' אצל הרב הצדיק מבארדיטשוב ז"ל שחותנו אמר לו שמיוום שנעשה חסיד לומד מעט מקודם. ענה ואמר לו מקודם הי' צריך ללמוד מעט עבור חותנו מעט עבור חמותו מעט עבור אשתו ומעט עכ"פ עבור השי"ת ג"כ וע"כ הי' צריך ללמוד הרבה כדי שיספיק לכולם אבל עכשיו שלומד רק בשביל השי"ת וכו', ע"כ כמה שלומד, מספיק וכו'. ע"כ

מט

הדרך ארץ שהי' אצל רבינו ז"ל אין לשערץ ורבינו ז"ל אמר שמלכים צריכין לשלוח אליו בניהם ללמוד א"ע דרך ארץ. ופ"א הי' רבינו ז"ל עם אנשיו על השלחן בליל א' דר"ה וחטפו את המוציא עם דבש. וכעס רבינו ז"ל ואמר כמו ילדים קטנים המוציא עם דבשץ (“אזוי וויא קליינע יונגליק המוציא מיט הוניג") והלך מהשלחן ולא הי' אז על השלחן עמהם מפני זה.

נ

סיפרו לפני רבינו ז"ל שהרב הצדיק מוואלטישסק (שהי' מחותנו של רבינו ז"ל ) שאמר שארבעים שנה כבר כוסף ומשתוקק לעלות לא"י ואמר הרה"צ מחמעלניק ז"ל (שהי' ג"כ מחותנו של רבינו ז"ל) למה צריכים כ"כ לכסוף אם רוצכים ליסע רק פותחים (“הקאסע") התיבה שמונה המעות, ולוקחים מעות ונוסעים. ואמר רבינו ז"ל שזה יסע ויבא לא"י וזה לא כי העיקר הוא הרצון והכיסופין.

נא

ספרו לפני רבינו ז"ל על הרה"צ ר' שלמה קרלינר ז"ל שאמר אם אין דגים בשבת השבת אינו שבת (“אזמען האט קיין פיש ניט אוף שבת איז דער שבת קיין שבת ניט") (כי הוא החמיר מאד בדגים על שבת) ומובא בבית אהרן שאמר אם אין דגים על שבת ידאג יותר ממה שכתוב בו ידאג כל השנה (היינו מקרה ביו"כ) ענה רבינו ז"ל ואמר: מה ענין דגים אצל שבת. שבת הוא שבת ודגים הוא דגים. (“וויא קומט שבת ציא פיש. שבת איז שבת אין פיש איז פיש") (היינו התחזקות של רבינו שמחזק שאפילו אם אין הדבר כמו שצריך אל יפול מזה ויח' במה שיכול עדיין).ע"כ

נב

רבינו ז"ל אמר שאם היו"כ אינו כראוי (היינו שלא יכול להתפלל ביו"כ כראוי) אז ה"שם ה') יהי' כראוי (“אז דער יו"כ איז ניט גווען ווייא עס דארץ ציא זיין זאל חאטשי דער גאסט נאמין זיין וויא עס דארץ ציא זיין") (היינו מחרת יו"כ שנקרא בפי העולם "שם ה' כידוע”), היינו שיהי' התחזקות אפי' ביו"כ שאז הזמן מוכשר מאד לתשובה ולא עבר כראוי יחזק א"ע ומתי שיעשה טוב הוא טוב וכן אומרים אנ"ש (בשם מוהרנ"ת) אפי' כשכל השמ"ע לא התפלל כראוי עכ"פ יתפלל אלקי נצור כראוי וכו'). ע"כ

נג

ר' שמואל אייזיק היה אומר על עצמו אם אומר היום שמע ישראל (באותה כוונה) כמו אתמול הייתי מניח עצמי וכו' וסיפרו זאת לפני מוהרנ"ת ז"ל ואמר על זה אותו רבינו ז"ל הדריך על חודו של חרב ועמד בזה אנו אחרת קבלנו מרבינו ז"ל אם לא מתפללים ביום כיפור מתפללים בשם ה' (היינו למחרת יום כיפור קוראים שם ה' כידוע). ע"כ

נד

מעשה ברבנו ז"ל, שצוה לאחותו פעריל שתתגרש מבעלה (גיסו של רבנו ז"ל), שהוא שוטה 0 מכיון שהוא שוטה, משטה בו היצר הרע גם בעבודת השם (ער איז א נער. אז ער יאז א נער, נארט איהם דער בעל דבר אין יודישקייט אויך). ע"כ

נה

רבנו ז"ל אמר: אנשי ימצאו במקומות בהם אין הולך שום אדם ואין קורא שום תרנגול (“מיינע לייט וועלען זיק געפינען ווו קיין מעטשען גייען ניט און ווו קיין הענער קרייען ניט"), הינו שתהיה להם התבודדות וה'הנעור בלילה'.

נו

רבנו ז"ל אמר: כשפועלים באיזה דבר בדרכי נעם, ולפעמים נדמה שבכח היו פועלים יותר – שידעו, שבכל זאת בדרכי נעם אפשר הרבה יותר לפעל (“אז מען פועלט נאר מיט גוטען, און אז עס דאכט זיך אז מען האט מיט בייזען יא געפועלט – זאל מען וויסען, אז מיט גוטען וואלט מען א סאך מער געפולט). ע"כ

נז

שייך לח"מ סימן תקצה

רבינו ז"ל בהנסיעה הגדולה היה בבראד וגם אצל הרבה גבירים ולכל אחד היה לו שייכות כידוע פ"א נכנס בבית אחד ולא מצא שם אדם ונכנס לפנים לחדר אחר וכך נכנס מחדר לחדר עד שמצא לבסוף שישבו שם איש ואישה שיחקו במשחק השאך והסתכל עליו רבינו ז"ל ויצא מהבית והאיש הנ"ל נמשך אליו והלך אחריו ורבינו ז"ל הלך עד מחוץ לעיר ור' שמואל טעפליק שהלך עם רבינו ז"ל (רבינו ז"ל לקח רשות מאשתו של ר' שמואל הנ"ל שיוכל להיות עמו שנה שלימה) ראה שהנ"ל רוצה לדבר עם רבינו ז"ל כשהגיע רבינו ז"ל חוץ לעיר הלך הוא לצד והנ"ל ניגש אל רבינו ז"ל ודיבר אתו וסיפר ר' שמואל שלא שמע מה שמדברים רק ראה שני שבילים דמעות יורדים מעיניו כשגמר לדבר עמו הלך לביתו וכך גם גם היה מעשה מהשידוך השני של רבינו ז"ל שרבינו ז"ל נכנס לגביר ר' יחזקאל טרכטינברג חותנו מזיווג השני שנכנס ישבו בחדר הראשון אשת הגביר הנ"ל עם בתה ודברו מעניין שידוכים עבורה כשראתה את רבינו ז"ל אמרה לאימה כזה אברך היינו רוצה ורבינו ז"ל נכנס פנימה אל הגביר הנ"ל ודיבר עמו וסיפר לו שגר בברסלב וכו' ושהוא רוצה לשאת את בתו להבטיח סכום כדול לכתובתה של שש מאות אדומים והוא כנגדו נתן ג"כ סכום גדול (קודם הסתלקות רבינו ז"ל ישבה אישתו הנ"ל בחדר הסמוך ובכתה אמר רבינו ז"ל מה היא בוכה אולי היא מתכוונת להנדן הנדן מונח שלם לא נגעו בו (ורבינו ז"ל התנה עמה שלא יהא לו שום שייכות עמה וכו')) והחתונה הייתה בכפר וואציעק הסמוך לברסלב בחודש אלול והמחותן רצה דווקא שיהיה בבראד כי שם היה הוא איש נכבד מאד ורבינו ז"ל מיאן בזה רצה דווקא שהחתונה יהיה סמוך לברסלב.

נח

פ"א בשבתות הקבועים חיכו על רבינו ז"ל הרבה בליל שבת שיכנס אל השולחן ולא נכנס והיה שם גם ר' שמעון והיה קצת "היימיש" (בן בית) עם רבינו ז"ל ונכנס לחדר של רבינו ז"ל וראה שרבינו ז"ל עומד ומסביבו נחל דמעות ותכף סגר הדלת ואח"כ נכנס רבינו ז"ל אל השולחן.

נט

מרביונ ז"ל שראה במוהרנ"ת שניגש להשולחן בלי נטילת ידיים דהיינו שנטל ידיו בביתו ובא לכאן לגמור סעודתו ואמר רבינו ז"ל כמו שהגויים אומרים ישר אל השולחן (ואנ"ש מקפידים בזה ליטול ידיהם לפני שניגשים אל השולחן אף שנטלו ידיהם בביתם). ע"כ

ס

רבינו ז"ל אמר על הרה"ק מאפטא בצעירותו כשהיה עוד רב בקאלבאסוב שהוא צדיק ולמדן. (עי' ליקו"מ תו' ל"א). ע"כ

סא

עיין הוספה קמז

מעשה שסיפרה צירל ששמעה מפי זקנתה פייגע. זקנתה הנ"ל הייתה גרה במעדוידיווקא עם בעלה ר' מאיר מזמן שרבינו ז"ל ג"כ גר שם והם היו עשירים גדולים והחזיקו מאד מרבינו ז"ל והיא הייתה חסידה יותר מבעלה ולא היו להם בנים ר"ל והייתה היא מבקשת מרבינו ז"ל תמיד על בנים פ"א נכנסה לרבינו ז"ל וביקשה ממנו על בנים ועמד רבינו ז"ל בדביקות גדול וראתה שיש לרבינו ז"ל מרירות גדול מזה כי הכירה בתנועותיו והתחרטה על שהטריחה את רבינו ז"ל כזה אח"כ פנה רבינו ז"ל אליה והבטיח לה בן זכר וכך הוה לאחר זמן עבר בזלאטיפאלייע ומשם לברסלב אעפי"כ בכל עת שעבר רבינו ז"ל במעדווידיווקא היה סר לבית בסוף חורף תקס"ג נסע רבינו ז"ל לקרימינטשוק לקבוע החתונה של בתו שרה'קע עם החתן ר' יצחק אייזיק בנו של ר' לייב דאבראונער שהיה גר שם בדרך לשם עוברים דרך מעדווידיווקא ולא פנה רבינו ז"ל לביתם כדרכו אלא נכנס מיד לביהמ"ד ושם היה באותה שעה בנם הנ"ל וקרא אותו רביז"ל ובחנו קצת וצבט לו בלחייו (בדרך חיבה) ואמר חבל חבל ותכף המשיך רבינו ז"ל בדרכו לקרימינטשוק הילד הנ"ל רץ מיד לאמו וסיפר לה שהוא כאן הרבי ר' נחמן (והבינה שמשהו אינו כשורה שלא נכנס לביתו כראוי) ושאלה אותו מה הוא אמר לך וסיפר לה שוהא בחן אותתו ואח"כ צבט לו בלחייו ואמר חבל חבל וכו' כנ"ל והתחילה אמו לבכות מאד (כי הבינה כוונתו) ובזמן מועט נסתלק הילד הנ"ל ואמו לא רצתה לקבל תנחומים עליו נסגרה עצמה בחדר מיוחד ולא נתנה לאדם להיכנס אליה אחר כמה ימים חזר רבינו ז"ל למעידוידיווקא ונכנס לביתה ואמרו לה שרבינו ז"ל בא ויצאה מחדרה אמר לה רבינו ז"ל אני מוריד ממך אבילות תהיה שושבין ותעשי את החתונה והבינה שיהיה לה טובה מזה ולקחה על עצמה והתחילה להכין צרכי החתונה וקנתה צרכי החתונה וקנתה מתנה עבור החתן כראוי וקנתה עבורם מנורה שהיה מיוחד במינו והייתה החתונה כאחד הנגידים ונשאר שם רבינו ז"ל עד אחר הפסח (החתונה הייתה בר"ח ניסן) לפני נסיעתו עמר לה רבינו ז"ל יהיה לך בן ותקראי שמו נחמן ויהיה חידוש בדבר שלו כמו אני בדבר שלי והזהיר אותה שתכף כשייולד תיתן אותו למיניקת והיא תבוא לראותו רק בימיי טהרתה וכך הוה ושכחה והלכה לראותו ואח"כ נזכרה ונבהלה מאד והלכה לרבינו ז"ל ואמרלה רבינו ז"ל בזה"ל הילד יחיה אלא שלא יהיה אותו חידוש שחשבתי. אח"כ היו לה עוד שני בנים ר' אהרן ור' שמחה והם היו יותר חשובים מאחיהם ר' נחמן הנ"לוהוא היה אומר על עצמו הלא רבינו ז"ל אמר אלי שלא אהיה חידוש.

סב

ר' יודל עשה לעצמו קפיטה חדשה ואמר לו רבינו ז"ל שבזו הקפיטה כבר יקבל פני המשיח אחר איזה זמן דיבר רבינו ז"ל עם אנ"ש בעניין הגאולה ואמר שמאה שנה בוודאי לא יבא כבר משיח ושאל לו ר' יודל הלא אמרתם לי כבר וענה לו רבינו ז"ל זה אמרתי אז זה אני אומר כעת והבינו ע"פ שיחתם מקודם שהעניין בגלל המחלוקת מהידוע שנהייה בינתיים.

סג

רבינו ז"ל אמר שלשתות יין בפורים הוא תיקון הברית.

סד

פ"א ביום טוב כשהיו מסובין אצל רבינו ז"ל וחילק רבינו ז"ל יין למסובין בשמחת יו"ט כנהוג ונתן בכוס קטן קצת יין לר' נתן ולרב נפתלי שיחלקו ביניהם (ורמז בזה רבינו ז"ל איך להרחיק משתיית היין ושאר משקאות המשכרים ורק מעט לשמחת יו"ט) ובלבד פורים מצווה להרבות בשתייה לתיקון הברית כידוע.

סה

מרבנו ז"ל: אחר מסירות נפש אסור לנוח.

סו

רבינו ז"ל היה מאריך בתפילת ערבית ליל א' של ר"ה בשמונה עשרה כמו ד' שעות והיו כולם הולכים לביתם וגומרים סעודתם וחזרו אל רבינו ז"ל ועוד היו צריכים לחכות עד גמר התפלה ואמר רבינו ז"ל שמה שכל הצדיקים צריכים לעשות עד שמיני עצרת עושה הוא בתפלת שמונה עשרה של ליל א' של ר"ה.

סז

עיין הוספה קמ

לרבינו ז"ל היו שני גיסים בטשערין (אחים של אשת רבינו ז"ל) והיו מקורבים לרבינו ז"ל אחד שמו ר' צבי ואחד שמו ר' חיים ור' צבי היה כוך מאד אחר רבינו ז"ל והיה עני מאד אעפ"כ לא ביקש אף פעם מרבינו ז"ל על פרנסה כי העיקר היה אצלו צרות הנפש פ"א החליט בדעתו שכבר מוכרח לבקש על פרנסה כשרבינו ז"ל בא לטשערין חכה ר' צבי הנ"ל עד שהלכו אנ"ש ויצא מחדרו כשכולם יצאו הלך הוא לסגור הדלת כי פחד שמא יכנס מישהו והיה אצלו בושה שמבקש על פרנסה בדרך הילוכו והרגיש בדעתו (ר' אברהם ב"ר נחמן היה אומר עליו שהיה בעל ישוב הדעת גדול) מה אני הולך לעשות לבקש על פרנסה מה אעשה עם רבינו ז"ל ישאל אותי כבר לא חסר לך כלום חוץ מפרסה ושוב נתיישב אם לא אבקש זה גם לא טוב להעילים מרבינו ז"ל וכך הלך תפוס במחשבותיו ואמר לו רבינו ז"ל בזה"ל אותך כבר הבטחתי עם פרנסה רק חיים עליו רחמנות כי עף פעם לא יהיה לו על שבת.

סח

רבינו ז"ל אמר אני מסכים (רוצה?) שתדברו ממני ולא תזכירו את שמי לא איכפת שאחד מברך בירכת המזון בכוונה וזה מכוחי והוא אינו יודע שזה מכוחי.

סט

פעם אמר רבינו ז"ל יש לי שלושה סוגי חסידים (א) אחד שרוצים קוליש (שיריים של חלה) (ב) אחד לשמוע תורה (ג) אחד שבלב שלהם בוער הרבי באהבה, ובירך הרבי את ר' נתן שיהיה מחסידים שהוא בלב (הרבי). ע”כ

ע

רבינו אמר יש כלל אם נותנים המתנגים קצת מקום ולא לוחמים בכל כוחם תתפלל להקב"ה אבל אם לא נותנים כלום ולוחמים בכל כוחם תעשה מה שבכוחך לעשות.

עא

שייך לח"מ סימן יג "ובחמלת" ע

כשאמר רבינו ז"ל התורה חותם בתוך חותתם (תורה כ"ב) היה זה ביום ב' בשבת חמישי לעשי"ת והיה זה אחר חצות היום ונהיה שם רעש בעיר שרבינו אומר תורה וסגרו כולם החנויות ורצו לשמוע תורה ונמשך הדבר כמו ד' שעות כמבואר בפנים.

עב

רבינו ז"ל היה פ"א בטיראוויצע על חתונה אצל א' מאנ"ש בשעת הריקודין ניגשה אישה אחת אל רבינו ז"ל בלשון חוצפה שיתן לה כסף עבור הריקוין ואמר לה רבינו ז"ל שהיא וכו' והיתה אז מעוברת ואחר כך הולידה בן וקראו לו פינחס (פינחס'ל) ונתקיים עליו מאמר הגמרא מדחציף כולי האי שמע מינה וכו' כי היה מחוצף גדול והיה חולק גדול על ר' יצחק חתן המגיד מטיראויצא בדוף ימיו שלח לר' יצחק הנ"ל שהוא רוצה לעשות שלום עמו וענה לו ר' יצחק השלום שלנו הוא שנהייה מרוחקים זה מזה פ"א יצא בבוקר עם שמועה חדשה שמצא את ר' יצחק בלילה בעבירה ר"ל ועשה צחוק ממנו כדרכו ואמרו לו פינחס'ל מי יאמין לך ואמר להם בזה"ל אלף לא יאמינו ואחד יאמין אז הכל כדאי.

עג

שייך להשמטה סימן תקנב הרשיל אסטרפאליער שהי' מדבר ליצנות כידוע והי' מבדח את הרה"צ ר' ברוך ז"ל אמר עליו רבינו ז"ל שהוא חסיד שנפל (היינו שהי' חסיד ולא ההי' יכול להחזיק א"ע מהירידות ונפל לליצנות שהוא פתח הסט"א ורבינו אמר שחסיד שנפל גרוע ממומר) ובא לרבינו ז"ל ורמז רבינו לתלמידיו שמכל מה שידבר אל יענו לו כלל ולא יהי' להם שום מו"מ עמו והוא רצה שדווקא להביא את רבינו ז"ל ותלמידיו לשחוק אבל לא יכול בשום אופן ולא ענהו כלל כנז' והלך משם.

עד

מעשה מה'קארעטע' (כרכרה) ע פעם אחת אמר רבנו ז"ל למוהרנ"ת: עוד יהיה כדבר הזה, שאתה תסע פעם בכרכרה של חשובים. (“הוא וועסט נאך אמאל פארין אין א קארעטע!”) ונתפחד מוהרנ"ת מזה מאד, שלא יהיה לו נסיון כזה של מפרסם, חס ושלום. פעם אחת הלך, ולא היתה לו עגלה לסע על הציון הקדוש, והלך רגלי. באמצע הדרך נסע איזה נגיד עם 'קארעטע', וראה שמוהרנ"ת הולך רגלי. בקשו שיש אתו על ה'קארעטע', וכן עשה. ונתמלא מלא שמחה מזה, כי כבר נתקימו דברי רבנו ז"ל, ולא יתפחד עוד על נסיון של מפרסם.

עה

במעז'בוז היה שורה של חנויות והפריץ היה משכיר לאחד שהוא היה ממונה להשכיר לכל חנות והיה חזקה על זה לזרע הבעש"ט ובזמן ההוא היה מוחזק בזה הר"ר ברוך הנ"ל בשנת תקס"ז שלח רבינו ז"ל את ר' ... שישכור עבורו את החנויות ונסע הוא בשמחה רבה לקיים שליחות רבינו ז"ל ולבש בגדי שבת ור' ברוך ראה אותו מהחלון שלבוש בגדי שבת עבור רבינו ז"ל והיה לו קפידא על זה וקילל אותו שיהיה לו שנה קדחת ובא לפני רבינו וסיפר לו הדבר ואמר לו רבינו ז"ל בלשון קפידא בזה ככה הולכים נגד דודי ואעפ"כ אמר לו שטובה לו הקללה כי היה צריך להסתלק באותה שנה ועתה יהיה מוכח לחיות כדי שיתקיים קיללתו וכיון שעברה השנה בת דינא בטל דינא.

עו

פעם אחת ספר רבנו ז"ל משל, ממלך אחד שנסע עם שרי המלוכה שלו ליער לצוד חיות, שקורים (לאוועלווע). ירד מהמרכבה שלו, תפוס במחשבות בעניני מלוכה שלו, עד שנתעה בעמק היער, בין האילנות העבים והגסים שיש שם. והם עמדו אצל המרכבה, ובין כך ירד גשם וברד שוטף חזק מאד, ממש מבול, ושרי המלוכה רצו לחפש את המלך, אבל במבול וערפל כזה אי אפשר לחפש ולמצא. ועלו על המרכבה, להגן על עצמם מפני הברד והשלג. והמלך בותך כך נפסק ממחשבתו ומרעיונותיו וחפש מקום להגן על עצמו, כי היתה ממש סכנת נפשות. עד שבא לבית ערל, שומר היער, ונכנס אצלו ושאלו אם יכול ללון אצלו, והסכים לזה. ובין כך נתקרר המלך מאד, ושאלו לו מלבושים אחרים, והלבישו במלבושים פשוטים שלו, ב'פעלץ' (פרוה) וכדומה, והניחו על התנור שיחמם את עצמו. ובין כך נתרעב לאכל, ובקש לתן לו לאכל, ונתן לו לחם שחור ו"גרי.”, והוא הרגיש כל הטעמים בזה המאכל, שמעוללם לא טעם מאכל כזה בביתו. ובין כך חטפתו שנה, ויישן שם על התנור עד הבקר.

ושרי המלוכה, כיון שהפסיק הגשם ירדו מההמרכבה וחפשו את המלך עד הבקר, עד שבאו לזה הבית ושאלו את העערל אם היה אצלו איש אחדץ אמר להם, שבא אצלו איש אחד וישן על התנור, והלכו וראוי שזה המלך, ולא יכלו להקיצו מפני נימוס המלכות, והמתינו עליו עד שהקי. משנתו. תכף עשו לו כבוד מלכים באימה וביראה, ובקשו להלביש אותו בגדי מלכות ולקחת אותו על המרכבה, להביאו לביתו ולכתר אותו בכתר מלכות, ולא רצה, כי אם שהערל יקח אותו באלו המלבושים שלו על העגלה, עם השורים שלו, והוא יביא אותו כך לבית המלוכה והוא יכתר אותו בכתר מלכות ויושיבו על הכסא. וכן היה: טען את העגלה שלו עם השורים, והמלך ישב אצלו, והוא משך את העגלה וצעק על השורים כמנהגו תמיד: דיע! דיע! דיע! בלי התפעלות מהמלך, וכן באו לבית המלוכה, והושיבו על כסא המלוכה והכתירו בכת מלכות.

ואמר לו המלך: בשכר שהצלת אותי ממות כל כך, בקש ממני איזה דבר ואעשה לך. ובקש ממנו דבר שטות: באשר שמביתו לאדעס מהלך רב, כמה מאות פרסאות, ובניו מוליכים סחורה לאדעס, ויש להם טרחה גדולה, כי הדרך הוא רב ומעלה להם ימים ושנים, והרוח הולך על הדרך, ולא נשאר להם כלום כי אם רוח מעט, על כן מבקש אני שיצוה לעשות הדרך יותר קצרה. והבטיח לו המלך, וצוה שיעשו הפרסאות ארכות, למשל, אם היה פרסה עשרים קילומטר, יעשו עכשו מפרסה ארבעים קילומטר, ועל כן יהיה הדרך קצרה, כי במקום שהיה ארבעים פרסאות יהיה עכשו רק עשרים פרסאות.

וסים רבנו ז"ל: כאשר בסוף הימים שיהיה מבול, ולא ימצא השכינה מנוס ומפלט כי אם אצל הפשוטים באיזו עבודה פשוטה שהיא כגון אמירת קפיטל תהלים, או בעשית איזו מצוה, ויחיו אותה מכל התענוגים, ודוקא אלו הפשוטים יוליכו אותה להמליכה (אף כל פי שהם לא ירגישו כלל שהם נוסעים עם המלך, כמו הערל הנ"ל שנסע עם השורים וצעק 'דיע', ועף על פי כן הם יכתירו אותו (את משיח) בכתר מלכות – רק שיהא להם שכל, שלא יבקשו דבר שטוב). ע"כ